תוצאת חיפוש

הקדמה: סולם Functional Independence Measure (FIM) הוא כלי המשמש להערכה תפקודית במהלך השיקום. עד כה לא נבדק הקשר בין הציון בסולם FIM בתום השיקום לאחר שבר במפרק הירך לבין רמת התפקוד של קשישים לפי הגדרות משרד הבריאות בישראל.

מטרות: חקר הקשר בין הציון בסולם FIM בתום השיקום לאחר שבר במפרק הירך לבין רמת התפקוד של קשישים.

שיטות מחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי. נסקרו התיקים הרפואיים של קשישים (גיל ≥65), שאושפזו ביחידה הגריאטרית-אורתופדית במרכז הרפואי שיבא בשנים 2012-2007 בשל שבר במפרק הירך, ועברו שיקום באשפוז. תועדו הנתונים הבאים: גיל, מין, הציון הכללי בסולם FIM בתום השיקום, רמת התפקוד בתום השיקום לפי הגדרות משרד הבריאות, והאם הקשישים שוחררו לקהילה או למוסדות סיעודיים בתום השיקום.

תוצאות: המדגם כלל 453 קשישים: רובם נשים (n=374, 82.6%); הגיל הממוצע היה 82.9 שנים (סטיית תקן: 6.7 שנים). רוב הקשישים הוגדרו בתום השיקום כסיעודיים (n=320, 70.6%), ורבע מהם עברו מן הקהילה או חזרו בתום השיקום למוסדות סיעודיים (n=84/320, 26.3%). הציון הכללי החציוני בסולם FIM בתום השיקום היה 100 (טווח בין-רבעוני: 111-92) בקשישים תשושים, 72 (טווח בין-רבעוני: 87-53) בקשישים סיעודיים שחזרו לקהילה, ו-39 (טווח בין-רבעוני: 58-29) בקשישים סיעודיים, שעברו מן הקהילה או חזרו בתום השיקום למוסדות סיעודיים (p<0.001). לציון כללי 85 (ומטה) בסולם FIM בתום השיקום הייתה הן הסגוליות הגבוהה ביותר (91.0%) והן הרגישות הגבוהה ביותר (78.4%) להגדרה "סיעודי" בתום השיקום.

מסקנות: ממצאים אלה עשויים לסייע לרופאים גריאטריים בישראל לקבוע רמת תפקוד של קשישים בתום השיקום לאחר שבר במפרק הירך, לפי הגדרות משרד הבריאות, תוך היעזרות בציון הכללי בסולם FIM.

הקדמה: יעילותה של הפעלה שיקומית הוכחה בחולים עם הפרעות בתפקוד ואף בחולים עם תחלואה קשה, אך לא ברור האם חולים הלוקים בקיהיון ומתגוררים במוסדות לתשושי נפש יכולים אף הם להפיק תועלת מתכניות שיקום.

מטרות: לבדוק האם תכנית הפעלה שיקומית לשיפור תפקוד וניידות בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש שחלה ירידה בתפקודם יכולה לשפר את תפקודם של הדיירים.

שיטות: תכנית ההתערבות בוצעה בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש בשלושה מוסדות גריאטריים, וחולים שאושפזו בבית החולים השיקומי פלימן והתאימו להגדרה התפקודית של תשושי נפש, נבחרו כקבוצת בקרה. ההתערבות כללה תכנית שיקום מלאה תוך שימוש בתכנית ייחודית לקידום הניידות בקרב חולי קיהיון הכוללת שיטות תקשורת מתאימות לחולי קיהיון עם התאמה אישית.

תוצאות: 74 חולים הוכללו במחקר (24 בקבוצת ההתערבות ו-50 בקבוצת הבקרה). נצפה שינוי ניכר בכל מדדי התפקוד בקבוצת ההתערבות ובקבוצת הבקרה. מידת השיפור בקבוצת ההתערבות הייתה גבוהה יותר משמעותית בהשוואה לקבוצת הבקרה. מידת השיפור שנצפתה ב-FIM היא+119.2 ± 30.8%  בקבוצת ההתערבות ו- +83.3 ± 41.9%בקבוצת הבקרה (p<0.001). מידת השיפור שנצפתה ב-ADL היא +143.5 ± 102.6% בקבוצת ההתערבות ו-+59.0 ± 90.2% בקבוצת הבקרה (p<0.001) .

