תוצאת חיפוש

איתי שביט

היחידה לרפואת ילדים דחופה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

ההערכה והטיפול בכאב הם חלק בלתי נפרד מהטיפול הכולל בתינוקות וילדים. מניעת טיפול נוגד-כאב נחשבת טיפול רפואי מתחת לתקין ואינה יכולה להיות מקובלת מבחינה מוסדית, ולכן על כל רופא המטפל בילדים חלה האחריות להפחית את הסבל שעובר המטופל ולהבטיח טיפול אנושי בכאב ובחרדה.

*רבקה קליין^1,2, אלחנן בר- און², יעקב קליין³, רמי בנבנישתי¹

¹האוניברסיטה העברית, ירושלים, בית-הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, ²מכון טנדו - לטיפול בליקויים בתיפקוד הזוגי-מיני, ³המכון לשיקום ומניעת מחלות לב, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים

ליקוי בתיפקוד המיני הוא אחת מהפגיעות הקשות באיכות-חייהם של חולים שעברו אירוע לב חד. כדי לנסות לשפר את התיפקוד המיני בקרב חולי הלב הלוקים בכך, פותחה עבור חולים אלה שיטת טיפול בדגם Co-therapy המשלבת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול בתרופות או טיפול מכשירני. הטיפול בשניים ניתן על-ידי שני מטפלים מיניים מתחומים שונים – פסיכותרפיה ורפואה – ומשולבים בה העברת מידע רלבנטי לגבי הקשר שבין מחלת לב כלילית וליקוי בתיפקוד מיני, הפחתת חרדות ופחדים, הדרכת המטופלים לגבי המותר והאסור בפעילות מינית בהתאם למצבם הנפשי והגופני, וכן מישלב של טיפול בתרופות או אחר, על-פי הצורך.

__________________________________________________

המחקר נערך במסגרת עבודת דוקטורט לאוניברסיטה העברית בירושלים.

אלישע בר-מאיר

המח' לרדיולוגיה איבחונית ומכון מאר, המרכז הרפואי בני-ציון, הפקולטה לרפואה הטכניון, חיפה

התפתחות טכנולוגית מואצת בתחום סורקי תהודה מגנטית (ת"מ) וטומגרפיה מחשבית (ט"מ) הביאה לשיכלול אפשרויות האיבחון בתחום חשוב ומורכב במיוחד – מחלות הלב. שיטות דימות אלה עשויות בחלקן להחליף, כבר בתקופה הקרובה, בדיקות נפוצות ושכיחות כמו על-שמע של הלב (Echocardiography), סריקות איזוטופיות של הלב (SPECT) וצינתורים איבחוניים. במרוץ בין ת"מ וט"מ חלק מהציפיות אכן התממש, אך חלקן של ההבטחות התבררו כמתאימות ליישום דווקא בשיטה המתחרה. עקב הקצב המהיר של הפיתוחים הטכנולוגיים, הרופא הקלינאי אינו מודע לעיתים ליכולות המגוונות של אמצעי הדימות השונים ומפנה נבדקים כלל דווקא לאותה בדיקה האמורה לתת תשובה מדויקת לבעיה הקלינית הסגולית.

אמיר חיים, תמיר פריטש, ליאור יוספוב, רון ארבל

המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב

פציעה ברצועה המוצלבת הקדמית של הברך (Anterior cruciate ligament) (להלן רמ"ק)¹ היא חבלה שכיחה, בעיקר בקרב צעירים העוסקים בענפי ספורט המחייבים סיבוב על ציר, שינוי מהיר של כיוון התנועה או קפיצה. מרבית הפגיעות ברמ"ק של הברך (כ-70%) אינן קשורות לחבלה הכרוכה במגע ישיר.

זיהוי גורמי-סיכון חשוב למניעת פציעה זאת. גורמי-סיכון לפגיעה ברמ"ק כוללים גורמים סביבתיים (לדוגמה, מקדם חיכוך גבוה בין הנעל למישטח המגרש) וגורמים אנטומיים (לדוגמה, יחס נמוך בין רוחב השקערורית של עצם-הירך לבין רוחב עצם-הירך וריפיון של המיפרקים). הסיכון לפציעה ברמ"ק גבוה פי 2-8 בנשים בהשוואה לגברים (זאת, למרות שמספר הפציעות הכללי בגברים גבוה יותר מאשר בנשים).

