• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יולי 2002

        מנחם בן-חיים
        עמ'

        מנחם בן-חיים

         

        הפער בין מספר הילדים הנזקקים להשתלת כבד לבין היצע שתלי כבד בגודל מתאים גדל והולך, וגורם להארכת זמן ההמתנה, ובעקבות זאת לעלייה בשיעורי התחלואה והתמותה בזמן ההמתנה. בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת שתלים חלקיים (segmental), שמקורם בהקטנת כבד מלא (reduced size), בפיצול כבד מלא בין שני מקבלים, בדרך-כלל מבוגר וילד (split liver transplantation) או בחלקי כבד שמקורם בתורם חי (living donor liver transplantation). אולם יישום שיטות אלו עדיין מוגבל ומתבצע במספר מרכזים רפואיים מובילים בעולם. מובאות במאמר זה תוצאות המרכז הרפואי "הר-סיני" בהשתלות מסוג זה.

        מתוך 195 השתלות כבד בילדים (גיל<18), 48 (25%) היו מתורם חי, וב-47 (24%) מהם הושתל חלק שמקורו בהקטנה (27=n) או בפיצול (20=n) של כבד מתורם מת (מוות מוחי). בוצעה השוואה רטרוספקטיבית בין שתי קבוצות אלו מבחינת מאפייני המושתלים, שיעורי הסיבוכים מהניתוח, והישרדות השתל והחולה. להשתלות מפיצול נבחרו כבדים מתורמים מיטביים, והפיצול או ההקטנה בוצעו בדרך-כלל לאחר ניתוח תקציר (ex-vivo), תוך שימור הווריד החלול התחתון עם אונת הכבד הימנית והגבעול הוואסקולרי (vascular pedicle) עם החלק הימני. ההשתלה בוצעה תוך השקת וריד הכבד לגדם וריד הכבד התואם (piggy-back). במרבית ההשתלות מתורם חי בוצעה השקת עורק הכבד השמאלי בסיוע מיקרוסקופ. במרבית ההשתלות בוצע חיבור צינור (או צינורות) המרה ללולאת מעי (hepatico-jejunostomy).

        הגיל והמשקל הממוצעים בקרב המושתלים מתורם חי היו 1.8+-3 שנים ו- 8.1+-9 ק"ג לעומת 3.5+-4 שנים ו- 15.2+-14.5 ק"ג בקבוצה המקבילה. התפלגות האטיולוגיות לאי-ספיקת כבד בחולים במצב סופני היתה דומה, וכך גם חומרת מחלת הכבד לפני ההשתלה. יותר כבדים (6 לעומת 1) שמקורם מתורם מת נוצלו להשתלה נשנית דחופה. זמן האיסכמיה החמה היה דומה (43 דקות לעומת 45 דקות), וזמן האיסכמיה הקרה היה ארוך משמעותית בהשתלות מתורם מת (340 דקות לעומת 60 דקות). שיעור הסיבוכים הוואסקולריים ובמרה היה דומה בשתי הקבוצות. שיעור תיפקוד מוקדם ירוד של השתל (poor early graft function ) היה גבוה משמעותית לאחר השתלות מתורם מת (18% לעומת 2%, בהתאמה, p<0.005). הישרדות השתלים והמושתלים היתה טובה יותר בין מקבלי שתל מתורם חי: הישרדות שתל בשיור של 89% לאחר שנה ו-77% לאחר 5 שנים לעומת 59% ו-52%, בהתאמה. שיעור הישרדות החולים היה 91% כעבור שנה ו-89% שנה לאחר 5 שנים לעומת 70% ו-62%, בהתאמה, p<0.001.

        לסיכום, למרות הדמיון במורכבות הניתוח, השתלות כבד מתורם חי המבוצעות בילדים מניבות תוצאות טובות יותר על-פני אלה המושגות בהשתלת חלקי כבד דומים שמקורם בתורם מת.

        עליזה צ'רנצקי, אורית סופר, קרול רפאל ויהושע בן-ישראל
        עמ'

        עליזה צ'רנצקי, אורית סופר, קרול רפאל ויהושע בן-ישראל

         

        אנמיה היא בעיה קלינית שכיחה באוכלוסיית הקשישים. הסיבות לאנמיה בקבוצת גיל זו, והקשר בין אנמיה למצב השכלי והתיפקודי אינן ברורות דיין. המטרה במחקר הנוכחי היא לבדוק את שכיחות האנמיה וסיבותיה בקרב האוכלוסייה הגריאטרית-מוסדית, וכן לבדוק אם קיים מיתאם בין נוכחותה לבין המצב התזונתי, הקוגניטיבי והתיפקודי.

