תוצאת חיפוש

ההכרה בילוד כמטופל על כל צרכיו וזכויותיו הופיעה מאוחר יחסית לתחומים אחרים ברפואה. בד בבד עם התפתחות תחום הניאונטולוגיה המודרנית בארץ והקמת יחידות לטיפול מיוחד בילוד, החל תהליך של ארגון צוותים מיומנים וסטנדרטיזציה בשיטות הטיפול, תוך יצירה שפה משותפת, שיטות עבודה, וסנכרון של עבודת הצוותים. חשיבות התמיכה שיקבל ילוד במצוקה לאחר לידתו – בדקה הראשונה, ועל פי הצורך במשך השעה הראשונה לחייו, "שעת הזהב" – מודגשת בכל הדרכה של צוותים המטפלים בילודים ובפגים בלידה. תמצית העקרונות מועברים היום בקורסים מבוססי סימולציה של צוותים רב-תחומיים ברוב בתי החולים בישראל, כפי שמפורטים בהמלצות של הארגונים המובילים בתחום ומוסכמים במסגרת ארגון-העל ה-International Liaison Committee for Resuscitation (ILCOR). מאמר זה עוסק בתהליכים שאפשרו את ההגעה להישגים הקיימים היום, ומתווה את המטרות לעתיד המערך המופקד על המשך שיפור התנאים, הביצועים והתוצאות של החייאת הילוד במצוקה לאחר הלידה בישראל

הארכה בתוחלת החיים יצרה עלייה בתת-אוכלוסיות פגיעות של מבוגרים עם תחלואים חשוכי מרפא, מוגבלות וסבל תקופות ממושכות יותר עד למוות. למרות שעלייה בגיל וריבוי תחלואה כרוכים בפחות רפואה מבוססת עובדות (EBM) וירידה ביחס תועלת/נזק חיובי לתרופות, דווקא עולה מספר הרופאים/מומחים ונהלי טיפול המיושמים ביותר מבוגרים. התוצאה: טיפול תרופתי בלתי הולם וריבוי תרופות (IMUP) שהיקף ועצמת נזקיהם ברמה הרפואית, סיעודית, כלכלית וחברתית מחייבים הגדרתם כמגיפה היאטרוגנית הראשונה בהיסטוריה. מגוון עכבות פוגם בניסיונות לשבירת מעגל הקסמים השלילי של IMUP באמצעות הפסקת תרופות מבוקרת/מפוכחת (הת"מ, De-prescribing): מיתוס פסיכולוגי אמוציונלי כי "לכול מחלה תרופה" והרופא הטוב נמדד בכישוריו לרשום את התרופה הנכונה למחלה. קיים תסכול כשמטופל יוצא ללא מרשם ולכן, המלצה להת"מ תיתפש אוטומטית כשלילית ומסוכנת. רופאים מצדם מעולם לא הודרכו כיצד להפסיק תרופות, הגישה צורכת זמן ומאמץ להסברים. בנוסף, מגוון פחדים באווירת רפואה מתגוננת: פחד מתביעה משפטית, מהממונים, מהחולה ומשפחתו, ולחץ לבצע כול הנהלים להשגת "מדדי איכות" למרות שבקשיש יישומם עלול לגרום נזק יותר מתועלת.

השיטות היעילות ביותר להת"מ מתבססות על גישת "השמת החולה במרכז", וברובן הוכחה הצלחה כזו או אחרת בהקטנת המספר הכולל של התרופות. במחקר מישראל הוכח שהפסקת תרופות משמעותית שיפרה לאורך שנים שביעות רצון ומדדים קליניים כולל מצב תפקודי, נפשי, קוגניטיבי. כבכול מגיפה הפתרונות הם ברמה גלובלית: הוקם ארגון בינלאומי (IGRIMUP) המתאם מלחמה בעכבות, מקדם אמצעי ריפוי באמצעי הת"מ משופרים ויוזם מניעה – הגברת מודעות וחינוך מוקדם לרופאים וגורמי בריאות אחרים ולציבור הרחב. זוהי מטרה מובילה בסדר עדיפות מערכות בריאות: A triple win-win - שיפור איכות חיים בעשרות שנים אחרונות לחיים ובמקביל, הקטנת נזק כלכלי מעלויות תרופות הנרשמות בידי רופאים רבים, וגם מאשפוזים מיותרים כתוצאה מתרופות

