• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יוני 2020
        עמית להבי, איל רז, עמ' 448-451

        בתוצאות מחקרים בבעלי חיים שהתפרסמו לאחרונה, הודגם מוות של תאי עצב לאחר חשיפה לתרופות הרדמה בשלב העובר ובתקופת הינקות. במחקרים נוספים שנערכו נחשף, כי תופעה זו של מוות תאי מתוכנת מתרחשת במינים רבים (כולל פרימטים) וגורמת לפגיעה קוגניטיבית וחברתית בחיות שנחשפו להרדמה בגיל מוקדם. תופעות אלו העלו חשש ניכר לגבי פגיעה במוח המתפתחת בעקבות חשיפה להרדמה כללית בתינוקות, בילודים ואף בנשים הרות. מחקרים בבני אדם לא העלו תוצאות חד משמעיות. מחקרים רטרוספקטיביים סובלים מהטיה קשה בעקבות חוסר היכולת להפריד את השפעת ההרדמה מהשפעת הניתוח ומחלת הבסיס שדרשה התערבות ניתוחית. מספר מחקרים רטרוספקטיביים גדולים שנערכו למרות ההטיה העלו תוצאות סותרות ולא סיפקו תשובה לשאלה. לאחרונה התפרסמו התוצאות הראשוניות של מחקרי איכות פרוספקטיביים שהדגימו, כי חשיפה בודדת של כשעה לא מביאה לפגיעה ניתנת קוגניטיבית הניתנת לזיהוי במבחני מנת משכל נרחבים (Full-Scale Intelligence Quotient - FSIQ) בגיל חמש שנים. בשנים הקרובות יתפרסמו תוצאות סופיות של מעקב ארוך טווח ממחקרים אלו.

        למרות המידע החלקי שלא היה חד משמעי, הוציא מינהל המזון והתרופות האמריקאי אזהרה המחייבת את יצרני התרופות להזהיר בעלון התרופה מפגיעה במוח המתפתח, ומחייבת את הרופאים להציג סיכון זה בפני הורי המטופל או בפני אישה הרה לפני פעולה בהרדמה. איגוד המרדימים האירופי, כמו גם הישראלי, החליטו לא לאמץ המלצה זו של מינהל התרופות האמריקאי. למרות הסיכון, נראה שהנתונים הקיימים בידינו לגבי הסיכון במצבים קליניים בבני אדם אינם חד משמעיים. הוסכם כי אזהרה שכזו יכולה לגרום לעיכוב ואולי אף לביטול של פעולות רפואיות חיוניות, דבר שיפגע בחולים, וכל זה על בסיס נתונים שאינם חד משמעיים. לפיכך, הוחלט להימנע משינוי טופס ההסכמה להרדמה או הליך ההחתמה על הסכמה מדעת עד שיהיה בידינו מידע חד משמעי.

        אשל א' ניר, אלכסנדר יוסקוביץ, יואל שפירא, עמ' 440-447

        מתן מורפיום שדרתי בזמן אלחוש על הציר-העצבי המרכזי (שדרתי ועל קשיתי – epidural) הוא אמת המידה לשיכוך כאב לאחר לידה בניתוח לחיתוך הדופן. כאשר קיימת הוריית נגד למתן שכזה או שאיננו הולם, המעבר למתן נוגדי-כאב מערכתיים מעלה את שכיחות השפעות הלוואי והסיכונים ליולדת ולילוד היונק. יתרה מכך, שיכוך כאב מערכתי הוא לרוב בלתי מספק.

        השימוש הקליני הנרחב בדימות על-שמע פילס דרך לשימוש בחסמים עצביים אזוריים, בייחוד בדמות הרדמה אזורית במישורי שריר באזור הבטן. החסם המרכזי שנחקר לגבי השימוש בו כשיכוך כאב ללידה בחיתוך הדופן הוא חסם מישור שריר הבטן הרוחבי (TAP). יעילותו הוכחה כתוספת לשיכוך כאב שגרתי של אלחוש על הציר-העצבי המרכזי בלידה בחיתוך הדופן, אך לא נצפה כל יתרון בהשוואה למורפיום שדרתי.