        נכללו במחקר 481 תושבים של מוסד גריאטרי בגילי 8.7+-81.4 שנים, אשר נבחרו באופן אקראי. מקרב הנכללים במחקר 46 היו עצמאיים, 162 תשושים ו-273 סיעודיים. נתוני בדיקות נלקחו מגיליונות התושבים ונקבעה נוסחת תאי-דם. בנבדקים עם אנמיה נערכו בדיקות נוספות לגילוי ערכי כימיים. בכולם בוצעו הערכה תיפקודית ומבחנים קוגניטיביים.

        באוכלוסיית המחקר נמצאה שכיחות גבוהה של אנמיה (33.4%). בכמחצית מהנבדקים אובחנה אנמיה קלה. האבחנות השכיחות ביותר שנקבעו היו אנמיה של מחלה כרונית (65.6%) ואנמיה הנובעת מאי-ספיקת כליות כרונית (13.2%). חסר בברזל, בוויטמין B12 או בחומצה פולית כסיבות עיקריות לאנמיה נמצאו רק כ-6 מהנבדקים (4%), וב-24 נבדקים (15.9%) לא ניתן היה לקבוע את הסיבה לאנמיה. נמצא מיתאם חיובי חזק בין שכיחות האנמיה לירידה במצב התיפקודי, אולם לא נמצא קשר בין אנמיה למצב התזונתי או הקוגנטיבי.

        לסיכום, אנמיה בקשישים השוהים במוסד גריאטרי מקורה בעיקר במחלות אחרות. נדרשים מחקרים נוספים כדי לקבוע אם מצב תיפקודי ירוד כשלעצמו מהווה גורם-סיכון לאנמיה.

        יצהל ברנר
        עמ'

        יצהל ברנר

         

        תהליך ההזדקנות פוגע בפעילויות הפיסיולוגיות של המערכות השונות בגוף. הפעילות המינית היא פעילות מורכבת הורמונית, תנועתית (מוטורית), תחושתית, גופנית ונפשית. הפעילות המינית משפיעה על הרגשת הבריאות הכללית של האדם ומהווה חלק מזהותו בכל גיל. כמו-כן, הפעילות המינית מהווה בסיסי ראשוני לקשר אנושי וזכות יסוד של כל אדם.

        מיניות ופעילות מינית נחשבים לפעילות של צעירים, ושילוב המושגים מיניות וזיקנה מעורר לעתים גיחוך ותמיהה. במצבים רבים מתייחסים אל הפעילות המינית בזיקנה כאל פעילות חריגה המחייבת הגנה של מוסדות החברה מפני האדם הקשיש. זאת כאשר בשנים האחרונות מתרבות הטכנולוגיות המאפשרות שמירה על פעילות מינית, חרף מגבלות פיסיולוגיות ולעתים אף אנטומיות. הכרת השפעתם של השינויים בהזדקנות על הפעילות המינית והבנת המגבלות מחד-גיסא, והסרת המגבלות הקשורות בתקשורת אודות הנושא מאידך-גיסא, הם הדרך העיקרית לשמירת הפעילות המינית, על מגבלותיה, גם בגיל הזיקנה.

        המטרה בסקירה זו היא להציג את ההביטים השונים של הפעילות המינית בקרב קשישים.

        בן-עמי סלע
        עמ'

        בן-עמי סלע

         

        טיטין, הגדול בחלבוני גופנו, מורכב מ-27,000 חומצות אמיניות, ומשקלו המולקולתי מגיע לכ-3 מיליון דלטון. דווקא בדל ממדיו הבלתי-מקובלים לא ניתן היה לזהותו ולבודדו בשיטות הביוכיומיות המקובלות, אך מאז שנחשף בשנים האחרונות, מתבררים תפקידיו הביולוגיים המגוונים. חשוב מכל תפקידו של טיטין, כחלבון המהווה כ-10% ממסת השריר, בהכוונת התנועה היחסית של אקטין ומיוזין בהתכווצות השריר המשורטט. ואכן, אזור סגולי במולקולת הטיטין, המכונה PEVK, אחראי על קפיציות יחידת הסארקומר של השריר. תפקיד חשוב אחר מיוחס לטיטין ביציבות מבנה הכרומוסום בתהליך החלוקה מבחינת כושר ההידחסות שלו. ואכן, ביצירת מוטציות מושרות בטיטין, חלה הפרעה ביציבות מבנה הכרומוסום וגדלה שבירותו. בסידרת מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות הודגמה חשיבותם של נוגדנים עצמיים לטיטין, המתגלים בנסיוב של חולים במיאסטניה גראביס שהמחלה התפרצה בהם בשלב מאוחר.

