בדיון אשר נערך בלשכה לאתיקה בתאריך 10.7.2007 ועסק בנושא: האם נכון כי רופא יטפל בעצמו ובבני משפחתו? הועלו חששות כי חוסר האובייקטיביות עקב המעורבות הרגשית עלול להקשות על הרופא להחליט באופן רציונאלי על הטיפול הנכון ביותר עבור המטופל. לכן, המלצנו ככלל שעל הרופא לשקול את הנושא בכובד ראש לפני שמטפל בעצמו או בבני משפחתו. עם זאת, לא מצאנו לנכון לאסור על הרופא לטפל בעצמו ובבני משפחתו, מתוך כבוד והערכה כי הוא בעל הכישורים להעניק את הטיפול, כי הוא מכיר את עצמו ואת בני משפחתו באופן יסודי וכי ירצה את המיטב הרפואי עבורם.
כשהרופא הופך לחולה - פרופ' אבינעם רכס
פורסם ב"זמן הרפואה" נובמבר 2007
הנהלת בית חולים מסוים שמה לב לעלייה בלתי סבירה במספר המרשמים לשימוש עצמי שניתנו על ידי הרופאים באותו בית החולים. ועדה פנימית, שבה היו שותפים נציגי הרופאים, הציעה להנהלה להגביל את זכות הרופאים למתן מרשם עצמי בתרופות לשימוש כרוני מעבר לשישה חודשים או במרשמים הניתנים לטווח זמן קצר, מעבר למרשם השלישי ברציפות. במקביל, הציעה הוועדה כי הדבר ייעשה תוך מתן הסבר לציבור הרופאים שם. אולם רופאים אחרים באותו בית חולים ראו בהגבלה זו פגיעה באוטונומיה שלהם והפנו את הסוגיה אל הלשכה לאתיקה.
סוגיית "הרופא כחולה" נידונה בהרחבה בספרות הרפואית. עבודות מחקר רבות מצביעות על כך שסביבת העבודה של הרופאים הינה אלימה במיוחד, וכי רבים מהם נחשפו לאיומים פיזיים ומילוליים במהלך עבודתם. אם נוסיף לכך את העובדה שמרביתם עובדים תחת עומס בלתי נסבל ובתוך מערכת של "רפואה מנוהלת", המגבילה את עצמאותם המקצועית ומכרסמת ממעמדם הציבורי - לא נופתע לדעת כי הרופאים, ככלל, נוטים לשחיקה ולקשיים נפשיים יותר מאשר בעלי מקצועות חופשיים אחרים. רופאים גם חשופים לשאר המחלות ככל האדם.
רופא ההופך חולה מציב סוגיות אתיות מורכבות וייחודיות, המחייבות אותנו לעיון ולמחשבה נוספת. מרבית הרופאים לא הוכשרו אף פעם לטפל בחברים למקצוע שהפכו חולים.
רופאים, על פי האמירה השכיחה, הם "החולים הגרועים ביותר". רופא חולה נוטה, מטבע מקצועו והחשיפה למידע על מחלות, לחרדה רבה יותר מאשר כל חולה אחר. כולנו זוכרים את כל אותן "המחלות" שחשבנו כי דבקו בנו כסטודנטים צעירים בבית הספר לרפואה. כאשר הרופא הופך חולה של ממש, הוא נוטה, באותו מנגנון, לחשוב על "התרחיש הגרוע ביותר האפשרי". מכאן נובעת גם ההכחשה הנפוצה, המביאה את הרופא החולה להתעלם או להפחית במשמעות הסימפטומים שמהם הוא סובל. הכחשה זו מביאה לא פעם לדחייה קריטית באבחון ובטיפול במחלה.
קושי מיוחד יש לרופא החולה בשינוי הפסיכולוגי, המחייב אותו ב"החלפת תפקידים" - המעבר ממעמד של רופא כל-יכול למעמד של חולה, הנזקק לעזרתם של אחרים. החשש מפגיעה בפרטיות ובסודיות הרפואית והפחד מפני אובדן המעמד המקצועי והחברתי מחמירים את הבעיה פי כמה.
רופאים עמוסי עבודה מתקשים למצוא זמן פנוי לנהל את בריאותם וקושי רב לעשות זאת במסגרת הדיסקרטית הנדרשת להם. רבים מהקוראים שורות אלו יוכלו להיזכר באותה תחושה לא נוחה כאשר המתינו, כחולים, ליד דלתו של רופא אחר אשר לעזרתו המקצועית היו זקוקים.
אין זה מפתיע לדעת, כי למרבית הרופאים אין "רופא מטפל". עבודות מחקר שונות הראו כי הרוב המוחלט של הרופאים מטפלים בעצמם גם כאשר מדובר בהפרעות נפשיות. הנטייה להכחשה והמעורבות הרגשית מונעים מרופא חולה את מידת האובייקטיביות הנדרשת לטיפול רפואי אמין. קיימת הטיה סובייקטיבית של סמני המחלה - זו של פסימיות יתר והחמרה יתרה, מחד גיסא, או זלזול והפחתה במידת החומרה של הבעיה הרפואית, מנגד. יתר על כן, הגישה למאגרי מידע רפואי והנגישות המיידית לתרופות, לרבות כאלו הניתנות כדוגמאות על ידי חברות התרופות, מאפשרות לכאורה אבחון וטיפול מידיים, גם כשהם שגויים. כ-15% מהרופאים המטפלים בעצמם שוגים בטיפול שבחרו. היעדר תיעוד רפואי מסודר הוא פן נוסף ושלילי של טיפול עצמי שכזה.
חברי הלשכה לאתיקה סברו, שאין להגביל את עצמאותם המקצועית של הרופאים ולחייב אותם בכללים אתיים נוקשים שימנעו מהם לטפל בעצמם בכל מקרה ומקרה. חברי הלשכה הציעו להפריד בין מצבים שכיחים ובנאליים, שבהם הטיפול "סטנדרטי", לבין הפרעות בתחום הנפש או מחלות בעלות פוטנציאל לנזק חמור או מיידי. שימוש בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, תרופות שינה ותרופות פסיכואקטיביות מחייב אף הוא זהירות מיוחדת.
חברי הלשכה החליטו, באיזון הנדרש בין האינטרסים השונים, כי ראוי להשאיר את ההחלטה לשיקולו של הרופא הבודד, וקוראת לו להעביר, ברוח עצה זו, את האחריות לבריאותו לרופא אחר בכל מקרה של ספק.