• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        ינואר 2021
        חנה יניב נחמני, יעקב מלצר, יפעת וינר, קובי בר, מיכל קובו, חנה הרשקו, מאיה פרנק וולף, אריאל צימרמן, רון מימון, עמ' 13-18

        הקדמה: לידה מוקדמת מוגדרת כלידה לפני שבוע 37, ושיעור לידות תאומים מקרב הלידות המוקדמות הוא כ-17%. התקן מסוג פסרי נמצא יעיל במניעת לידה מוקדמת בהריונות יחיד , אך המחקרים סותרים בהקשר לניהול הריונות תאומים.

        מטרות: להשוות את יעילות הטיפול בהתקן צווארי תוך לדני על שם ארבין משולב עם פרוגסטרון לעומת טיפול בפרוגסטרון בלבד בהיריון תאומים עם תעלת צוואר קצרה מ-25 מ"מ בשליש השני להיריון.

        שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי, רב מרכזי, בין השנים 2016-2012. המחקר כולל נתונים דמוגרפיים מארבעה מרכזים רפואיים: המרכז הרפואי לגליל, וולפסון שערי צדק ושמיר.

        תוצאות: קבוצת מחקר כללה 68 נשים בקבוצת המחקר ו-78 נשים בקבוצת הבקרה. בקבוצת המחקר אורך תעלת צוואר הרחם היה קצר יותר בקבלתן בהשוואה לקבוצת הבקרה (13.6+ 59 vs 16.5+5.7 ס"מ בהתאמה, p=.002). למרות אורך תעלת צוואר קצר יותר בקבוצת המחקר (13.6 vs 16.5 ס"מ) לעומת קבוצת הבקרה, לא היה הבדל משמעותי בלידה מוקדמת לפני שבוע 34 בין הקבוצות (36.8 vs 37.2).

        מסקנות: למרות שבקבוצת המחקר אורך תעלת הצוואר היה קצר יותר ביחס לקבוצת הבקרה, לא היה הבדל משמעותי בלידה מוקדמת לפני שבוע 34 בין הקבוצות.

        דיון וסיכום: לנוכח הנתונים, נראה כי הפעולה המכאנית של הפסרי החובק את צוואר הרחם, משמר את הריר הצווארי ומשנה את כיפופו כך שווקטור הלחץ מופנה כלפי הקיר הקדמי בשילוב עם תוסף הפרוגסטרון הפועל על ידי העלאת יחס פרוגסטרון/אסטרוגן במדור האם ("האמהי"), מפחית את תגובת שריר הרחם ומשמר את מבנה רקמת החיבור של הצוואר – שילוב טיפולים אלה יוצר סינרגיה.

        לסיכום: נראה כי שילוב התקן מסוג פסרי עם תוספת פרוגנסטרון פועל בצורה סינרגיסטית להפחתת הסיכון בלידה מוקדמת בהריונות תאומים. כמו כן, שילוב של פסרי ופרוגסטרון אינו גורם לנזק או ללידות מוקדמות בהשוואה לפרוגסטרון בלבד בתאומים.

        פברואר 2019
        בוריס קנייזר, חייא בארט, אביאל חדד, אלון פנר-טסלר, סולטאן חלילה, טובה ליפשיץ, ארז צומעי, עמ' 82-86

        מטרת המחקר: הערכת שיעור הימצאות אסטיגמטיזם של הקרנית בקרב מועמדים לניתוח כריתת ירוד. בחינת ההבדלים במדדי העיניים בין האוכלוסיה היהודית והבדואית בדרום הארץ.

