כבר שנים שאנו מתריעים כי אנו מצויים במצוקת אשפוז מתמשכת בכל הנוגע למצב הקיים במחלקות הפנימיות בבתי החולים (אין צורך להזכיר את החולה מנהריה עוד מ-98'). המצב המחריד של אשפוז חולים במסדרונות ללא תנאים מינימליים של פרטיות, שמירת כבוד החולה או אפשרות אמיתית לתת טיפול בסטנדרט נאות אינו חזון נפרץ והוא נובע מאחוזי התפוסה הגבוהים, אשר עומדים בממוצע שנתי של כ-110%, ובתקופות מסויימות העומס מגיע למימדים דמיוניים של 150% ואף 170%. (ראו נספח א)
מצב זה בא לידי ביטוי במחסור פיזי של מקום, מחסור של מיטות, מחסור חמור בכוח אדם רפואי וסיעודי ומחסור בציוד רפואי. בשנת 1997 עמד מספר המיטות הנוספות, שאינן מתוקננות, על 28% מכלל המיטות במחלקות הפנימיות. שיעור זה לא רק שלא השתנה עד היום, אלא, על פי אינדקטורים מסויימים, המצב אף חמור. לצערנו, בזמן הקצר שעמד לרשותנו טרם סיימנו את הבדיקה.
תופעת האשפוז במסדרונות בתי החולים אינה חדשה, אלא מהווה תוצאה ישירה של מהלך מתמשך של הורדת שיעור מיטות האשפוז התקניות ביחס לאוכלוסייה. מגמת ירידה זו הולכת ונמשכת על פני העשורים האחרונים ואם בשנת 1970 עמד שיעור המיטות ל-1,000 נפש על 3.27, הרי שכיום, נכון לשנת 2003 הוא עומד על 2.1 מיטות ל-1,000 נפש בלבד. (ראו נספח ב)
תופעת הירידה בשיעור מיטות האשפוז קיימת גם במדינות OECD, אלא שבמדינות אלו ירד שיעור המיטות מ-5 מיטות ל-1,000 נפש בשנות ה-70 ל-4.15 מיטות ל-1,000 נפש בשנת 2002. יוצא מכאן כי גם שיעור המיטות המינימלי במדינות OCDE (בשנת 2002), גבוה משיעור המיטות הגבוה ביותר שהיה במדינת ישראל (בשנות ה-70 של האלף הקודם) (ראו נספח ב). שיעור המיטות המתכווץ נובע מהגידול באוכלוסייה (כ-1,000,000 עולים ממדינות חבר העמים עם תחלואה גבוהה יחסית לאוכלוסייה הישראלית), כאשר פיתוח מחלקות ותוספת מיטות מפגרת ביותר לעומת גידול זה באוכלוסייה.
ירידה זו איננה מקרית לדעתנו אלא נעשית בכוונת מכוון על מנת ללחוץ את המערכת ולהימנע מהמחויבויות ומההסכמות של המדינה להוסיף תקנים במידה ויתווספו מיטות למערכת.
חשוב לציין שאוכלוסיית מדינת ישראל גדילה עם השנים. גידול זה הנו גידול טבעי: ילודה, ריבוי טבעי, וקיים גידול שאינו טבעי: העלייה למדינה מקצוות הגולה. (ראו נספח ג) חומרת הדברים מתעצמת עוד, לאור תהליך ההזדקנות שעוברת החברה הישראלית. מספרם של בני 65+ באוכלוסייה עומד היום על 650,000 איש, המהווים כמעט 10% מאוכלוסיית המדינה, ועל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יעלה מספרם של אלו ל-1,045,000 איש בשנת 2020, שיהוו כ-12% מהאוכלוסייה במדינה. על פי אומדנים שונים כ-14% מבני הגילאים הללו מוגבלים בתפקוד היומיומי וזקוקים לטיפול אישי.
העלייה בגיל המטופלים משפיעה, כמובן, על חומרת החולים השוכבים במחלקות הפנימיות. החולים הופכים מבוגרים יותר ואחוז הקשישים המאושפזים עולה ולפיכך, עולה גם אחוז החולים המורכבים, המאושפזים עקב ריבוי בעיות בריאותיות עד כדי הנשמה. על מנת לסבר את האוזן נציין כי מתוך כ-750 חולים מונשמים במערכת האשפוזית בתקופות השיא, נמצאים 451!!! מהם במחלקות הפנימיות (ראו נספח א). למותר לציין כי במצב זה אין הם מקבלים את הטיפול האופטימלי, לו היו זוכים לו היו מאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ.
נוסיף ונציין כי גם ימי האשפוז במחלקות, התקצרו. שעור השהייה הממוצעת במחלקות הפנימיות ירד בעשורים האחרונים במחצית עד כדי שיעור שהייה של 4.1!!! ימים בלבד, בממוצע. (ראו נספח ד)
גם במקרה זה, למותר לציין שחולים אלו עוזבים את המחלקות במצב בו לא החלימו לחלוטין והדבר מביא באופן ישיר לתופעת ה"דלת המסתובבת", בה חוזרים אותם מאושפזים עצמם, עם אותה הבעיה אשר לא נפתרה באופן מלא, שוב ממלאים את המיטות, אך לא ניתן להשאיר אותם במחלקות עד להטבת מצבם באופן מוחלט, וחוזר חלילה. הבעיה הרפואית – אינה נפתרת באופן מלא. הבעיה האישפוזית – הופכת למצוקה של מדינה שלמה, עד כי בין השנים 1993 ו-1995 עלה מספר האשפוזים החוזרים בכ-25%.