הקדמה: רעלת היריון היא סיבוך רפואי המופיע ב-3%-5% מכלל ההריונות, המתאפיינת בעליית לחץ דם ובהופעת חלבון בשתן לאחר שבוע 20 להיריון. בהיעדר זיהוי וטיפול מוקדמים, עלולה רעלת היריון להחמיר עד להופעת פרכוסים ומוות. במחקרים אחרונים הודגם, כי רמה נמוכה של פקטור גידול השליה (Placental Growth Factor-PLGF) בנסיוב האם מאפשרת זיהוי מוקדם של הריונות בסיכון לרעלת היריון.

מטרות: מחקר ראשוני לבדיקת התאמת בדיקת רמת PLGF מעל 150 פ"ג/מ"ל בנסיוב האם ככלי לשלילת התפתחות של רעלת היריון לפני לידה.

שיטות מחקר: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי, שכלל נשים הרות שאושפזו במחלקת היריון בסיכון במרכז הרפואי "שמיר" בחשד לרעלת היריון בין שבועות 24⁺⁰ ו-36⁺⁶. לאחר חתימתן על הסכמה מדעת, נלקחה דגימת דם לקביעת רמות PlGF. הנשים נוהלו לפי פרוטוקול מחלקה לבירור רעלת היריון שכלל מדידות לחץ דם, חלבון בשתן, בדיקות דם רלוונטיות (ספירת דם, תפקודי כליה, כבד וסימני המוליזה). תוצאות בדיקת ה-PlGF נותרו חסויות.

בדקנו התפתחות רעלת היריון תוך 14 ימים ותוצאים קליניים ומיילדותיים נוספים, שנאספו מהתיק הרפואי הממוחשב, סיכום רופא מטפל ותשאול טלפוני של כל אישה.

תוצאות: מתוך 29 הרות שגויסו למחקר, רמות PlGF של 10 היו מעל 150 פ"ג/מ"ל [ממוצע 528.7 פ"ג/מ"ל (טווח 1300-168)], ול-19 היה PlGF מתחת ל-150 פ"ג/מ"ל [ממוצע 44.7 פ"ג/מ"ל (6.5-95.3), p<0.001), שמתוכן 14 פיתחו רעלת היריון, ו-5 לא פיתחו רעלת היריון (ערך מנבא חיובי - 73.7%). מהנשים עם PlGF גבוה, אחת פיתחה רעלת היריון (ערך מנבא שלילי - 90%), ספציפיות הגילוי – 93.3% וסגוליות – 64.3%.

מסקנות: לראשונה בישראל הראינו, כי על ידי שילוב בדיקת PlGF בבירור חשד לרעלת היריון נמצאו רגישות וערך מנבא שלילי גבוהים, כמדווח בספרות.

דיון: במודל המתבסס על 184,500 לידות חי בישראל (2018) ובאומדן של 7% אשפוזים בחשד לרעלת היריון, נמצא יחס 1/8.28 בין עלות מבחן PlGF (2.52 מיליון ₪) לעומת ההוצאה המיותרת לימי אשפוז (21.37 מיליון ₪).

לסיכום: נדרש מחקר גדול יותר כדי לאשש את תוצאות מחקרנו.