האבחנה מתבססת בעיקר על האנאמנזה של הפציעה והבדיקה הגופנית. נודעת חשיבות גוברת לבדיקת התהודה המגנטית (MRI). לבדיקה זאת רגישות וסגוליות גבוהות, והיא מאפשרת לזהות גם חבלות נילוות, כגון קרעים של הסהרונים (Menisci). לרמ"ק תפקיד חשוב ביציבות הברך. קרע ברמ"ק עלול לגרום לחוסר יציבות של הברך, המוביל לאוסטאוארתריטיס, לקרעים של הסהרונים ולפגיעה קשה בתיפקוד.

ניתוח מאפשר חזרה לתיפקוד מלא תוך זמן קצר. עם זאת, לא ניתן למנוע את הנזק ארוך-הטווח הנגרם בעקבות ניתוח. לכן ההחלטה על סוג הטיפול צריכה להיקבע בהתאם לצרכיו של הנפגע. ניתוח הוא טיפול הבחירה בחולים צעירים העוסקים בפעילות הכרוכה בסיכון גבוה לפגיעה ברמ"ק. הניתוח המקובל הוא שיחזור של הרצועה, שיכול להתבצע בשיטות שונות. אין אחידות-דעה לגבי שיטת הניתוח המועדפת, אך השיטה המקובלת היא ארתרוסקופית עם שתי שיטות שחזור עיקריות: עצם-גיד פיקה-עצם או גידי-מיתר. מומלץ לבצע את הניתוח כעבור לא פחות מארבע שבועות מזמן הפציעה, וזאת כדי למנוע נזק נוסף בעקבות הניתוח.

גיל בר-סלע, לואיז לב, אברהם קוטן, מיריאנה וולנר, ניסים חיים

המכון האונקולוגי, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון-המכון הישראלי לטכנולוגיה, חיפה

שאתות משתית מערכת העיכול (Gastrointestinal stromal tumors) (להלן, שממ"ע)¹, הן ממאירויות נדירות שמקורן מזנכימי, בעלות מאפיינים היסטולוגיים ייחודיים. קבוצת שאתות זו עמידה בפני כימותרפיה או קרינה, ולכן נחשבה עד לאחרונה כחשוכת מרפא בחולים שלא יכלו לעבור כריתה שלמה של השאת. Imatinib, תרופה חדשה המדכאת טירוזין קינאזה בחלבון C-kit, נמצאה כבעלת יעילות גבוהה בטיפול בחולים הלוקים בשממ”ע בשלב מתקדם.

במאמר זה מדווח על 13 חולים, גילאי 43-78 שנה, אשר טופלו במרכז הרפואי רמב"ם בין השנים 2001-2004. התרופה  Imatinibניתנה כטיפול טרום-ניתוחי בשני חולים, וכטיפול למחלה המשלחת גרורות בשאר החולים.

את התגובה לטיפול ניתן היה להעריך ב-11 מתוך 13 החולים. תגובה אובייקטיבית ניצפתה ב-10 מתוך 11 חולים (91%) ובשניים מהם (18%) הייתה תגובה מלאה. בשני חולים הייתה מחלה מפושטת שאינה ניתנת להערכה. לאחר מעקב של 4-33 חודשים (חציון 7 חודשים) עדיין לא הושג זמן החציון עד להתקדמות המחלה. הטיפול נסבל בדרך כלל היטב, והשפעות-הלוואי העיקריות כללו בצקות סביב ארובות העיניים ובגפיים התחתונים.

לסיכום, מתן Imatinib הוא בטוח ובעל יעילות גבוהה בטיפול בחולים עם שממ”ע. מתן הטיפול לחולים אלו מפיח תקווה חדשה עבורם להשגת הפוגה משמעותית במחלתם.

