לסיכום, מכל המקובץ נגזרות המסקנות הבאות:
- במדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה, קיימים הסדרים שלובים זה בזה של רפואה ציבורית ופרטית.
- זכות יסודית היא זכותו של החולה לבחור ברופא המטפל שלו.
- הסדר השר"פ הוא כורח המציאות, איסורו הינו בבחינת גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, זאת על פי המלצת דו"ח ועדת נתניהו.
- יש לקבוע הסדר שר"פ מוסדר ומקובל, אשר ייתן מענה לסכנות האמיתיות העלולות לנבוע מכשלים ביישומו.
- ההסתדרות הרפואית תומכת בהנהגת הסדר שר"פ בכל בתי החולים הציבוריים במדינת ישראל, ובלבד שהסדר זה יעוגן באופן מפורט, ברור ושקוף, אשר יבטיח:
- ריכוז כל הפניות לבית החולים באמצעות מנגנון מיוחד בבית החולים, שיאפשר פיקוח על צורת הפנייה ויוודא שטיפולים בשר"פ לא יבואו "על חשבון" הרפואה הציבורית.
- קביעת מנגנון שימנע הסטת פעילות כגון – פעילות אחה"צ, או לחילופין – קביעת אחוז מותר של פעולות שר"פ מתוך כלל הפעילות של בית החולים.
- כישורי הרופאים העובדים בשר"פ, צורת תגמול וכיו"ב.
- יש לעגן בחקיקה את הסדר השר"פ כדי להגדיל את הוודאות במערכת הבריאות ולהגדירה אחת ולתמיד.