מחלות לב וכלי דם (קרדיווסקולריות), המלוות לעיתים קרובות במחלות רקע רבות, הן סיבת התמותה הראשונה בעולם. אי היענות לתוכניות שיקום לב, שהן מרכיב מרכזי במניעה שניונית, היא אחת הסיבות לכישלון באיזון גורמי סיכון ושינוי אורחות. גורמי סיכון מובילים לאירועים חוזרים, לאשפוזים מיותרים ולתמותה. אמצעים טכנולוגיים הם בעלי פוטנציאל גדול לשיפור שירותי הבריאות. בשנים האחרונות חלה מגמת עלייה בצריכת אמצעים טכנולוגיים לצורך בריאות. שיקום לב בבית ("של"ב") באמצעות טכנולוגיה הוא חלק ממגמה כללית של הרפואה המערבית ליישם את גישת "המטופל במרכז" במסגרת שירותי הבריאות. בשנה האחרונה אישר משרד הבריאות בישראל תוכנית של"ב בסל הבריאות לחולים בדרגת סיכון נמוכה. בהתאם לחוזר מנהל משרד הבריאות, מאז חודש נובמבר 2018 פועלת תוכנית של"ב במרכז הרפואי שיבא-תל השומר. התוכנית משלבת טכנולוגיה חדשנית לצד טיפול רב-מקצועי. יישום התוכנית הלכה למעשה מאפשר למידה על האופן שבו ניתן להטמיע את המודל הטיפולי בתוכניות נוספות לניהול מחלות כרוניות, לרבות שיקום או אשפוז בבית, תוך שמירה על בטיחות המטופל ועל אבטחת המידע הרפואי. מטרת המאמר הנוכחי היא לסקר את תוכנית של"ב הראשונה בישראל, את מרכיביה, את יתרונותיה ואת אתגריה, וכן להציג את המודל הטיפולי, את כשירותו לניהול מחלה רב-מקצועי ואת הגברת ההיענות לטיפול.

מתן מורפיום שדרתי בזמן אלחוש על הציר-העצבי המרכזי (שדרתי ועל קשיתי – epidural) הוא אמת המידה לשיכוך כאב לאחר לידה בניתוח לחיתוך הדופן. כאשר קיימת הוריית נגד למתן שכזה או שאיננו הולם, המעבר למתן נוגדי-כאב מערכתיים מעלה את שכיחות השפעות הלוואי והסיכונים ליולדת ולילוד היונק. יתרה מכך, שיכוך כאב מערכתי הוא לרוב בלתי מספק.

השימוש הקליני הנרחב בדימות על-שמע פילס דרך לשימוש בחסמים עצביים אזוריים, בייחוד בדמות הרדמה אזורית במישורי שריר באזור הבטן. החסם המרכזי שנחקר לגבי השימוש בו כשיכוך כאב ללידה בחיתוך הדופן הוא חסם מישור שריר הבטן הרוחבי (TAP). יעילותו הוכחה כתוספת לשיכוך כאב שגרתי של אלחוש על הציר-העצבי המרכזי בלידה בחיתוך הדופן, אך לא נצפה כל יתרון בהשוואה למורפיום שדרתי.

חסמים עצביים אחרים, חדשניים יותר, נחקרים והשימוש בהם מתרחב. חלקם כבר מראים ניצני הבטחה של יעילות טובה יותר ביחס לחסם TAP. בקבוצה זו כלולים: חסמי עצב הכסל-מפשעה ועצב הכסל-תת-הבטן (*II-IH); משפחת חסמי שריר המותניים המרובע (QL); ו-חסם (שרירים) זוקפי הגב (**ESP). במאמר סקירה זה נדון בדרך ובהוריות לביצועם, ונעריך את שימושיותם בהקשר של שיכוך כאב בלידה בחיתוך הדופן.

הקדמה: ניטור ערכי סוכר במטופלים הלוקים בסוכרת הוא נוהג שגרתי במחלקות הפנימיות, ללא קשר לסיבת האשפוז. במחקר פרוספקטיבי זה רצינו לבדוק את מידת ההשפעה של אשפוז במחלקה הפנימית על ערכי המוגלוביןA1c  במטופלים עם סוכרת שהתאשפזו מסיבות לא קשורות ישירות לסוכרת.