        חסמים עצביים אחרים, חדשניים יותר, נחקרים והשימוש בהם מתרחב. חלקם כבר מראים ניצני הבטחה של יעילות טובה יותר ביחס לחסם TAP. בקבוצה זו כלולים: חסמי עצב הכסל-מפשעה ועצב הכסל-תת-הבטן (*II-IH); משפחת חסמי שריר המותניים המרובע (QL); ו-חסם (שרירים) זוקפי הגב (**ESP). במאמר סקירה זה נדון בדרך ובהוריות לביצועם, ונעריך את שימושיותם בהקשר של שיכוך כאב בלידה בחיתוך הדופן.

        תמרה קוליץ, ליאוניד אידלמן, עבד עסלי, חנה וקנין אסא, אלכסנדר שגיא, רן קורנובסקי, איל רז, עמ' 414-422

        הקדמה: השתלת מסתם ותין ביולוגי באמצעות צנתר בתוך המסתם הטבעי Transcatheter Aortic Valve) (Implantation [TAVI], היא שיטת הטיפול בחולים עם היצרות הוותין (Aortic Stenosis - AS) קשה הנמצאים בסיכון ניתוחי גבוה. ניתן לבצע את הפעולה בשלוש גישות: טרנספמורלית, טרנסאפיקלית וטרנסאקסילרית. ניהול סב ובתר ניתוחי של חולים העוברים TAVI מאתגר שכן חולים אלו לרוב מבוגרים, סובלים מתחלואה נלווית משמעותית ושיעור התמותה הצפוי להם בניתוח קונבנציונלי גבוה. אין בספרות הסכמה לגבי שיטת ההרדמה המועדפת בחולים אלו, ובשנים האחרונות מקובל לבצע את הפעולה בהרדמה מקומית וטשטוש, אך התימוכין לגישה זו דלים.

        מטרות: השוואת הרדמה כללית לעומת מקומית בחולים העוברים TAVI.

        שיטות המחקר: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים לגבי 100 החולים הראשונים שעברו TAVI (נובמבר 2008- יוני 2011) במרכז הרפואי רבין בשל היצרון ותין קשה ותסמינית, והוריית נגד נגד לניתוח קונבנציונלי להחלפת מסתם.

        תוצאות: 46 חולים עברו את הפעולה בהרדמה כללית ו-54 בהרדמה מקומית בשילוב טשטוש. שישים-ושלושה חולים עברו פעולה בגישה טרנספמורלית, 23 בגישה טרנסאפיקלית ו-11 בגישה טרנסאקסילרית. לא נמצא הבדל משמעותי בתמותה בטווח הקצר והארוך בין הקבוצות, אך משך האשפוז היה ארוך יותר לאחר הרדמה כללית. שיעור גבוה יותר של חולים נזקקו לנוראדרנלין ומנות דם בפעולות שהתבצעו תחת ההרדמה הכללית, ואילו בהרדמה מקומית נצפו יותר הפרעות הולכה, סיבוכים וסקולריים וחום לאחר הפעולה. בהשוואה בין הגישות בחולים שנותחו בגישה טרנספמורלית בלבד, מרבית ההבדלים איבדו את מובהקותם. לפיכך, נראה כי ניתן ליחס הבדלים אלו לגישה הניתוחית ולא לשיטת ההרדמה.

        מסקנות: אין עדיפות ברורה להרדמה כללית לביצוע TAVI, והרדמה מקומית בשילוב טשטוש נראית כאפשרות יעילה ובטוחה בחולים מתאימים.

        שחר בר-יוסף, ערן סגל, עמ' 410-413

        גבר בן 35 שנים, בריא בדרך כלל, עבר ניתוח ארתרוסקופיה של ברך תחת הרדמה כללית עם שימוש במסכת גרון. לאחר הניתוח הופיעו ירידה בחמצון ושיעול עם גניחת דם. בצילום בית החזה וטומוגרפיה מחשבית של בית החזה הודגמו תסנינים דו-צדדיים מפושטים מסוג זכוכית מט. שאר הבדיקות היו תקינות. החולה טופל בהעשרת חמצן, מצבו השתפר במהירות, ושוחרר לביתו יומיים לאחר הניתוח. ההסתמנות הקלינית מתאימה לדימום בועיתי מפושט עקב אירוע לחץ שלילי משני לחסימת דרכי אוויר עליונות. במאמר נדון באבחנה המבדלת של דימום בועיתי מפושט, במנגנון הפתופיזיולוגי של השפעת לחץ שלילי ריאתי על התפתחות בצקת ריאות ודימום בועיתי, ובדרכי הטיפול.