מסקנות: נמצא, כי תכנית ההפעלה השיקומית לשיפור תפקוד וניידות בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש שחלה ירידה בדרגת תפקודם היא ישימה ויעילה. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית של התערבויות מסוג זה.

אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, מוחמד חיג'אזי¹, עאטף מריח¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: ריבוי תרופות, טיפול בתרופות בסיכון והשפעות לוואי לתרופות, מהווים בעיות קליניות שכיחות ביותר בקרב קשישים המתגוררים במוסדות. במעט מאוד מחקרים נבדקו תוכניות מבוקרות להפחתה במינון או להפסקת טיפול בתרופות באוכלוסיה זו.

מטרות: להשוות את היעילות של תוכנית מבוקרת להפחתה במינון או הפסקת טיפול בתרופות לעומת הטיפול הרגיל בקרב קשישים המתגוררים במוסדות.

שיטות: תוכנית ההתערבות בוצעה בשתי מחלקות סיעודיות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), בעוד שדיירי שתי מחלקות סיעודיות בבית הורים חמדת אבות בחיפה היוו קבוצת בקרה. ההתערבות כללה הפחתת מינון מבוקרת הדרגתית של תרופה יחידה, או הפסקה מוחלטת של נטילתה, מתוך ארבע קבוצות של תרופות. התוצאות העיקריות היו הפסקה או הפחתת מינון של התרופה עם הטבה בתסמינים, ללא הישנות סימני או תסמיני המחלה.

תוצאות: 55 דיירים הוכללו וסיימו את המעקב בקבוצת ההתערבות. בקרב 65.5% מהנכללים בקבוצת ההתערבות הצליח הניסיון בהפסקת התרופה, לעומת 27% בקבוצת הבקרה [הפרש של 73% (95%CI,58%-85%) מיתאם פנימי 0.001, המספר הנדרש לטיפול 2.60]. הפחתת מינון הושגה בקרב 11% נכללים נוספים מקבוצת ההתערבות. בניתוח רב משתנים לגיל (מעל 80 שנים לעומת מתחת ל-80 שנים), מין ומספר התרופות (מעל 10 ימים לעומת מתחת ל-10 ימים) לא היו השפעות על שיעורי ההצלחה של ההתערבות.

מסקנות: תוכנית התערבות מבוקרת להפחתה במינון או הפסקת טיפול בתרופות בקרב קשישים המתגוררים במוסדות, נמצאה ישימה ויעילה. קיים צורך בהיערכויות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר, עם הקצאה אקראית של התערבויות מסוג זה.

אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: העברות של דיירי מוסדות סיעודיים לחדרי מיון עלולות לגרום בחלק מהמקרים לתחלואת יתר, לסיבוכים יאטרוגניים בקרב הדיירים ולעלויות כספיות מיותרות. חלק מהעברות אלה אינן מוצדקות וניתנות למניעה.

מטרות: לבדוק שיעורי היארעות העברות של דיירי מוסד סיעודי לחדרי מיון, לפני ואחרי הטמעה של תוכנית התערבות ראשונית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון.

שיטות: המחקר נערך בארבע מחלקות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה). שיעור ההעברות נבדק באופן רטרוספקטיבי בקרב 118 דיירי המוסד ב-12 החודשים שקדמו לתוכנית ובמהלך 12 חודשי ביצוע ההתערבות.

תוצאות: במהלך ביצוע ההתערבות נצפתה ירידה מובהקת בשיעור היארעות העברות של דיירי המוסד לחדרי מיון, מ-2.61 ל-1.28 העברות ל-1,000 ימי דייר – הפחתה של 50.1% במספר ההעברות (0.005>P). בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים מרכבים נצפתה הירידה הגבוהה ביותר – הפחתה של 54.7% במספר ההעברות (0.05>P), בעוד בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים נצפתה הפחתה מתונה יותר (20.3%) אשר לא הייתה משמעותית מבחינה סטטיסטית.