שיטות: מטופלים עם סוכרת מסוג 2, אשר התקבלו למחלקה הפנימית, מסיבות לא קשורות לסוכרת, התבקשו להיכלל במחקר. לאחר הסכמה, נרשמו נתונים דמוגרפיים, קליניים ומעבדתיים הכוללים גיל, מין, מצב משפחתי, שנות לימוד, משך הסוכרת, סוג הטיפול התרופתי בסוכרת, האבחנה שבגללה התאשפזו, חום, ערכי סוכר בקבלה, ספירת דם, ערכים כימיים, מחלות רקע וטיפולים תרופתיים שהיו מקבלים. נוסף לכך ערך המוגלובין A1c בקבלה, ערכי סוכר ב-24 שעות ראשונות באשפוז, שינוי בטיפול הנוגד סוכרת, האבחנה בשחרור, והטיפול המומלץ בשחרור גם כן נרשמו. שלושה חודשים לאחר השחרור, רמת המוגלוביןA1c  נבדקה שוב אצל המטופלים. לצורך חישוב סטטיסטי השתמשנו במבחן טי מזווג ובמבחן על שם וילקוקסון להשוואת רמת המוגלובין A1c , שלושה חודשים לאחר השחרור לעומת הקבלה וכן ולהשוואת אותם ערכים בתתי קבוצות בהתאמה. השתמשנו גם באנליזה של תסוגה (רגרסיה) רבת משתנים, לנבא שינוי בערך ההמוגלובין A1c, בקרב מטופלים אלה. כל הרופאים שהיה להם חלק בטיפול במטופלים אלה במשך האשפוז לא היו מודעים למחקר זה.

תוצאות: ארבעים וארבעה מטופלים גויסו ו-40 מהם גמרו את המחקר. היו 24 גברים (60%), עם ממוצע גיל של 69.6±11.53 שנים אצל כל המטופלים. סיבת האשפוז העיקרית הייתה זיהום ולאחר מכן אי ספיקת לב. ממוצע ערכי הסוכר ב-24 השעות הראשונות של האשפוז היה מ"ג/ד"ל ±95209, בקרב 12 מטופלים הייתה הגברת הטיפול בסוכרת, ובשלושה מטופלים הטיפול התרופתי נוגד הסוכרת הופסק/הופחת בזמן האשפוז. ממוצע ערכי המוגלובין A1c בקבלה ושלושה חודשים לאחר מכן היה 7.29% ו-6.80%, בהתאמה (p=0.095). תת-אנליזה למטופלים שאצלם ערכי המוגלובין A1c בקבלה היו מעל 7.5%, הראתה ירידה משמעותית בערכי המוגלובין A1c אצלם שלושה חודשים לאחר הקבלה (p=0.003).

מסקנות: אשפוז במחלקה הפנימית היה קשור בירידה בערכי המוגלובין A1c , אמנם לא בצורה משמעותית, במטופלים עם סוכרת מסוג 2, אשר התקבלו מסיבות הלא קשורות ישירות בסוכרת.

הקדמה: לאחרונה חוקרים הטילו ספק בהתנהלות הנוכחית של ביצוע טומוגרפיה מחשבית (CT) של המוח באופן שגרתי לאחר כריתת שאת טבה במוח (benign brain tumor), לשלילת ממצאים רדיולוגיים לאחר ניתוח ללא ביטוי קליני.

מטרות: מטרת המחקר היא לקבוע האם ביצוע טומוגרפיה מחשבית תוך 24 שעות מתום הניתוח הוא מוצדק במטופלים עם שאתות טבות במוח, בהיעדר החמרה נוירולוגית.

שיטות מחקר: קבוצת המחקר כללה 257 מטופלים שעברו כריתה של שאת טבה במוח בין השנים 2016-2012. בוצעה אנליזה של בדיקות הדימות לפני ואחרי הניתוח. הממצאים הרדיולוגיים אשר הוגדרו משמעותיים היו כדלקמן: (1) דימום בגודל לפחות 50% ממיטת הניתוח; (2) סימני איסכמיה במוח; (3) בצקת חדשה במוח או החמרת בצקת קיימת.

הערכנו את הקשר בין ממצאי הטומוגרפיה המחשבית לאחר ניתוח לבין הנוירולוגיה שהציג המטופל, ובנוסף הערכנו האם הממצאים הרדיולוגים השפיעו על המשך הניהול הקליני שלו.

תוצאות: בקרב 247 מטופלים (96%) לא נמצאו סיבוכים רדיולוגיים משמעותיים בבדיקות טומוגרפיה מחשבית שלאחר הניתוח.

מתוך עשרת המטופלים הנותרים (4%) – בחמישה הודגמה בצקת מוגברת במוח, ואילו בחמשת האחרים הודגם דימום משמעותי במוח. לממצאי CT פתולוגיים הייתה השפעה על שינוי הניהול הרפואי בשישה מתוך עשרת המטופלים הללו.

