רבי משה בן מימון, הלוא הוא הרמב"ם, כתב בתפילת הרופא: "אמץ וחזק כוחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לדל ולעשיר, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא, וכי אראה תמיד בחולה רק את האדם". בשבועת הרופא העברי, שהיא גלגול מאוחר של שבועת היפוקרטס, נאמר: "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר אם נכרי ואם אזרח אם נקלה ואם נכבד".
ובאמת, הרופאות והרופאים לא רק נשבעים באמצעות המילים הללו, אלא עובדים וחיים על פיהן. מערכת הבריאות הישראלית מהווה שמורה בטוחה של דו-קיום, חממה של שפיות והכלה, מקום עבודה של אנשים למען אנשים. אנחנו לא שואלים אף פעם מיהו יהודי ומיהו מוסלמי, מיהו נוצרי או מי הוא דרוזי - לא בחדר המיון ולא במרפאה - לא משנה אם זה מטופל או מטופלת, רופא או רופאה, אח או אחות. עבדנו כתף אל כתף בימים נפיצים של פיגועים קשים, בזמן אסונות ולאחרונה בעת מגפה עולמית של פעם במאה שנים - ונמשיך לעבוד כתף אל כתף גם בכל יום אחר.
איני מתיימר בכוחי הדל לפתור את המשבר העמוק שפוקד את החברה הישראלית, אבל אני כן מבקש מהציבור ומנבחרי הציבור להביט אל תוך השמורה הזאת של מערכת הבריאות ולהביא ממנה קצת לכל פינת רחוב. להביא את הסובלנות, את הטוב, את החמלה, את הרגישות, את ההכלה ואת השוויון. אדם לא צריך להיות חולה כדי שנראה את האדם שבו, אליבא דרמב"ם – אדם הוא אדם הוא אדם.
בשנה האחרונה חווינו על בשרינו מגפה קשה שגבתה קורבנות רבים. אבל לצד הקושי והמורכבות, גילינו גם דברים טובים על עצמינו. נגיף חדש ומתעתע תקף אותנו בלי אבחנה, והפך את כולנו לשותפי גורל. תלויים באותה מסכה, באותם כללי ריחוק, ובעיקר באותה ערבות הדדית שלאורה הקמנו את המדינה הזאת. מקום שלא ראינו בו מנהיגים, ראינו אנשים, מושיטים יד. עוזרים איש לרעהו. התרגשתי במיוחד לשמוע על מאהר אברהים, האח המוסלמי בבית החולים העמק, שנשא תפילה אחרונה ליד מיטתו של חולה יהודי. הוא סיפר שעשה זאת כשהבין שבני משפחתו לא יספיקו להגיע לפני מותו, אז בלי להסס נעמד מעל ראשו ואמר: "שמע ישראל".
איך קרה שאחרי אותה תחושת שותפות גורל, הרחובות בוערים? יש מי שמנסים לטעון היום כי זוהי הוכחה ניצחת לכך שהשותפות היא אשליה, אבל אלה אותם גורמים שמתעקשים לגזור עלינו לחיות על חרבנו. זהו אותו קומץ קיצוניים משני הצדדים שמלבים אש מסוכנת בין יהודים וערבים, מאיימים לפגוע ברקמה העדינה ממילא שעוטפת אותנו בשגרה. זוהי העת של הרוב הדומם. עליו להשמיע קול ברור ולפיו יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.
אני גאה בכך שמסר הפיוס יוצא בימים האחרונים מבתי החולים. אני רואה רופאים ורופאות, אחים ואחיות, משלבים ידיים ושרים "עוד יבוא שלום עלינו". מערכת הבריאות יכולה וצריכה לשמש כמגדלור המאיר ערכים של שפיות, הכלה ושוויון, עבור כלל הישראלים באשר הם. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.
פרופ' ציון חגי הוא יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל