תוצאת חיפוש

דלקת מעי נמקית (Necrotizing enterocolitis) היא גורם חשוב בתחלואת ובתמותת ילודים, בעיקר בקרב פגים במשקל לידה נמוך. על אף המחקר הרב בתחום זה לאורך העשורים האחרונים, הידע בתחום עדיין לוקה בחסר. לאורך השנים זוהו גורמי סיכון כמו גם גורמים מגנים, אך עדיין אין אסטרטגיית מניעה ברורה והשיעור של דלקת מעי נמקית נשאר קבוע לאורך השנים. ההחלטה על טיפול שמרני או ניתוחי, מלבד במספר הוריות ברורות, היא החלטה הנתונה לשיקול דעת הרופאים המטפלים.

באחר זה מובאת פרשת חולה, פגה, אשר מתחילת חייה הראתה קשיים בקליטת תזונה, עם הידרדרות במצבה לאחר טיפול בעירוי דם. הפגה אובחנה עם דמ״נ וטופלה שמרנית עם שיפור והחמרה במצבה לסירוגין, עד לזיהוי של היצרות במעי, אשר טופל בניתוח. בהמשך נביא סקירה על גורמי הסיכון ואסטרטגיות המניעה, ובנוסף מחקרים לגבי הקשר בין מתן מוצרי דם להופעת דלקת מעי נמקית

נגעים בעור מלידה שכיחים ורובם שטחיים, חולפים ואינם מהווים אתגר אבחוני או צורך בטיפול מידי. במקרה להלן נדון בפג שבוע 35 אשר הסתמן לאחר לידתו עם קילוף עור שהתקדם במהירות להתפתחות נמק מקומי ופגיעה נוירולוגית. באבחנה המבדלת עלו סיבות שחלקן עלולות לסכן את חיי הילוד ולכן בוצעו בדחיפות בדיקות, כולל בדיקות דימות שונות, וניתנו טיפולים רחבי טווח בייעוץ רב-דיסציפלינרי שכללו טיפול אנטיביוטי, מוצרי דם שונים ונוגדי קרישה, ופיזיותרפיה לשיקום. תחת טיפול זה חל שיפור ניכר במצב היד אך נותרה הגבלה מבחינה תפקודית. לאחר שלילת אטיולוגיות שונות לממצא בעור, התינוק שוחרר לביתו באבחנת עבודה של Congenital Volkmann Ischemic Contracture (CVIC) עם המלצות להמשך מעקב וטיפול.

 בהיותו בן שבעה שבועות שב לאשפוז בשל פרכוס מוקדי הנגרם כתוצאה מאוטם, ובגיל חמישה חודשים אובחן עם הסתמנות קלינית של שיתוק מוחין.

לסיכום, יש לכלול מחלה זו באבחנה המבדלת על אף היותה נדירה, בשל חשיבות האבחון והטיפול המוקדם

הקדמה: יעילותה של הפעלה שיקומית הוכחה בחולים עם הפרעות בתפקוד ואף בחולים עם תחלואה קשה, אך לא ברור האם חולים הלוקים בקיהיון ומתגוררים במוסדות לתשושי נפש יכולים אף הם להפיק תועלת מתכניות שיקום.

מטרות: לבדוק האם תכנית הפעלה שיקומית לשיפור תפקוד וניידות בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש שחלה ירידה בתפקודם יכולה לשפר את תפקודם של הדיירים.

שיטות: תכנית ההתערבות בוצעה בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש בשלושה מוסדות גריאטריים, וחולים שאושפזו בבית החולים השיקומי פלימן והתאימו להגדרה התפקודית של תשושי נפש, נבחרו כקבוצת בקרה. ההתערבות כללה תכנית שיקום מלאה תוך שימוש בתכנית ייחודית לקידום הניידות בקרב חולי קיהיון הכוללת שיטות תקשורת מתאימות לחולי קיהיון עם התאמה אישית.

תוצאות: 74 חולים הוכללו במחקר (24 בקבוצת ההתערבות ו-50 בקבוצת הבקרה). נצפה שינוי ניכר בכל מדדי התפקוד בקבוצת ההתערבות ובקבוצת הבקרה. מידת השיפור בקבוצת ההתערבות הייתה גבוהה יותר משמעותית בהשוואה לקבוצת הבקרה. מידת השיפור שנצפתה ב-FIM היא+119.2 ± 30.8%  בקבוצת ההתערבות ו- +83.3 ± 41.9%בקבוצת הבקרה (p<0.001). מידת השיפור שנצפתה ב-ADL היא +143.5 ± 102.6% בקבוצת ההתערבות ו-+59.0 ± 90.2% בקבוצת הבקרה (p<0.001) .

