הסכסוך הקיבוצי – ששיאו בשביתה – מהווה דוגמה קיצונית למאבק כוחות, אשר, ככלל, המשפט מקבל ומתיר. התפיסה המקובלת היא כי מאבקים מעין אלה, אף שיש להם מחיר מבחינת החברה בכללותה, הכרחיים כדי לאפשר לעובדים להבטיח את זכויותיהם1. כפי שפסק בית הדין לעבודה –
"חופש השביתה והזכות לשבות מצויות "בחברתן הטובה של זכויות יסוד אחרות כגון חופש הדיבור, חופש ההפגנה וחופש העיסוק שאף כי אינן כתובות עלי ספר, אינן זכויות ערטילאיות, אלא הן בעלות מעמד בכורה משפטי"... חופש השביתה נמנה אף עם הזכויות המוכרות בדין הבין-לאומי... והוא מוכר באמנות בין-לאומיות שישראל צד להן2".
בישראל זכות השביתה אינה מעוגנת מפורשות בחוק כאחת מזכויות האדם או האזרח הבסיסיות. המחוקק, כמו מחוקקים במדינות אחרות, נמנע מלהגדיר מהי "שביתה". 3 הסיבה לכך היא חוסר רצון או יכולת להתערב בתחום יחסי העבודה, וכן הימנעות מנוקשות אשר היתה נוצרת מכל הגדרה ומונעת מתן ביטוי לצרכים משתנים ולנסיבות במערכת יחסי העבודה.4
עם זאת, זכות השביתה נחשבת אחת מזכויות היסוד הכלכליות-חברתיות בדמוקרטיה, ומוכרת ככזאת בחוק הבינלאומי5 וכן בחוקים ובפסיקות במדינות שונות6. גם בישראל, זכות השביתה הוכרה בפועל כזכות יסוד והפכה לאחד משלושת היסודות המרכיבים את חופש העובדים להתאגדות, ביחד עם החופש להתארגן והחופש לנהל משא-ומתן קיבוצי7:
"שביתה היא פעולת לחץ מתואמת הננקטת על-ידי קבוצת עובדים במסגרת המאבק המקצועי שלהם עם המעביד, לשם השגת דרישות בקשר לתנאי עבודתם או בקשר לדרישות של עובדים אחרים שהוצגו למעבידם8".
חירות השביתה נובעת אפוא מזכות ההתארגנות של העובדים ומהווה חלק בלתי נפרד ממשטר דמוקרטי. עם זאת, השביתה צריכה להיות האמצעי האחרון במסגרת המאבק המקצועי, לאחר שמוצו הליכי המשא ומתן והתיווך. יצוין, כי גם למעסיק יש זכות להגן על עמדותיו במאבק כוח זה9.
ההכרה בחופש ההתאגדות של העובדים ובזכותם לשבות, מטרתה לאזן את מערכת יחסי העבודה בין המעסיק לעובד, שבאופן טבעי מאופיינת באי-שוויון לרעת העובד10.
חופש ההתאגדות על שלושת יסודותיו אינה מטרה בפני עצמה אלא נועד להבטיח את השגת מטרתו של משפט העבודה – ההגנה על העובד ועל האמצעים להשפיע על תנאי עבודתו והבטחת כבודו האנושי. ואמנם, בית המשפט הגבוה לצדק פסק, כי זכות השביתה "[...] תחסה מעתה תחת כנפיו של ערך 'כבוד האדם' המעוגן בחוק יסוד [כבוד האדם וחירותו]"11. הנשיא ברק (כתוארו אז) הביע את עמדתו בהתייחסו לשאלה האם זכות השביתה הנה קיבוצית או אישית, ופסק:
"נראה לי, כי יש מקום לטענה כי אכן מכבוד האדם נגזר חופש השביתה של העובד וחופש ההשבתה של המעביד. בכך באה לידי ביטוי האוטונומיה של הרצון הפרטי שלהם. מנקודת מבטו של העובד באה לידי ביטוי זכותו להתאגד ולהגשים את מאבקו המקצועי באמצעות השביתה. מנקודת מבט המעביד בא לידי ביטוי חופש העיסוק שלו"12.