מסקנות: תוכנית התערבות מוסדית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון, מפחיתה את שיעור ההעברות ויכולה להוביל לשיפור איכות הטיפול במוסד. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית, של התערבויות מסוג זה.

שיטות: הנתונים נלקחו מגיליונות רפואיים של קשישים חוסים במרכז גריאטרי. נבדקו השינויים לאורך זמן של שיעורי תרביות השתן עם צמיחה, השינוי בשכיחות הפתוגנים במהלך השנים, שיעורי הבידוד הנשנה של אותו פתוגן בתרביות נשנות והקשר האפשרי עם טיפול באנטיביוטיקה.

תוצאות: בסך הכול נסקרו תוצאות של 3,229 בדיקות תרבית שתן. ב-1,311 מהן (43%) הודגמה בקטריוריה מובהקת, אך רק 493 מסך התרביות עם צמיחה ("חיוביות") (37.6%) טופלו באנטיביוטיקה עקב חשד לזיהום קליני ("בקטריוריה תסמינית"). שיעור התרביות עם צמיחה הראה עלייה עקבית לאורך שנות המחקר (P=0.003). הפתוגנים השכיחים היו אשריכיה קולי (58.1%), קלבסיאלה פנימוניה ופרוטאוס מיראביליס, שהיוו יחד כ-90% מהתרביות עם צמיחה. לא נמצא כל הבדל בשכיחות הפתוגנים בהשוואה בין מטופלים תסמיניים ואי תסמיניים. סך שיעורי הבקטריוריה הנשנית על ידי אותו פתוגן שזוהה גם בתרבית הראשונה (10.45%) היו דומים באלה שטופלו באנטיביוטיקה לנוכח הסתמנות של בקטריוריה תסמינית בהשוואה לאלה שלא טופלו לנוכח בקטריוריה אי תסמינית (12.4% לעומת 9.2%, בהתאמה, (P=0.07. תבחיני תסוגה (Regression tests) לזיהוי גורמי ניבוי לבידוד נשנה של אותו פתוגן בתרביות שתן עוקבות פורשו כשליליים, פרט לבקטריוריה מפסידומונס (CI 1.36-7.09,  O.R.3.11, P=0.006 .(

מסקנות: התוצאות מאששות ממצאי עבודות קודמות,ומדגישות את הצורך לשקול טיפול אנטיביוטי ולהתוות קווים מנחים קליניים טובים יותר לטיפול בבקטריוריה באוכלוסייה זו.
 

יהודה שינפלד

עורך גיליון "הרפואה"

ביקורת על הספר "בטיחות במעבדות ביולוגיות" מאת איתן ישראלי, בהוצאת המוסד לבטיחות ולגיהות.
 

אורלי מגד¹, יחיאל שלזינגר¹, דניז אטיאס², ברנרד רודנסקי²

¹מחלקת ילדים והיחידה למחלות זיהומיות, ²המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

רקע: נשאות של פסידומונס אארוגינוזה במערכת העיכול אינה שכיחה בילדים בריאים. ידוע, כי ילדים החוסים במוסדות הם לעיתים קרובות נשאים של חיידק זה במערכת הנשימה, אך אין נתונים לגבי הנשאות במערכת העיכול.

מטרות: לבדוק את שיעור הנשאות של פ’ אארוגינוזה בילדי מוסדות בירושלים ואת מידת העמידות שלו למשפחות שונות של אנטיביוטיקה.

שיטות: משטחי צואה נלקחו מכל הילדים החוסים בקביעות בשני מוסדות בירושלים: "סנט-וינסנט" ו-"עלה". המשטחים נבדקו לנוכחות פ’ אארוגינוזה. זני החיידקים נבדקו בשיטות Disk diffusion technique ו- E. test  לאפיון עמידות למשפחות שונות של אנטיביוטיקה.