באותה עת אף מטופל לא נפטר או נזקק לניתוח חוזר.

מסקנות: מטופלים אשר מנותחים אלקטיבית לשאתות טבות במוח ללא סיבוכים, לעיתים נדירות בלבד מפיקים תועלת מסקירות טומוגרפיה מחשבית שגרתיות לאחר הניתוח. ברוב המקרים, ניתן להמיר את מעקב הדימות במעקב נוירולוגי תדיר. הרופא האחראי יכול להחליט על שינוי בניהול המטופל בהתאם לשיקולים קליניים או להיקף המשאבים המקומיים.

מתחילת המאה הנוכחית, מתקיימים בכל שנה במרכז הרפואי לגליל (לשעבר בית החולים נהרייה) "כנסי נהרייה על הרפואה והשואה". מפעל ייחודי ומתמשך זה נועד לספר את סיפורה המופלא של הרפואה בשואה מחד גיסא, ואת השלכות הימים הנוראים ההם על בריאות הניצולים וצאצאיהם מאידך גיסא. הדיונים תרמו לא מעט למחקרים ופרסומים בנושאים אלה, וכן להכרת הרשויות בתחלואה המאוחרת של שרידי השואה ובפגיעה בצאצאים.

דלקת ריאות נרכשת בקהילה – Community-acquired pneumonia (CAP), היא מחלה זיהומית מדבקת נפוצה ומטופלת לרוב במסגרת הרפואה הראשונית.

בקרב חולים מבוגרים דלקת ריאות חיידקית נגרמת בחלק ניכר על ידי Streptococcus Pneumoniae (חיידק הפנימוקוק), כאשר פתוגנים א-טיפים כגון: Mycoplasma Pneumoniae , Chlamydophila Pneumoniae ולגיונלה אופייניים לאנשים צעירים יותר.

משפחת חיידקי מורקסילה מורכבת מקוקו-בצילות אירוביות , שהן בעלי אוקסידאזה חיובי וצביעה גרם שלילית .

Moraxella Catarrhalis הוא מאכלס שכיח ונחקר באופן רחב והוא מעורב כגורם של זיהומים שונים בדרכי נשימה עליונות ותחתונות כגון, דלקת סימפונות, דלקת ריאות, וזיהומים נוספים כגון דלקת גתות האף (סינוסיטיס), דלקת אוזן תיכונה וכדומה. סוג נוסף, פחות שכיח ממשפחת מורקסילה, הוא Moraxella Osloensis, חיידק מזדמן (אופורטוניסטי) גרם שלילי , אשר נמצא כגורם למספר מחלות זיהומיות (לא רק בדרכי הנשימה) , כגון דלקת קרום המוח, דלקת הלדן (הנרתיק), אלח דם, דלקת פנים הלב ודלקת מפרקים זיהומית.

לנוכח שכיחות נמוכה של פרסומי פרשות חולים על זיהומים שנגרמו על ידי החיידק הנ"ל בעולם והיעדר דיווחים בישראל, ולנוכח חסר בנתונים אפידמיולוגיים, לא הושגו מסקנות אודות משמעותו הקלינית והטיפול הנאות בלוקים בזיהומים הללו.

כאן אנו מציגים את פרשת החולה הראשונה בישראל של אלח דם על רקע חיידק מורקסלה אוסלואנזיס, במטופלת עם מספר תחלואות, כולל נשאות לקלוסטרידיום דיפיצילה (CDI) שהתקבלה עם תמונה קלינית ודימותית של דלקת ריאות, קבלה תחילה טיפול אמפירי על ידי צפלוספורינים דור שלישי ומאקרוליד ובהמשך הטיפול הומר לאוגמנטין לפי רגישות החיידק לתוך הווריד, תוך כדי שיפור קליני ומעבדתי.

