מטרת המחקר: הערכת שיעור הימצאות אסטיגמטיזם של הקרנית בקרב מועמדים לניתוח כריתת ירוד. בחינת ההבדלים במדדי העיניים בין האוכלוסיה היהודית והבדואית בדרום הארץ.

שיטות: מחקר סקירת תיקים רטרוספקטיבי במטופלים שהיו מועמדים לניתוח כריתת ירוד במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע בין השנים 2016-2015. המדידות הביומטריות בוצעו באמצעות מכשיר מסוג .(Carl Zeiss Meditec AG) IOLMaster

תוצאות: אסטיגמטיזם הקרנית הממוצע בדיופטר (D) בקרב כלל אוכלוסיית המחקר היה D0.83±1.2, בקרב מטופלים ממוצא בדואי – D0.84 ± 1.26, ובקרב מטופלים ממוצא יהודי – D0.82 ± 1.17 (p value = 0.08). בקרב 20% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הנמוך מ-D0.5. בקרב 72% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הנמוך מ-D1.5. בקרב 9% מהאוכלוסייה נמצא אסטיגמטיזם של הקרנית הגבוה מ-2.5D. בהשוואת אורך גלגל העין ונתוני קרטומטריה בין אוכלוסייה ממוצא בדואי לאוכלוסייה ממוצא יהודי נמצאו הבדלים מובהקים. בקרב מטופלים ממוצא בדואי נמצא אורך גלגל עין קצר יותר (23.41mm± 1.62 vs. 23.67mm± 1.55, p=0.01) וקרנית שטוחה יותר בשני הצירים: (p<0.01, 43.18D ± 1.76 vs. 43.62D ± 1.79) (44.44D ± 1.84 vs. 44.77D± 1.89,(p<0.01. נמצא אסטיגמטיזם גבוה יותר באוכלוסיות הגברים לעומת נשים (1.24D vs.1.15D , p-value=0.04).

מסקנות: במחקר זה נמצאו הבדלים בעלי מובהקות סטטיסטית במדדים הביומטריים בהשוואה בין מטופלים ממוצא יהודי למטופלים ממוצא בדואי בקרב אוכלוסיית המועמדים לניתוח כריתת ירוד בדרום. כמו כן, בקרב גברים נמצא ממוצע אסטיגמטיזם בשיעור גבוה יותר מנשים, אך בפער בעל משמעות קלינית זניחה. אסטיגמטיזם של D1.50 ומעלה נצפה ברבע לערך מהמועמדים לניתוח. מועמדים אלו יכולים להפיק תועלת מתיקון האסטיגמטיזם במעמד הניתוח לכריתת הירוד באמצעות השתלת עדשות מתקדמות או בשיטות אחרות.

במהלך ניתוח בן זמננו לסילוק ירוד, העדשה הטבעית שלנו מוחלפת בעדשה תוך עינית מלאכותית המפצה על אובדן אופטי בעת הסרת העדשה. העדשה הקונבנציונלית היא חד מוקדית (מונו-פוקלית) ומחייבת הרכבת משקפיים כדי לראות באותה עין בטווחים שונים. בשנים האחרונות פותחו מספר אפשרויות נוספות של עדשות המלאכותיות הכוללות: עדשות רב מוקדיות (מולטי-פוקליות: Bifocal, Trifocal) עדשות "טוריות" המתקנות אסטיגמטיזם של הקרנית, ועדשות עם אורך מוקד מורחב EDOF ( (Extended Depth of Focusושילובים שלהם. בניתוח בן זמננו לסילוק ירוד מתקנים לא רק את איכות הראייה, אלא גם את איכות החיים, ומפחיתים את התלות במשקפיים לאחר הניתוח לראייה חדה בכל טווח, רחוק, בינוני או קרוב.