תוצאות: נשאות של פ’ אארוגינוזה נמצאה במערכת העיכול של 37 מתוך 125 הילדים (30%) שנבדקו. שישה עשר אחוזים  מהזנים היו עמידים לקרבפנמים, 16% עמידים לאמינוגליקוזידים, 14% לאוריידופניצילינים ו-11% לקווינולונים. כל הזנים היו רגישים לצפטזידים ולקוליסטין. בקרב 84% מזני ה-פ’ אארוגינוזה, ה- Concentration (MICMinimal Inhibitory) למרופנם היה נמוך משמעותית מה-MIC לאימיפנם.

לסיכום, פסידומונס אארוגינוזה הוא חיידק שכיח במערכת העיכול של ילדי מוסדות. יש לשקול כיסוי אנטיביוטי אמפירי כנגד פ’ אארוגינוזה בפתולוגיות חדות של מערכת העיכול. אוכלוסיה זו מפתחת עמידות רבה לקרבפנמים ולקבוצות נוספות של אנטיביוטיקה. קיים הבדל משמעותי במעבדה בין רגישות החיידק לאימיפנם לעומת מרופנם, ונדרשים מחקרים נוספים להבנת המשמעות הקלינית של ממצא זה.

שמחה קימיאגרוב, שלום לבנקרון, ענת שבי

המרכז הגריאטרי ציבורי גיל-עד, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מנתוני הסיפרות הרפואית עולה, כי קיים פער בין ציפיות הרופאים מהזנה מלאכותית בצינור על-ידי פיום קיבה (PEG) בקרב קשישים עם שיטיון מתקדם לבין תוצאות טיפול זה בפועל. על-סמך ניתוח המידע הרפואי של 90 תושבי מוסד לגריאטריה גיל-עד שעברו פיום קיבה (PEG), העלינו את הסיבות שהובילו לפיום קיבה, שיעור הסיבוכים וההישרדות לאחר הפעולה, שינויים בשיעור התחלואה ובמצב התזונה, וגורמי-הסיכון הכרוכים בביצוע פיום קיבה. בעבודה רטרוספקטיבית זו נערכה השוואה בין תוצאות טיפול באמצעות הזנה מלאכותית צינורית דרך PEG בזמן מעקב שונה, כולל מצב תזונה, בדיקות מעבדה, שכיחות סיבוכים, תמותה ואורך החיים.נכללו במחקר 90 תושבים עם שיטיון מתקדם (61 נשים ו-29 גברים) שעברו פיום קיבה (PEG) עקב הפרעות אכילה. גיל ממוצע של הנבדקים הוא 0.8-/+85.7 שנה – רובם (62.0%) בני 85-98 שנה. הפרעות בליעה אובחנו ב-58 וסירוב אכילה ב-36. שיעור החולים עם שיאופים (אספירציות) ודלקות ריאה טרם פיום הקיבה היה 63.3% בכל תקופת מעקב. הפרעות אכילה לוו בירידה במשקל הגוף, ברמת חלבונים נמוכה בנסיוב ובסימני התייבשות קלה לפני פיום קיבה. בשבעים-ושלושה קשישים בוצע פיום הקיבה באופן אמבולטורי ורק ב-17 במהלך אישפוז בבית-חולים. לא היו סיבוכים או מקרי פטירה תוך הפעולה עצמה. לאחר פיום הקיבה נמצאו ב-56 (62.2%) קשישים 108 סיבוכים ומחלות. שיעור החולים עם דלקת ריאות ירד ל- 38.7% וזו הייתה הסיבה העיקרית לתמותה. שישים-וחמישה מתוך 90 התושבים נפטרו בזמן המעקב (92 חודשים). פטירה מוקדמת (תוך חודש ראשון לאחר הפעולה) הייתה 14.4%. שיעור ההישרדות מעל שנה היה 54.4%. הפרעות אכילה בקרב קשישים הלוקים בשיטיון מתקדם מתבטאות בצורת הפרעות בליעה, סרבנות אכילה או שילוב ביניהן. שכיחות שיאופים גבוהה בקרב חולים אלו מחייבת טיפול, ואחת האפשרויות היא הזנה מלאכותית בצינור. בטיפול זה מצאנו שיעור הישרדות מעל שנה של 54.4% מהנבדקים לאחר הפעולה, ירידה בשיעור הלוקים בשיאופים ל-38.7% וממוצע אורך חיים של כ-19 חודשים.

