• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יוני 2018

        סער אניס, אמנון מוסק
        עמ' 370-373

        בשנים האחרונות מתגברות העדויות על החשיבות של מנגנונים אפיגנטיים בהתפתחות כאב כרוני. מנגנונים אלו גורמים לשינויים עדינים על גבי הדנ"א וההיסטונים בתאי המערכת הסנסורית, מביאים לשינוי בביטוי הגנומי, ללא שינוי ברצף הגנומי, ומעצבים באופן זה את התגובה הפיזיולוגית לפציעה.

        הבנת תהליכים אלו פותחת דלת לפיתוח תרופות חדשות לטיפול בכאב ולמניעת התפתחות כאב כרוני. בסקירה זו נציג את המנגנונים האפיגנטיים הנחקרים היום בתחום הכאב ואת הפוטנציאל הטיפולי הטמון בהם.

        אפריל 2018

        רביב אלון, נופר בן-בסט, אלכסנדר פוחוב, ירון זאולן, רונית וולשטין
        עמ' 210-213

        הקדמה: אחד הסיבוכים החמורים לאחר ניתוח להחלפת מיפרק הוא זיהום סביב משתל המיפרק. מעבר להשלכותיו הקשות קיים גם קושי לאבחן זיהום ולהבדילו מסיבוכים חמורים פחות. קושי זה נובע מהיעדר הסתמנות קלינית של תהליך הזיהום, קיומן של בדיקות מוגבלות מבחינת רגישות וסגוליות, יעילות וערכים תקינים של בדיקות משתנים ותלויי מעבדה. מכיוון שקיימת אי הסכמה בספרות לגבי אלגוריתם אחיד לאבחון, בדקנו את שיטת האבחון של זיהום סביב משתל המיפרק במרכז הרפואי שלנו.

        שיטות מחקר: סוכמו נתונים על מטופלים שלקו בזיהום שאובחן בוודאות סביב משתל המיפרק לאחר ניתוח להחלפת מיפרקי ירכיים או ברכיים במחלקה לאורתופדיה מינואר 2005 ועד דצמבר 2012. נאסף מידע הכולל נתונים דמוגרפיים, תוצאות מעבדה כגון: רמות ליקוציטים וחלבון מגיב C בנסיוב בעת האבחון, השחרור, חודש לאחר השחרור, ותוצאות התרביות מהמיפרק החשוד בזיהום. כמו כן, האלגוריתם האבחוני של מחלקתנו הושווה לאלגוריתמים המקובלים בספרות.

        תוצאות: מתוך 1,142 מטופלים שעברו ניתוח להחלפת מיפרק ירך או ברך נמצאו 34 מטופלים (2.97%) שאובחנו עם זיהום סביב משתל המיפרק. אלו כללו 21 מיפרקי ברכיים (61.8%) ו-13 מיפרקי ירכיים (38.2%). נמצאה תרבית חיובית בקרב 12 מטופלים (35.3%), כאשר בשש תרביות (50%) צמח חיידק גרם שלילי. כמו כן, נמצא הבדל מובהק בין ערכי חלבון מגיב C בעת האבחון, בעת השחרור וחודש לאחר השחרור (p<0.0001).

        סיכום ומסקנות: האלגוריתם האבחוני לזיהום סביב משתל המיפרק אינו תואם את האלגוריתמים המוצעים בספרות ועלול להוביל לתת-אבחון, לטיפול שגוי ולניצול לא יעיל של משאבים. אנו מציעים למרכזים נוספים לבצע בקרת איכות בכל הנוגע לניהול זיהומים סביב שתלים במיפרק.