רפואת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר מורכבת מתתי תחום רבים: כירורגיה אונקולוגית ראש וצוואר, אוטולוגיה ונוירואוטולוגיה, רינולוגיה ובסיס גולגולת, אף אוזן וגרון ילדים, לרינגולוגיה וכירורגיה משחזרת של הפנים והצוואר. מרבית הרופאים פועלים תחת איגוד רופאי אף-אוזן-גרון ומנתחי ראש-צוואר בישראל, המאגד כ-600 חברים. עמיתינו, רופאי אף, אוזן, גרון ומנתחי ראש צוואר, עומדים בפני טווח מחלות רחב הדורש אופני הערכה מגוונים. התפתחות המקצוע בשנים האחרונות מביאה לפתחנו חולים שבעבר טופלו במסגרות אחרות כגון נוירוכירורגיה, רפואת עיניים, פלסטיקה, פה ולסת, אונקולוגיה ועוד, עובדה המחייבת התעדכנות רציפה והתמצאות רחבה ביותר. התקדמות הטכנולוגיה בנושאי האבחון והפעילות בחדר ניתוח היא מהירה מאוד ומהווה פעמים רבות גורם המאיץ שינויים באופן שבו אנו מטפלים.

בגיליון זה, מובא מבחר עבודות וסקירות העוסקות בתתי התחומים בהם אנחנו עוסקים על מנת להדגים את המגוון הרחב של מחלות הבאות לפתחנו ובצדן פתרונות טיפוליים שאנו מציעים.

הקדמה: תיבת הקול היא האתר השכיח ביותר לשאתות באזור הראש והצוואר. שאתות נוירואנדוקריניות מסווגות מבחינה מורפולוגית על פי מקור התאים, לשאתות ממקור אפיתלי וממקור עצבי (פאראגנגליומה). סיווג שאתות נוירואנדוקריניות של תיבת הקול עבר שינויים משמעותיים בשנים האחרונות.

מטרות: לחקור את שאתות תיבת הקול בישראל תוך התמקדות בסוגים המורפולוגיים השונים. לחקור את השאתות הנוירואנדוקרינייות בתיבת הקול שטופלו במרכז רפואי שלישוני, תוך תיאור הסיווג העדכני ונקודות מחלוקת אבחוניות וטיפוליות.

שיטות מחקר: נערכה חקירה רטרוספקטיבית של שאתות תיבת הקול במרכז רפואי שלישוני בין השנים 2016-2007 יחד עם חקירת כלל שאתות תיבת הקול בישראל בין השנים 2014-2005. מפורט הסיווג העדכני של שאתות נוירואנדוקריניות של תיבת הקול , תוך הבנת השינויים שחלו בסיווג במרוצת השנים ומשמעותם.

תוצאות: כ-220 חולים חדשים עם שאתות תיבת הקול אובחנו בישראל בממוצע בשנה בתקופת המחקר. מרבית השאתות (95%) היו של תאי קשקש, אך לא נמצא פירוט נוסף לגבי שאתות נוירואנדוקריניות שונות.

בשנים האמורות, אובחנו בבית החולים הדסה עין כרם שלושה חולים בעשור החמישי לחייהם עם שאת נוירואנדוקרינית של האיזור הסופראגלוטי של תיבת הקול מסוג פרהגנגליומה, קרצינואיד טיפוסי, ושאת נוירואנדוקרינית של תאים קטנים. האבחון, הטיפול וההישרדות מתוארים.

מסקנות: קבוצת השאתות הנוירואנדוקריניות בתיבת הקול אינה אחידה, נדירה ובעלת מאפיינים ייחודים. חוסר הבהירות בתהליכי האבחון, הסיווג והתיעוד של שאתות נוירואנדוקריניות של תיבת הקול, הקיים בעולם, נמצא גם בישראל.

דיון וסיכום: במחקר זה מתואר הניסיון הטיפולי בשאתות נוירואנדוקריניות של תיבת הקול בישראל. הסיווג הנוכחי מצמצם את חוסר ההסכמה בספרות לגבי התיעוד, דרכי הטיפול ותוצאותיו. צוות רב-תחומי, הכולל בין השאר מנתח ראש-צוואר, פתולוג, רופא דימות ואונקולוג מנוסים, הכרחי לאבחון וטיפול.

