מבוא:
העמקת המודעות בארץ ובעולם להטמעת ערך האוטונומיה וחופש הבחירה של מטופל בכל תחומי חייו, ושאלת משמעות ערך זה בנסיבות הכרעה טרגית של מטופל ליטול את חייו, מצריכים התאמה נוכחית של נייר העמדה בסוגיה שבכותרת.
התאבדויות והתנהגויות אובדניות הינן אוניברסליות, מהוות חלק מטווח ההתנהגות האנושית ואינן קשורות
בהכרח לתחלואה נפשית. עם זאת, הן נפוצות בהרבה בקרב המתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות. כמחצית
מהמתמודדים עם הפרעות אפקטיביות וסכיזופרניה מבצעים ניסיונות אובדניים במהלך חייהם, וכ – 10%-15% מתים עקב כך. התופעה מורכבת ומושפעת מגורמים רבים נוספים: אישיותיים, בין-אישיים, סביבתיים, התייחסות החברה לתופעה, אמונה דתית ועוד.
המאמץ למניעתה עשוי להיות נקודתי או ממושך, ברמה משתנה, לאורך פרקי זמן ארוכים.
בישראל, נרשמים מדי כשנה כ - 350 אירועי מוות תחת סווג של התאבדות. ההערכה הינה שהמספר הריאלי גבוה בכ - 30% לפחות, ומגיע לכדי למעלה מ - 400 אירועים. מספר ניסיונות התאבדות מדווחים שטופלו בחדרי המיון או התרחשו במהלך אשפוזים שונים עומד על כ - 7500 בשנה.
המתאבד מותיר בקרב יקיריו תחושה קשה של אובדן מיותר, כאב, תסכול, כעס ורגשי אשם. לעתים, רגשות אלה מושלכים או מועתקים על כל גורם חיצוני שעלול לשאת או לפחות להתחלק באשמה, ואולי אף להיתבע בפיצוי כספי בגין טענה לרשלנות. ראוי להתייחס לאובדנות בדומה למצבים מסכני חיים אחרים ברפואה. לנוכח מגבלות היכולת והידע הרפואי, מתמודדים הפסיכיאטריים עם תפיסה לא מבוססת הגורסת
לכאורה שתמיד ביכולתם לנבא, ו/או למנוע התאבדויות. מכאן קצרה הדרך לראיה לפיה כביכול התאבדות הינה
כישלון של המטפל, ואף רשלנות בטיפול ובמניעת אירוע כל אלו - לא רק שאינם תורמים, אלא אף מזיקים בעליל להתמודדות עם התופעה, כפי שיתואר בהמשך.
אין מענים טיפוליים גורפים לסיכון אובדני. גם אמצעי המגן האבסולוטי לכאורה, האשפוז הפסיכיאטרי, אינו
מצליח בהכרח למנוע את המעשה. יתרה מכך, לעיתים הסיכון לאובדנות אף עולה בתקופת האשפוז הפסיכיאטרי ובצמידות לשחרור ממנו, זאת, על רקע הכעס, התסכול, חוסר האונים, הייאוש והפחתת האמון ביכולת העצמית להתמודד עם הדחפים האובדניים. כמו כן, כשהוא מבוצע בכפייה לטובת הרחקת הסכנה האובדנית, הוא עלול לעתים להביא לפגיעה קשה בשימור שיתוף הפעולה בטיפול, ולאי-שיתוף המטפל בתחושות ובכוונות המטופל לגבי אובדנותו.
מהדורת 2026