מתן טיפול רפואי לקטינים בלא הסכמת הוריהם - 2025

פברואר 2025

המצב המשפטי של קטינים במדינת ישראל מוסדר בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. החוק קובע כי אדם שטרם מלאו לו 18 שנים הוא קטין, ופעולותיו דורשות הסכמה של נציגו (הוריו הם האפוטרופוסים הטבעיים, אך ייתכנו מקרים בהם ממונה אפוטרופוס אחר). מכיוון שמתן הסכמה מדעת לטיפול רפואי נחשבת לפעולה משפטית, נדרשת ככלל הסכמת נציגו של הקטין בטרם מתן הטיפול הרפואי.

במספר נושאים, החוק בישראל מקנה זכות עצמאית לקטינים לקבל החלטה בעצמם, ללא הסכמה ואף בניגוד לעמדת הוריהם. לדוגמה: הפסקת הריון בכל גיל של נערה[1], בדיקת HIV מגיל 14[2], אשפוז פסיכיאטרי מגיל 15 (בהסכמת הקטין או צו בית משפט)[3], בדיקה גנטית מגיל 16 (המחייבת גם את הסכמת הקטין)[4].

סעיף 6 לחוק האמור מאפשר לקטינים לבצע פעולות משפטיות שמקובל שקטינים בגילם עושים. ברגע שמבוצעות פעולות אלה, לא ניתן לשנותן - אלא אם הן גרמו לקטין נזק משמעותי.. מכוח הוראה זו קטינים יכולים לעשות פעולות משפטיות בהתאם לגילם, מרכישה במכולת ועד פנייה לטיפול רפואי שיגרתי, במקרים המתאימים.

במהלך השנים, גברה התופעה של קטינים הפונים לקבלת טיפול רפואי ללא ליווי הוריהם. בעקבות כך, בשנת 2004 הוציא ראש מינהל רפואה, על יסוד סעיף 6 לחוק, את חוזר מס' 4/2004 "ביקורי קטינים במרפאה ראשונית ללא מלווה". החוזר מספק הנחיות למטפל במרפאה ראשונית בקהילה בביצוע פעולות רפואיות לקטינים המגיעים ללא מלווה או מלווה שאינו ההורה או האפוטרופוס. ההנחיות עוסקות בקטין ובמשפחתו המוכרים לצוות הרפואי במרפאה, והן מבחינות בין קטין שמלאו לו 14 שנים לבין קטין שטרם מלאו לו 14 שנים. הוועדה המיוחדת שדנה בחוזר מצאה כי קטינים מגיל 14 נוהגים לפנות לטיפול רפואי ראשוני ושגרתי לבדם, והם ניחנים ביכולת שכלית ונפשית להבין את המידע הדרוש, לשם קבלת החלטה ומתן הסכמה מדעת לטיפולים שגרתיים (חריג: אם המטפל מזהה חוסר בגרות נפשית). ההנחיות שבנוהל מעודדות את המטפל לבקש את הסכמתם של ההורים לטיפול בכל מקרה שימצא לנכון. במשך השנים, נעשו מספר ניסיונות לשינוי המצב המשפטי הקיים בנושא ולהסדירו, אולם אלו לא הבשילו לכדי חקיקה[5].

להשוואה, בארצות הברית זכויות הקטין מסווגות לשלוש רמות, בהתאם להתפתחותם הקוגניטיבית, כישוריהם ונסיבות חייהם: קטינים (Minors) - קטינים בגיל ילדות, קיימת תלות גבוהה בינם לבין הוריהם; קטינים בוגרים (Mature minors) - קטינים בגיל העשרה, בעלי בשלות

רגשית, מחשבתית ומסוגלות מספקת להבנת הטיפול המוצע והסיכונים. קטינים אלו יכולים לקבל החלטה שקולה בנוגע לטיפול הרפואי שניתן להם; קטינים עצמאיים (Emancipated minors) - קטינים המנהלים אורח חיים עצמאי ולרוב חיים מחוץ לבית הוריהם. קטינים אלו יכולים לקבל החלטה על טיפול רפואי בעצמם. עם השנים ירד הגיל בארה"ב בו קטינים נחשבים מספיק בוגרים, כדי להסכים בעצמם לטיפול הרפואי המוצע להם, גם כשאין מדובר בטיפול חירום.

החוק האנגלי מכיר בכשרותו המשפטית של קטין בן 16 להסכים לכל טיפול רפואי ולהיות שותף בו. החוק מבחין בין קטין היכול לקבל החלטות לבין מי שאינו בעל יכולת כזו. קביעה מסוג זה מבוצעת ע"י הרופא המטפל ומושפעת בעיקר מגיל הקטין ומאופי הטיפול הרפואי הנדרש[6].

מתן אמצעים למניעת הריון היא נקודה מיוחדת בתוך הנושא הרחב. ניתן לפרש כי פנייה של קטינה לקבלת גלולות לבדה היא "פעולה משפטית של קטינה, שדרכם של קטינות בגילה לעשות כמוה" ולכן ראוי שתיכלל במסגרת סעיף 6 לחוק. תמיכה נוספת לגישה זו ניתן למצוא בהיקש מחוזר מס' 08/2017 בנושא התוויות מקצועיות לטיפול בנערות הפונות לוועדות להפסקות היריון בנוגע  למניעה מוקדמת של הריון[7], גם במקרה של מניעת הריון בשגרה ולא רק במצב של מניעת הריון חוזר.

לאחר דיון בנושא קבעה הלשכה לאתיקה את הכללים הבאים:

1. ככלל, הרופא יפעל תמיד לטובתו של הקטין ויבחר בדרך הנושאת את מירב התועלת האפשרית עבורו.
2. ככלל, טובתו של קטין היא שהוריו יהיו מעורבים בטיפול הרפואי בו, לכן יש לשאוף כי ההורים יהיו מעורבים בכל טיפול רפואי בקטין. במידה והקטין מסרב לכך, יש להסביר לו את חשיבות מעורבות ההורים בטיפול הרפואי ולנסות לשכנע את הקטין לערב את הוריו.
3. במצבים מסוימים, בהתאם לשיקול דעתו הפרטני של הרופא, ניתן לתת טיפול רפואי לקטין בלא הסכמת ההורים. זאת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים - הרופא מתרשם: 1. כי הקטין בוגר מספיק וניחן ביכולת המאפשרת לו לקבל החלטה על עצמו ומסוגל לתת הסכמה מדעת לטיפול הרפואי; 2. טובתו של הקטין בבירור היא שלא לערב את ההורים בטיפול הרפואי. 3. ברור כי הטיפול הרפואי נדרש לקטין.
4. ככל שעולה גילו של הקטין כך סביר יותר כי הקטין מסוגל לקבל החלטות על עצמו, אולם קביעת גיל אבסולוטי אין לו ערך מוסרי מצד עצמו. העיקרון המוביל בהחלטה האם הקטין מסוגל לקבל החלטות על עצמו וליתן הסכמה מדעת, הוא התרשמות הרופא מבגרותו ויכולתו   של הקטין.
5. הרופא יפרט את השיקולים שעמדו ביסוד החלטתו שלא לערב את הורי הקטין במתן הטיפול הרפואי ברשומה הרפואית של הקטין.
6. הלשכה לאתיקה קוראת לרשות המחוקקת בישראל לתקן את החוק כך שסוגיית הטיפול הרפואי בקטינים בלא הסכמת הוריהם תובהר בחקיקה, תוך אימוץ עקרונות הלשכה לאתיקה והגופים המקצועיים שעסקו בסוגיה בעבר.