רקע: מחלות ממאירות מתקדמות ראש-צוואר מצריכות, לעיתים קרובות, כריתה נרחבת ומורכבת, אשר עשויה לערב את עצמות הפנים והלסתות. לאחר כריתה כזו, מתבצע שחזור של האזורים החסרים, במטרה להשיב למטופל את תפקודו הבסיסי ולמטרות קוסמטיות, למען השגת איכות חיים מיטבית. השגת מטרות אלו מצריכה, פעמים רבות, שימוש במתלים חופשיים.

השחזור מהווה פרוצדורה לא פשוטה המציבה אתגרים שונים בפני הצוות המנתח, והאתגר העיקרי בשחזור עם מתלים גרמיים הוא השגת התאמה מושלמת באזור החסר.

יישום טכנולוגיות תלת-ממד שונות, החל מכריתות וירטואליות ועד הדפסת מודלים סטריוליטוגרפיים במדפסות תלת-ממד, כחלק מהתכנון הטרום ניתוחי, משפר את הדיוק ואת הצלחת השחזור.

מטרות: מטרת המחקר הייתה להעריך את הניסיון שצברנו עד היום בשימוש בטכנולוגיות תלת-ממד לצורך תכנון טרום ניתוחי בשחזורים מורכבים בכירורגיית ראש וצוואר.

שיטות: מחקר תיאורי רטרוספקטיבי של הנתונים הקליניים והפתולוגיים של כלל המטופלים אשר עברו כריתות מורכבות ושחזורים, שכללו את עצמות הפנים והלסתות במרכז הרפואי סוראסקי בין השנים 2018-2012, ונעשה בהם שימוש במודלים תלת-ממדים, וירטואליים ומודפסים כחלק מהתכנון הטרום ניתוחי.

תוצאות: סך הכול זוהו 42 מטופלים (22 גברים ו-20 נשים) בגיל חציוני של 52 שנים. סך הכול, 31 מטופלים עברו כריתה שעירבה את הלסת התחתונה, שישה חולים עברו כריתה של הלסת העליונה וחמישה חולים עברו כריתה מורכבת של רקמות ראש צוואר שדרשה שחזור של רקמה רכה בלבד. כל המטופלים עברו הערכה טרום ניתוחית שכללה פרט להערכה האונקולוגית גם הכנת מודל וירטואלי ומודל סטריאוליטוגרפי מודפס. המודל כולל תכנון מדויק של מיקום וזוויות החיתוך של העצם המשחזרת ובמקרים מסוימים הכנת פלטות מטיטניום, מותאמות אישית לקיבוע המתלה. זמן המעקב החציוני הוא 25 חודשים. הפתולוגיה השכיחה הייתה קרצינומת תאי קשקש – Squamous cell carcinoma (SCC) – של חלל הפה (60%), וזמן האשפוז החציוני הוא 16 יום. רק בחולה בודד היה אובדן של מתלה חופשי.

דיון: המושג טכנולוגיות תלת-ממד בשחזורי ראש צוואר מתאר הוא סל של טכנולוגיות, שמטרתן לשפר את איכות ודיוק השחזור של מבנים גרמיים ורקמות רכות בראש צוואר, על ידי יצירת מודלים ופתרונות אינדיבידואליים לכל מטופל.

מסקנות: שימוש הן במודלים ממוחשבים והן במודלים מודפסים מאפשר שחזור מדויק ומהיר לאחר כריתות מורכבות שכוללות את עצמות הפנים והלסתות.

סיכום: העתיד של שחזורי ראש צוואר מדויקים ומהירים טומן בחובו שימוש הולך וגובר בטכנולוגיות תלת-ממד שונות.

סיווג שאתות בהתאם להנחיות הוועדה האמריקאית המשותפת לסרטן הפך עם השנים לדרך המקובלת למיון, ומכאן לניבוי הישרדות ולתכנון תכנית טיפול. המהדורה השמינית כוללת שינויים המבוססים על ההתקדמות בהבנת התפתחות שאתות ראש וצוואר. נכללו בה שינויים בעלי תמיכה עובדתית איתנה השומרת על האיזון בין רפואה מבוססת אוכלוסייה ורפואה מותאמת אישית.

נדון בשינויים העיקריים במהדורה השמינית לסיווג שאתות ראש וצוואר, יחד עם הצגת פרשות חולים מייצגות, תוך הבנת הרקע לשינוי וההשפעה על הטיפול ועל מדדי ההישרדות.