        פברואר 2018

        מיכל שטיינברג, אמיליה חרדאק, מתיו קוסלו, דריו פרייס, מאלנה כהן-סימברקנו, דוד שוסיוב, עדי דגן, יוחאי אדיר, דוד שטרית
        עמ' 117-121

        מחלת הברונכיאקטזיות מוגדרת מבחינה אנטומית כהתרחבות בלתי הפיכה של הסימפונות, ומאופיינת מבחינה קלינית כשיעול ופליטת ליחה עם נטייה לזיהומים חיידקיים. בניגוד לגנחת הסימפונות (Asthma) ו-COPD, שנאסף לגביהן במשך שנים מידע אודות מאפיינים ויעילות של טיפולים סגוליים, מחלת הברונכיאקטזיות לא נחקרה דיה. בשנים האחרונות זוכה מחלת הברונכיאקטזיות לתשומת לב מחודשת בקרב קהילת רופאי הריאות, והיא הופכת להיות נושא למחקרים בסיסיים וקליניים רבים. קיימות עדויות אודות טיפולים יעילים במחלת הברונכיאקטזיות, בכללן פיזיותרפיה, טיפול אנטיביוטי ממושך – מערכי ונשאף, וטיפול בהתלקחות. כמו כן גובשו המלצות אודות בירור אטיולוגי.

        בישראל לא קיימים טיפולים רשומים במשרד הבריאות ובסל הבריאות למחלת הברונכיאקטזיות, ועובדה זו מקשה על הרופאים המטפלים לתת טיפול מיטבי לחולים. מטרת נייר העמדה היא לפרט את עמדתם של איגודי רופאי הריאות וריאות-ילדים לגבי בירור וטיפול בחולים עם ברונכיאקטזיות של הריאה ("ריאתיות") שאינן מלייפת כיסתית (Cystic fibrosis). במאמר זה מובאים עיקרי נייר העמדה המיועדים לרופאים כלליים. המסמך המלא מפורסם באתר איגוד הריאות.

        ספטמבר 2017

        גיא מילוא, עידו בוגנר, יונס בטחיש, משה לוין, סוהיר אסדי
        עמ' 595-599
        אי ספיקת כליות סופנית מהווה גורם תחלואה ותמותה משמעותי בעולם. בפני החולים עומדות מספר אפשרויות לטיפול כליות חלופי: השתלת כליה, דיאליזה צפקית או המודיאליזה. לנוכח מחסור בהיצע אברים בעולם ותחלואה נלווית, דיאליזה על סוגיה מהווה עבורם את קו הטיפול הראשון ולרובם היחיד. בסקירה זו, נתמקד בהמודיאליזה והמודיאפילטרציה. אנו מדווחים בסקירה זו על ההתפתחויות שהתרחשו בשנים האחרונות בתחום המכשור, המסננים ואיכות מי הדיאליזה, תוך הדגשת האפשרות להארכת תוחלת חיי המטופלים בעתיד. 
        אייל גנסין, יניב קרן, עופר זקס, דורון נורמן
        עמ' 564-567
        רקע: שבר רב מקטעי בתוך המיפרק סביב המרפק נחשב לאחת הפציעות המורכבות בטראומה אורתופדית. כמו בכל מיפרק, בעת שבר יש צורך בקיבוע יציב לאחר שחזור אנטומי מדויק. לא ניתן להפריז בחשיבות דרישה זו, בשל היות מיפרק זה רב צירי הנתון לכוחות רבים. בחולים שבהם מידת הריסוק גבוהה מאוד, לעיתים לא ניתן להגיע לקיבוע מספק מבחינת יציבות ואיכות השחזור, ונדרשת חלופה טיפולית נוספת. בשנים האחרונות, החלפת מיפרק המרפק (Total elbow arthroplasy) מסתמנת כפתרון יעיל וטוב המקנה שיפור באיכות החיים של המטופל. אי לכך חלה התקדמות משמעותית הן בסוגי ובמבנה המשתלים והן בחומרים המרכיבים אותם, ובעקבות זאת חלה עלייה משמעותית במספר החלפות המרפק בעולם.

        שיטות ומטרות: בין השנים 2013-2007 בוצעו במוסדנו 18 ניתוחי החלפת מיפרק המרפק בעקבות שברים מורכבים בתוך המיפרק. המטרה בעבודה זו היא לדווח על שיעורי הצלחת הליך הניתוח בסדרת החולים. בעבודה נבדקו התפקוד ושביעות הרצון באמצעות תיעוד טווחי התנועה, יציבות צדית וסקר שביעות רצון המתבסס על שאלון מבוסס תפקוד בשם DASH (Disabilities of the Arm, Shoulder and Hand).