        רחל מרום-קליבנסקי ויעקב דרורי
        עמ'

        רחל מרום-קליבנסקי ויעקב דרורי

         

        הארכת תוחלת-החיים מחייבת לדאוג לאיכות-חייהם של הקשישים. לפעילות גופנית סדירה תפקיד חשוב לא רק בהפחתת שיעור התחלואה והתמותה, אלא גם בשמירה על איכות-חייהם ועצמאותם של הקשישים. הבנה טובה יותר בנושא זה עשויה לאפשר גיבוש הנחיות לגבי פעילות גופנית בקרב קשישים.

        תגובתם של קשישים שאינם לוקים במחלה קרדיוואסקולרית לאימון גופני דומה לזו של צעירים. אימון גופני אירובי מעלה את תיצרוכת החמצן המרבית בשיעור דומה לזה שניצפה בצעירים (10%-30%) וביחס ישר עם עוצמת המאמץ. בגברים קשישים מנגנון ההסתגלות הקרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרי העיקרי הוא מרכזי, בעוד שבנשים קשישות מנגנוני ההסתגלות הם היקפיים בעיקרם. בקרב קשישים הלוקים במחלה קרדיוואסקולרית קיימת הפחתה בתיצרוכת החמצן ובתפוקת הלב המרביות בהשוואה לבני גילם הבריאים. אוכלוסיית קשישים זו מפיקה תועלת מהשפעותיו הקרדיוואסקולריות המיטיבות של אימון גופני אירובי ומשיפור בפרופיל גורמי-הסיכון ברמה השווה לזו שנמדדה בצעירים. לפיכך, מומלץ לקשישים לכלול פעילות גופנית אירובית כחלק בלתי-נפרד מאורח-חייהם.

        אימון התנגדות בעוצמה מתונה בקשישים משני המינים מביא לעלייה דומה ואף גדולה יותר בחוזק השרירים בהשוואה לצעירים, להפחתת מסת השומן בגוף ומשקל הגוף, ומסייע לשמירה על מסת רקמות פעילה מבחינת חילוף-חומרים.

        השפעות מיטיבות נוספות כוללות שיפור היכולת לשמור על תנוחה יציבה, שיפור הגמישות וכושר הניידות, תיפקוד קוגניטיבי משופר והפחתה ברמת הדיכאון. ההשפעות המיטיבות של פעילות גופנית בקרב תשושים וקשישים מאוד כוללות הסתגלות פיסיולוגית, מטבולית, נפשית ותיפקודית, שלא ניתנות להשגה בגישות טיפול אחרות.

        לסיכום, השתתפות בתוכנית אימון גופני סדיר מהווה אמצעי יעל ובטוח להפחתת היבטיה השונים של הירידה בתיפקוד בתהליך ההזדקנות ולשיפור באיכות-החיים. תוכנית האימון המומלצת היא רב-גונית וכוללת אימון אירובי, תירגון כוח, אימון שיווי-משקל ותרגילי גמישות.

        יוני 2002

        דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל
        עמ'

        דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

         

        אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

        המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

        שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

        האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

        מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

        דן נמט, גיורא גוטסמן, אבישלום פומרנץ, ולנטינה שנקר, דבר אופיר, ברוך וולך ויוסף עוזיאל
        עמ'

        דן נמט, גיורא גוטסמן, אבישלום פומרנץ, ולנטינה שנקר, דבר אופיר, ברוך וולך ויוסף עוזיאל

         

        התהליך הדלקתי בצווארת (torticollis) מערב את שרירי הצוואר, הצבים ומעטפת מיפרקי החוליות, ומוביל להטיית הראש ולכאב בהנעת הצוואר. מרבית המקרים של צווארת חדה שאינה מפגיעה הם טבים, ואינם מחייבים התערבות רפואית, למעט טיפול מסייע נגד תסמיני המחלה. אולם בחלק מהילדים מהווה הצווארת הנרכשת סימן ראשוני למחלה קשה, המצריך בירור מעמיק ולעתים אף אישפוז.