        שיטות: מחקר סקירת תיקים רטרוספקטיבי במטופלים שהיו מועמדים לניתוח כריתת ירוד במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע בין השנים 2016-2015. המדידות הביומטריות בוצעו באמצעות מכשיר מסוג .(Carl Zeiss Meditec AG) IOLMaster

        תוצאות: אסטיגמטיזם הקרנית הממוצע בדיופטר (D) בקרב כלל אוכלוסיית המחקר היה D0.83±1.2, בקרב מטופלים ממוצא בדואי – D0.84 ± 1.26, ובקרב מטופלים ממוצא יהודי – D0.82 ± 1.17 (p value = 0.08). בקרב 20% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הנמוך מ-D0.5. בקרב 72% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הנמוך מ-D1.5. בקרב 9% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הגבוה מ-2.5D. בהשוואת אורך גלגל העין ונתוני קרטומטריה בין אוכלוסייה ממוצא בדואי לאוכלוסייה ממוצא יהודי נמצאו הבדלים מובהקים. בקרב מטופלים ממוצא בדואי נמצא אורך גלגל עין קצר יותר (23.41mm± 1.62 vs. 23.67mm± 1.55, p=0.01) וקרנית שטוחה יותר בשני הצירים: (p<0.01, 43.18D ± 1.76 vs. 43.62D ± 1.79) (44.44D ± 1.84 vs. 44.77D± 1.89,(p<0.01. נמצא אסטיגמטיזם גבוה יותר באוכלוסיות הגברים לעומת נשים (1.24D vs.1.15D , p-value=0.04).

        מסקנות: במחקר זה נמצאו הבדלים בעלי מובהקות סטטיסטית במדדים הביומטריים בהשוואה בין מטופלים ממוצא יהודי למטופלים ממוצא בדואי בקרב אוכלוסיית המועמדים לניתוח כריתת ירוד בדרום. כמו כן, בקרב גברים נמצא ממוצע אסטיגמטיזם בשיעור גבוה יותר מנשים, אך בפער בעל משמעות קלינית זניחה. אסטיגמטיזם של D1.50 ומעלה נצפה ברבע לערך מהמועמדים לניתוח. מועמדים אלו יכולים להפיק תועלת מתיקון האסטיגמטיזם במעמד הניתוח לכריתת הירוד באמצעות השתלת עדשות מתקדמות או בשיטות אחרות.

        ינואר 2019
        אופיר אורי, איל ברבלק, גיל לאופר, נמרוד רון, יורם פולמן, עמודים 16-20

        הקדמה: ניתוח לקיבוע מוקדם של שברי צוואר ירך בתוך 48 שעות מקובל כאמת מידה לטיפול רפואי נאות. מערכת תגמול על פי קבוצה מותנית אבחנה ובה מרכיב תגמול עבור עמידה בזמן מטרה של 48 שעות לניתוח, מיושמת במוסדנו בשנים האחרונות כדי לייעל את הטיפול הרפואי ולקצר את משך ההמתנה לניתוח.

        מטרות: בעבודה זו, בחנו את ההשפעה של יישום שיטת התגמול על משך ההמתנה לניתוח קיבוע של שברי מיפרק הירך באוכלוסיה המבוגרת במחלקתנו ועל שיעור התמותה והתחלואה במהלך האשפוז.

        שיטות: גיליונות רפואיים של 150 מטופלים מגיל 69 שנים ומעלה (גיל ממוצע 81 שנים), שעברו ניתוח לקיבוע שברים בצוואר הירך במחלקתנו לפני יישום שיטת התגמול ואחריה, נסקרו באופן רטרוספקטיבי. נאספו מדדים דמוגרפיים וקליניים כולל משך ההמתנה לניתוח, משך האשפוז, סיבות לעיכוב הניתוח מעבר ל-48 שעות וסיבוכים במהלך האשפוז.

        תוצאות: משך ההמתנה הממוצע לניתוח התקצר מ-77 שעות טרם יישום שיטת התגמול ל-28 שעות לאחר היישום (p< 0.001). טרם יישום שיטת התגמול המתינו 84% מהמטופלים לניתוח מעבר ל-48 שעות, לעומת 24% בלבד לאחר יישום השיטה (p<0.001). כשליש מהניתוחים עוכבו מעבר ל-48 שעות מסיבה של אי זמינות חדר ניתוח טרם יישום שיטת התגמול, לעומת כ-1% בלבד שעוכבו מסיבה זו לאחר יישום השיטה (p<0.001). שיקולים רפואיים היוו סיבה לדחיית הניתוח מעבר ל-48 שעות ב- 41% מהמטופלים טרם יישום שיטת התגמול, לעומת 20% בלבד לאחר יישום השיטה (p=0.005). שיעור התמותה והתחלואה סביב הניתוח לפני ואחרי יישום שיטת התגמול נותר דומה.

