התביעות בנושא הרשלנות הרפואית מעוררות את סוגיית הפן האנושי. הצדדים לתביעה שכזאת אינם שווים זה לזה, שכן מצד אחד עומד אדם פגוע, נכה או מוגבל, אשר מבקש פיצוי על היותו במצב זה, ומצד שני עומד הרופא אשר לו ביטוח מקצועי וגב כלכלי של חברת ביטוח. אם כך, הנטייה הטבעית היא להעניק פיצוי למטופל, שהרי גם אם הרופא יחויב בדין, הכסף לא ייצא מכיסו הפרטי ולכן חיוב הרופא אינו מהווה בעיה מצפונית.
ניתן לראות את הרחבת בסיס האחריות וחיוב הרופא ברשלנות כביטוי לעקרון "פיזור הנזק", במובנו הקלאסי. על-פי עיקרון זה, ככל שהנזק מפוזר על אוכלוסייה רחבה יותר, כל אחד נושא בנטל קטן יותר, מה שעדיף על הטלת מלוא הנטל על אדם אחד12. כאמור, אם הנזק בגין פגיעה רפואית יוטל על הרופא, הרי שהתשלום ייעשה על-ידי חברת הביטוח, אשר הוצאותיה מתפזרות על כלל הציבור.
יש להבהיר כי רופאים ומשפטנים בוחנים את ההליך המשפטי בעיניים שונות. המשפטן רואה את ההליך המשפטי כהליך רגיל, שמטרתו להכריע בסכסוך, לפסוק לצד זה או אחר. אם מתברר כי התביעה כנגד הרופא היתה "תביעת שווא", ואם לא יחויב בדין, ובכך ייעשה צדק לכל הנוגעים לעניין. מנגד, הרופא רואה את עצם ההליך המשפטי כדבר חמור, מיותר ומציק. מהרגע בו נפתח הליך משפטי כנגד רופא, לעיתים קרובות שמו מוכפש, ואף אם לא יחויב בדין, הרי שהנזק כבר נגרם לו. אם נבחן נקודת מבט זו, נבין טוב יותר את עמדת הרופאים.
הסיבה לריבוי התביעות הינה הפער הקיים בין ציפיות הציבור, הנובעות מהצגת הרפואה ככלל מתקדמת ומתפתחת בצעדים ענקיים, לבין התוצאה הפרטנית אשר אינה תמיד חיובית. בצורה זו, העובדה שאדם נפגע מיוחסת לכשלון הרופא, ולא לבעיה בבריאות הנפגע, או למערכת מסביב, או אפילו לטבע. לדוגמה, הפסיקה הענפה בנושאים סביב-לידתיים. אין מדינה בעולם שבה תמותת האמהות והתינוקות היא 0%, ועם זאת עדיין קשה לנו לקבל את העובדה שלידה שלא הסתיימה בהצלחה ובאופן הרצוי אינה בהכרח תוצאה של מעשה רשלנות.
וכפי שכבר נקבע:
“an eminent professor in this case tells us that “Being born is dangerous for the baby. So much so that throughout history, birth has been the most dangerous event in the life of an individual and medical science has not yet succeeded in eliminating that danger … That has its legal consequences. It follows that when a baby is still- born or dies soon after birth or is born damaged or deformed, that fact is not evidence of negligence on the part of the doctors or nurses attending the birth. It does not speak for itself. The maxim res ipsa loquitur does not apply.”13
לסיכום הפרק, ראוי להדגיש כי המתח בין טובת הציבור וצמצום עלויות, לבין טובת הפרט, מציב את הרופא בתווך, ועלול להגביר תביעות נגד רופאים. כדוגמה מובהקת ניתן לראות את פסק-דין מכון מור14, שבו הרופא לא מסר לאישה בהריון מידע על קיומה של בדיקת "סקירת מערכות ממוקדת", מאחר שהבדיקה לא היתה מכוסה על-ידי קופת-החולים. בית-המשפט פסק כי מחובת הרופא היה ליידע את האישה על כל הבדיקות הקיימות, גם תוך ידיעה כי קופת-החולים אינה מחויבת לתשלום. יש לזכור כי קופות-החולים מפעילות לחצים כבדים על הרופאים כדי למנוע תסיסה בקרב המבוטחים כנגדן. ההסדרים של ביטוח בריאות ממלכתי הטילו על קופות-החולים את הצורך לפעול לתקציב מאוזן, והביאו להגבלות אדמיניסטרטיביות הנוגסות בשיקול הדעת הרפואי.
____________________________________
12. לעניין דוקטרינת פיזור הנזק, ראו: G. Calabresi, "Some thoughts on risk distribution and the law of torts", 70 Yale L.J. 499 (1961), P.S. Atiyah, Accidents, Compensation and the Law (London, 3rd ed. 1980)
13. Whitehouse v. Jordan (1980) 1 ALLER 650, 652-3
14. ע"א 434/94, ברמן (קטינה) וגל (קטין) נ' מכון מור (לא פורסם).