שמעון שטורך¹, נדב וילנר², אורורה טובי³, סימונה קרויטורו⁴, ולדימיר וולפסון⁴, אברהים מטר⁵, אלינור גרושקה⁶, מגד עודה⁷, אפרת וולפוביץ⁸, אלעד שיף², יצחק רוזנר⁹, אליאס טובי¹⁰, אהרן קסל¹⁰, עופר בן יצחק¹², בועז מושקוביץ¹¹, עופר נתיב¹¹

¹המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ²מחלקה פנימית ב', ³היחידה לאולטרסאונד (על שמע), ⁴מחלקת הדימות, ⁵המחלקה לכירורגיה, ⁶המכון לנפרולוגיה ויתר לחץ דם, ⁷מחלקה פנימית א', ⁸מחלקה פנימית ג', ⁹המחלקה לרימטולוגיה, ¹⁰המכון לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, ¹¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ¹²המחלקה הפתולוגית מרכז רפואי רמב"ם, הקריה לבריאות האדם

הקדמה: נכון להיום, יש דיווחים מועטים בספרות על אופן התפלגות מחלות הכליה בישראל. בנוסף, על פי הספרות העולמית, שכיחות מחלות הכליה לסוגיהן נמצאת במגמת שינוי בעשרות השנים האחרונות. לידע האפידמיולוגי בנושא זה חשיבות רבה, ועל הרופא המטפל להכיר את האבחנות המבדלות הרלוונטיות להסתמנות הקלינית של המטופל. מובאת בזאת סקירה מקורית של התפלגות מחלות הכליה על פי ביופסיה באוכלוסיית המחקר, אשר לטעמנו משקפת באופן עדכני את התפלגות מחלות הכליה לפי ביופסיה במדינת ישראל.

מטרה: לחקור את שכיחותן של מחלות הכליה בחולים שעברו ביופסיית כליה, לפי גיל, מין, מוצא והסתמנות קלינית.

שיטות: בין השנים 2014-2000 בוצעו במרכז הרפואי בני ציון בחיפה 155 ביופסיות כליה במסגרת בירור מחלות כליה לפי ההוריות מקובלות. מרבית הביופסיות (65%) בוצעו בטכניקה המקובלת של דיקור עם מחט בגישה אחורית, ואילו שאר הביופסיות (35%) בוצעו בגישה ניתוחית זעיר פולשנית. ב-148 ביופסיות נתקבלה כמות רקמה שהספיקה לביצוע אבחנה פתולוגית.

תוצאות: ההוריות השכיחות ביותר לביצוע הביופסיה היו תסמונת נפרוטית, תסמונת נפריטית וחלבון בשתן (37.4%, 25.8% ו-24.5%, בהתאמה). מספר פקעיות ממוצע לביופסיית מחט היה 17.5 ואילו בגישה זעיר פולשנית היה המספר הממוצע 82.23, ושיעור הכישלון הטכני היה 7% לעומת 0%, בהתאמה – הבדלים שנמצאו מובהקים סטטיסטית. האבחנה הפתולוגית השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית הנבדקים הייתה Focal Segmental Glumerulosclerosis (להלן: FSGS), אשר היוותה כ-20% מכלל הדגימות, ולאחריה בסדר יורד: Chronic glumerulonephritis (להלן: Chronic GN), IgA Nephropathy, Lupus Nephritis, Minimal Change disease (להלן: MCD), Membranous Nephropathy, Tubular Interstitial Nephritis (להלן: TIN) (11.5%, 11.5%, 10.1%, 9.5%, 8.1% ו-6.1%, בהתאמה).

מסקנות: FSGS הייתה האבחנה השכיחה ביותר בכלל אוכלוסיית המחקר, בקבוצת החולים שעברו ביופסיה עקב תסמונת נפרוטית או חלבון בשתן, השכיחה ביותר בקרב גברים, והשכיחה ביותר בחולים מעל גיל 60 שנים. בחולים מגיל 30 שנים ומטה הייתה IgA nephropathy השכיחה ביותר.

דיון וסיכום: בשנים האחרונות, FSGS הולכת ותופסת מקום מרכזי מבחינת שכיחות ביחס לשאר מחלות הכליה, ומימצא זה תואם מחקרים עדכניים במדינות אחרות בעולם. הודגמה גם מרכזיותה של IgA Nephropathy, בעיקר באוכלוסייה הצעירה ובחולים שהסתמנו עם המטוריה. למיטב ידיעתנו אין נתונים על שכיחות מחלת FSGS בישראל, ומחקרנו מהווה נדבך חשוב בידע האפידמיולוגי הקיים.