        פברואר 2020
        ברוך שי נוישטטר, שרי דותן-גרינברג, דניאל מרדכי קפלן, סברי אלסייד, יובל סלוביק, עמ' 113-116

        הקדמה: צנרור הקנה (אינטובציה) הוא פעולה שימושית כחלק מהנשמת חולה בחדרי ניתוח וביחידות טיפול נמרץ. את צינור ההנשמה ניתן להחדיר לקנה דרך הפה או דרך האף. צנרור קנה אף מאפשר לבצע ניתוחים בחלל הפה ביתר קלות מאשר צנרור קנה פומי, ולכן הוא  שימושי בניתוחים לטיפול בדום נשימה חסימתי. מטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי מועדים ביתר לתמט דרכי נשימה עליונות במהלך הניתוח ובשעות הראשונות שלאחריו. לכן, יש לדאוג ביתר שאת לדרכי אוויר פתוחות במטופלים הללו כולל חללי האף. על פי סקירת הספרות, לא נבדקה עד כה מידת החסימה באף הנוצרת כתוצאה מצנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

        מטרות: בדיקת השינוי בתנגודת האפית בטווח הקצר לאחר צנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

        שיטות מחקר: 44 נבדקים המועמדים לניתוח אלקטיבי שאינו בראש או בצוואר. הנבדקים סווגו אקראית לשתי קבוצות. בראשונה בוצע צנרור קנה פומי ובשנייה בוצע צנרור קנה אף. ערכי תנגודת האף בכל נבדק, נבדקו באמצעות רינומנומטריה קדמית לפני הניתוח וזמן קצר לאחריו. הבדיקה בוצעה על פי המלצות הוועדה האמריקאית לסטנדרטיזציה של רינומנומטריה.

        תוצאות: לא נמצא הבדל בערכי תנגודת האף לפני ואחרי צנרור קנה בשתי הקבוצות. צנרור קנה אף נמצא כמבטל את מנגנון המחזוריות הטבעית של השינוי במידת החסימה האפית.

        מסקנות: הן צנרור קנה פומי והן צנרור קנה לזמן קצר הן פעולות בטוחות אשר אינן משפיעות באופן משמעותי על תנגודת האף בטווח הקצר שלאחר ניתוח. נמצא גם, כי צנרור קנה מבטל את השינוי הטבעי בתנגודת האף החד צדית בטווח הקצר.

        דיון וסיכום: בעבודתנו, לא נמצא שצנרור קנה אף גורם לחסימה מוגברת באף בהשוואה לצנרור קנה פומי. לכן, ניתן להשתמש בצנרור קנה אף בבטחה גם במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה. יש מקום למחקר נוסף להערכת השפעת הרדמה כללית וצנרור קנה אף במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בפרט ועל תנגודת האף לטווח הארוך בכלל.

        מרץ 2018
        קרלוס איברה, בן שלום, פאיז סייפי, יהושע שרודר, אליעד דוידסון, עמ' 162-166

        הקדמה: קנביס הוא החומר הלא חוקי הנצרך ביותר בעולם. הצריכה של קנביס עומדת על 4.9%-2.7% מאוכלוסיית העולם ועל 10.2%-7.6% מהאוכלוסייה הבוגרת  בישראל. בשנים האחרונות מסתמנת מגמה במדינות רבות להפוך את הצריכה של קנביס לחוקית, הן לצורכי רפואה והן כחלק מתרבות הפנאי. לנוכח העובדות הללו, על המרדים להיערך לטיפול באדם שנטל קנביס והגיע לניתוח דחוף או מתוכנן. יחסי הגומלין (האינטראקציה) בין קנבינואידים ותרופות המיועדות להרדמה כללית, והשלכותיהם על בריאות המטופלים, אינה ידועה מאחר שכמעט לא נחקרו.

        מטרות: מטרת מחקר ראשוני זה הייתה לבדוק כיצד משפיע שימוש טרום ניתוחי בקנביס על הליך ההרדמה, והאם שימוש זה מצריך התייחסות מיוחדת של המרדים במהלך הניתוח. לשם כך בדקנו כיצד מתן קדם ניתוחי של תמצית קנביס Sativex-nabiximols משפיע על ערך ה-BIS המתקבל ביחס לריכוז של גזי הרדמה.