        מסקנות: יישום שיטת תגמול על פי קבוצה מותנית אבחנה, הכוללת מרכיב תגמול עבור עמידה בזמן מטרה לניתוח, הוביל לקיצור משמעותי ומובהק במשך ההמתנה לניתוח קיבוע שברים במיפרק הירך באוכלוסיה המבוגרת במחלקתנו, ולקיצור משך האשפוז לאחר הניתוח. שיעור התמותה והתחלואה במהלך האשפוז לאחר הניתוח נותר דומה לפני יישום שיטת התגמול ואחריה.

        דצמבר 2015
        אריה ריסקין, פרידה מור, אמיר קוגלמן, אירית שוריס ודוד בדר. עמ' 769-773

        אריה ריסקין, פרידה מור, אמיר קוגלמן, אירית שוריס, דוד בדר

        מחלקת פגים וילודים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

        הקדמה: רכישת מיומנות האכילה הפומית בפגים עשויה להימשך זמן רב, ויכולה להשפיע על משך האשפוז בפגייה.

        מטרות: לבדוק האם מתן הסמכה להזנה משפר את יכולתם של פגים להגיע לאכילה פומית מלאה בשלב מוקדם יותר.

        שיטות: מחקר פרוספקטיבי אקראי פתוח. חמישה-עשר פגים גויסו למחקר כשהראו סימנים שניתן להתחיל אצלם בניסיונות האכלה פומית. שמונה נכללו בקבוצת בקרה של הזנה בחלב אם. מבין שבעת הפגים שניזונו מתרכובת מזון לתינוקות, חמישה הוגרלו אקראית לקבוצת המחקר שקיבלה תוספת הסמכה על בסיס עמילן תירס (קורנפלור) ושניים לקבוצת בקרה שנייה על תרכובת מזון לתינוקות ללא הסמכה.

        תוצאות: הפגים במחקר נולדו בשבוע 29.0 ± 2.3 להריון במשקל לידה 1174 ± 325 גרם. הסמכת ההזנה לא השפיעה על קיצור משך ההגעה לאכילה פומית מלאה (17.4 ± 6.7 ימים באלו שקיבלו תרכובת מזון לתינוקות עם הסמכה לעומת 18.0 ± 7.0 על תרכובת מזון לתינוקות ללא הסמכה ו-12.1 ± 9.5 על חלב אם), או על משך האשפוז בפגייה (66.8 ± 26.0 לעומת 52.5 ± 17.7 ו-56.2 ± 25.3, בהתאמה). בעיבוד רב משתנים הודגם, כי משך ההגעה להזנה פומית מלאה ומשך האשפוז הושפעו רק מבשלות הפג או משקלו בלידה ומתחלואת הריאות שבה לקה, כפי שהתבטאה במספר ימי ההנשמה והימים שצרך תוספת חמצן. קצב עליית המשקל בקבוצת התינוקות שקיבלו תרכובת מזון לתינוקות עם הסמכה (36.0 ± 7.1 גרם ביום) היה מהיר יותר מאשר בשאר הקבוצות (32.2 ± 8.3 על תרכובת מזון לתינוקות ללא הסמכה ו-28.5 ± 6.5 על חלב אם), אם כי באופן מובהק רק ביחס לחלב אם.

        מסקנות: הסמכת תרכובת מזון לתינוקות בפגים באמצעות תכשיר עמילן תירס אינה מזרזת הגעה לאכילה פומית מלאה. השימוש בהסמכה כזו קשור בעלייה נוספת במשקל. נידרש מחקר פרוספקטיבי כפול-סמיות גדול לאישוש תוצאות המחקר.