גיל בר-סלע , אבישי גרשוני, ניסים חיים

¹המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון-המכון הישראלי לטכנולוגיה, חיפה, ²מירפאת הרדוף, קיבוץ הרדוף

הטיפול בתכשירים מצמח הדיבקון הלבן Viscum album)) בחולי סרטן החל לפני עשרות שנים. הטיפול בדיבקון הוצג לראשונה על-ידי שטיינר ו-וגמן, מייסדי הרפואה האנתרופוסופית. כיום ניתנים מירשמים לתכשירים אלו למחצית לערך מחולי הסרטן בגרמניה ולחולים רבים נוספים במדינות מערב-אירופה, במיסגרות של רפואה משלימה. למרות הטיפול הנרחב בתכשירים אלה, המידע הקליני לגבי יעילותם לוקה בחסר. התכשירים מופקים ממיצוי הצמח וניתנים בדרך-כלל בצורה של זריקות לתת-עור, למרות שקיימות צורות מתן נוספות.

במחקרים קדם-קליניים זוהו מספר מרכיבים בצמח בעלי פעילות נוגדת-סרטן ומשרה מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס) בשאתות. כמו-כן, מתן התכשירים הביא להפרשה מוגברת של ציטוקינים ושיפעול תאי מערכת החיסון.

פורסמו מעל 15 תוצאות מחקרים קליניים פרוספקטיביים בחולים עם ממאירויות שונות. בחלק גדול מהם דווח על תוצאות חיוביות בשאלות המחקר שנבדקו, ואשר כללו תגובה לטיפול, זמן הישרדות, שיפור באיכות-החיים והפחתת השפעות-הלוואי לטיפולים המקובלים. היכולת להסיק מסקנות ממחקרים אלו מאוד מוגבלת, כיוון שברובם, ובעיקר באלו שבהם דווח על שיפור בזמן ההישרדות, היו ליקויים במיבנה המחקר, בניתוח התוצאות או חוסר בדיווח על מדדים מקובלים כמו תגובה לטיפול וזמן להתקדמות המחלה. למרות הטיפול בתכשירי דיבקון שונים במחקרים הקליניים, השפעות-הלוואי המדווחות היו מועטות ולא מסכנות חיים. בסקירה הנוכחית נכללות ביתר פירוט תוצאות מחקרים קליניים שפורסמו בשנים האחרונות, וכן נכלל דיווח משני מחקרים בשלב שני (Phase II) שנערכו במרכז הרפואי רמב"ם. בשנים האחרונות קיימת מגמה של שיפור באיכות המחקר  הקליני וריבוי מחקרים המגיעים לפרסום מדעי. ייתכן ומגמה זו תאפשר בעתיד לקבל מסקנות ברורות באשר ליעילותם של תכשירים אלה בטיפול בחולי סרטן.

יואב שהם¹, רונית פלד^3,2, דן עטר⁴, יצחק יקים⁵, פנינה שלפר⁶, חיים ראובני^3,1

¹המח' לרפואת משפחה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²המכון למחקר אפידמיולוגי, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ⁴המח' לאורתופדיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, ⁵המח' לאורתופדיה,  המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ⁶המח' לבקרת איכות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

לשברי צוואר-הירך השפעה ניכרת על התחלואה והתמותה בקרב קשישים בישראל ובעולם. שכיחותם עולה באוכלוסייה המבוגרת, והם גוררים עימם ירידה ניכרת באיכות-החיים, ובמקרים רבים כרוכים בתמותה. בישראל פורסמו הנחיות רפואית שמודגשת בהן חשיבות הניתוח המוקדם באוכלוסיית חולים זו כגורם מכריע להצלחת הטיפול והשיקום.

המטרות בעבודה הנוכחית היו לבדוק האם ההנחיה לניתוח מוקדם מיושמת בבתי-החולים שבמחקר,  ולזהות גורמים מרכזיים לעיכוב בניתוח קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך.

במחקר חתך רטרוספקטיבי, נבדק יישום ההנחיה לניתוח מוקדם של קשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, וכן גורמים המשפיעים על עיכוב בביצוע של ניתוחים אלו, תוך סקירת גיליונות הטיפול של כלל החולים שהתקבלו לטיפול בבתי-החולים שבמחקר במהלך שנת 2000 .