        שיטות מחקר: דגם המחקר הוא פרוספקטיבי, אקראי וכפול סמיות עם בקרת אינבו (פלסבו). עשרים-ושבעה (27) נבדקים שיועדו לעבור ניתוח אורתופדי אלקטיבי תחת הרדמה כללית סווגו באקראי לארבע קבוצות: קנביס במינון גבוה (6); קנביס במינון נמוך (8); אינבו פעיל (6); ואינבו (7). כל ההתערבויות ניתנו כעשרים דקות לפני השראת הרדמה כללית באופן כפול סמיות. הקנביס ניתן כתמצית מסוג Nabiximols) sativex), המכילה ריכוזים ידועים של חומר פעיל. במהלך הניתוח נוטרו מדדים המודינאמיים כמקובל, ועומק ההרדמה נמדד באמצעות משגוח (מוניטור)

        Bispectral index –BIS)), אשר נסמך על שינויים ברישום גלי המוח.

        תוצאות: נמצא כי לקבוצת הטיפול יש השפעה מובהקת על ערכי BIS בתקנון ל-MAC. ממוצע ה-BIS, הנמדד במהלך מצב יציב של הרדמה, היה גבוה באופן מובהק בקרב קבוצת הטיפול שקיבלה קנביס טרום ניתוחי במינון גבוה.

        דיון ומסקנות: מחקר זה מספק עדות ראשונית לכך שקנביס משפיע על BIS. אנו משערים כי העלייה ב-BIS המושרית על ידי קנבינואידים, נובעת משינויים ב-EEG ואינה משקפת הרדמה רדודה יותר. אך יש לבדוק השערה זו במחקרים נוספים. המשמעות הקלינית הנובעת מעבודתנו היא, שיש להיזהר מהסתמכות על BIS כמדד לעומק ההרדמה במטופל הנוטל קנבינואידים בסמוך להשראת הרדמה כללית.

        מאי 2015
        גד אסטיס וערן סגל. עמ' 274-277

        גד אסטיס, ערן סגל

        המערך להרדמה, טיפול נמרץ וטיפול בכאב, אסותא מרכזים רפואיים, תל אביב

        בעיית עודף המשקל הפכה להיות מגפה בעולם המודרני. בהרדמה ובכירורגיה מציבה בעיית עודף המשקל אתגרים ייחודים, שאחד מהם הוא השמירה על נתיבי אוויר פתוחים. ידוע, כי שיעור הסיבוכים המתרחשים בהרדמה גבוה יותר במטופלים בעלי עודף משקל לעומת מטופלים בעלי משקל רגיל, אך הדעות חלוקות לגבי הסיבות לכך. למרות שעודף משקל בפני עצמו אינו מהווה בעיה, סוגי השמנה מסוימים, ובמיוחד השמנה בצורה שאנו מכנים "דובים מנופחים", עלולים להקשות על השלבים השונים של ההרדמה. במאמר זה, אנו סוקרים את הסיבות הייחודיות לקושי בהבטחת נתיבי האוויר בקרב אוכלוסיית המטופלים הלוקים בהשמנת יתר חולנית. אנו מתארים את הסיבוכים שעלולים להתרחש,  את הבעיות האופייניות לאנשים עם השמנת יתר בכל אחד משלבי ההרדמה וכיצד ניתן לפתור אותן. חשוב להבחין בקפדנות בסימנים אלו ולנקוט בצעדי זהירות מתאימים.

        אליק גולולובוב, ליאת טודריס, יעקב ברמן, ציפי רוזנברג-גלעד, פנינה שלפר ורון קנת, רון בן-יעקב, ערן סגל. עמ' 236-239

        אליק גולולובוב1, ליאת  טודריס1,3, יעקב  ברמן2, ציפי רוזנברג-גלעד1, פנינה שלפר1, רון קנת5,4, רון בן-יעקב4, ערן סגל2,3

        ¹הנהלת הסיעוד, ²המערך להרדמה, טיפול נמרץ וטיפול בכאב, ³היחידה למחשוב קליני, בית חולים אסותא, רמת החייל, תל אביב, 4 KPAבע"מ, רעננה, 5הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ואוניברסיטת טורינו, איטליה