        מוטי חרץ, אורן ויסמן, קובי פלג, עדי גבעון ויוסף חייק. עמ' 688-691

        מוטי חרץ1, אורן ויסמן1, קובי פלג2, עדי גבעון2, יוסף חייק1

        1המחלקה לכירורגיה פלסטית, 2מכון גרטנר, המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת ג

        הקדמה: הטפול בנפגעי כוויות מהווה מרכיב מהותי במערכת הבריאות. חולים אלו נזקקים למשאבים רבים, למשכי אשפוז ארוכים במיוחד, והטיפול בהם מערב את יחידות הטיפול הנמרץ וכלל המערך הרפואי בבית החולים. הטיפול בחולי כוויות מהווה מאמץ ואתגר קליני משמעותי לרופאים האמונים על הטיפול בהם. בישראל קיימות באופן רשמי חמש יחידות כוויות ייעודיות הפזורות אסטרטגית בישראל.

        לאחרונה עלה מחדש הצורך לניתוח ובחינה מחודשת של נפגעי הכוויות בישראל מבחינה אטיולוגית, דמוגרפית וקלינית בשנים האחרונות.

        מטרות: בחינה כמותית ואיכותית של נפגעי הכוויות בישראל בשנים 2010-2004, וזיהוי מגמות ותתי אוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה במיוחד.

        שיטות מחקר: נערך ניתוח דמוגרפי, אטיולוגי ופילוח קליני של נפגעי הכוויות אשר אושפזו בחמשת מרכזי הטראומה המכילים יחידות כוויות בשבע השנים האחרונות, בין השנים  2010-2004על פי רישום הטראומה הלאומי (ITR).

        תוצאות: במהלך השנים 2010-2004, אושפזו בחמשת מרכזי הכוויות הייעודיים במדינת ישראל 5,270 פצועים. משך האשפוז הממוצע עמד על 11.67 יום, ושיעור התמותה הממוצע עמד על 3.72%. זוהו מספר אוכלוסיות הנמצאות בסיכון מוגבר לאשפוז בעקבות פציעת כוויה, כדוגמת תינוקות עד גיל שנתיים ואנשים במגזר הלא יהודי. מסקנות ודיון: במהלך השנים 2010-2004, אושפזו 5,270 פצועים בחמשת מרכזי הכוויות הייעודיים במדינת ישראל. נמצא, כי מספר אוכלוסיות נמצאות בסיכון מוגבר, כדוגמת תינוקות עד גיל שנתיים ואנשים בקרב המגזר הלא יהודי. בקרב קבוצות אלו, נדרשת התייחסות מיוחדת בהסברה ובהפחתת שכיחות הכוויות. לאורך השנים האחרונות נצפית יציבות בשיעורי התמותה, בעוד שמשך האשפוז הממוצע מעט מתקצר.

        יוני 2008
        כפאח אבו עמשה, לילך פרונט, אילנה גלרנטר, יעקב הרט ועמירם כ"ץ

        כפאח אבו עמשה1, לילך פרונט1, אילנה גלרנטר2, יעקב הרט3,1, עמירם כ"ץ3,1

         

        1המח' לשיקום ד' וההנהלה, בית-חולים לוינשטיין, רעננה, 2המעבדה לסטטיסטיקה, הפקולטה למדעים מדויקים, אוניברסיטת תל אביב, 3הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

         