מאה-תשעים-וחמישה חולים נכללו במחקר – 115 חולים (59%) בבית-חולים א' ו-80 חולים (41%) בבית-חולים ב'. גיל החולים הממוצע היה 78 שנה (זמן חציון = 8.1). לא נמצא הבדל בתמהיל החולים מבחינת מין, גיל ומחלות רקע בין בתי-החולים שבמחקר (P=0.285). נמצא הבדל במדיניות ניהול הטיפול בקשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, שהתבטאה במשך ההמתנה ליועצים מומחים טרם ניתוח החולים. זמן ההמתנה הממוצע טרם ניתוח, ליועץ פנימאי וקרדיולוג היה גבוה פי 2.5 ויותר בבית-חולים א' בהשוואה לבית-חולים ב'. הבדל זה נבע ברובו ממאמץ להשלים את כלל הייעוצים שלהם זקוק החולה עוד בחדר-המיון בבית-חולים ב', לעומת ביצוע כל הייעוצים בעת אישפוז במחלקה בבית-חולים א'. בבית-חולים א',  בהשוואה לבית-חולים ב', היה משך ההמתנה הממוצע לניתוח 100.1 (זמן חציון = 89) ו-34.9 שעות (זמן חציון = 29.9), בהתאמה. בבית-חולים א' נותחו 31.5% מהחולים תוך 48 שעות ממועד התקבלותם בהשוואה לבית-חולים ב' שבו 81.3% מהחולים נותחו בפרק זמן זה (P=0.000). משך האישפוז הממוצע בבתי-החולים א' ו- ב' היה 13.2 (זמן חציון = 6.8) ו- 7.4 ימים (זמן חציון = 2.7), בהתאמה (P=0.000 ).

לסיכום, מדיניות ניהול המחייבת ייעוץ מומחים מוקדם בחולים קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך היא מדיניות יעילה למילוי ההנחיות הרפואיות לטיפול בחולים אלו.

יובל בר יוסף, יוסף בנימיני, מריו סופר, חיים מצקין ויעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הזרקה אנדוסקופית היא טיפול מקובל ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. זהו טיפול זעיר-פולשני, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ולניתוח. הטיפול בתרופות שהיו זמינות בעבר לווה בחשש בשל בטיחותן. לאחרונה הוכנסה לטיפול התרופה Dextranomer/Hyaluronic acid. בטיחותה של תרופה זו נחקרה, והיא נמצאה בטוחה לטיפול. במספר מחקרים הודגמה יעילותה בטיפול ברפלוקס.

מדווח בזאת על ניסיוננו הראשוני בטיפול ב- Dextranomer/Hyaluronic acid לטיפול אנדוסקופי ברפלוקס בילדים.

טופלו 29 ילדים בגיל ממוצע 58 של חודשים (טווח 6-144 חודשים). בילדים אלו טופלו 42 שופכנים סך-הכל. דרגת הרפלוקס נעה בין 2, 3 ו-4 ב-10, 24 ו-8 שופכנים, בהתאמה. הפעולה בוצעה בהרדמה כללית, באמצעות ציסטוסקופ ילדים FR 9.5. דרך מחט חצי קשיחה הוזרקו בממוצע 0.87 מ"ל (טווח 0.6-1.2). במהלך המעקב בוצעה בדיקת על-שמע חודש לאחר הפעולה, וציסטוגרפיה בהתרוקנות כעבור 3 חודשים.

הרפלוקס חלף ב-32/42 מהשופכנים (76%). שיעור ההצלחה לפי דרגת הרפלוקס 2, 3 ו-4 היה 10/10, 19/24 ו-4/8, בהתאמה. דרגת הרפלוקס פחתה ב-5 ילדים נוספים. רפלוקס קונטרלטרלי חדש הודגם ב-5 ילדים. אירע סיבוך בודד, דמם מאתר ההזרקה אשר טופל אנדוסקופית. במהלך המעקב לא ניצפה אף אירוע של חסימת השופכן או הידרונפרוזיס כתוצאה מהפעולה.