        תוצאות ומסקנות: ניתוח התוצאות מצביע על הגעה לטווחי תנועה תפקודיים ולשביעות רצון גבוהה יחסית לאחר החלפת מרפק בעקבות שברים בעלי מידת ריסוק גבוהה, שאינם ניתנים לשחזור וקיבוע באופן מיטבי.

         

        מאי 2017

        ליהיא שפיר ובלה גרוס
        עמ' 302-306

        ליהיא שפיר1, בלה גרוס2

        1המחלקה לרפואת משפחה, הטכניון, חיפה ושירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, 2המחלקה לנירולוגיה, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה

        הקדמה: D-dimer הוא תוצר פירוק של הקריש. במחקרים הודגם קשר בין אירועים וסקולאריים במערכות גוף השונות לבין רמות D-dimer, אך עדיין אין מדדים הקושרים בין ערכי D-dimer לאירועים וסקולאריים מוח.

        מטרות: בדיקת קשר בין רמת D-dimer בחולים לאחר אירוע מוח לחומרת הפגיעה הקלינית, התפתחות סיבוכים, היקף האזור הפגוע ואטיולוגיות הפגיעה השונות.

        שיטות המחקר: בדיקות דם ל-D-dimer נלקחו מ-96 חולים עם אירוע מוח חד ב- 4 נקודות זמן: קבלה, לאחר 24 שעות, שבוע ושלושה חודשים. אופי הפגיעה ומיקומה נקבע על פי מהלך קליני ובדיקת CT מוח, וחומרת הפגיעה הקלינית נקבעה על פי סולם (סקלה) של NIHS.

        תוצאות: נמצאה עלייה ברמות D-dimer לאחר אירוע מוח עם חזרה לטווח תקין (נורמה) לאחר שלושה חודשים. קיימים הבדלים מובהקים בממוצע D-dimer בין שלושת סוגי הפגיעה בבדיקת CT של המוח: דימום, אוטם ומצב תקין, בהתקבלות ולאורך שלוש נקודות זמן הראשונות שנבדקו. קיים קשר בין רמות D-dimer לאטיולוגית הפגיעה: רמות D-dimer בהתקבלות בדימום היו גבוהות יותר מאשר באוטם, ובאוטם הן היו גבוהות יותר מאשר ב-TIA. רמת D-dimer בהתקבלות ולאחר 24 שעות הייתה גבוהה ביותר באוטם גדול ופחתה עם הצטמצמות היקף האוטם. ערכי D-dimer חזרו לטווח תקין לאחר שלושה חודשים. קיימת מובהקות (0.039=P) בקשר בין חומרת הפגיעה הקלינית לשיעור החולים שרמת ה D-dimer שלהם מעל הנורמה בהתקבלות. נמצא קשר (0.017=P) בין תמותה לבין ערכי D-dimer גבוהים בהתקבלות: שכיחות התמותה גבוהה יותר בחולים עם ערכי D-dimer מעל הנורמה בהתקבלות.

        מסקנות: באירוע מוח נמצאה עלייה של D-dimer עם מיתאם לאטיולוגיה של אירוע מוח, היקף האזור שנפגע וחומרת הפגיעה הקלינית, תוך חזרה למצב תקין (נורמה) לאחר שלושה חודשים. קיים בנוסף קשר בין סיבוכי אירוע מוח לרמה גבוהה של D-dimer בהתקבלות.

        מונה שחאדה, מוטי בן-שבת, ז'אנה ליבשיץ ועילם פלצור
        עמ' 280-284

        מונה שחאדה1,2*, מוטי בן-שבת1,3*, ז'אנה ליבשיץ4, עילם פלצור1

        1מעבדת המחקר על שם אלישר 2והמכון לפתולוגיה וציטולוגיה, המרכז הרפואי לגליל, נהרייה, 3הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, 4הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

        *כל אחד מהמחברים הנ"ל תרמו תרומה שווה למאמר.