ליאור פרל, עבד עסלי, חנה וקנין, ירון שפירא, מרדכי וטורי, אלכסנדר שגיא, רן קורנובסקי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין (קמפוס בילינסון), פתח תקווה

אי ספיקת המסתם הדו צניפי היא מחלה שכיחה, ובעלת משמעות קלינית ופרוגנוסטית בקרב חולי אי ספיקת לב. בחולים הנמצאים בסיכון מוגבר בניתוח, ניתן לטפל באי ספיקת המסתם הדו צניפי על ידי השתלת התקן ה-MitraClip בגישה מלעורית. גישה זו מאפשרת גמישות רבה, לרבות שימוש בקליפ נוסף בעת הצורך – במהלך הפעולה הראשונית או בפעולה נשנית לאחר מעקב.

בפרשת חולה נוספת, מובא מהלך הטיפול בחולה קרדיומיופתיה איסכמית דו חדרית חמורה, אשר עבר השתלה של התקן ה-MitraClip   חמישה חודשים קודם לאירוע הנוכחי, וכעת מסתמן עם החמרה קלינית והחמרה נוספת באי ספיקת המסתם הדו צניפי.

אלי צוקרמן¹, ריפעת ספדי² , רן אורן³, אורן שבולת⁴ ,יעקב ברוך⁵, רפאל ברוק⁴, יואב לוריה⁶ ,רן טור-כספא ⁷ , סייף אבו מוך ⁸ , דני שובל ², זיו בן ארי ⁹ *

¹היחידה למחלות כבד, מרכז רפואי כרמל ומחוז חיפה וגליל מערבי, שירותי בריאות כללית, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²היחידה למחלות כבד, בית חולים הדסה עין כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, בית חולים הדסה עין כרם, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים , ⁴היחידה למחלות כבד, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁵יחידת הכבד, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁶היחידה למחלות כבד, בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁷המכון למחלות כבד, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ⁸היחידה למחלות כבד, בית חולים הלל יפה, חדרה, ⁹המכון למחלות כבד, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הטיפול המקובל עד היום כנגד זיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C, Standard Of Care therapy (SOC), כולל טיפול ב-Pegylated interferon alpha (pegIFNα-2a/2b) וב-Ribavirin (RBV) למשך 48-24 שבועות, בהתאם לגנוטיפ הנגיפי. טיפול זה כרוך בהשפעות לוואי ומוביל להשגת Sustained Virologic Response (SVR) רק ב-40%–50% מהמטופלים עם גנוטיפ 1. פיתוח תרופות נוגדות נגיפים (אנטי-ויראליות) הפועלות ישירות נגד אתרים החיוניים למעגל החיים של נגיף ההפטיטיס C, ה-Direct Acting Antiviral agents (DAAs), הוביל לאחרונה לפריצת הדרך גדולה בטיפול בזיהום הכרוני בנגיף. ה-DAAs מסווגים לשתי קבוצות עיקריות: מעכבי פולימרזות ומעכבי פרוטיאזות. תוצאות מחקרים קליניים מעידות על כך שטיפול בתרופות החדשות מקבוצת מעכבי הפרוטיאזות (Telaprevir ו-Boceprevir) במישלב עם ה-SOC במטופלים עם גנוטיפ 1, הוביל לשיפור משמעותי בשיעור השגת SVR בקרב מטופלים שטופלו לראשונה ("נאיביים") (70%) ובמטופלים "מנוסים". הטיפול במעכבי הפרוטיאזה מאפשר קיצור של משך הטיפול בקבוצות מטופלים מסוימות. על פי הנחיות משרד הבריאות בישראל, המישלב בין Telaprevir (Incivo) אוBoceprevir   (Victrelis) לבין  pegIFNα-2a/2b  וריבווירין  הוא היום סטנדרט הטיפול החדש בזיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C, גנוטיפ 1. מוצגים  בזאת המלצות ועדה מקצועית מטעם החברה הישראלית לטיפול הסטנדרטי החדש בזיהום כרוני בנגיף דלקת כבד C (הפטיטיס C), גנוטיפ 1.