        המטרה במאמר זה היא לדווח על המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים של מחלת הצווארת, ועל הסיבות לצווארת נרכשת שאינה מפגיעה (non-traumatic) בקרב ילדים המאושפזים בבית-החולים מאיר.

        למטרה זו נסרקו תיקיהם הרפואיים של 45 ילדים ובני-נוער, אשר אושפזו במהלך 10 שנים עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה בבית-החולים מאיר.

        במהלך 10 השנים שנסקרו אושפזו 45 ילדים (23 בנות ו-22 בנים) עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה. הגיל הממוצע של החולים היה 6 שנים. כל החולים דיווחו על כאב עז בצוואר כתלונה עיקרית. תהליך זיהומי היה הגורם השכיח ביותר לאישפוז. שבעים-ושלושה אחוזים מהילדים אושפזו בעונת הסתיו-חורף. עשרים-ושישה ילדים עברו בדיקות דימות, וב-10 מהם (38%) הודגם מצב חולני שכלל מידה של תת-פריקה בחוליות הצוואר העליונות ובאזור המירווח הקדם-חולייתי.

        הטיפול כלל משככי-כאב ואנטיביוטיקה בחולים עם חשד קליני לתהליך זיהומי חיידקי. חמישה-עשר ילדים טופלו במשיכת צוואר ושניים נזקקו לניתוח. משך האישפוז הממוצע היה 4.1 ימים, והיה קצר יותר במחלקת הילדים בהשוואה למלקות אף-אוזן-גרון ואורתופדיה.

        לסיכום, נדרשת הערכה קלינית ודימותית לזיהוי הגורמים להתהוות צווארת חדה נרכשת שלא מפגיעה. זיהומים מקומיים של דרכי-הנשימה העליונות היו הסיבה השכיחה לצווארת. טיפול מסייע שמרני מוביל לרוב להחלמה תוך פרק זמן קצר.

        מאי 2002

        דב שטינמץ, חנה אדלשטיין, אלדר ברקוביץ וראול רז
        עמ'

        דב שטינמץ, חנה אדלשטיין, אלדר ברקוביץ וראול רז

         

        המטרה בעבודתנו היתה להעריך את הבטיחות והעלות-תועלת של טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת הבית. העבודה בוצעה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית.

        נבדקו כל התיקים הרפואיים של חולים שאובחנו כלוקים באוסטאומיאליטיס וטופלו בין השנים 1999-2000 באנטיביוטיקה לתוך הווריד במסגרת הבית. נבדקו גורמי המחלה, סוגי האנטיביוטיקה שניתנו, הסיבוכים, ובוצעה הערכה של עלויות הטיפול.

        בתקופה זו טופלו 52 חולים בביתם ב-55 מערכי אנטיביוטיקה לתוך הווריד. סך כל ימי הטיפול הגיע ל-1,187 יום. שמונים-וחמישה אחוזים מהחולים הופנו מהמחלקות השונות בבתי-החולים. ב-54.6% מהחולים הגורם המזהם לא היה ידוע. מבין הגורמים הידועים והשכיחים ביותר שגרמו לזיהום היו סטאפילוקוקוס ופסידומונס ארוגינאזה. פניצילינים וצפלוספורינים היו סוגי האנטיביוטיקה שניתנו בשכיחות הגבוהה ביותר. שיעור הסיבוכים במהלך טיפולים אלה היה נמוך ביותר ולא היו כלל סיבוכים קשים.

        חושב חיסכון של 1,299,765 ש"ח בעלות הטיפול, בזכות הפרש העלויות בין יום אישפוז בבית-חולים ליום טיפול במסגרת אישפוז-בית.

        לסיכום, מתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת אישפוז-בית נמצא בטוח, יעיל ונוח הן לחולה והן לבני משפחתו. יתר על כן, שיטה זו מפחיתה באופן ניכר את עלויות האישפוז.