פיקוח ובקרה על מוסדות רפואיים הם חלק מהגדרת תפקידיו של משרד הבריאות. הסמכות לפיקוח מעוגנת ב"פקודת בריאות העם 1940". על-מנת ליישם את הוראות החוק, מופעל משנת 2003 על-ידי האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות, תהליך מובנה לבקרות ורישוי של בתי-חולים כלליים ומירפאות כירורגיות פרטיות החייבות ברישוי.

המטרות היו יישום פקודת בריאות העם ופיקוח על רמת הפעילות בבתי-חולים כללים ובמירפאות כירורגיות פרטיות. מישוב המוסדות שנבדקו למען שיפור איכות הטיפול. רגולציה (הסדרה) ושינוי פעילויות המוגדרות ברישיון והמלצות לחידוש רישיון.

קודם לקיום הבקרות, פותחו באגף רפואה כללית 20 כלי בקרה בנושאי פעילות שונים. במהלך הבקרה נבדק כל תחום במשך 4-5 שעות על-ידי מומחה מטעם משרד הבריאות, בליווי האחראי על התחום במוסד הנבדק. בהמשך הועבר דוח מסכם להנהלות המוסדות שנבדקו. בכל דוח נדרשה התייחסות אל המימצאים הטעונים שיפור. במקביל הועברה המלצה לחידוש רישיון אל ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. 

מיוני 2003 ועד יולי 2006 נערכו 91 בקרות מתוכננות ב-47 בתי-חולים כלליים, ציבוריים ופרטיים, וב-24 מירפאות כירורגיות פרטיות בישראל פעם אחת לפחות. רוב המוסדות שנבדקו נמצאו  עומדים בדרישות וראויים להמשך פעילות. בשני בתי-חולים פרטיים במרכז הארץ, שתיפקודם הוערך ברמה נמוכה, ניתנו רישיונות קצרי מועד, וצוות הבקרים שב לבקר בהם 4 פעמים במהלך השנתיים האחרונות. תוצאות הבקרה במירפאות הכירורגיות הפרטיות היו נמוכות יחסית לבתי-החולים הציבוריים. מבין המירפאות הכירורגיות הפרטיות, אחת נדרשה להפסיק פעולות בהרדמה כללית ואחת נסגרה.

לסיכום, תוצאות הבקרות שנערכו היו בעיקרן איכותניות ומראש נקבע שלא ידורגו בסולם ציונים. בעתיד, על-מנת לשפר את התהליך ולאפשר "השוואה" שוויונית בין המוסדות, נדרש סולם השוואתי אחיד שיסתמך על מדדים שפותחו במהלך המחזור הראשון של הבקרות. על המיניסטריון לקבוע מדדים אלה כנהלים מחייבים, שיהווו בעתיד כלי פיקוח מדויק ומוסכם. פירסום מימצאים השוואתיים על-פי המדדים שייקבעו ייצר תנופה נוספת לשיפור איכות השירות והטיפול הרפואי בישראל.
 

הערכת תזונה חשובה בגריאטריה, שכן נמצאה תלות בין ירידה במשקל לבין תחלואה ותמותה באוכלוסיית הקשישים. נבדקו 248 קשישים בגיל ממוצע של 0.8-/+84.8 שנה השוהים במוסד גריאטריה (תשושים – 65, סיעודיים – 174 ותשושי נפש – 36 תושבים), שלקו ב-1,289 מחלות כרוניות.

השיטות להערכת מצב התזונה כוללות מדידות אנטרופומטריות (גובה, משקל, משקל מתוקנן לגובה, הרכב הגוף), בדיקות מעבדה (חלבון כללי, אלבומין, המוגלובין, כולסטרול וויטמין 12B בדם ) וכן קצב חילוף חלבונים בגוף (מאזן חנקן).