אלעד אשר, חנוך הוד, יונתן בובר, רואי בייגל, אורי וטורי, שלומי מטצקי

היחידה לטיפול נמרץ לב, מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

שפעול (Activation) וצימוד (Aggregation) טסיות דם, ממלאים תפקיד מרכזי בפתוגנזה של אירוע כלילי חד (Acute Coronary Syndrome – ACS) ובסיבוכי קרישה לאחר צנתור לב כלילי התערבותי (Percutaneous Coronary Interventions – PCI). בהתאם לכך, טיפול בנוגדי טסיות דם הכולל אספירין (ASA) וקלופידוגרל (Clopidogrel), מהווה נדבך חשוב בטיפול ב-ACS ובמניעת סיבוכי קרישה לאחר PCI.

דווח על שונות ניכרת בתגובה האישית למינונים המקובלים של נוגדי טסיות הדם הניתנים כטיפולים שבשגרה, שהתבטאה בחלק מהחולים בעמידות לטיפול. חולים אלה זכו לכינוי 'חולים עמידים לאספירין או לקלופידוגרל' (ממשפחת התיאנופירידינים). בשנים האחרונות אף התפרסמו מספר עבודות שנדונה בהן תופעת העמידות לתרופות נוגדות טסיות דם והוצעו מספר טיפולים פרמקולוגיים.

המטרה בסקירה זו היא לעמוד על האפידמיולוגיה, השכיחות, החשיבות הקלינית ופתרונות אפשריים לבעיית העמידות לקלופידוגרל.

נטע נוצר¹, רן טור-כספא²

¹היח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, ²משרד הדיקן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 2003 הוחלט מטעם הפקולטה לרפואה סאקלר על הוספת התנסות (קלרקשיפ קצר) באונקולוגיה. המטרה היא להמחיש  לסטודנט את מיגוון מחלות הסרטן, התאמת הטיפולים  בגישה כוללנית לחולה על-ידי הצוות הרב-מקצועי, תוך הבלטת הצד הנפשי בטיפול, וביצירת אמון בין הרופא לחולה ולמשפחתו. הסטודנטים למדו בארבעה מרכזים רפואיים המסונפים לפקולטה: שיבא, סוראסקי, רבין ואסף הרופא.

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לדווח על תגובות הסטודנטים להתנסות באונקולוגיה, לבדוק את תרומתה הייחודית להכשרת הסטודנט ולהציע דרכים לשיפורה.

לשם כך חובר שאלון מיוחד שנכללו בו 6 נושאים ושהועבר בתום ההתנסות. שיעור ההשבה היה 87% (מתוך 83 סטודנטים), מהם 55% הן נשים. התשובות סוכמו על-פי תוכנן, והן מובאות בזאת בגישה איכותית  וכמותית.

ההתנסות תרמה לשינוי התייחסות הסטודנטים לחולי סרטן עם רכישת הידע והחשיפה למחלות ולטיפולים (75% מהמשיבים). מרבית הסטודנטים הדגישו את ההמחשה של ההיבט המקצועי של יחסי רופא-חולה, המתבטא במחויבות ובהתייחסות אנושית (למעלה ממחצית המשיבים). כל אלה תרמו לתפיסת האונקולוג כשונה מרופאים בתחומים אחרים (70% מהמשיבים). החשיפה נטעה תחושת אופטימיות רבה יותר באשר לסיכויי הריפוי. תרומת ההתנסות ליצירת הנעה (מוטיבציה) לעסוק באונקולוגיה בעתיד מפתיעה בהיקפה (25% מהמשיבים). חשיפת הסטודנטים לרפואה פליאטיבית ולטיפול בכאב ראויה להגברה לדעת מרבית הסטודנטים (75%). נבדק גם הקשר בין משתני רקע – מיגדר הסטודנט ומחלת סרטן במשפחה לתגובות הסטודנטים. נמצא, כי נשים מדווחות יותר מגברים על התרומה והחשיבות של ההיבטים ההתנהגותיים, בעוד שהגברים מדגישים את הרחבת הידע והטכנולוגיות. לא נמצא קשר עם שכיחות מחלת סרטן במשפחה.