        רקע: תופעת  Emergence Delirium  (ED) מוכרת כבעיה נפוצה בקרב ילדים ואף מבוגרים המתאוששים לאחר הניתוחים. ED מופיע במהלך התאוששות לאחר הרדמה כללית ובא לידי ביטוי בהתפתחות אי שקט פסיכומוטורי, הזיות, התנהגות לוחמנית וחסרת שיפוט. התופעה, שככל הנראה מהווה השפעת לוואי של חומרי ההרדמה הכללית, פוגעת בהליך ההתאוששות, ומסכנת את בטיחותם הגופנית של המטופלים ובריאותם. היקף התופעה אינו ידוע במדויק. הספרות הרפואית מעלה טווח רחב ביותר בנוגע לשכיחות התופעה שנע בין 80%-10%. הנתונים בספרות אינם מספקים תשובה חד משמעית ביחס לגורמי הסיכון להופעת ED.

        המטרות במחקר: קביעת שיעור תופעת ED בילדים המתאוששים לאחר ניתוחים מתוכננים (Elective) אמבולטוריים אשר בוצעו בהרדמה כללית ומיפוי השפעת גורמי הסיכון השונים על התרחשות תופעת ED. שיטת המחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנבדק בו שיעור הופעת ED בקרב 3,947 ילדים שטופלו בניתוחים אמבולטוריים קצרים. איסוף הנתונים אודות שכיחות התופעה וגורמי הסיכון האפשריים נעשה דרך גיליון הרפואי המחשבי. חומרת התופעה דורגה באמצעות סולם Pediatric Anesthesia Emergence Delirium Scale.

        תוצאות המחקר ודיון: תוצאות המחקר הדגימו את שכיחות הופעת ED בקרב אוכלוסיית הילדים. הופעתED  נמצאה במיתאם מובהק עם גיל המטופל, סוג הניתוח, מתן תרופה טרום ניתוח, לא נמצא מיתאם בין הופעת ED  ועוצמת הכאב, סוג ההרדמה ומיגדר המטופלים.

        פברואר 2015
        עודד שגיב, נחום רוזן, אילת פריאל, מרדכי רוזנר וגיא בן סימון. עמ' 110-113

        עודד שגיב, נחום רוזן, אילת פריאל, מרדכי רוזנר, גיא בן סימון

         

        מכון העיניים על שם גולדשלאגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ישראל, רמת גן

         

        מימון/תמיכה: תמיכה חלקית על ידי תוכנית תלפיות למנהיגות רפואית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר.

         

        הקדמה: ניתוח מעקף הדמעות בגישה חיצונית או תוך אפית מבוצע במקומות רבים תחת הרדמה כללית (General anesthesia – GA) או תחת הרגעה (Sedation). במחלקתנו מבוצעים ניתוחים אלו באלחוש מקומי (Local anesthesia – LA) ללא הרגעה. פורסמו דיווחים מעטים בלבד בספרות על שיטה זו.

        מטרות: לבדוק את שיעורי ההצלחה התוך ניתוחית והבתר ניתוחית בניתוחים ראשוניים של מעקף

        דרכי הדמעות באלחוש מקומי ובהרדמה כללית, בגישה חיצונית או דרך האף.

        שיטות מחקר: ביצענו מחקר אחורני. קבוצת המחקר כללה את כל החולים שעברו במחלקתנו ניתוח ראשוני לשחזור דרכי הדמעות בין השנים 2012-2009, עקב חסימה נרכשת של דרכי הדמעות. מדד התוצאה העיקרי היה הצלחה בתר ניתוחית שהוגדרה כשיפור משמעותי בדמעת על פי דיווח של המנותח וכן אוסטיום (Ostium) פתוח בבדיקה תוך אפית. בנוסף, בדקנו בכמה חולים היה כישלון תוך ניתוחי, כלומר היה צורך לעבור להרדמה כללית.