        יהודה סנצקי, אורי רובינשטיין, גרי דיאמונד ודב ענבר
        עמ'

        יהודה סנצקי, אורי רובינשטיין, גרי דיאמונד ודב ענבר

         

        היצע דל של ילדים מועמדים לאימוץ בעולם המערבי וגם בישראל גרם לעלייה רבה באימוץ ילדים בין-ארצי כדי למצוא פתרון למשפחות רבות שהיו עד כה חשוכות ילדים. בד בבד עם העלייה במספר האימוצים החלו רשויות הבריאות להתמודד עם מחלות קשות הנפוצות במדינות מהן הובאו הילדים, אך נדירות יותר בעולם המערבי. בדומה למדינות נוספות, החלו בישראל לתת את הדעת לביות הרפואיות הכרוכות בהבאת ילדים ממדינות נחשלות, ומשרד הבריאות הוציא הוראות והמלצות, על-מנת לשמור על בריאות הציבור מפני מחלות מדבקות ולמנוע עוגמת-נפש מהמשפחות המאמצות.

        רוב רופאי הילדים בקהילה חסרי ניסיון וידע בהיבטים הרפואיים של אימוץ ילדים בין-ארצי. ילדים אלו מהווים קבוצה הדורשת התייחסות מיוחדת, וברחבי העולם יש רופאים שזהו עיסוקם היחיד או העיקרי. בסיקה זו נדון בהיבטים הרפואיים הכרוכים באימוץ ילדים מחו"ל.

        אפריל 2002

        אליעזר גולן, איריס ויינטל, ז'ואל ברנהיים, סידני בן-שטרית וג'אק ברנהיים
        עמ'

        אליעזר גולן, איריס ויינטל, ז'ואל ברנהיים, סידני בן-שטרית וג'אק ברנהיים

         

        פגיעה בכליות היא תופעה נפוצה בקרב חולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית (SLE) (זא"מ). הצורה הקשה ביותר של המחלה היא דלקת שיגשוגית מפושטת של פקעיות הכיליה (diffuse proliferative glomerulonephritis) (דשמפ"כ). הטיפול עפ"י ה- "NIH Protocol" (טבלה 1) הוא הטיפול המקובל בדשמפ"כ, אך אין על כך אחידות-דעים בספרות הרפואית.

        המטרה בעבודה היתה לבדוק את תוצאות מישלבי הטיפול השונים בחולי זא"מ עם אצל חולים בזא"מ עם דשמפ"כ שאובחנו במחלקתנו בין השנים 1976-1996, ולהשוות את תוצאות הטיפול על-פי הפרוטוקול הנ"ל עם תוצאות טיפולים אחרים.

        נכללו בעבודה חולי זא"מ שאובחנו כלוקים בדשמפ"כ על-פי תוצאות ביופסיה מהכליות. החולים אותרו על-פי רשומות המכון לפתולוגיה, נערכה בדיקה נשנית של ההתקנים הפתולוגיים לאישוש האבחנה ולקביעת מדדי הפעילות והכרוניות, ונסקרו התיקים הרפואיים.

        נמצאו 26 חולים העונים למדדים – 22 נשים ו-4 גברים. משך המעקב היה 74+-89 (טווח 9-255) חודשים. בקרב למעלה מ-80% הושרתה הפוגה, וכשליש מתוכם חוו לפחות התלקחות אחת. חולה אחד נפטר ו-4 חולים נזקקו לטיפול בדיאליזה. שישה עשר חולים טופלו על-פי הפרוטוקול שצוין לעיל ו-10 טופלו במשלבי טיפול אחרים. המאפיינים הבסיסיים של שתי הקבוצות היו דומים. לא נמצא הבדל סטטיסטי מובהק בין שתי קבוצות הטיפול בכל המאפיינים שנבדקו, הן מבחינת שיעור ההישרדות והן מבחינת שיעור הסיבוכים.

        המסקנות היו שבחולי זא"מ עם דשמפ"כ היתה הישרדות החולים והכליות טובה תחת משטרי הטיפול הקיימים. הטיפול על-פי ה-"NIH Protocol" הוא טיפול הבחירה, אך אם מתעורר הצורך לחרוג מפרוטוקול זה, ניתן להשיג תוצאות טובות גם באמצעות מישלבי טיפול אחרים.

        אהרון קסל ואליאס טובי
        עמ'

        אהרון קסל ואליאס טובי

         

        לפלונומיד היא תרופה חדשה המיועדת לטיפול בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית. פעילותה נוגדת-הדלקת העיקרית של התרופה נובעת מיכולתה לעכב יצור פיקימידינים בלימפוציטים משופעלים. לאחרונה פורסמו דיווחים שתוצאותיהם מעידות על יעילות קלינית במתן התרופה לחולים הלוקים בזאבת אדמנתית מערכתית.