        מחבר מכותב:  עילם פלצור

        מעבדת המחקר על שם אלישר

        המרכז הרפואי לגליל, ת.ד. 21 נהרייה, 22100


        הקדמה: חבלות ראש מהוות את הסיבה העיקרית לשיעור תמותה גבוה ולנכות חמורה בקרב צעירים. חבלות ראש מאופיינות בנזק ראשוני הנגרם בעת החבלה כתוצאה מפגיעה מכאנית בגולגולת ונזק שניוני, שהוא סדרה של תהליכים מולקולתיים המתפתחים לאורך זמן לאחר החבלה. תאי המוח מגיבים לחבלה בשינוי הביטוי של גנים וחלבונים. שינויים אפיגנטיים מהווים תהליכי מפתח בבקרה על שעתוק גנים וכפי הנראה משתתפים בבקרה של התהליכים המולקולתיים בעקבות חבלת ראש, אולם אופן פעולתו של מנגנון זה אינו ברור.

        מטרות: לבדוק האם קיימים שינויים בביטוי הפקטורים האפיגנטיים היסטון אצטיל טרנספראזה 1 והיסטון דה-אצטילאזה 2 במקביל לתהליכי מוות תאי מתוכנת (אפופטוזיס) המתרחשים במהלך הנזק השניוני של חבלת ראש.

        שיטות מחקר: השתמשנו במודל חבלת ראש מפושטת בחולדה. 72 שעות לאחר החבלה החיות הוקרבו והמוחות הוצאו, ובוצעו צביעות של חתכים עם נוגדנים כנגד קספאזה 3 פעילה, היסטון אצטיל טרנספראזה 1 והיסטון דה-אצטילאזה 2. ערכנו השוואה של הצביעות הללו בקורטקס הפגוע לעומת הקורטקס התקין באותה חיה.

        תוצאות: בקורטקס הפגוע חלה עלייה במספר התאים שנצבעו כנגד קספאזה 3 פעילה לעומת הקורטקס התקין. חלה עלייה בביטוי של היסטון אצטיל טרנספראזה 1 לעומת ירידה בביטוי של היסטון דה-אצטילאזה 2 בקורטקס הפגוע לעומת הקורטקס התקין.

        מסקנות: בעקבות חבלת ראש חלים שינויים בביטוי של גורמים אפיגנטיים במקביל לעלייה במוות תאי מתוכנת. המיטוכונדריה המשתתפת בתהליך מוות תאי מתוכנת זה מהווה מטרה לבקרה אפיגנטית מחד גיסא ומשפיעה על שינויים אפיגנטיים מאידך גיסא.

        דיון וסיכום: מחקר זה מוסיף נדבך נוסף בהבנה של השינויים האפיגנטיים בעקבות חבלת ראש. כדי לפתח תרופות וטיפולים לחבלות ראש, יש להעמיק את המחקר על קשרי הגומלין שבין פעילות מיטוכונדרית ובקרה אפיגנטית.

        מרץ 2017

        שהאל לובוצק ועדי ארן
        עמ' 181-184

        עשהאל לובוצקי3,1, עדי ארן1,2

        1מחלקת ילדים 2והיחידה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, 3המחלקה לביולוגיה התפתחותית וחקר הסרטן, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים

        כל טיפול רפואי הניתן למטופל משפיע עליו הן ברמה הפיזיולוגית והן ברמה הפסיכו-ביולוגית, ותוצאות הטיפול הן סך כל ההשפעות הללו. בין אם מדובר בטיפול בתרופות, טיפול התנהגותי-רגשי או הליך רפואי, יש לעצם מתן הטיפול ולאופן שבו הוא ניתן השפעה פסיכו-ביולוגית התורמת להשפעה  הפיזיולוגית של הטיפול ויש השפעות גומלין בין השניים. לפיכך, כאשר בוחנים את יעילותו הסגולית של טיפול חדש, יש צורך לנטרל את ההשפעה הפסיכו-ביולוגית של הטיפול על ידי השוואת תוצאות הטיפול הנבדק לטיפול באֵינְבּוֹ, כלומר טיפול בעל מאפיינים דומים ככל הניתן שאינו מכיל את ההשפעה הפיזיולוגית המשוערת. מקובל לכנות את ההשפעה הלא סגולית (האפקט הפסיכו-ביולוגי) בשם "אפקט אֵינְבּו" (תּוֹצָא האֵינְבּוֹ). אולם גם "אפקט האֵינְבּוֹ" (שייקרא כך לאורך הסקירה), מתווך על ידי מסלולים פיזיולוגיים, אשר הבנתנו אותם השתפרה מאוד בשנים האחרונות. בסקירה הנוכחית נדון בהיבטים הנירוביולוגיים של אפקט אֵינְבּוֹ. אנו יודעים כיום שהשפעותיו של אפקט אֵינְבּוֹ על כל טיפול רפואי ועל כל מערכת יחסי גומלין בין מטפל למטופל היא עצומה ועשויה לתרום עד 50% מהשפעת הטיפול, ולכן נודעת חשיבות רבה לכך שכל מטפל יהיה מודע להיבטים אלה.