כל הנבדקים סווגו ל-3 קבוצות לפי ערכי משקל מתוקנן לגובה. קבוצות משקל הלא תקין (תת-משקל –20% ועודף משקל – 32% מהנבדקים) הושוו לקבוצת המשקל התקין. נמצא, כי גם עודף משקל וגם תת-משקל בקשישים מושפעים בעיקר משינויים בריכוז ריקמת השומן. בעלייה ניכרת במשקל התוספת למסת השרירים בגוף קטנה יחסית לעומת העלייה ברמת השומנים. לא נמצא הבדל משמעותי בין משקל הגוף להרכבו בקשישים עם מחלות כרוניות שונות, אך הוכח קשר בין מחלות זיהומיות חדות ואישפוזים נשנים לבין תת-משקל. לא נמצא קשר בין שינוי במשקל לבין ירידה בריכוז אלבומין, ואילו ירידה ברמת ההמוגלובין חלה רק בקבוצת תת-המשקל.

בבדיקת מאזן חנקן נמצאו רק 6 תושבים במצב קטאבולי (מאזן חנקן שלילי) וחצי מהם צרכו כמות חלבונים לא מספקת – 0.8-1.0 ג'/ק"ג/משקל גוף. לא נמצא קשר בין מאזן חנקן לבין מדדי מעבדה.

לסיכום, רוב הקשישים השוהים במוסד לגריאטריה נמצאים במשקל תקין או בעודף משקל. סטיות ממשקל תקין מושפעות בעיקר משינויים בריכוז רקמות שומן בגופם. אלבומין אינו מהווה מדד טוב להערכת מצב התזונה, מאחר שירידה ברמתו נמצאה בכל הסטיות מהמשקל התקין. קשישים הנמצאים במצב עקה על רקע מחלות חדות זקוקים לתזונה עם ריכוז חלבונים מעל 1.2 ג'/ק"ג/משקל גוף.
 

אחת הבעיות הקשות בגריאטריה היא נפילות בקרב קשישים. שכיחותן עולה עם הגיל, ונפילות נשנות בקשישים נחשבות כאחת מהסיבות העיקריות לכניסתם למוסדות גריאטריים. גם בקרב הקשישים המאורגנים שיעור הנפילות נותר גבוה: מ- 1.4 עד 4.5 נפילות לתושב בשנה.

במאמר הנוכחי מובא פירוט של 959 נפילות שאירעו ל- 170 תושבים ניידים של "גיל-עד" מרכז גריאטרי במהלך 5 שנות מעקב.

המטרות בעבודה הנוכחית היו לחקור שיעור נפילות בין הנשים והגברים לפי גילם, לבחון סיבות עיקריות לנפילות נשנות, להעריך השפעת תרופות לשכיחות הנפילות, ולערוך מעקב אחר השפעת הנפילות על שינויים במצב התושבים ועל פטירתם.

נכללו 242 תושבים תשושים ותשושי-נפש בגיל ממוצע 1.2 -/+85.2 שנים, נשים – 162 (66.9%), גברים – 80 (33.1%). שכיחות נפילות הייתה 70.2% או 1.13 נפילות לתושב בשנת מעקב.

לסיכום, על-סמך תוצאות המחקר הוקמה דמות סטטיסטית של תושב נייד, נוטה לנפילות נשנות, בעלת המאפיינים הבאים: אישה מבוגרת בת 83+, חולנית, הלוקה במחלות לב וכלי-דם פעילות, בהפרעות תחושה כגון ירידת ראייה ושמיעה, במחלות ניווניות במערכת העצמות והשרירים או לאחר ניתוחים אורתופדיים, וכן במחלות זיהומיות פעילות המלוות בהפרעות בחילוף-החומרים. בנוסף הוכח קשר ישיר בין שכיחות נפילות בקרב קשישים לבין מספר התרופות הפעילות: קשישים נופלים התאפיינו בקבלת טיפול ב-5 סוגי תרופות ויותר, כולל משתנים וחוסמי-ביתא. הוכחה תלות הדדית בין שכיחות נפילות לבין המצב התיפקודי של הקשיש.
 

משה זוננבליק 

המח' לגריאטריה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים 

לרפואה הגריאטרית היבטים שונים, הכוללים הערכה גריאטרית, שיקום גריאטרי, גריאטריה חדה וכדומה.

בשנים האחרונות נדונה מקומה של המחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי. בישראל קיימת מחלקה לגריאטריה במרבית בתי-החולים הכלליים, אך מאפייני המחלקה שונים מבית-חולים אחד למשנהו.

נראה כי מחלקה לגריאטריה בבית-חולים אינה יכולה להוות חלופה למחלקות לרפואה פנימית, אלא משלימה שלהן. במחלקה לגריאטריה צריכים להיות מטופלים חולים קשישים עם צרכים ייחודיים, כגון קשישים עם תחלואה רב-מערכתית, תחלואה חדה המשולבת בירידה תיפקודית וקוגניטיבית, צפי לצורך באישפוז ממושך, צפי לצורך באישפוז כרוני ועוד. במקביל, יש לעודד אינטגרציה בין המחלקה לגריאטריה למוסדות האישפוז הכרוני, כשהמחלקה פועלת "כמטריה מייעצת" למחלקות האישפוז השונות בבית-החולים, שגיל רוב המאושפזים בהן הוא מ-65 שנה ומעלה. מתפקידי המחלקה לגריאטריה גם להכשיר מתמחים וללמד מקצוע זה בפקולטות לרפואה.

קיומה של מחלקה לגריאטריה בבית-חולים כללי תסייע בשמירת מעמדה של הרפואה הפנימית.

ל' פושנוי, ר' כראל

המח' לרפואה תעסוקתית, החט' לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון ב"ש

נזק שמיעה מושרה רעש הוא מחלת המיקצוע השכיחה ביותר בקרב העובדים בישראל, למרות מאמצי המיגון, הפיקוח והניטור הרפואי-התקופתי של אוכלוסיות עובדי גדולות, רבים עדיין פונים אל המוסד לביטוח לאומי על מנת שתוכר פגיעתם כמחלת מיקצוע. הפניות מתבצעות באיחור, יחסית, כאשר קיימים כבר נזקים מתקדמים לשמיעה ולאיכות החיים.

בעבודה זו, הבנויה כמחקר מיקרה-בקרה, נעשה ניסיון לאתר גורמים מסייעים או מעכבים בהחלטת העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, לשם הכרה בנכות. ממימצאי העבודה עולה שהגורמים העיקריים המעודדים פניית עובד אל הביטוח הלאומי הם חומרת התלונות הקליניות והיקף הפגיעה באיכות החיים. נמצא שה"מנבאים" העיקריים לפנייה הם:

תלונות על טינטון OR=3.3, 95%CL=5.2-2.1; קשיי תיקשורת מילולית OR=2.7, 95%CL=3.2-1.9; תלונות על סחרחורות OR=1.9, 95%CL=2.5-1.4; חומרת הפגיעה בשמיעה (אודיוגרמה) OR=1.04, 95%CL =1.06-1.02; ותלונות על פגיעות במערכת שריר ושלד OR=1.6, 95%CL=2.2-1.2.

מימצאים אלה מצביעים על כך שהפנייה אל המוסד לביטוח לאומי נעשית בשלבים מאוחרים יחסית של הופעת נשמ"ר (ניזקי שמיעה מושרי רעש). על מנת להביא להקטנת הנטל של פגיעה תעסוקתית שכיחה זו בעתיד, ובכדי לסייע בהליכי איתור והתערבות מוקדמים יותר, יש לנקוט במספר דרכי פעולה: א. להגביר את המודעות של צוותים רפואיים ורופאי קהילה, רופאי תעסוקה, (אא"ג וכד') לצורך בהפניית הניפגעים אל המוסד לביטוח לאומי, מוקדם ככל שניתן; ב. לעדכן את העובדים החשופים לנשמ"ר, לגבי זכויותיהם; ג. להרחיב את פעולות המניעה, ההדרכה והפיקוח על-ידי הגופים המתאימים בקרב הציבור הגדול של העובדים החשופים לרעש בעבודתם.