לסיכום, הזרקה אנדוסקופית של Dextranomer/Hyaluronic acid היא פשוטה ובטוחה. התוצאות הראשונות במחקר שערכנו דומות לאלו אשר פורסמו בסיפרות העולמית.

ארז בר-חיים, ניר מרכוס, יואב יחזקאלי, עדי ארן,

חיל הרפואה, צה"ל

שיטות המעבדה לגילוי וזיהוי מחוללי מחלות זיהומיות עברו קפיצת דרך גדולה בשנים האחרונות, עם התפתחות שיטות הזיהוי הגנטי והאימונולוגי. בסקירה זו מפורט מיגוון שיטות הגילוי והזיהוי המקובלות כיום: שיטות זיהוי באמצעות נוגדנים, שיטות כימות וזיהוי גנטי כ- RFLP, PCRו-FISH, שיטות זיהוי חלבונים ו-Mass Spectrometry- . לגבי כל שיטה מוצגים עקרונות הביצוע, זמן לקבלת תוצאה, ציוד והכשרה הדרושים להפעלתה, רמת הרגישות והסגוליות, וכן מסוכמים יתרונותיה וחסרונותיה. שיטות הזיהוי הגנטי תוך הסתייעות ב-PCR מאפשרות זיהוי סגולי, רגיש ביותר ומהיר. עם זאת, גם לשיטות המבוססות על נוגדנים, כשיטת ה-ELISA, תפקיד מרכזי בשטח הזיהוי, וחלקן היחסי צפוי לגדול עם פיתוח נוגדנים בעלי סגוליות ורגישות גבוהות. לשיטות זיהוי ברמת החלבון יתרון בהשוואה לזיהוי המבוסס על חומצות גרעין: הימצאות החלבון מאשרת כי הגן הנבדק תיפקודי. שיטת ה-Mass Spectrometry מאפשרת לזהות מספר רב של חלבונים בו-זמנית, וצפויה להוות ציר מרכזי בתחום הגילוי והזיהוי בעתיד.

רבים מהעוסקים במקצועות הרפואה אינם עוסקים בשיטות אלו בעבודתם השיגרתית, אך נתקלים במושגים מתחום הגילוי והזיהוי של מזהמים בעבודתם הקלינית והאקדמית. סקירה זו נועדה עבורם, והמטרות בכתיבתה היו להעניק מידע בסיסי, שפה משותפת וכלים להתמצאות  ראשונית בעולם מושגים זה.

אלי שוורץ¹, דן בר-אל² *, נתן שור³,

¹המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²המח' להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת בר-אילן,³ חוקר ארץ-ישראל

__________________________________________________

*המחקר הוא חלק מעבודת הדוקטורט של דן בר-אל בהנחיית פרופ' שפרה שורץ וד"ר נח עפרון בתוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, היחידה ללימודים בין-תחומיים, אוניברסיטת בר-אילן

בין השנים 1918-1931 פקדו את ארץ-ישראל מגפות כולרה שגרמו למשברים בריאותיים, מהקשים שתושבי ארץ-ישראל נאלצו להתמודד איתם. מגפות הכולרה הועברו בדרך-כלל על-ידי עולי הרגל ששבו ממכה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה על-ידי החיילים התורכים. התגובה הציבורית למגפות אופיינה בתחושת פחד קשה של האוכלוסייה, בעיקר בשל קטלניות המחלה, הטלת הסגרים ממשלתיים על הערים הנגועות, ניסיונות בריחה של התושבים, מבצעי ניקיון לשיפור רמת התברואה העירונית ועזרה הדדית מאורגנת של היישוב היהודי. המגיפה הכבדה ביותר שהתחוללה בשנת 1902 גילתה היבט חדש בהתייחסות לכולרה, והוא החשש והסלידה מן הרופאים שחלקים בציבור האשימו אותם בגרימת מותם של החולים. מגפות הכולרה עודדו היציאה מערים מוקפות חומה וצפופות כירושלים, והסתמכות על צנרת מים עירונית מתקדמת. מאז סיומו של השלטון העותומני פסקו מגפות כולרה בארץ-ישראל, ומלבד התפרצויות מקומיות בודדות המחלה אינה נצפית בארץ.