        נדב משען ודני גריסרו
        עמ' 163-166

        נדב משען, דני גריסרו

        היחידה לגינקואונקולוגיה, אגף נשים ויולדות, בית חולים ליס, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        הטיפול במחלות ממאירות גינקולוגיות, הכולל ברבות מהחולות כריתת שחלות ו/או טיפול בקרינה לאגן, עלול להוביל למצב של חדילת אורח (Menopause) מיידית על כל תסמיניה ועל התחלואה ארוכת הטווח הנלווית לה. טיפול הורמונאלי חלופי נחשב כיעיל ביותר בתסמיני חדילת אורח, אולם בטיחותו עבור נשים שחלו בממאירות גינקולוגית אינה ודאית. ערכנו סקירה של ספרות מתאימה על מנת לברר האם טיפול הורמונאלי חלופי בקרב נשים שחלו במחלות ממאירות גינקולוגיות בטוח ואינו קשור בעלייה בשיעורי הישנות של מחלתן. סקירת הספרות העלתה מחסור ניכר במחקר פרוספקטיבי, אקראי, כפול סמיות. מהמחקר הקיים, המתבסס ברובו על מחקרי עוקבה, אין עדות לכך שטיפול הורמונאלי חלופי מעלה סיכון להישנות סרטן רירית הרחם בשלבים מוקדמים. בדומה, אין עדות לכך שטיפול הורמונאלי חלופי מעלה את הסיכון להישנות מחלות ממאירות של תאי אפיתל בשחלה או אחרות. שאתות עריה ומרבית שאתות צוואר הרחם אינן תלויות הורמונים, והמחקר הדל הקיים אינו מעיד על עלייה בשיעורי ההישנות בנשים הנוטלות טיפול הורמונאלי חלופי.

        לסיכום, על פי המחקר הקיים, אין מניעה עקרונית מטיפול הורמונאלי חלופי בנשים שחלו במחלות ממאירות גינקולוגיות. לנוכח המחסור במחקר, ייעוץ לגבי טיפול חייב להינתן בצורה פרטנית מול כל חולה, תוך הדגשת היתרונות, החסרונות ומגבלות המחקר הקיים בנושא.

        פברואר 2017

        איגור וולודרסקי, שרה שמעוני וקובי ג'ורג'
        עמ' 105-108

        איגור וולודרסקי, שרה שמעוני, קובי ג'ורג'

        המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות, מסונף לאוניברסיטה העברית

        החלפה מלעורית של מסתם הוותין היא פעולה יחסית חדשנית, שבוצעה לראשונה בשנת 2002, אך מאז עברה התפתחות מהירה, וכעת היא מיושמת במרכזים רפואיים רבים ברחבי העולם. הוריה עיקרית לפעולה היא טיפול בהיצרות קשה ותסמינית של מסתם הוותין. בתחילת דרכה הפעולה נועדה לטיפול בחולים שאינם מתאימים לטיפול העיקרי, קרי החלפה של מסתם הוותין בניתוח. יחד עם זאת, יישומה הנרחב של פעולה זו, פיתוח המכשור המיוחד לביצועה וניסיונם המצטבר של מבצעי הפעולה הביאו אותה לדרגה גבוהה מאוד, וכעת יש ראיות התומכות בכך שהפעולה יכולה להיות חלופה עדיפה לניתוח עבור אוכלוסיה נרחבת של מטופלים, ולאו דווקא עבור חולים שמצבם הוא הקשה ביותר.

