המחסור החמור בשירותי בריאות למבקשי מקלט ופליטים בישראל

מבקשי המקלט השוהים בישראל אינם זכאים לשירותי בריאות ממלכתיים. הדבר נכון הן לגבי מי שמחזיק בידו מסמכי הגנה והן לגבי מי שנחשב פליט "הומניטארי" מכוח השתייכותו לקבוצה מסוימת, שכן היתרי השהייה של כל אלה אינם כוללים זכאות כלשהי לשירותי בריאות או לשירותים חברתיים אחרים.[1]

חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, (להלן: החוק) מסמיך את שר הבריאות לקבוע הסדרים בדבר מתן שירותי בריאות למי שאינו מבוטח תחת החוק, לרבות אפשרות לרישומו בקופות החולים,[2] ואולם עד היום לא עשו שרי הבריאות השונים שימוש בסמכותם זו, אלא בחרו להותיר את מבקשי המקלט מחוץ לתחולת החוק. בהיעדר ביטוח בריאות ממלכתי או אחר, זכאים מבקשי המקלט לפנות לחדרי המיון בבתי החולים ולקבל טיפולים דחופים בלבד. כמו כן, הם זכאים לבדיקות ולשירותים של לשכות הבריאות המחוזיות, לטיפול ביולדות ולטיפול בתחנות "טיפות החלב" שמופעלות בידי המדינה והשלטון המקומי.

בטרם נבדוק את עמידתה של מדינת ישראל בחובות המשפטיות והמוסריות שלה כלפי אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט בכל הנוגע לזכות לבריאות, נזכיר כי בריאות הינה צורך אנושי חיוני ובסיסי, וכי הזכות לבריאות הינה זכות טבעית, המוכרת על-ידי הקהילה הבינלאומית כאחת מזכויות היסוד של האדם. מעמדה האוניברסלי והמחייב מעוגן במשפט הבינלאומי ובראש ובראשונה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האומות המאוחדות. בהכרזה נכתב: "כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון...".[3]

גם חוקת ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובעת, כי לכל בן-אנוש הזכות הבסיסית ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה. תפיסה זו נובעת מהיותה של הזכות לבריאות זכות טבעית, המוקנית לכל אדם באשר הוא אדם.[4]

חוקת הארגון הבריאות העולמי מצהירה כי:

"The enjoyment of the highest attainable standard of health is one of the fundamental rights of every human being…"

האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים אמנם אינה מתייחסת באופן פרטני לשירותי בריאות, אולם נציבות האו"ם לפליטים הבהירה כי מתן מקלט איננו מסתיים בהסכמה פסיבית של המדינה לאפשר לפליטים לשהות בשטחה, אלא מחייב גם דאגה לזכויותיהם הבסיסיות במהלך שהותם במדינה. הנציבות קובעת אפוא כי על הפליטים לקבל זכויות השוות לפחות לאלה שמקבלים תושבים זרים השוהים במדינה באופן חוקי, לרבות שירותי חינוך ובריאות:[5]

"Refugees should receive at least the same rights and basic help as any other foreigner who is a legal resident, including freedom of thought, of movement and freedom from torture and degrading treatment. Economic and social rights are equally applicable. Refugees should have access to medical care, schooling and the right to work".  

גם אם בוחרים לפרש את דברי הנציבות כעמדה המתייחסת רק לפליטים שקיבלו הכרה משפטית ככאלה על-ידי המדינה, יהיה זה מתבקש להקיש מעמדת הנציבות גם לגבי זכויותיהם של מבקשי מקלט. לאורו של היקש זה, קשה להתעלם מצרכיהם הבסיסיים של מבקשי המקלט, ומכאן מתחייבת הכרה בזכותם לשירותי בריאות. ואמנם, על-פי פרשנות משפטית מקובלת, כאשר המדינה נמנעת כליל מלבחון בקשות למקלט, כמו למשל במקרה של אזרחי אריתריאה וסודן השוהים בישראל, היא אינה רשאית לשלול מהם את הזכויות שמוענקות לפליטים מוכרים, לרבות הגישה לשירותי בריאות.[6]

יתרה מכך, הסקירה הבינלאומית שהוצגה לעיל מלמדת כי רוב מדינות האיחוד האירופי בוחרות שלא להגביל את נגישותם של מבקשי מקלט לשירותי בריאות, ואחרות מסירות את ההגבלות עם הזמן. כך עושות גם מדינות מפותחות נוספות מחוץ לאיחוד.