לסיכום, בעידן הרפואי של חיוניות בהעמקת יחסי רופא-חולה וראייה כוללנית של החולה ומשפחתו, ובמיוחד במחלות מתמשכות, נראה כי התנסות הסטודנטים במהלך חשיפתם למחלקה לאונקולוגיה ושירותיה, מהווה מיסגרת חיוביות וייחודית להשגת מטרה זו. תמיכה לכך יש לראות בתגובות הסטודנטים, כפי שהובאו במחקר זה.

Experience with 100 Liver Transplant Recipients 

Ezra Shaharabani, Ziv Ben-Ari, Nathan Bar-Nathan, Alex Yusim, Rivka Shapira, Ran Tur-Kaspa, Zaki Shapira, Eytan Mor

Transplantation Dept., Liver Institute, Rabin Medical Center; and Pediatric Gastroenterology Institute, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva

Liver transplantation is the treatment of choice for end- stage liver disease. During the past 8 years we performed 102 liver transplants in 84 adults and 16 children. In the adults, 9 were combined transplants: 1 a liver-pancreas transplant for type I diabetes, and 8 liver-kidney transplants. In the children, transplants included 5 whole-livers, 5 left-lateral liver segments from living-related donors, 4 reduced-grafts of right or left lobes, and 2 split left-lateral segments.

At a mean follow-up of 31 months (range 1-96) 70 were alive, 3 had died during surgery and 15 during the first postoperative months. Mortality was due to primary graft non-function (7), sepsis (10), intracranial hemorrhage (1), tumors (4), recurrent hepatitis B (2), biliary strictures (2) and chronic rejection (1). The 1- and 4-year survival rates were 79.5% and 69.6%, respectively.

After transplantation, 10 developed biliary stricture (5 corrected by balloon dilatation) and 8 anastomotic stricture (7 corrected by surgery), and there were 2 multiple intra-hepatic strictures. There was hepatic artery thrombosis in 5, including 4 children. In 3, grafts were salvaged by thrombectomy and 2 others underwent re-transplantation. In those who survived transplantation by more than 1-month, recurrent hepatitis B was seen in 6 of 17 (35%) and recurrent hepatitis C in 12 of 19 (63%).

Thus, results of our first 100 liver transplants are similar to those reported by larger centers, showing that in an appropriate setting good results can be achieved by small transplant programs.

Low Prevalence of Hepatitis G Infection in Dialysis Patients

Doron Zamir, Shimon Shtorch, Chen Zamir, Zvi Fireman, Hilkiau Zonder

Internal Medicine Dept. A, Liver Clinic, Dialysis Unit and GI Unit, Hillel Yaffe Hospital and Hadera Subdistrict Health Office

Prevalence of hepatitis G virus (HGV) infection in the general western population ranges from 0.2-1.5%. In high-risk groups, such as patients with chronic liver disease, hematologic disorders and drug addicts, prevalence is as high as 10%-15%. Dialysis patients have increased rates of HGV infection (6%-50%).

We evaluated prevalence of HGV infection among dialysis patients, and the association between HGV infection and hepatitis C virus (HCV) infection. Serum samples were screened for HGV infection by RT-PCR. Screening for HCV infection was performed by an EIA test and confirmed by RIBA and RT-PCR for HCV. Sera were also tested for HBV markers.

The study group included all 78 hemodialysis patients and 7 of the 12 peritoneal dialysis patients in our unit during September to November 1997. 4 (5.2%) were HGV-positive but none were peritoneal dialysis patients. 1 of the 12 HCV-positives was also infected with HGV. HGV infection was not associated with duration of dialysis, number of blood transfusions or levels of transaminases.