        בסקירה זו נדונים מנגנוני הפעולה וההיבטים הפארמקולוגיים של לפלונומיד. כמו-כן מדווח ניסיוננו, הקצר יחסית, והניסיון הקיים עד כה בספרות הרפואית במתן תרופה זו לחולי זאבת אדמנתית מערכתית.

        שאול מ' שאשא
        עמ'

        שאול מ' שאשא

         

        נסקרו התנאים הסביבתיים ומאפייני החיים במספר גטאות באירופה בתקופת השואה, ונבדקה השפעתם על התחלואה בקרב תושביהם, בניסיון לבנות דגם תחלואה מייצג.

        המאפיינים הבולטים ביותר בגטאות היו צפיפות, מחסור באמצעי קיום [כסף, מזון, ביגוד, אמצעי סניסציה, גיהות (hygiene) ותרופות], תנאים סניטריים וסביבתיים קשים, גיהות אישית ירודה, רעב מתמשך (תת-תזונה, רעב, מחסור במרכיבי מזון שונים), קור, תשישות ודחק נפשי.

        התחלואה העיקרית נבעה, איפוא, ממחלות זיהומיות שונות, בעיקר טיפוס המעיים, קדחת הבהרות ושחפת, הן כתופעות אנדמיות והן כהתפרצויות מגפתיות שגרמו לתמותה ניכרת. מרכיב שני חשוב ושולטני היה התהוות "מחלת הרעב" על ביטוייה הרבים, הכוללים הפרעות אנדוקריניות, הפרעות גדילה והתפתחות בילדים והפרעות פוריות בנשים. מאפיינים שכיחים היו פוליאוריה, נוקטוריה ופעילות מעיים מוגברת.

        ההסתמנות האופיינית של תושב הגטו היתה רזון (ירידה במשקל עד כדי 50%), וכן חולשה ניכרת ותשישות, חולשת שרירים, הפרעות בשלד, עור בצקתי, חיוור ויבש עם סימני גרד, כינמת, גרדת, פעילות מעיים והשתנה מרובות, חרדה ועצבנות. נשים לקו בנוסף לכך באל-וסת (amenorrhea) ובחוסר פוריות, ואילו ילדים לקו בנוסף בהפרעות גדילה והתפתחות, ולרוב גם בזפקת.

        רוב תושבי הגטו לקו בחלק מתסמינים אלו או בכולם, ובתקופות מסויימות ובגטאות מסויימים למעלה ממחצית התושבים הוגדרו כחולים. הסתמנויות אלו בכללותן הוגדרו כ"מחלת הגטו" וכ"חולשת הגטו" (געטאשווכקייט).

        שאול מ' שאשא ושאול ג' מצרי
        עמ'

        שאול מ' שאשא ושאול ג' מצרי

         

        בין המאות ה-12 עד ה-16 היו רוב האוניברסיטאות באירופה בפיקוחו של האפיפיור ונמנעו מקבלת יהודים. מיוחדת במינה היתה האוניברסיטה בפדובה, שהוקמה ב-1222 בלא אישור האפיפיור והיתה "אוניברסיטה אוניברסלית וחופשית", ששררה בה אווירה של סבלנות וסובלנו, פתיחות וחופש אקדמי. האוניברסיטה קיבלה לשורותיה גם יהודים, אשר הורשו להיבחן ולזכות בתואר אקדמי, הפקולטה לרפואה הוקמה בשנת 1250, ובמאה ה-14 הפכה לחלק מהאוניברסיטה לאומנויות ונחשבה לטובה באירופה. הפקולטה משכה אליה סטודנטים מכל העולם, ביניהם צעירים יהודים רבים מכל חלקי אירופה.

        יהודים אלו נתקלו בקשיים רבים בתחילת דרכם. רובם לא עמדו בדרישות הקדם ללימודים, ואף לא ידעו לטינית, שהיתה שפת ההוראה באוניברסיטה. הקהילה היהודית בפדובה נחלצה לעזרתם, ובעיקר רופאים בוגרי פדובה כמו שלמה קוניאן, שפתח בביתו מעין "מכינה קדם-אקדמית"; מכינה זו סייעה לתלמידים היהודים להתקבל ללימודי הרפואה, וסיפקה להם סביבה תומכת וידידותית לאורך כל שנות לימודיהם.