השינויים העיקריים במהדורה החדשה כוללים: (1) סיווג נפרד עבור שאתות לוע הפה (oropharynx) הקשורות לנגיף הפפילומה (HPV) מתתי זנים (subtypes) העלולים לגרום בסיכון גבוה לממאירות. שאתות הלוע מסווגות כעת לשלוש קבוצות נפרדות – שאתות לוע האף (nasopharynx), שאתות לוע הפה הקשורות לנגיף פפילומה בסיכון גבוה (P16 חיובי), ושאתות התת לוע (hypopharyx) יחד עם שאת לוע הפה שאינה קשורה לנגיף הפפילומה (P16 שלילי). נדון על הסיווג הקליני/דימותי ובנפרד על הסיווג הפתולוגי, הן של השאת הראשונית והן של פיזור קשריות הלימפה בשאתות לוע הפה הקשורות לנגיף הפפילומה; (2) הטמעת פריצת קופסית קשריות הלימפה כמדד מנבא הישרדות עבור פיזור מחלה אזורית בשאתות שאינן קשורות למחולל שהוא נגיף; (3) שילוב עומק החדירה במיון שאתות חלל הפה, כך שכל 5 מ"מ של חדירה מעלה שלב במחלה, זאת כדי להשיג עקביות ויכולת ניבוי הישרדות של חולים באותה קבוצה, יחד עם הבחנה מבדלת בסוגיית ההישרדות של חולים בקבוצות השונות; (4) שינוי שלב המחלה בשאתות לוע האף בהקשר של מעורבות השרירים הפטריגואידים (pterygoid muscles) ועוטפי עמוד השדרה (prevertebral muscle).

נדון על הרקע לשינויים, תוך כדי המחשת ההבדלים בסיווג חולים הלוקים בשאתות ראש וצוואר באתרים שונים.

סרטן הראש והצוואר הוא השישי בשכיחותו מכלל המחלות הממאירות. מלבד גורמי הסיכון הקלאסיים להתפתחות שאתות אלה, (עישון ושתיית אלכוהול) התווסף לאחרונה גם נגיף הפפילומה האנושי (HPV) כגורם סיכון מרכזי, בעיקר בהתפתחות שאתות לוע הפה. למרות הירידה בשכיחות כלל שאתות הראש והצוואר, שכיחות שאתות לוע הפה נמצאת במגמת עלייה מתמדת. קיים קשר ישיר בין התנהגות מינית כולל קיום יחסים אורו-גניטליים וריבוי שותפים מיניים לעלייה בשכיחות סרטן לוע הפה הקשור ב-HPV. שאתות לוע הפה חיוביות ל-HPV הן שכיחות יותר בגברים, שגילם מתחת ל-50 שנים, נשואים, ממעמד חברתי-כלכלי גבוה. שאתות אלה באות לידי ביטוי עם מחלה מקומית מוגבלת, אך מחלה אזורית מתקדמת. יחד עם זאת, נמצא כי לחולים בעלי שאת חיובית ל-HPV פרוגנוזה טובה יותר באופן משמעותי בהשוואה לחולים עם שאת שלילית ל-HPV. עובדה זו הביאה לאחרונה לשינוי בכללי הדירוג של המחלה, והיא סווגה לשתי אבחנות קליניות שונות. מרבית החולים בסרטן לוע הפה מטופלים בטכניקות לא ניתוחיות כגון קרינה וכימותרפיה. בשנים האחרונות פותחו שיטות ניתוח מתקדמות עם תוצאים קליניים טובים, אשר עשויות לשנות את הגישה הטיפולית בסרטן לוע הפה. בנוסף, לאור התגובה הטובה לטיפול של שאתות חיוביות ל-HPV והפרוגנוזה המשופרת של שאתות אלה, קיימת מגמה להפחתת עוצמת הטיפול בקבוצה ייחודית זו. בעשור האחרון נכנס לשימוש נרחב החיסון נגד HPV למניעת סרטן צוואר הרחם ולאחרונה הוכנס לסל השירותים בארץ גם לנערים. מוקדם לאמוד את השפעת חיסון זה על שאתות ראש וצוואר ובפרט על שאתות לוע הפה.