        תוצאות: מתוך 227 ניתוחי דרכי הדמעות בתקופת המחקר, 139 מנותחים שעברו ניתוח ראשוני של מעקף דרכי הדמעות נכללו בקבוצת המחקר. שיעור ההצלחה הכללי היה 87.1% (121 חולים). לא נמצא הבדל בין שיעור ההצלחה בקרב המנותחים בגישה חיצונית או גישה תוך אפית אנדוסקופית (88.6% ו- 82.4% בהתאמה, p=0.348). שיעור ההצלחה בניתוחים בהרדמה מלאה נמצא גבוה משיעור ההצלחה בניתוחים באלחוש מקומי (96.7%  ו-84.9% בהתאמה, p=0.019). הגיל הממוצע למנותחים בהרדמה כללית היה צעיר משמעותית מהגיל הממוצע למנותחים באלחוש מקומי (43.6 ו-65.7 שנים, בהתאמה p<0.005). רק במטופל אחד (0.7%) היה צורך במעבר להרדמה מלאה.

        דיון וסיכום: מרבית ניתוחי מעקף דרכי הדמעות ניתנים לביצוע באלחוש מקומי ללא צורך בהרדמה מלאה. שיעורי ההצלחה הניתוחיים כפי שהם מבוצעים במחלקתנו דומים בין הגישות הניתוחיות, וטובים יותר בהרדמה כללית. ייתכן שהבדל זה קשור להפרש הגילים בין קבוצות המנותחים באלחוש מקומי לעומת הרדמה כללית.

        אוגוסט 2013
        אולג דולקרט, אייל עמר, דניאלה וייסמן, רון פליישון, אבי א' וינברום, דולקרט, עמר, וייסמן, פליישון, וינברום, יחידת התעוררות בתר הרדמה, אי שביעות רצון, שחרור מאשפוז, שביעות רצון,post-anesthesia care unit, discharge, dissatisfaction
        אולג דולקרט, אייל עמר, דניאלה וייסמן, רון פליישון, אבי א' וינברום 

        היחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה, החטיבה לאורתופדיה והמחלקה לנירוכירורגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, והפקולטה לרפואה על שם סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

        מטרות: עבודה זו נועדה להעריך את התגובה הסובייקטיבית של חולים לאחר הרדמה וניתוח שנשארו ביחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה יותר מן הנדרש, בשל סיבות מנהלתיות בבית חולים שלישוני.

        שיטות: במהלך תקופה של 18 חודשים נערכו ראיונות לחולים שהסכימו להתראיין. אוכלוסיית המחקר כללה שתי קבוצות: קבוצת מחקר, שכללה חולים שנשארו ביחידה להתעוררות והשהייה בתר הרדמה (ילוב"ה) מעל כפליים הזמן המרבי הנדרש להתאוששות מסיבות רפואיות (ארבע שעות), בשל מחסור במיטת אשפוז פנויה במחלקת האם, וקבוצת בקרה של חולים ששוחררו מהילוב"ה תוך פרק זמן הקצר מארבע שעות. השאלות נבחרו משלל שאלונים גנריים או מכווני מצב שעברו תיקוף.

        תוצאות: רואיינו 67 חולים ששהו יותר מארבע שעות בילוב"ה ו-63 חולים ששהו פחות מארבע שעות בתקופת המעקב. מירב החולים השתייכו למחלקה לנירוכירורגיה. החולים בקבוצת המחקר הושהו בממוצע 5.8±14.2 שעות (טווח 30-1.5 שעות), קבוצת הבקרה שהתה 0.8±2.0 שעות (P<0.05). לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות מבחינת גילים, מגדר, זמן הניתוח או ניקוד הכאב הבתר ניתוחי. רמת אי שביעות הרצון עקב חוסר עצמאות הייתה גבוהה יותר ושיעור שביעות הרצון היה נמוך יותר באופן מובהק בחולים ששהו >12 שעות בילוב"ה בהשוואה לאלה ששהו 12-4 שעות (P<0.05). אלה האחרונים אף העריכו את מקצועיות הרופאים בילוב"ה בשיעור נמוך יותר (בכ-15%) מהראשונים. ביקורת זו לא נמצאה מופנית כלפי המוסד או המנתח. ככלל, קבוצת המחקר הביעה רמת שביעות רצון מההשהיה הממושכת הנמוכה פי 2.3 מקבוצת הבקרה (P<0.05).

        מסקנות: תפוסת יתר במחלקות אשפוז גורמת לעיכוב בשחרור חולים מילוב"ה. שהות ממושכת בילוב"ה מחייבת תשומת לב רפואית, סיעודית ומנהלית, על מנת לשכך את נרגנות החולה ואי שביעות רצונו. חולה נרגן עלול להביא להסחת הדעת של הצוות הרפואי ולהפריע במתן טיפול מיטבי לכלל החולים בילוב"ה.