מסקנות: נמצא, כי תכנית ההפעלה השיקומית לשיפור תפקוד וניידות בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש שחלה ירידה בדרגת תפקודם היא ישימה ויעילה. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית של התערבויות מסוג זה.

אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, מוחמד חיג'אזי¹, עאטף מריח¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: ריבוי תרופות, טיפול בתרופות בסיכון והשפעות לוואי לתרופות, מהווים בעיות קליניות שכיחות ביותר בקרב קשישים המתגוררים במוסדות. במעט מאוד מחקרים נבדקו תוכניות מבוקרות להפחתה במינון או להפסקת טיפול בתרופות באוכלוסיה זו.

מטרות: להשוות את היעילות של תוכנית מבוקרת להפחתה במינון או הפסקת טיפול בתרופות לעומת הטיפול הרגיל בקרב קשישים המתגוררים במוסדות.

שיטות: תוכנית ההתערבות בוצעה בשתי מחלקות סיעודיות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), בעוד שדיירי שתי מחלקות סיעודיות בבית הורים חמדת אבות בחיפה היוו קבוצת בקרה. ההתערבות כללה הפחתת מינון מבוקרת הדרגתית של תרופה יחידה, או הפסקה מוחלטת של נטילתה, מתוך ארבע קבוצות של תרופות. התוצאות העיקריות היו הפסקה או הפחתת מינון של התרופה עם הטבה בתסמינים, ללא הישנות סימני או תסמיני המחלה.

תוצאות: 55 דיירים הוכללו וסיימו את המעקב בקבוצת ההתערבות. בקרב 65.5% מהנכללים בקבוצת ההתערבות הצליח הניסיון בהפסקת התרופה, לעומת 27% בקבוצת הבקרה [הפרש של 73% (95%CI,58%-85%) מיתאם פנימי 0.001, המספר הנדרש לטיפול 2.60]. הפחתת מינון הושגה בקרב 11% נכללים נוספים מקבוצת ההתערבות. בניתוח רב משתנים לגיל (מעל 80 שנים לעומת מתחת ל-80 שנים), מין ומספר התרופות (מעל 10 ימים לעומת מתחת ל-10 ימים) לא היו השפעות על שיעורי ההצלחה של ההתערבות.

מסקנות: תוכנית התערבות מבוקרת להפחתה במינון או הפסקת טיפול בתרופות בקרב קשישים המתגוררים במוסדות, נמצאה ישימה ויעילה. קיים צורך בהיערכויות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר, עם הקצאה אקראית של התערבויות מסוג זה.

טל אלמגור¹, יונתן אייזן², מתתיהו האריס², מיה לבנטל-רוברטס² , אורה הס¹, נעמה שוורץ³, צופיה צנעני אילת⁴, ירדנה טננבאום-רקובר^1,5

¹המכון האנדוקריני לילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה,  ²מרכז רפואי" הר סיני", ניו יורק, ארה"ב,  ³יחידת המחקרים, מרכז רפואי העמק, עפולה,  ⁴מחוז צפון שרותי בריאות כללית,  ⁵הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הקדמה: בארבעת העשורים האחרונים חלה עלייה ניכרת בהיארעות ההשמנה בחברה המערבית, הן במבוגרים והן בילדים. בישראל המגמה דומה, אך אין נתונים מדויקים ועדכניים על היקפה. העלייה בהיארעות ההשמנה בילדים מיוחסת לשינוי באורח החיים, הכולל צריכת מזון מהיר וירידה בפעילות גופנית.

המטרה במחקר: להעריך את שיעור ההשמנה בקרב ילדים בצפון מזרח מדינת ישראל ולהשוות את הנתונים עם שיעור ההשמנה בשנים קודמות.

שיטות: נאספו נתונים של משקל, גובה ו-(Body Mass Index (BMI בהתבסס על מאגר נתונים מחשבי של שירותי בריאות כללית בין השנים 2012-2010 ובין השנים 2007-2005. נכללו במחקר 94,239 ילדים בגילים 18-2 שנים.