משפט העבודה מבקש לא רק לעצב את הכללים בדבר תנאי העבודה אלא גם להבטיח את האמצעים שבהפעלתם יוכל העובד להשפיע על תנאי עבודתו ולהשיג את ההכרה בזכויותיו המוגנות13. בתהליך זה, השביתה מוכרת במשפט הישראלי כחלק מתהליך המשא ומתן שבין המעביד לעובדיו והיא כלי לגיטימי של העובדים בבואם לשפר את תנאי עבודתם. 14
מכיוון שהגבלות על חירות השביתה מקשות על ארגוני העובדים לשמור על ההתארגנות הקיימת, למלא את תפקידם ולשכנע עובדים בלתי מאורגנים להתארגן. בית-הדין מתחשב בצורך לחזק את זכות ההתאגדות של העובדים ואף פעל לחיזוקה של חירות השביתה ולצמצום המגבלות עליה15:
"זכות ההתאגדות שומרת על כבוד העובד במקום העבודה, בו הוא מבלה, בדרך כלל, כשליש מיומו. כוחו של העובד הבודד מול המעביד נחות וברוב רובם של המקרים אין הוא יכול להתמקח או לנהל משא ומתן הוגן. על כן, הצטרפות העובד לארגון עובדים מחזקת את כוחו ומעניקה לו איזון במשא ומתן עם המעסיק, שכן קבוצה מאורגנת של כלל עובדי המפעל או כלל עובדי הענף יכולה לנהל משא ומתן בכוח המקביל לכוחו של המעסיק".
דומה אפוא, שמשפט העבודה חותר להגן על זכויות היסוד של העובדים, ובכללן חירות השביתה וחופש ההתאגדות, תוך התחשבות בזכויות המעסיקים16.
חשוב להבהיר כי על ארגון העובדים להפעיל את חירות השביתה בתום-לב. על המעביד וארגון העובדים לנהל את המאבק המקצועי על-פי הכללים שנקבעו בחקיקה ובפסיקה. חריגה מאלה תאלץ את בתי-הדין לעבודה להתערב, על-מנת לשמור על מערכת יחסי עבודה תקינה.
_____________________
1גיא דוידוב, "עקרון המידתיות בדיני עבודה", עיוני משפט לא (תשס"ח)
2דב"ע מח/4-23 ההסתדרות הכללית ואח' – רשות שדות התעופה, פד"ע יט, 449.
3יהודית גלילי ומיכל קורא, זכות השביתה: מהות גבולות ושינויים עתידיים, מרכז מחקר ומידע של הכנסת, 19.1.2004.
4דב"ע לו/5-4 משה גינסטלר ואח' – מדינת ישראל, פד"ע ח 3. רות בן-ישראל, שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 2003, עמ' 86.
5זכות השביתה הוכרה באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, בדו"ח של ארגון העבודה הבינלאומי וכן באיחוד האירופי, לדוגמא בצ'רטר החברתי האירופי.
6אור טוטנאור "זכות השביתה", המכון הישראלי לדמוקרטיה (2011).
7שוריק דריישפיץ, "כאן שביתה! על תרבות השביתות הישראלית", המכון הישראלי לדמוקרטיה (2011).
8בג"צ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מ(1), 673 (להלן: "פרשת חטיב"). רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 2003, עמ' 138, 146.
9לעיל הערה 10.
10רות בן-ישראל, דיני עבודה, כרך א, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 2002, עמ' 45-46.
11בג"ץ 1074/93 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מט (2) 485. (להלן: "פרשת בזק") .
12א' ברק פרשנות במשפט כרך ג, פרשנות חוקתית (תשנ"ד) 431.
13רות בן-ישראל, "השלכות חוקי היסוד על משפט העבודה ומערכת יחסי העבודה", שנתון משפט העבודה ד 27 , 186, (1994).
14סטיב אדלר, חופש השביתה בראי הפסיקה, ספר ברנזון, חלק ב תש"ס, נבו.
15דב"ע 4-10/98 "דלק" – חברת הדלק הישראלית בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה – האגף לאיגוד מקצועי (ניתן ביום 29.10.1998).
16 לעיל הערה 10.