        יולי 2012
        תמר מילר-רול, איזבלה פילצ'ה, נתן וקסלר, סורינה נגומירנו ומורט בהר

        תמר מילר-רול1, *איזבלה פילצ'ה1, נתן וקסלר2, סורינה נגומירנו2,  מורט בהר1

         

        1מחלקת הרדמה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, 2מחלקת הרדמה, מרכז רפואי מעייני הישועה, בני ברק

         

        *המחבר הראשון והשני תרמו באופן דומה לכתיבת המאמר

        יולדת בת 30 שנה אשר הגיעה לחדר ניתוח לסקירה של הרחם (Revision of uterus) עקב דימום בתר-לידה (Peripartum hemorrhage), עברה הרדמה כללית בטכניקת של השראת הרדמה בצעדים מהירים (RSI, Rapid sequence induction). לאחר מתן  סוקסיניל-כולין נצפה ביולדת אירוע אל-נשימה (Apnea) שנמשך כ-45 דקות. בדיקות מעבדה ביוכימיות מיום הניתוח הראו פעילות נמוכה מאוד של האנזים בוטירילכולין-אסטראזה (BChE), וכחודש לאחר ההריון פעילות האנזים ומעכביו היו בטווח התקין. אבחון גנטי לנבדקת חשף הטרוזיגוטיות למוטציה מסוג K. הימצאות מוטציה זו יכולה להסביר את רגישות היתר לסוקסיניל-כולין בזמן הריון.
         

        פברואר 2011

        מיכל ברק3,1, אלי פלד3,2

         

        1מחלקת הרדמה, רמב"ם - הקריה לבריאות האדם, חיפה, 2מחלקה אורתופדית ב', רמב"ם - הקריה לבריאות האדם, חיפה, 3הפקולטה לרפואה רפפורט של הטכניון, חיפה

         

        השיפור באיכות החיים וברמת הרפואה מביא בהדרגה להארכת תוחלת החיים. עובדה זו מביאה להזדקנות אוכלוסיית החולים בכלל והחולים העוברים ניתוח בפרט. בעבר, גיל 65 שנה היה נחשב גילם של החולים המבוגרים. כיום מתפרסמות עבודות שמדווח בהן על חולים בני 80, 90 ואף 100 שנה העוברים ניתוח. כאשר מטפלים בקבוצת גיל זו, יש להכיר את סוג הבעיות המאפיינות אותו ולשנות בהתאם את סוג ההרדמה והטיפול הבתר-ניתוחי. הגוף הקשיש עובר שינויים פיזיולוגיים ופתולוגיים שפוגעים ביכולתו להתמודד עם הלם הניתוח ולהתאושש ממנו. מטרתנו היא ללוות את החולה בזמן הניתוח ולאחריו, ולאפשר לו לחזור לרמת התפקוד ולאיכות החיים שהיו לו לפני הניתוח.

        בסקירה זו נביא את הנקודות העיקריות שיש להתייחס אליהן בהרדמה ובטיפול הבתר-ניתוחי בחולה הקשיש העובר ניתוח.   

        יוני 2008
        זאב שנקמן, חיים ברקנשטט

        זאב שנקמן, חיים ברקנשטט

         

        המח' לאישפוז יום כירורגי והרדמה ג', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        * הנושא הוצג בהרצאה ובתקציר בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכאב, 10-8 בנובמבר 2006, ירושלים.

         