        במאמר הנוכחי, נסקרת הספרות הרפואית לגבי הפעולה הזו שפורסמה מאז יישומה של הפעולה ועד לאחרונה, כולל המכשור הייעודי לפעולה, גישות לביצועה, הוריות נגד לביצועה, סיבוכיה האפשריים ופרוגנוזה של המטופלים שעוברים את פעולה, תוך התבססות על המחקרים העיקריים שבוצעו בנושא.

        מאיר ורמן ודורון הלפרין
        עמ' 91-95

        מאיר ורמן1,2, דורון הלפרין1,2

        1מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי קפלן, רחובות, 2האוניברסיטה העברית ובית הספר לרפואה של הדסה, ירושלים

        ניתוחים אנדוסקופיים של גתות האף הם מהשכיחים בכירורגיית אף-אוזן-גרון. ההוריה הנפוצה לניתוחים מסוג זה היא דלקת כרונית של האף והגתות (עם או ללא פוליפים). בשלושת העשורים האחרונים השתרש תחום האנדוסקופיה כטיפול הראשוני בחולים עם דלקת כרונית של גתות האף, שלא השתפרו תחת טיפול שמרני. לנוכח העלייה בשכיחותם של הניתוחים האנדוסקופיים, יש להכיר את הרעיונות הפיזיולוגיים העומדים בבסיסם. בהיותו תחום צעיר יחסית, יש דעות שונות באשר לדרך הנכונה להשיג תפקוד אף וגתות תקין במינימום סיבוכים ותחלואה למטופל. המטרה בסקירה זו היא להביא לידיעת הקורא את העקרונות הבסיסים להתפתחות הכירורגיה האנדוסקופית של גתות האף, ולהציג את הבדלים העקרוניים בין הגישה הזעיר פולשנית ובין גישות אחרת הנהוגות בישראל ובעולם כולו. מטרה נוספת היא לחשוף את הקורא לתחום של כירורגית האף והגתות, שהוא שכיח ונפוץ ביותר בישראל ובעולם. יחד עם זאת, הספרות הרפואית בשפה העברית שפורסמה בנושא זה דלה ביותר.

        ספטמבר 2016

        שחר גבע, מוריה יעקבי, אור קלכהיים-דקל, איה טלמור-גוזלן, רועי וסטרייך ונמרוד מימון
        עמ' 554-558

        שחר גבע1, מוריה יעקבי1, אור קלכהיים-דקל1, איה טלמור-גוזלן1, רועי וסטרייך1, נמרוד מימון2,1

        1מחלקה פנימית ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, 2המכון לרפואת ריאות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

        הקדמה: מחלת ריאות חסימתית כרונית (Chronic Obstructive Pulmonary DiseaseCOPD), מוגדרת כמחלה הניתנת למניעה וטיפול, ובעלת השפעות משמעותיות במערכת הנשימה ומחוץ לה. השמנת יתר מוגדרת כ-BMI>30 kg/m2 ושכיחותה הוכפלה בעשורים האחרונים. הקשר האפשרי והשפעת השילוב בין השמנת יתר למחלת ריאות חסימתית כרונית על הופעת והחמרת תסמיני נשימה אינם ברורים עדיין. השמנה נמצאה במחקרים שונים כיתרון הישרדותי בקרב חולי מחלת ריאות חסימתית כרונית, באופן מנוגד למידע האפידמיולוגי באוכלוסייה הכללית לפיו השמנה קשורה לירידה בתוחלת החיים.

        מטרות: המטרה בעבודה היא לחקור הבדלים בין הלוקים במחלת ריאות חסימתית כרונית עם או ללא השמנת יתר, בדגש על מספר התלקחויות המחלה שהובילו לאשפוז.