שאול מ' שאשא 

בית החולים לגליל המערבי, נהריה 

במאמר קודם תוארו מאפייני החיים והתחלואה במחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי. במאמר הנוכחי נסקור את הארגון הרפואי במחנות, את אמצעי הטיפול ואת פעולות הרופאים ואנשי הרפואה הגרמנים והאסירים, כולל היהודים.

בשנים 1942-1944 היו מאות מחנות ריכוז פזורים ברחבי הרייך השלישי, הועסקו בהם מיליוני אסירים בעבודת פרך, ובוצעה בהם השמדה המונית, מתוכננת ו"מדעית" – בעיקר של יהודים ו"גזעים נחותים" אחרים. האסירים חיו בתנאים מחפירים של השפלה מתמשכת, אי וודאות קיומית וטרור. הם לקו בתחלואה ניכרת, בעיקר בחבלות שונות, מחלות זיהומיות ובעיקר ברעב קיצוני ומתיש שהביאו לשיעור תמותה עצום.

השירות הרפואי במחנות היה באחריות הס"ס. בכל מחנה היה רופא ס"ס ראשי ולידו מספר עוזרים וסניטרים. כן תיפקדו "רופאים אסירים". בכל מחנה מונה רופא אסיר ראשי, ובכל צריך נקבע רופא צריף (Blockdoctor) שהיה צריך לדאוג לניקיון המקום, לפינוי גופות, להסדר מיסדרי חולים לנזקקים ולמתן אישורי עבודה ומחלה. לקבוצות העבודה התלווה "רופא דרכים" (Streckenpfleger) לשם מתן עזרה ראשונה לנפגעים בעבודה. כמו-כן הועסקו רופאים אסירים כדיזנפקטורים לשמירת הגיהות (Hygiene) במחנה.

בכל מחנה הוקצו צריף או מספר צריפים ששימשו לטיפול ואישפוז, ונקראו לרוב בשם "ריבייר" (Revier). במחנות הגדולים אף הוקצו מספר צריפים למען בית-חולים (Krankenbau), ולעיתים אף יוחד מחנה אחד בתוך מיתחם מחנות לצורך אישפוז, בעיקר של חולים "מדבקים". ניהול הריבייר היה באחריות רופאי הס"ס. לידם פעל רופא אסיר ראשי ומספר רופאים אסירים, ולעיתים גם כוחות סיעודיים. הניהול המעשי ניתן לאסירים אחראים (קאפו) שלא היו אנשי רפואה, אך עם סמכויות להכריע בשאלות רפואיות כמו ניתוחים, שלא אחת אף ביצעו אותם בעצמם.

בריבייר היה מחסור בכל: במקומות אישפוז, בכוח-אדם, באמצעי טיפול ואיבחון, בתנאים עקרים (סטריליים) ובחומרי הרדמה. הצפיפות הייתה רבה מאוד, ועל כל דרגש הושכבו מספר חולים בלא תלות במחלתם. לא ניתן היה לבצע הליכים מצילי חיים, וניתוחים, אם בוצעו, נעשו לרוב ללא הרדמה. שיעור התמותה היה אפוא ניכר, והריבייר נתפש לא אחת בעיני האסירים לא כאתר מרפא, אלא כמקום למות בו. מדי פעם הייתה מבוצעת ביקורת על-ידי רופאי הס"ס שמטרתה העיקרית היתה "סלקציה": חולים קשים שלא היה סיכוי להחזירם לעבודה נשלחו להמתה, והאחרים נשלחו לעבודה למרות מצבם. הרופאים האסירים עשו כל מאמץ למנוע סלקציה זו בדרכים שונות, ולא אחת נענשו ואף שילמו על כך בחייהם.