        בעשרות השנים האחרונות חל שיפור בתוצאי הטיפול בנפגעי חבלה בחוט-השידרה. המחקר נערך במטרה לעדכן מידע ולבחון מגמות של ההישרדות, ההחלמה הנירולוגית ומשך האישפוז של חולים בישראל עם חבלות חוט-השידרה. נאספו נתונים של 259 חולים עם חבלות חוט-שידרה שאושפזו לשיקום בבית-החולים לוינשטיין בין השנים 1992-2003. ההישרדות נאמדה בשיטת Product limit (Kaplan Meier), והקשר בינה לגורמי-סיכון ידועים בסיפרות נבדק באמצעות Cox proportional hazard model. ההחלמה הנירולוגית הוערכה לפי דרגות Frankel בהתקבלות לאישפוז, בסופו היא הושוותה לזו שבמחקר קודם באמצעות תבחין 2χ, ותלותה בגורמים שונים נבדקה באמצעות תסוגה לוגיסטית. השפעות על משך האישפוז נבדקו באמצעות ניתוח שונות ((ANOVA. במהלך שנות התשעים הוכפל בקירוב מספר המאושפזים בעקבות חבלות חוט-השידרה. ארבעים-וארבעה אחוזים (44%) מן הפגיעות היו שלמות (דרגת Frankel A). שיעור ההישרדות לאחר 5 ו-10 שנות מעקב היה 88% ו-86.3%, בהתאמה. נמצא קשר חיובי מובהק בין ההישרדות לגיל צעיר (P<0.001) וקשר שלילי בינה לבין פגיעות במיקטעים גבוהים של חוט-השידרה (P<0.001). חומרת הפגיעות פחתה תוך האישפוז לצורך שיקום ב-38% מהנפגעים עם דרגות Frankel שלא איפשרו תיפקוד (A,B,C) לדרגות שאיפשרו תיפקוד D) ו-E). משך האישפוז השיקומי הראשון היה 135 יום בממוצע. אורכו היה ביחס ישר לחומרת הפגיעה ולזמן שעבר ממועד הפגיעה לאיסוף הנתונים. בעשור שנחקר חלה עלייה ניכרת בביקוש לאישפוז שיקומי לאחר חבלות חוט-שידרה. שיעורי ההישרדות וההחלמה הנירולוגית של נפגעי חוט-שידרה שעברו תהליך שיקום בישראל דומים לאלה שבסיפרות הבינלאומית. למרות קיצור משך האישפוז, ההישרדות בשנים האחרונות ארוכה לפחות כבעבר וההחלמה הנירולוגית השתפרה באופן מובהק.

        מרץ 2006
        אורי מלר, פיטר הופמן, איילה פולק, אריה מרקוביץ'

        אורי מלר, פיטר הופמן, איילה פולק, אריה מרקוביץ'

         

        מח' עיניים, המרכז הרפואי קפלן, רחובות 


        המטרה במחקר הנוכחי הייתה השוואה של אורך גלגל העין הכולל, וכן אורך המיקטעים הקדמיים והאחוריים בין שתי העיניים בבני-אדם הלוקים בעכירות חד-צדית בקרנית אשר נוצרה בגיל הילדות.

         

        נבדקו 6 בני-אדם עם עכירות מרכזית בקרנית בעין אחת, שהופיעה בגיל ילדות. בוצעו בדיקות חדות-ראייה, תישבורת, בדיקת עיניים מלאה, וכן מדידת אורך גלגל העין והמיקטעים הקדמיים והאחוריים באמצעות מכשיר על-שמע (Ultrasound A-mode).

         

        מהתוצאות עלה, כי אורך גלגל העין בכל העיניים שבהן הייתה עכירות בקרנית נמצא גבוה בהשוואה לעין השנייה (ממוצע 27.53 מ"מ בהשוואה ל-23.38 מ"מ, בהתאמהP<0.003 ;). המיקטע שהתארך בצורה מובהקת היה זה האחורי (19.75 מ"מ לעומת 15.87 מ"מ(P<0.008 ;. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין אורכי המיקטע הקדמי. התארכות זו יצרה קוצר-ראייה יחסי בהשוואה לעין הבריאה.

         

        לסיכום, מהמימצאים עולה, כי עכירות בקרנית בגיל ילדות עלולה להוביל להתארכות המיקטע האחורי בעין ולהיווצרות קוצר-ראייה בעין זו. הסיבה לכך אינה ברורה, וייתכן שהגורם מושפע מהפרעה לקלט החזותי. במצב כזה יש להתחשב במיסגרת המעקב והטיפול בבני-אדם הלוקים בעכירות בקרנית בגיל צעיר.

