גם השוללים את השר"פ בבי"ח אינם מבקשים למנוע רפואה פרטית, וסביר להניח כי מניעה כזו היתה בניגוד לחוקי היסוד שלנו, ובעיקר פגיעה בזכותו של אדם לנסות להשיג את הטוב ביותר עבור בריאותו.
כבר בראשית הדברים חשוב להדגיש, כי ההסתדרות הרפואית תומכת בקיומם של שירותי רפואה פרטית בצידה של הרפואה הציבורית המוצעת היום. ורואה בהם הכרח וצורך שלא ניתן ולא ראוי לוותר עליו.
בדו"ח ועדת נתניהו, לפני כעשור, הוקדש פרק לנושא, והמסקנה החד-משמעית של הרוב היתה, כי יש לאפשר שר"פ במסגרת הציבורית.
"התרשמותנו מהעדויות ששמענו היא, שהחלטה לאכוף את הפסקת הרפואה הפרטית הזו תהיה - בעיני העוסקים בה – בבחינת "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", והיא רק תעמיק את התופעה לרובד נמוך יותר במחתרת. אנו סבורים שבמצב זה – וכל עוד אין דרך אחרת להתמודד עם מכלול ההיבטים שנפרשו בפרק זה - עדיף למסד את הרפואה הפרטית במשולב עם הרפואה הציבורית."
(ההדגשה אינה במקור)
בעבר הלא רחוק נבדק לעומק, כאמור לעיל, נושא השר"פ במסגרתה של ועדת נתניהו.
מסקנתה של ועדת נתניהו האמורה, היתה חד משמעית בצדדה בקיומם של שירותי הרפואה הפרטית במשולב עם הרפואה הציבורית.2
"לאחר דיונים ממושכים הגענו למסקנה כי באיזון בין מכלול השיקולים – לחיוב ולשלילה – יהא זה לטובת המערכת הציבורית לאפשר שילוב של הרפואה הפרטית עם הרפואה הציבורית, במסגרות הציבוריות השונות."
(ההדגשה אינה במקור)
כל הממשלות שהיו מאז תמכו בהנהגת שר"פ: בתקופת כהונתו של השר אולמרט אף נכתב הסכם מדוקדק על פרטי ההפעלה, אך ברגע האחרון לא יצא לפועל. בתקופתו של השר מצא היה סיכום עקרוני בין משרד האוצר למשרד הבריאות על הפעלת שר"פ. המונח שר"פ בעינינו – כוונתו לאפשר בחירת מנתח או רופא מטפל, בעיקר במסגרת האשפוזית (יש אפשרות לדון על המסגרת האמבולטורית).
במשך השנים שלאחר הנהגת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, עלה נושא הבריאות על סדר היום. תושבי מדינת ישראל שאינם שבעי רצון מהמערכת, ואינם בטוחים שהיא אכן מעניקה להם את השירותים הטובים ביותר האפשריים, פונים יותר ויותר להשלמות בביטוחים נוספים, פרטיים, וביניהם כאלה הכוללים אפשרות לבחור את הרופא המטפל, המנתח וכיו"ב.
כתוצאה מצורך זה ומניסיונם של בתי החולים לחפש דרכים חדשות לניצול התשתיות שלהם ביעילות רבה יותר, התפתחה מערכת של שירותים נוספים בבתי החולים הממשלתיים, בעיקר באמצעות הביטוחים הפרטיים (אם כי לא רק). שינוי התנהגותי זה עורר פעם נוספת את הסוגייה המורכבת והמסובכת של טיפול בחולים פרטיים במסגרת המערכת הציבורית.
לאור זאת, נוצר מצב, בו חלקים ניכרים מן הטיפולים הניתנים כיום במסגרת שירותים במסגרת שירותי הרפואה ניתנים במסגרות פרטיות (להלן- "שירות ביטוח משלים") שהוקמו על ידי:3
- קופות החולים השונות במסגרת מה שמכונה "שכבת הביטוחים המשלימים".
- חברות הביטוח במסגרת פוליסות המציעות שירותים רפואיים שאינם ניתנים במסגרת סל הבריאות.
הפתרונות המקובלים ברחבי העולם
קשה לבצע השוואה של הפתרונות המקובלים במדינות מערביות אחרות וזאת לאור השוני הבסיסי בין מערכות הבריאות השונות.4
עם זאת, סקירה קצרה של חלק מן המדינות האמורות מלמדת:
- בצרפת קיימים שירותי רפואה פרטית במסגרת הרפואה הציבורית, כשהדגש בשנים האחרונות מושם בכיוון מתן יתר עצמאות לבתי החולים הציבוריים.
- באנגליה, במיוחד משנת 1993, מתרחבת התופעה של החזקת מיטות פרטיות במסגרת בתי החולים הציבוריים.5
- בגרמניה, הולנד ושווייץ קיימות מזה שנים מסגרות המשלבות רפואה ציבורית עם רפואה פרטית.6
- קנדה מממנת בפועל שירותי רפואה פרטיים (המאוגדים במלכר"ים) בכסף ציבורי.
חשוב להדגיש, כי שילוב של שירותי רפואה ציבורית עם רפואה פרטית קיים גם במרביתם של המדינות המערביות בעולם.