ארנון גם¹, ישראל פריאל², דוד הנדל¹

¹המח' לכירורגיה אורתופדית, מרכז רפואי וולפסון, חולון, ²המח' למחלות ריאה, מרכז רפואי וולפסון, חולון

תיסמונת הפסקת נשימה בשינה מוגדרת כאירועים נישנים של אפניאה והיפופניאה בזמן שינה, המלווים בעייפות ובהירדמות במהלך שעות היום. התיסמונת שכיחה באוכלוסייה בוגרת, וכרוכה בסיכון מוגבר לסיבוכים משמעותיים, במהלך ניתוח ולאחריו. לעיתים קרובות התיסמונת איננה מאובחנת לפני ביצוע ניתוח. בחולים המיועדים לעבור ניתוחי בחירה קיימת חשיבות רבה לאיבחון מוקדם של תיסמונת זו, ולבחירת הטיפול המתאים למניעת החמרה של מצבם, סמוך לניתוח. למרות שכיחות התופעה, המודעות למאפייניה של תיסמונת זו בחולים העוברים ניתוח, נמוכה.

מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בקשיי נשימה לאחר ניתוח החלפה של מיפרק הברך, עקב תיסמונת הפסקת נשימה בשינה.

אייל וינקלר¹, ערן בר מאיר¹, אריה אורנשטיין¹, דני רוזין²

המח' לכירורגיה פלסטית¹ המח' לכירורגיה כללית והשתלות², מרכז רפואי ע"ש שיבא, תל השומר ביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אוסמידרוזיס היא הזעת-יתר המדיפה ריח רע, ואשר נובעת מהפרשת בלוטות אפוקריניות. היא גורמת לאי-נעימות אישית וחברתית. טיפולים בהזעת-יתר בבתי-השחי אינם פותרים את בעיית הריח. הטיפול בבעיה זו באמצעות ניתוח מבוסס על כריתת הבלוטות האפוקריניות, והוא כרוך על-פי רוב בצלקת גדולה, בהחלמה ממושכת ובסיבוכים בתר-ניתוחיים.

מובא להלן ניסיוננו בטיפול באוסמידרוזיס בגישה זעיר-פולשנית. השיטה מבוססת על המסה ועל שאיבה של הבלוטות האפוקריניות מתחת לעור בית-השחי בעזרת אנרגית על-שמע ובהכוונה אנדוסקופית. האנדוסקופ ומכשיר ההמסה מוחדרים דרך חתך קטן בבית השחי. 18 חולים נותחו בשיטה זו. הריח חדל באורח מיידי, ובית-השחי נותר יבש. חזרה חלקית של ההזעה (בצד אחד) אירעה אצל מטופל יחיד, במהלך תקופה של שמונה חודשי מעקב. התוצאות הקוסמטיות מצוינות ולמעט דמומת (המטומה) שיטחית לא ניצפו סיבוכים. שיטה זו מהווה פיתרון יעיל ותחליף לניתוחים.

אלישע בר-מאיר(1), עבד-אל-ראוף זינה(1), אעיד מחאג'נה(2), יעקב בראון(1), בעז וולר(2)

(1)מכון הרנטגן ומכון מאר, (2)המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי בני-ציון, והפקולטה לרפואה ברוט רפפורט, טכניון, חיפה 