        יוני 2004
        טליה אלדד-גבע, דוד מילטינר ודוד הלל

        טליה אלדד-גבע1, דוד מילטינר1, דוד הלל2 


        1מרכז רפואי שערי צדק, היח' להפריה חוץ-גופית, מח' נשים ויולדות, אוניברסיטת בן-גוריון, 2המח' לביו-אינפורמטיקה, מכון לב, ירושלים

         

        הקולטן לאנדרוגן מתווך בפעולת האנדרוגנים בקביעת פנוטיפ זכרי, תיפקוד מיני וייצור זרע. מוטציות הגורמות לפגיעה בתיפקוד הקולטן גורמות לתיסמונת שונות של עמידות לאנדרוגן, מפנוטיפ נקבי בצורתו הקשה ביותר (Testicular feminization) ועד פגיעה בלעדית בייצור הזרע ובפוריות.

        לקולטן גן יחיד על-פני כרומוסום X. בגן אזור המכיל רצף חוזר של שלישיית נוקלאוטידים CAG המקודד רב-גלוטמין. מספר החזרות פולימורפי (9-36 באוכלוסייה בריאה) ומשתנה בכל אוכלוסייה על-פי מוצאה האתני. קיים יחס הפוך בין אורך הרצף לתיפקוד הקולטן. רצפים קצרים נמצאו במחלות הנובעות מגירוי אנדרוגני מוגבר, כגון שאת ממארת של הערמונית ותיסמונת השחלה הרב-כיסתית (Polycystic ovarian syndrome). רצפים ארוכים (> 40 חזרות) נמצאו בחולים הלוקים בניוון שרירים ספינו-בולברי (SBMA, מחלת קנדי), שבה בנוסף לפגיעה העצבית לוקים החולים בדרך-כלל גם באין-אונות עם פגיעה בייצור הזרע. במחלה זו ייתכן הגבר, דהיינו הארכת הרצף מדור לדור עם החמרה בסימני המחלה.

        מתוצאות של שני-עשר מחקרים שבוצעו בדרום-מזרח אסיה, באוסטרליה, בצפון-אמריקה ובישראל, עלה קשר בין הארכת הרצף CAG לבין אי-פוריות בגברים בריאים לכאורה. לעומת המחקרים הללו, בעשרה מחקרים אחרים, שרובם בוצעו באירופה, לא נמצא קשר כזה. שוני בין העבודות בגודל קבוצות הנבדקים, בהגדרת קבוצות המחקר וקבוצות הבקרה, בשיטות לקביעת אורך הרצף CAG ובעיבוד הסטטיסטי של התוצאות, עלול לגרום  לשוני בתוצאות ובמסקנות החוקרים. ייתכן גם, כי ההתפלגות האתנית הבולטת מתוצאות המחקרים יכולה לנבוע משוני גנטי בין אוכלוסיות או מהשפעה של הסביבה.

        אין עדיין מספיק מידע אם טיפול בהפריה חוץ-גופית בגברים עם הארכה של הרצף CAG עלול לגרום לתת-פוריות בצאצאים או להורשת פרמוטציה של מחלה עצבית ניוונית. כל עוד לא בוצע מחקר פרוספקטיבי בינלאומי רב-מרכזי עם פרוטוקול מוסכם ואחיד בקבוצות אתניות מוגדרות היטב, יש לדעתנו לשקול הכללה של בדיקת סקר לאורך הרצף CAG בגן לקולטן לאנדרוגן במועמדים לטיפולי הפריה חוץ-גופית, לפחות באוכלוסיות שנמצא בהן קשר בין הארכת הרצף לאי-פוריות.

        ינואר 2004
        שמי קרסו, טלי שמואלי, רונן ארנון ויצחק אשכנזי

        שמי קרסו (1), טלי שמואלי (1), רונן ארנון (1), יצחק אשכנזי (1,2)

         

        (1) המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל (2) אוניברסיטת בן-גוריון, נגב

         

        רקע: שיעור האישפוז של חולים מחדר מיון, תלוי במשתנים דמוגרפיים, קליניים ואחרים. ממעקב רב-שנים עולה הרושם כי קיימת שונות בין בתי-החולים במאפייני אישפוז חיילים, וייתכן שבחלקם אף קיים אישפוז-יתר.