        שיטות מחקר: ערכנו מחקר קוהורט רטרוספקטיבי. אוכלוסיית המחקר כללה 323 הלוקים במחלת ריאות חסימתית כרונית הנמצאים במעקב במכון הריאות של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בין השנים 2010-2003. מהם, 95 לוקים בהשמנת יתר ו-228 אינם לוקים בהשמנת יתר. משתנים שנאספו כללו מידע דמוגרפי, אנמנזה רפואית, מדד מסת הגוף (BMI), תפקודי ריאות, מידע על אשפוזים ותמותה.

        תוצאות: הלוקים במחלת ריאות חסימתית כרונית שאינם לוקים בהשמנת יתר, נמצאים בסיכון הגבוה פי 1.6 לאשפוז עקב התלקחות המחלה. כמו כן, נשים הלוקות במחלת ריאות חסימתית כרונית נמצאות בסיכון הגבוה פי 1.8 לאשפוז עקב התלקחות המחלה. בבדיקת תפקודי ריאות המאוחרים ביותר במחקר מצאנו, כי ערך FEV1 ויחס FEV1\FVC היו גבוהים יותר בקרב החולים הלוקים בהשמנת יתר. בנוסף, לא נמצאו הבדלים מובהקים בתמותה ובצריכת שירותים רפואיים שונים בין שתי הקבוצות.

        מסקנות: השמנת יתר ומגדר גברי מהווים גורם מגן מפני התלקחויות מחלת ריאות חסימתית כרונית המובילות לאשפוז. תפקודי הריאה של חולים הלוקים בהשמנת יתר נשמרים גבוהים יותר לאורך זמן. עם כל זאת, השמנת יתר אינה משפיעה על הישרדות החולים.

        סיכום: נדרשים מחקרים נוספים בנושא זה, על מנת לגבש המלצות על תזונה ומשקל מטרה ללוקים במחלת ריאות חסימתית כרונית.

        יולי 2016

        רחל ניסנהולץ-גנות, אריאל ינקלביץ ונורית ניראל
        עמ' 426-430

        רחל ניסנהולץ-גנות1,2, אריאל ינקלביץ2, נורית ניראל2

        1אוניברסיטת אריאל, 2מאיירס-גוינט-מכון ברוקדייל

        *המחקר נערך בסיוע המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.

        הקדמה: מערכת היחסים בין הרופאים לחברות-תרופות מעלה דילמות רבות. הפתרונות המוצעים להסדרת הקשר מסווגים לשני סוגים: רגולציה עצמית ורגולציה של המדינה. מטרותינו היו לבחון באיזה אופן התערבות המחוקק מחד גיסא, והרגולציה העצמית מאידך גיסא, מסדירות את מערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות ומשפיעות עליה, וכן לבחון את עמדותיהם של בעלי העניין הרלוונטיים לגבי הסוגיות הבאות: (1) מערכת היחסים בין הרופאים לחברות התרופות, (2) צעדים שיש לנקוט בעתיד להתמודדות עם דילמות אתיות שמעלה מערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות. 

        שיטות: (1) נערכו ראיונות עומק בקרב 42 נציגים בכירים של כל השחקנים הרלוונטיים, תוך דגש על הזהות האירגונית שלהם, מתוך הנחה שעמדותיהם בנושא מושפעות ומעוצבות במידה רבה על ידי המיקום (Positioning) הארגוני והמקצועי שלהם. ניתוח הראיונות  התבצע באמצעות תוכנת הנריילזר, (2) ניתוח שלושה מאגרי מידע, של משרד הבריאות, של ההסתדרות הרפואית ושל פארמה-ישראל, ביחס לתרומות המועברות מחברות תרופות לגופים שונים במערכת הבריאות.

        תוצאות: השפעת החקיקה בישראל על מערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות כמעט אינה מורגשת. עם זאת, בשנים האחרונות חלים שינויים במערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות, שמקורם ברגולציה עצמית בינלאומית, המובילה להסדרה חוזית של הקשר, לירידה ברמת האירוח ולפיקוח פנימי הדוק יותר על מערכת היחסים.

