רקע מדעי
מדידת קראטינין בשיטת Jaffe המבוססת על תגובה קולורימטרית עם חומצה פיקרית, הייתה התקן המעבדתי במשך עשורים רבים. עם זאת, שיטה זו סובלת ממגבלות אנליטיות הפוגמות בסגוליות הבדיקה. האנליזה עלולה להיות מושפעת ממגוון רחב של כרומוגנים שאינם קראטינין (Pseudo‑chromogens) כגון חלבונים, גלוקוז, קטונים, צפלוספורינים ובילירובין. השפעה זו בולטת במיוחד כאשר ריכוז הקראטינין בדם נמוך, אז היחס בין הקראטינין לבין ה"רעש" הנובע מהמפריעים הופך למשמעותי ומביא להערכת יתר של רמת הקראטינין האמיתית.
כיום, לקביעת רמת קראטינין אפשר להשתמש בשיטה המבוססת על המרה אנזימטית ספציפית של קראטינין, המפחיתה דרמטית את ההפרעות האנליטיות ומספקת רמת דיוק גבוהה בריכוזים נמוכים, לעומת שיטת Jaffe. כמו כן, בשנים האחרונות, עברו כלל השיטות למדידת קראטינין (Jaffe והשיטה האנזימטית) לשיטות בעלות עקיבות
(Traceability) לסטנדרט בין־לאומי (IDMS). לפיכך נעשתה השיטה האנזימטית לשיטת סטנדרט הזהב (Standard Gold) הקליני והמעשי למדידת קראטינין כיום: היא מפחיתה באופן ניכר את ההטיה (Bias) הקיימת בשיטת Jaffe ובו־בזמן מציגה עקיבות לסטנדרט בין־לאומי, במיוחד בטווח הערכים הנמוך האופייני לילדים.
מהדורת 2026