        דחק סב-ניתוחי מאופיין בעלייה בהפרשת הורמונים מבלוטת יותרת-המוח ובשיפעול מערכת העצבים הסימפתטית, ונמצא במיתאם עם שינויים בריכוזי הורמונים ומטבוליטים בדם. השלכות קשות של דחק סב-ניתוחי כוללות תחלואה, מאזן חלבונים שלילי ותמותה. למרות שכאב ודחק סב-ניתוחיים נחשבים לעיתים קרובות שווים, נראה שכאב אינו הגורם היחידי לדחק. גורמים אחרים כוללים דמם, אתר הניתוח, טראומה שטחית ועמוקה לרקמות, משך הניתוח, תת-חום, זיהום, פגות וגורמים הקשורים לניתוח לב. מינונים מספיקים של אופיואידים רבי-עוצמה במתן לתוך-הווריד יכולים להקטין את מידת הדחק, והם עדיפים על-פני מורפין. אולם תוספת אילחוש אזורי או אף מקומי להרדמה כללית מדכאת טוב יותר דחק מאשר הרדמה כללית בלבד עם אופיואידים מערכתיים. הוספת חומרי אילחוש מקומי, אם במתן מקומי ואם במתן על-קשיתי, מקטינה את תגובת הדחק באופן יעיל יותר מאשר אופיואידים במתן לתוך-הווריד או במתן על-קשיתי. ניטור המודינמי אינו מספיק להערכת איכות הטיפול בכאב או מידת הדחק. מדידת ריכוז גלוקוזה בדם היא בדיקת המעבדה הזמינה ביותר להערכה של עוצמת הדחק בניתוחים שאינם ניתוחי לב או בשלב שלפני החיבור למכונת לב-ריאה. ריכוז הגלוקוזה בדם עולה כששיכוך הכאב והקטנת הדחק אינם מספיקים. המדידה קלה לביצוע והטיפול ניתן כמעט מיידית. גישה זו, המותאמת פרטנית לכל חולה, עם היזון-חוזר בזמן אמת, עדיפה בהרבה על-פני מתן אופיואידים במינון גבוה מלכתחילה או מתן מינון נמוך מדי.

        ינואר 2005
        ליאוניד אידלמן, ליביו פרידמן

        ליאוניד אידלמן, ליביו פרידמן

         

        מח' הרדמה, מרכז רפואי רבין/קמפוס בילינסון, מסונפת לפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, מרכז רפואי רמת אביב, מרכז רפואי עתידים

         

        ההרדמה לניתוחים פלסטיים-אסתטיים התפתחה והלכה בשני העשורים האחרונים בהתאם לשינויים שחלו הן בכירורגיה הפלסטית והן בהרדמה כמיקצוע. דיווח זה הוא הראשון מסוגו על הרדמה לניתוחים אסתטיים בישראל המבוסס על סקירת 10,000 מטופלים.

        למרות העלייה במיספר הניתוחים הנרחבים, ובמיספר החולים שמצב בריאותם מורכב, לא ניצפתה תמותה על רקע של הרדמה בסידרה זאת. כמו כן, לא נתגלתה תחלואה משמעותית ובעלת השלכות ארוכות טווח הקשורה בהרדמה.

        במאמר יתוארו שיטות ההרדמה ודרכים למניעת סיבוכים.

        ספטמבר 2004
        זאב שנקמן, רבקה רגב, דב הופנשטיין ואילן ארז

        זאב שנקמן(1), רבקה רגב(2), דב הופנשטיין(1), אילן ארז(3)  


        (1)המח' להרדמה וטיפול נמרץ כללי,  (2)המח' לילודים ותינוקות, (3)המח' לכירורגיית ילדים, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        פגה נותחה לתיקון גסטרוסכיזיס. משקלה היה 1,400 גרם בניתוח הראשון ו-1,700 גרם בניתוח השני. ההרדמה הייתה משולבת: כללית "שטחית" ועל-קשיתית מותנית. הצנתר הוחדר בין החוליות המותניות התחתונות בשיטת "איבוד תינגודת" להזרקת תמיסת מלח פיזיולוגית (Saline). הטיפול העל-קשיתי במהלך הניתוח ולאחריו התבסס על בופיווקאין ופנטניל. לא ניתנו אופיואידים מערכתיים. הפגה התעוררה עם סיום הניתוחים. איכות הטיפול בכאב במשך הניתוחים ואחריהם הייתה טובה מאוד, למעט לתקופות קצרות במהלך הניתוח השני ואחריו. איכות הטיפול בכאב השתפרה מאוד אחרי שליפת הצנתר העל-קשיתי במספר ס"מ. לא ניצפו דיכוי נשימה, ירידה בתפוקת הלב או רעילות בופיווקאין. מדווח בזאת על מהלך האילחוש והטיפול בכאב. כן נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא שיטת ביצוע האילחוש ומינוני התרופות בתינוקות במשקל נמוך, יתרונותיה לעומת הגישה הזנבית (Caudal) וסיבוכים אפשריים.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303