1. הר"י מקדמת בברכה את דעת הרוב, בנוגע לשינוי בתביעה בעוולת התקיפה, כל אימת שהמטופל סבור כי לא התקבלה הסכמה מדעת לטיפול הרפואי על-פי הכללים הפסוקים, והשרשת תביעה בעוולת הרשלנות במקומה.
נוכח חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996, המעגן את נושא ההסכמה מדעת והעקרונות המשפטיים, נראה כי אין מקום להזדקק יותר לעוולת התקיפה, והמטופל יוכל להביא את תביעתו במסגרת דומה ולקבל אותו הפיצוי.
יצוין כי בסיס תביעה זו אינו גרימת נזק למטופל, אלא אי-הקפדה על נוהלי ההסכמה, כאשר רופא אינו תמיד מודע עד היכן חובתו להרחיב את המידע למטופל. כך לדוגמה, לאחרונה קבע בית-המשפט כי יש מקום לדווח למטופל גם על סיכון המתרחש בסיכוי של 1:150043.
בדיקת התביעות בארץ ובחוץ-לארץ, מראה כי בדרך כלל מדובר בעילה המתווספת לעוולת הרשלנות, ולא כתפישה העומדת בפני עצמה. קשה לראות כיצד ניתן יהיה לקבוע שרופא שעשה ופעל לטובת המטופל יוכרז כ"תוקף".
2. הר"י נטלה על עצמה את המשימה, ליצור טפסים שונים להסכמה מדעת עבור טיפולים שונים, אשר יהוו את עמדת הקהילה הרפואית לגבי המידע שלדעתם זקוק לו המטופל כדי להגיע להחלטה מושכלת ביחס לטיפול בו. מובן כי אין בטפסים אלו בכדי להחליף את הצורך בדיון בעל-פה, ובבירור נוסף האם המטופל הנשלח לבדיקה הבין את ההסברים. מכל מקום, עמדתנו היא כי אין לקבל את החזקה החלוטה, לפיה לא נאמר דבר למטופל מעבר למה שחתם עליו במסמך. לחזקה אין על מה שתסמוך, לנוכח העיקרון שאנו מבקשים להשריש, שחייבת להתקיים שיחה נוספת בעל-פה מעבר למעשה החתימה. על כן, כיוון שמתקיימת שיחה בין המטופל לרופא, סביר כי היא תכלול פרטים נוספים, וראוי לברר מה היה תוכנה האמיתי של השיחה, ועל-פיו לראות האם אכן הוסבר למטופל כל המידע הדרוש.
ההתנגדות הנחרצת של דעת המיעוט בסעיף 114, והקביעה כי "אין מקום להתיר לצוות הרפואי לטעון כי ניתן הסבר מעבר למפורט במסמך בכתב" מעלה תמיהה.
_______________________________
43 ת"א 91068/96, זרחי נ' ד"ר ברק ואח' (לא פורסם).