Prevalence of HGV infection among our hemodialysis patients was low (5.2%), but higher than reported for the general population. Prevalence of HGV/HCV infection in hemodialysis patients was low and unrelated to duration of dialysis, number of blood transfusions and levels of transaminases.

Acute Malaria in an Israeli Tourist to Kenya

Doron Zamir, Chen Zamir, Shimon Storch, Moni Litmanovich, Paltiel Weiner

Dept. of Internal Medicine A, Hadera Sub-District Health Office and Nephrology Dept. and Intensive Care and Infectious Disease Units, Hillel Yaffe Medical Center, Hadera

Malaria is 1 of the main causes of death in third world countries. It has become extinct in Israel and imported cases are rare, since most visitors to endemic countries take anti-malarial prophylaxis. We report an Israeli tourist to Kenya infected with falciparum malaria complicated by severe metabolic acidosis, renal failure and adult respiratory distress syndrome. After intensive care treatment this preventable condition improved.

Living-Related Liver Transplantation

N. Bar-Nathan, Z. Shapira, E. Shaharabani, A. Yussim, Y. Ben-Ari, T. Sheinfeld, I. Zehavi, R. Shapira, G. Dinari, Z. Ben-Ari, R. Tur-Kaspa, E. Mor

Dept. of Transplantation and Liver Institute, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), and Pediatric Intensive Care and Pediatric Gastroenterology Units, Schneider Children's Medical Center, Petah Tikva

Our experience with living-related liver transplantation is described. In 2 boys and 1 girl, aged 4-4.5 years with acute, fulminating hepatitis A, the presence of very severe jaundice (bilirubin levels > 18 mg%) associated with severe coagulopathy (INR>10) and encephalopathy indicated the need for urgent liver transplantation. In all 3 cases the left lateral hepatic segment of a matched blood type parent was transplanted. None of the donors suffered a serious complication postoperatively and all returned to full activity in 6-16 weeks. The post-transplantation course was uneventful in 1 child, but in the other 2 there was hepatic arterial thrombosis in 1 at 1 day and in the other at 8 days post-transplantation. Early detection of arterial thrombosis by Doppler sonography permitted salvage of the 2 hepatic grafts after thrombectomy and re-anastomosis. In 1 of these 2 children an anastomotic biliary stricture was found 2 months after transplantation. It was corrected at surgery and a percutaneous stent was inserted. All 3 children are alive with normal graft function at 2, 7 and 8 months post-transplantation, respectively. This initial experience indicates that living-related liver transplantation is feasible in Israel. The technique might help to solve our severe organ shortage for children awaiting liver transplantation.

Liver Allografts from Donors older than 60: Benefits and Risks

Eytan Mor, Dan Shmueli, Ziv Ben-Ari, Nathan Bar-Nathan, Ezra Sharabani, Alexander Yussim, Boris Dorfman, Ran Tur-Kaspa, Zaki Shapira

Transplantation Dept. and Institute of Liver Diseases, Rabin Medical Center, Beilinson Campus; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

With limited organ resources and an increasing number of candidates for liver transplantation, the world-wide trend is towards using liver allografts from donors older than 60 years. This strategy, however, may be hazardous because of the known correlation between advanced donor age and graft dysfunction. Since January 1996, each of 5 patients received a liver allograft from a donor older than 60 years. Preservation time in these cases was shortened as much as possible and liver allografts were used only if there were no other potential risk factors for primary nonfunction. Mean cold ischemic time was significantly shorter in this donor group (7.8 hrs) than for livers from 28 younger donors (10.2 hour; p<0.01). 3 of the 5 grafts from older donors had normal function immediately. The other 2 initially had biochemical features of preservation injury, but graft function returned to normal within the first week after transplantation. All 5 patients currently have normal graft function, with follow-up ranging from 3-8 months. There was no difference between the 5 recipients of grafts from older donors and 28 adult recipients of grafts from younger donors in extent of preservation injury and in immediate graft function. We conclude that in countries with limited organ resources, such as Israel, liver allografts from older donors can be used within defined limits and minimal preservation time.