חרף האמור לעיל, מבקשי מקלט השוהים בישראל אינם נהנים מזכאות לשירותי בריאות לפי החוק אלא לטיפולים דחופים בלבד. ואמנם, עוד בשנת 2008 הצביעו הנתונים על כך שכ-5,000-6,000 מבקשי מקלט שוהים בישראל ללא ביטוח רפואי.[7] להערכת ארגון רל"א, מבין כ- 5,000 ילדי פליטים, מהגרי עבודה וחסרי מעמד אזרחי החיים כיום בישראל, למחציתם אין ביטוח בריאות, והם אינם נמצאים בטיפול רפואי קבוע, למעט שירותי "טיפת חלב" לתינוקות.[8]

מרכז המחקר והמידע של הכנסת, אשר בדק בשנת 2008 את נגישותם של מבקשי מקלט בישראל לטיפול רפואי, קבע כי "במדינת ישראל שוהים כמה אלפי מבקשי מקלט, ומקצתם נתונים בתהליך של קבלת מעמד פליט. אין בהסדרים הקיימים כיום כדי לתת מענה לצרכים של מבקשי המקלט. אין החלטות עקביות בנוגע למעמדם, לזכויותיהם ולחובותיהם". עוד נמצא, כי אין מידע על מצבם הרפואי של מבקשי המקלט הנכנסים לישראל. אלה באים ממדינות "עולם שלישי" שקיימות בהן מחלות שמוגרו בישראל ומחלות שאינן מוכרות למערכת הבריאות הישראלית, ולכן מן הראוי לערוך בדיקות רפואיות ולתת טיפול רפואי נדרש לכל מבקש מקלט מייד עם כניסתו למדינה, ולפני שהוא בא במגע עם אוכלוסיית המדינה. עוד נכתב, כי משרד הבריאות הכין תוכניות לבדיקות ולמתן שירותי רפואה מונעת לכל מבקש מקלט, אך הוא אינו יכול לממן מתקציבו השוטף אבחון של אלפי אנשים שאינם זכאים לשום ביטוח וטיפול בהם. על כן, נכתב בדו"ח: "מן הראוי לבחון את צורכי המשרד, את יכולתו של המשרד לתת מענה לצרכים הרפואיים במסגרת התקציב הקיים ואת הצורך בתקצוב נוסף אם אין ביכולתו של המשרד לתת מענה לכל הצרכים הרפואיים הדחופים".

מרכז המחקר והמידע של הכנסת מסכם: "למרות גל ההסתננויות של מבקשי מקלט, הנמשך קרוב לשנתיים, אין לממשלת ישראל מדיניות בדבר הטיפול במבקשי מקלט השוהים במדינה. לכן עלה במידה ניכרת מספרם של השוהים בישראל ללא ביטוח בריאות. נדרשת מדיניות עקבית ביחס לפליטים ומבקשי מקלט, כדי לשים קץ לתופעה המדאיגה של אוכלוסיית רפאים משוללת זכויות וחובות וחסרת הגדרה, שהולכת וגדלה".[9] (הדגשות לא במקור).

ממצאים אלה מעידים על כך כי קיים פער משמעותי בין הנדרש בנושא בריאותם של מבקשי המקלט והפליטים לפי המשפט הבינלאומי, לבין המתרחש במציאות הישראלית בפועל. כעת נדון בפעילותה של ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) לתיקון המצב.