הגדרות הסוגיה
במסגרת הויכוח המתקיים יש שימוש רב בסיסמאות ובדמגוגיה. אנו ננסה לפשט את השאלות העומדות להכרעה על פי העקרונות שאותם אנו מבקשים להגשים.
אחד הטיעונים הבסיסיים ביותר כנגד השר"פ הוא העובדה שהדבר יוצר חוסר שוויוניות ומגדיל את הקיטוב בעם. אין ספק שעקרון של שוויוניות ברפואה הוא מהותי במסגרת זכויות היסוד בחברה יציבה וצודקת. אך יש להכיר בכך שדבר זה אפשרי רק באוטופיה. אין חולק על כך שבעל האמצעים יוכל למצוא מזור בחו"ל, ואין טענה כנגד עצם קיומה ומקומה של הרפואה הפרטית הניתנת במסגרת בתי החולים הפרטיים (הרצליה, מדיקל סנטר, ראשון וכיו"ב). מאז תחילתו של היישוב היהודי ניטש ויכוח סביב הרפואה הפרטית וברור היה לכולם בעבר, כשם שזה ברור היום, כי אין אפשרות או הצדקה למנוע זאת.
עם זאת, אם רצוננו בחברה צודקת ויציבה, יש לדאוג לכך שהמדינה תעניק לכל תושביה את שירותי הבריאות הבסיסיים שלהם הם זקוקים, כדי לשמר רמת בריאות טובה. לשם כך נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי אשר בא להבטיח את הרפואה הציבורית ואת השוויוניות בטיפולים שלהם זקוק כל תושב, על ידי קביעת סל בריאות קשוח, המקנה לאזרח זכות חוקית לכל הכלול בו.
הטיעון השני החזק כנגד שר"פ הוא כי אכן אין שוויוניות: אין מקום להשוות מצב שבו קיימים שני מסלולים נפרדים ומקבילים של רפואה פרטית וציבורית, למצב שבו שני מטופלים שוכבים באותו מוסד זה לצד זה, האחד "מטופל פרטי" והשני "ציבורי", אשר זכויותיהם שונות. דהיינו, הבעייתיות של חוסר השוויוניות מחריפה כשמדובר באותה מערכת ציבורית. לטיעון זה יש להתייחס בשני מישורים:
המישור האחד הוא כי המציאות כיום כבר מערבת את שתי המערכות – הפרטית והציבורית. ברגע שהתקבל התיקון לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המאפשר לקופות החולים להציע שירותי בריאות נוספים, הרי שהתקבל העיקרון של אי הפרדה בין שתי המערכות. כך נוצר מצב כמו זה שאירע בשנה שעברה, כשמבוטחי קופת חולים מאוחדת, שרכשו ביטוח משלים, יכלו לקבל את התרופה הרצפטין, בעוד ששאר מבוטחיה לא יכלו לקבלה. אין ספק שחוסר השוויוניות בין מי שיוכל להרשות לעצמו להיות בתוכנית נוספת, לבין מי שאיננו יכול, חריף במיוחד.
גם השנה נהנו חברי קופ"ח, המבוטחים בתוכניות הנוספות, מהנחה משמעותית מתרופות שאין בסל התרופות. במרפאות קופ"ח מקבלים טיפול המבוטחים בתוכנית נוספת לצד אלה שאינם מבוטחים בתכנית זו, ולעיתים בתעריפים שוני או בהיקף שירותים שונה. נכון הוא כי בדוגמאות אלו חסר האלמנט האקוטי והדרמטי של הצורך באשפוז, בניתוח או טיפול אשפוזי, אך אנו דנים בעקרון העומד בבסיס הטיעון ולא בשאלה של מידותיו.
השאלה העומדת על הפרק היא – האם לאשר או לאסור שר"פ במסגרת בתי החולים הציבוריים? במידה שהתשובה היא לאפשר, יש מקום לדון בדרכי ההסדרה, הפיקוח על השר"פ וכן להשיב על השאלה - האם יש מציאות שונה לגבי בתי החולים השונים: ציבוריים, כלליים, פרטיים, הדסה, שערי צדק, בי"ח של קופ"ח כללית ובי"ח ממשלתיים.
הר"י תומכת בהנהגת שר"פ בכל בתי החולים הציבוריים בארץ, תוך קביעת מנגנונים מוסדרים, שקופים של מבנה אשר יתנו מענה לסכנות הטמונות בהנהגת הסדר זה ומנגנוני פיקוח מתאימים.
יש שני עקרונות שהתפתחו במערכת המשפט, שיש להם נגיעה ישירה לענייננו. האחד - נטייה להגביל ולפקח ולא לאזור, והשני - לכבד את זכותו ורצונו של הפרט. אין ספק כי המציאות, שבה אין לפרט אפשרות להשפיע או להשמיע את דבריו בפני מי שאמור לטפל בו, מעוררת שאלות קשות ביותר. לא זו בלבד שאין לו השפעה על המטפל, אלא הוא כלל אינו יודע מי אמור לנתח אותו. יש לזכור שמדובר באחד האירועים הקריטיים ביותר בחייו של אדם, ואין הוא יודע בידי מי הוא עומד להפקיד את גופו או את גוף יקירו. ברור שמציאות זו איננה מתקבלת על הדעת, וקיים ספק כיצד היא מתיישבת עם האוטונומיה של האדם על גופו ועם חוק זכויות החולה. כבר בדו"ח נתניהו הוברר כי מדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.