הדימות הרפואי מתפתח בשנים האחרונות לכיוון הערכת התיפקוד של רקמות הגוף בשיטות מגוונות. בדיקות של תיפקוד המוח מאפשרות איבחון מהיר של אירוע מוחי (Stroke) כבר בשעות הראשונות להתהוותו, האיבחון בשלב המוקדם מאפשר לקבוע אם נותרה ריקמת מוח שניתן להציל ולתת טיפול תרופתי מוקדם בתרופית ממסות קרישים (Thrombolysis) מהדור החדש: (Activator tissue Plasmingon (tPA. לאחרונה פותחו שיטות חדישות המאפשרות לבצע בדיקות טומוגרפיה מחשבית (ט"מ) תיפקודית (Functional CT), והבולטת מביניהן היא בדיקת זילוח בט"מ (CT Perfusion CTP). לבדיקה בשיטת הט"מ מספר יתרונות על-פני הבדיקות הקיימות: היא קלה לביצוע, מהירה ומבוצעת בסורקי ט"מ, הזמינים 24 שעות ביממה לחדרי-המיון והמרכזים לרפואה דחופה. מאחר שבדיקת זילוח המוח מבוצעת במישלב עם סריקת ט"מ רגילה ובדיקת צינתור בט"מ (טומוגרפיה מחשבית אנגיוגרפית - להלן טמ"א)(CT Angiography-CTA), היא מאפשרת הערכת תיפקוד בלתי פולשנית כוללת כשמתעורר חשד להתהוות אוטם מוח חד כבר בשלב התקבלות החולה לחדר-המיון. כך מתקבל, בנוסף לשלילת דמם חד, מידע מיידי ובזמן אמת על מיקום החסימה או ההיצרות בעורק, ועל ההשלכות ההמודינמיות של מצב כזה. מידע זה מאפשר להציע טיפול מיידי לנבדקים הלוקים באוטם מוח כבר בשלב האיסכמי היתר-חד (Hyper-acute stroke), ובדרך זו למנוע את התהוות האוטם או לפחות להגביל את התפשטותו ולמזער את הנזק למזח. המטרה בעבודה זו היא להציג את הבעייתיות הקיימת בהחלטה על מתן תרופות ממסות קרישים כבר בשלב שבו החולה התקבל למחלקה לרפואה דחופה, ופיתרונה על-ידי ביצוע בדיקות זילוח. מדווח במאמר הנוכחי על שיטת הזילוח בט"מ על יתרונותיה וחסרונותיה, ויישומה כשמתעורר חשד להתהוות אוטם מוחי חד. כן נסקרים במאמר יישומים נוספים ועתידיים של שיטת הזילוח בט"מ.

איתן מור(1), נתי בר-נתן(1), עזרא שהרבני(1), רחל ברגרין(2), אפרת הר-לב(2), יעקב אמיר(3), רבקה שפירא(4) 

(1)מח' השתלות, (2)היח' לטיפול נמרץ, (3)מח' ילדים ג', (4)ומכון גסטרואנטרולוגיה לילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים המסונף לפקולטה לרפואה סוראסקי, תל-אביב 

השתלת כבד בילדים צברה תאוצה בעשור האחרון, עם ההחדרה של השתלת אונות כבד מתוום חי ומפיצול הכבד מתורם מת.

במאמר הנוכחי מדווח על הניסיון הראשוני בביצוע השתלות כבד בילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים.

לשם כך נאספו נתוני כל ההשתלות שבוצעו בין השנים 1996-2003 בוצע ניתוח של שיעור הישרדות החולים והשתלים, ופורטו הסיבוכים השונים.

בתקופה זו בוצעו 90 השתלות כבד, כולל 2 השתלות נישנות, ב-38 ילדים שגילם הממוצע 6.2 שנה. סוגי השתלים סווגו ל-15 השתלות כבד שלם ול-25 אונות כבד, הכוללות 12 אונות כבד מתורם חי, 8 שתלי כבד מוקטן ו-5 אונות של כבד מפוצל מתורם מת. במעקב ממוצע של 40 חודשים נפטרו 7 ילדים: 5 בחודש הראשון ו-2 נוספים 6 חודשים (מחלה נשנית בשתל) ו-13 חודשים (שאת המשלחת גרורות) לאחר ההשתלה. שיעור ההישרדות של החולים בסידרה זו היה 81.5% ושיעור הישרדות השתלים – 72.5%.סיבוכים בהשקת כלי-הדם כללו אירוע של חסימה מוקדמת ואירוע של חסימה מאוחרת של וריד השער (Portal vein) (5%), וכן 6 אירועים של חסימת עורק הכבד (15%). שלושה מבין 6 הילדים עם חסימה עורקית עברו בהצלחה ניתוח לסילוק הקריש, ואילו השלושה הנותרים עברו השתלה נשנית. סיבוכים בדרכי המרה כללו דלף מרה (5%) והיצרות דרכי מרה (15%). אחד הילדים עבר ניתוח לתיקון ההיצרות ו-4 אחרים עברו בהצלחה הרחבה אכגיופלסטית. ילד אחד נותר עם היצרות באחד משני הקטעים (Segments) למרות ההרחבה.

לסיכום, היכולת לנצל אונות כבד לצורך השתלה מאפשרת להגדיל את מספר השתלות הילדים המבוצעות בישראל, מיומנות גבוהה וניסיון מצטבר מבטיחים שיפור בתוצאות.