        מטרות: לאפיין את מדיניות האישפוז של חיילים בבתי-החולים השונים, לאתר אם קיים אישפוז-יתר ולהעריך את עלותו הכספית.

        שיטות: נסקרו שלושה בתי-חולים בצפון הארץ: מרכזי (א') ושני היקפיים (ב' ו-ג'), בתקופה שבין מאי 2002 ואפריל 2003. נבחרו, באופן אקראי, כ-20% מסיכומי האישפוז ונסקרו, ולכל אישפוז נקבעה הערכת סיכון לפי המימצאים הקליניים של חדר המיון. מימצא חריג הצדיק את האישפוז. נערכה השוואה בין בתי-החולים, על פי מדד הסיכון, של הנתונים כדלקמן: מספר הפונים למיון ולאישפוז, משך זמני האישפוז, האיבחונים, והאמצעים לאיבחון.

        תוצאות: בתקופת הסקירה ביקרו בחדר המיון בבית-החולים המרכזי: 65+-1105, ב-ב': 39+-536, וב-ג': 54+-485 חיילים לחודש. מתוכם אושפזו 1.0%+-6.5%, 1.4%+-12.6. ו-2.7%+-11.8%, בהתאמה. לגבי כ-25% מהחיילים שאושפזו בבית-החולים המרכזי, לא אובחן בחדר המיון סיכון, לעומת לגבי כ-50%, בהיקפיים. אישפוז לא מוצדק היה קצר ביממה בית-החולים המרכזי, לעומת מישכו בשני האחרים. לא היה הבדל במשך תקופות האישפוז שהוגדר כמוצדק. עלות אישפוז ללא סיכון בכל אחד מבתי-החולים ההיקפיים היתה כפולה מעלותו במרכזי, והגיעה ל-5 מיליון ₪ לשנה, בשלושת בתי-החולים.

        מסקנות: שיעור האישפוז מחדר המיון בבית-החולים המרכזי, קטן במחצית משיעורו בהיקפיים. שיעור האישפוז של חיילים ללא סיכון, בבית-החולים המרכזי (על פי המדד שתואר לעיל) נמוך ב-27% מאשר שיעורו בהיקפיים. הנטייה בבתי-החולים ההיקפיים לאישפוז-יתר, מוכפלת על ידי נטייתם להאריך את משך האישפוז. הסיבות לשיעור הגבוה יותר של אישפוז בבתי-החולים ההיקפיים, אינן ברורות. כנראה שהן קשורות בניסיון ובידע קליניים, ברצון להתחשב במרחק ממגורי הפונים, במדיניות אישפוז כלכלית וכיוצ"ב.

        מרץ 1997
        צביה בורגנסקי, אברהם גנאל ואורי גבעון

        Leg-Lengthening For Length Inequality

         

        Zvia Burgansky, Abraham Ganel, Uri Givon

         

        Pediatric Orthopedics Unit, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer (Affiliated with the Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University)

         

        32 patients (age range 1.5-22 years) were treated for leg-length discrepancy. 39 lengthening procedures were performed of which 36 involved gradual distraction, in 2 cases chondrodiasthesis was used, and 1 had 1-step elongation. Gradual distraction was done according to Ilizarov, including corticotomy and a 1-week delay before the initiation of distraction. In 33 cases Wagner's external fixator was used, in 2 an Ilizarov frame and in 1 an orthofix fixator. There was complete clinical and radiological union in all but 1 case. Significant correction of leg-length discrepancy and equalization of leg-length was achieved in most patients. In some growing patients over-correction was successfully achieved. The most prevalent complications were pin-site problems, axis deviation, joint subluxation and joint contractures. At latest follow-up most of these complications had disappeared. 91% of the patients either functioned normal or were only mildly limited.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303