כנגד הסדר השר"פ מספר טענות21 שאת העיקריות שבהן נביא להלן:
- כפי שכבר הזכרנו "הסדר השר"פ פוגע בבעלי ההכנסות הנמוכות ומגביר את הקיטוב החברתי" – כאמור לעיל, הנחת המוצא הינה כי במדינת ישראל תהיה קיימת בכל מקרה רפואה פרטית, זאת גם אם יבוטל השר"פ. מכאן שטענה כי רפואה פרטית פוגעת בבעלי ההכנסות הנמוכות תהיה נכונה בדיוק באותו האופן בנוגע לכל הסדר אחר שיוצע. ההפך הוא הנכון - הסדר שר"פ מבטיח החזר של חלק מן הכספים שמתקבלים במסגרתו לטובת כלל המטופלים. זאת ועוד - בעלי ההכנסות הנמוכות עשויים להיות הסובלים העיקריים מתופעת "ההגירה" הצפויה של טובי המומחים לכיוון של עיסוק בלעדי בתחום הרפואה הפרטית.
בהקשר הנדון עולה לעתים הטיעון, כי אין מקום להשוות מצב שבו קיימים שני מסלולים נפרדים ומקבילים של רפואה פרטית ושל רפואה ציבורית למצב שבו שני מטופלים באותו מוסד מאושפזים זה לצד זה, האחד "מטופל פרטי" והשני "ציבורי", וזכויותיהם שונות. דהיינו, הבעייתיות של חוסר השוויוניות מחריפה כשמדובר בטיפול בשני המטופלים באותה מערכת ציבורית. גם כאן יתכנו צורות של פתרונות שונים לגבי תוכן הפעלת השר"פ ודרך היישום, אך אין בעיה או טענה לגבי העיקרון.
- "יש הבדל בסוגי הטיפולים הניתנים במסגרת השר"פ לעומת המסגרת הציבורית" – לטענה זו אין על מה לסמוך – הטיפולים הניתנים במסגרת הרפואה הפרטית זהים לחלוטין לטיפולים הניתנים במסגרת השר"פ - ההבדל היחידי הינו באפשרות הניתנת למטופל במסגרת השר"פ לבחור את המטפל שלו. ויודגש, מצב זה שונה מן המצב, שאיננו נוגע לענייננו, והשורר בכל הקשור לטיפולים תרופתיים המבוטחים במסגרת הביטוחים המשלימים. כלומר, בהחלט יתכן כי במסגרת הביטוח המשלים יכללו תרופות שלא ניתנו במסגרת סל הבריאות.
- "הסטת פעילות מהמערכת הציבורית למערכת הפרטית על מנת להגביר את הרווחיות, תוך העמסת עלויות על המערכת הציבורית" – כאמור לעיל, טענה זו תוקפת את מנגנוני הבקרה והפיקוח ולא את העיקרון, אחד הפתרונות הוא הקביעה כי פעילות הרופאים בשר"פ תהווה אחוז מסוים ויחסי מכלל הפעילות שלהם – לפיכך באם רצונם של הרופאים להגדיל את נתח העבודה הפרטית שלהם, עליהם להגדיל בהתאם את העבודה הציבורית.
הטענות שהובאו לעיל, מצביעות על המורכבות בהנהגת שר"פ ועל כך שמצב בו הנושא איננו מוסדר הוא הבעייתי ביותר. אולם, ניתן למצוא לקשיים אלו ולאחרים (כמו פיקוח על ביצוע השר"פ אחר שעות העבודה) תשובות הולמות במסגרת ההסדר שיימצא ובמנגנונים שייבנו.
כך לדוגמא, בכל הקשור להסטת פעילות, ניתן לאמץ שיטה דומה לנהוג ב"הדסה", לפיה פעילות השר"פ איננה יכולה לעבור את ה- 20% מסך כל הפעולות (זאת כפי שצוין לעיל). בנושא השימוש במערכת ציבורית יש לטפל במסגרות גובה התקרה וההחזר למערכת הציבורית.
אין בכוונתנו להציע בנייר עמדה זה את המודל הנכון לשר"פ, אולם ניתן לבחון את המודל המופעל בהדסה כבר למעלה מ- 30 שנה, כדי ללמוד מעקרונותיו. אחד העקרונות שיש לאמץ הוא העיקרון שלפיו כל ההתחשבנות מבוצעת בין המטופל לבין המוסד על פי תעריפים קבועים וידועים מראש, והרופא אינו נוטל חלק במו"מ הכספי מול המטופל. במערכת השר"פ מנוהל רישום מדוקדק של הפעילות המתבצעת, כך שנוצרת מערכת שקופה הניתנת לבקרה ופיקוח.