אייל מלצר

המח' לרפואה פנימית ה', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התפרצויות של גרדת (scabies) במוסדות, ובכללם במיסגרות רפואיות וסיעודיות, הן תופעה שכיחה. התפשטות הטפיל בתוך מיסגרות רפואיות מתרחשת לעתים קרובות בגלל עיכוב בקביעת האבחנה, עקב הסתמנות בלתי-אופיינית בחולים קשישים עם מערכת-חיסון חלשה. בעיה מיוחדת מהווה הגרדת המגלידה (crusted scabies) – צורת זיהום-על של המחלה. הטיפול הרווח בגרדת רגילה, באמצעות תכשירים שונים לטיפול חיצוני, הוא יעיל, אך מתאפיין בבעיות היענות, בנסיגה איטית של התסמינים ובכישלון אם הטיפול אינו קפדני. לטיפול שיעורי כישלון גבוהים בחולים עם גרדת מגלידה. איוורמקטין (ivermectin) הוא תכשיר יעיל כנגד טפילים פנימיים וחיצוניים. במאמר זה מובאות פרשות חולים אופייניים של גרדת מגלידה: בפרשת החולה הראשון הובילה המחלה להתפרצות גרדת במחלקה לרפואה פנימית, ובפרשת החולה השנייה מדווח על הטיפול באיוורמקטין.

סקירת הבסיס העובדתי ליעילות הטיפולים השונים כנגד גרדת, מעלה כי יעילותו של התכשיר איוורמקטין אינה נופלת מזו של טיפולים אחרים נגד גרדת, ואף יש לתכשיר זה יתרונות מבחינת קלות הטיפול באוכלוסיות שונות, וכן היענות מצוינת ורמת בטיחות גבוהה. יש מקום לבחון את אישור התרופה להוריה זו.

עליזה צ'רנצקי, אורית סופר, קרול רפאל ויהושע בן-ישראל

אנמיה היא בעיה קלינית שכיחה באוכלוסיית הקשישים. הסיבות לאנמיה בקבוצת גיל זו, והקשר בין אנמיה למצב השכלי והתיפקודי אינן ברורות דיין. המטרה במחקר הנוכחי היא לבדוק את שכיחות האנמיה וסיבותיה בקרב האוכלוסייה הגריאטרית-מוסדית, וכן לבדוק אם קיים מיתאם בין נוכחותה לבין המצב התזונתי, הקוגניטיבי והתיפקודי.

נכללו במחקר 481 תושבים של מוסד גריאטרי בגילי 8.7+-81.4 שנים, אשר נבחרו באופן אקראי. מקרב הנכללים במחקר 46 היו עצמאיים, 162 תשושים ו-273 סיעודיים. נתוני בדיקות נלקחו מגיליונות התושבים ונקבעה נוסחת תאי-דם. בנבדקים עם אנמיה נערכו בדיקות נוספות לגילוי ערכי כימיים. בכולם בוצעו הערכה תיפקודית ומבחנים קוגניטיביים.

באוכלוסיית המחקר נמצאה שכיחות גבוהה של אנמיה (33.4%). בכמחצית מהנבדקים אובחנה אנמיה קלה. האבחנות השכיחות ביותר שנקבעו היו אנמיה של מחלה כרונית (65.6%) ואנמיה הנובעת מאי-ספיקת כליות כרונית (13.2%). חסר בברזל, בוויטמין B12 או בחומצה פולית כסיבות עיקריות לאנמיה נמצאו רק כ-6 מהנבדקים (4%), וב-24 נבדקים (15.9%) לא ניתן היה לקבוע את הסיבה לאנמיה. נמצא מיתאם חיובי חזק בין שכיחות האנמיה לירידה במצב התיפקודי, אולם לא נמצא קשר בין אנמיה למצב התזונתי או הקוגנטיבי.

לסיכום, אנמיה בקשישים השוהים במוסד גריאטרי מקורה בעיקר במחלות אחרות. נדרשים מחקרים נוספים כדי לקבוע אם מצב תיפקודי ירוד כשלעצמו מהווה גורם-סיכון לאנמיה.