        מסקנות: החקיקה בישראל אינה מקיימת באופן מספיק את התפקיד שייעדו לה. קיימים פתרונות לצמצום ההשפעה של מערכת היחסים על הרופאים, אך בשלב הראשון על המחוקק לקבל החלטה באיזו מידה, אם בכלל, הוא מעוניין לעסוק בנושא. אם הריבון יבחר להוביל את הטיפול בסוגיה, נראה בקרוב חקיקה נוספת העשויה להגביל את סכומי התרומות המותרים.

        מרץ 2016

        יהודה לרמן
        עמ' 185-188

        יהודה לרמן

        המרכז לרפואה תעסוקתית, הנהלה ראשית, שירותי בריאות כללית

        החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב

        ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) מרכזת את רוב ספרות המשפט העברי בעידן שלאחר התלמוד. לספרות השו"ת, בהיותה ברובה לקוחה מהמציאות של חיי המעשה בקהילות היהודיות, יש תרומה נכבדה לחקר ההיסטוריה היהודית על כל ענפיה. במאמר סקירה זה אדגים את השימוש בספרות השו"ת לחקר ההיסטוריה של הרפואה התעסוקתית, תוך השוואת תהליך קבלת החלטות בנושא כושר עבודה המוצג בספרות השו"ת לזה שמבוצע על ידי הרופא התעסוקתי בעידן המודרני.



         

         

         



        ספטמבר 2015

        שלי טרטקובר מטלון, גלי אפשטיין שוחט, ליאת דרוקר ומיכאל לישנר. עמ' 530-534
        עמ'

        שלי טרטקובר מטלון1,2, גלי אפשטיין שוחט1,2, ליאת דרוקר1,2, מיכאל לישנר1,2,3


        1. מעבדה אונקוגנטית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, 2הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, 3מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא



        סרטן בתקופת ההריון הוא תופעה נדירה המתקיימת באחד מכל 1,000 הריונות. אחת המחלות הממאירות השכיחות ביותר בהריון הוא סרטן השד. סרטן שד המתגלה במהלך הריון הוא לרוב בשלב מתקדם של הממאירות בהשוואה לנשים שאינן הרות, והשאתות מבטאות פחות את הקולטן לאסטרוגן. חילוקי דעות קיימים בנוגע להשפעתו של ההריון על פרוגנוזת סרטן השד: בעוד שחלק מהחוקרים בתחום טוענים כי הריון אינו משפיע על הממאירות, חוקרים אחרים טוענים בדיוק ההפך. למרות שסרטן שד המתגלה בהריון הוא לרוב בשלב מתקדם עם גרורות, הרי שאין כמעט גרורות סרטניות על פני העובר והשליה. במהלך התפתחות השאת הממאירה, נוצרת תקשורת בינה לבין סביבתה הקרובה. כתוצאה מכך משתנה הסביבה, והיא עצמה תורמת להתפתחות השאת הממאירה. הנושא בעבודתנו זו הוא השפעתה של סביבת ההריון וגורמי השליה על מהלך סרטן השד. תהליך ההשרשה של השליה שבו תאי ה-EVT (Extravillous trophoblast) ממלאים תפקיד מרכזי מזכיר מאוד את תהליך ההשרשה של תאי סרטן לרקמה. שני התהליכים חולקים מסלולים ביוכימיים משותפים. עובדה זו מעלה אפשרות, כי גורמי שליה יכולים להשפיע על הביולוגיה של סרטן השד. במחקרי עבר בחנו אנו השפעת שליה משליש ראשון של ההריון על תאי סרטן שד. במהלך המחקר, תאי סרטן שד תורבתו עם שתלי שליה משליש ראשון להריון בעת שאלו השתרשו בתוך מצע מטריג'ל. מצאנו, כי השליה הפחיתה את ביטוי הקולטן לאסטרוגן על פני תאי הסרטן, והגבירה את יכולת הנדידה והפולשנות שלהם. כתוצאה מכך, תאי הסרטן התרחקו מהאזורים הסמוכים לאזורי ההשרשה של השליה. מסלולים הורמונאליים היו מעורבים בתהליכים אילו. תוצאות אלו יכולות להסביר את ריבוי הגרורות של סרטן השד בהריון, מחד גיסא, ואת העובדה שלא מתפתחות גרורות סרטניות בשליה, מאידך גיסא.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303