        משנת 1409 עד שנת 1816 הוסמכו בפקולטה בפדובה 325 רופאים יהודים, ביניהם כאלה שזכו לפירסום ולתהילה כמו יוסף דל מדיגו, יוסף חמיץ, בנימין מוספיא, טוביה כהן ורבים אחרים. משפחות של רופאים בוגרי פדובה היו תופעה שכיחה, בעיקר בפולין.

        מעבר לתרומתם כרופאים, נטלו רבים מבוגרי פדובה חלק פעיל ומרכזי בחיי קהילתם כרבנים, מנהיגי ציבור וראשי עם. לחלקם אף היה מעמד רם במדינותיהם כרופאי החצר של מלכים ונסיכים. בהיותם יוצאי אסכולה רפואית זהה, עם רקע חברתי ותרבותי דומה, שהיו נתונים בשנות לימודיהם בפדובה להשפעה בלתי-אמצעית של התרבות האירופית בעידן המודרני של הרנסנס, חשופים לתמורות החברתיות שחלו אז ושמרו על קשרים מקצועיים בינם לבין עצמם ועם עמיתיהם למקצוע הלא-יהודיים שנים רבות לאחר גמר לימודיהם – היוו בוגרים אלה קבוצה חברתית, אם כי לא תמיד במעמד רשמי, שהשפיעה רבות על התמורות החברתיות והתרבותיות שחלו ביהדות אירופה בעידן החדש, והיו ממבשריה של תנועת ההשכלה שפשטה באירופה, ובעיקר בגרמניה, בשלהי המאה השמונה-עשרה.

        אליעזר ויצטום וולדימיר לרנר
        עמ'

        אליעזר ויצטום וולדימיר לרנר

         

        אחת הסוגיות הקשות העולות מדי פעם לדיון ציבורי היא בריאותם הגופנית והנפשית של מנהיגים. בניגוד למצבו של האדם הרגיל שבשעה שהוא חולה המידע על מצבו משקף את מצבו האמיתי, וכשמצבו הרפואי או הנפשי אינו מאפשר בתפקידים מסויימים (לדוגמה, טייס, נהג ברכב ציבורי, רופא) הוא מושעה מתפקידו, הרי לא כך המצב לגבי מנהיגים. המידע על מחלתם נשאר במקרים רבים סודי, במיוחד כשמדובר בהפרעות שיש בהן אות קלון כמו מחלות מין או הפרעות נפשיות.

        אחת התוצאות של הסתרת המידע כזה היא המשך תיפקודם של מנהיגים חולים למרות שאינם כשירים. מצויות דוגמאות רבות מפורסמות לכך, כמו נשיאי ארצות הברית שחלו, החל מ-וילסון וכלה ב-רייגן, או מנהיגים מפורסמים כמו וינסטון צרצ'יל באנגליה ו-מאו צה טונג בסין, ובישראל ראשי הממשלה לוי אשכול  וגולדה מאיר, שמחלתם ופרטיה הוסתרו. מעניין לציין שנשיא ארה"ב דאז לינדון ג'ונסון הביע בנאום לקונגרם את הדעה שהביטחון הלאומי מחייב נשיא חולה או לא מתפקד להמשיך בתפקידו. במאמר זה נעסוק בדוגמה אחת כזו – מחלתו של לנין. בזמן האחרון נוסף מידע רב על מחלתו, ובעקבות זאת פורסמו מאמרים עם פירוש חלקי למידע הקיים בנושא זה.

        מרץ 2002

        עדי יוסיפוביץ ויורי קופולוביץ
        עמ'

        עדי יוסיפוביץ ויורי קופולוביץ

         

        חקר מחלות ממאירות מתקדם בקצב מהיר בשנים האחרונות, וריבוי החידושים בביולוגיה מולקולתית ובגנטיקה מאדיר ומסעף את כמות המידע הנאסף בנושא. סרטן ברירית הרחם (endometrial carcinoma) הוא אחת הממאירויות השכיחות באיברי המין הנקביים, ומהווה אתגר איבחוני וטיפולי חשוב. המטרה במחקרים בנושא היא למצוא כלים חדשים לאיבחון מוקדם. ולפתח טיפול מיטבי בלוקים במחלקה ובמצבים המקדימים מחלה זו.

        מובאת בזאת סקירת ספרות של המחקר העדכני בגנטיקה ובביולוגיה מולקולתית, עם מיתאם למאפיינים הקליניים והפתולוגיים של השאת.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303