תוצאות: 24% מהילדים נמצאו עם BMI מעל אחוזון 85 מתוכם 10.5% לוקים בהשמנת יתר. שיעור הבנים שלקו בהשמנה היה גבוה משיעור הבנות (11.5% ו-9.5%, בהתאמה, p<0.0001. גיל שיא ההשמנה היה מוקדם יותר בבנות – תשע שנים בבנות לעומת 11 שנים בבנים (30.5%, 33%, בהתאמה. שיעור עודף המשקל וההשמנה היה גבוה יותר באזורים העירוניים בהשוואה לכפריים בכל קבוצות הגיל. בקבוצות הגיל 5-2 שנים ו-11-6 שנים, שיעור עודף משקל והשמנה היה גבוה יותר במגזר היהודי לעומת המגזר הערבי (קבוצת גיל 5-2 שנים: השמנה 9.3% לעומת 8.6%p=0.15, מעל אחוזון 85: 22.2% לעומת 19.6%, p<0.0001, קבוצת גיל 11-6: השמנה 12.9% לעומת 10.5%, p<0.0001 , מעל אחוזון 85: 26.5% לעומת 23.4%, p <0.0001. בהשוואת הנתונים בין השנים 2012-2010 לנתונים מהשנים 2007-2005 שנים בין הגילים 11-6 שנים, לא נמצא הבדל בשיעור ההשמנה, אך בשאר קבוצות הגילים שיעור ההשמנה היה נמוך יותר בשנים 2012-2010.

מסקנות: תוצאות המחקר מצביעות על שיעור גבוה של עודף משקל והשמנה בקרב ילדים באזור הצפון מזרחי של מדינת ישראל, בדומה לשיעור ההשמנה במדינות מערביות אחרות. מיתון המגמה לעלייה בשיעור ההשמנה עשוי להצביע על הצלחה בתוכניות של מערכות החינוך והבריאות לבלימת ההשמנה בקרב ילדים בישראל. למרות זאת, שיעור ההשמנה הגבוה בקרב ילדים מחייב המשך מאמץ לאומי רב-מערכתי להפחתת שיעור ההשמנה בקרב ילדים בישראל.

אפרים אייזן 

המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

המסרים הנלמדים מהמאמר

• שכיחות הנפילות בקרב חולים הלוקים בשיטיון (Dementia) כפולה ויותר לעומת קשישים שמצבם הקוגניטיבי תקין. חולים אלה לוקים בשכיחות גבוהה בפציעות ושברים לעומת חולים אחרים לאחר נפילה.


• גורמי הסיכון העיקריים לנפילות בקרב חולים אלה הם: שיטיון עם גופיפי לואי Dementia with Lewy bodies)), שיטיון הקשור למחלת פרקינסון ותסמונות דיכאוניות, ריבוי תרופות בעיקר תרופות נוגדות דיכאון, נוגדות חרדה ונוגדות פסיכוזה, הפרעות תפקוד וניידות, ותסמינים פסיכולוגיים-התנהגותיים.


• מעט מאוד כלי אבחון וסריקה נבדקו בספרות, אך המבטיח יותר הוא תבחין  הערכת המצב הפיזיולוגי ( PPA-Physiological Profile Assessment ). מבין התוכניות למניעת נפילות שהוצגו, אלה הקשורות להפעלה גופנית נמצאו כבעלות יכולת מניעה טובה יותר.

חולים הלוקים בשיטיון (Dementia) נמצאים בסיכון גבוה לנפילות. שכיחות הנפילות בחולים אלה כפולה לעומת קשישים שמצבם הקוגניטיבי תקין, והם סובלים בשכיחות גבוהה מפציעות לעומת חולים אחרים לאחר נפילה. התוצאות של נפילות בקרב חולים אלה עלולות להיות קשות ביותר. נפילות באוכלוסיה זו גורמות לתחלואה רבה ולשכיחות גבוהה יותר של תמותה והשמה במוסדות. היקף המחקר בספרות המקצועית על גורמי סיכון ייחודיים לנפילות בקרב החולים הלוקים בשיטיון, אינו רב, אך דווח על מספר גורמים אופייניים לחולים אלו: שיטיון עם גופיפי לואי, שיטיון הקשור למחלת פרקינסון ותסמונות דיכאוניות, ריבוי תרופות בעיקר תרופות נוגדות דיכאון, נוגדות חרדה ותרופות נוגדות פסיכוזה, הפרעות תפקוד וניידות ותסמינים פסיכולוגיים-התנהגותיים  (BPSD).  מומלץ כי תוכניות למניעת נפילות יכוונו לטיפול ומניעה של גורמי סיכון אלה. מעט מאוד כלי אבחון וסריקה נבדקו בספרות, אך התבחין המבטיח יותר הוא תבחין הערכת המצב הפיזיולוגי ( PPA-Physiological Profile Assessment ). קיימות עדויות לכך, שתוכניות למניעת נפילות אכן מפחיתות את שיעור הנפילות בקרב חולים הלוקים בשיטיון וחיים בקהילה. עדויות אלה פחות ברורות בקרב מאושפזים בבתי חולים ובקרב דיירי מוסדות. מבין התוכניות שהוצגו אלה הקשורות להפעלה גופנית נמצאו כבעלות יכולת לשפר גורמי סיכון מסוימים. נדרשים מחקרים נוספים אשר יספקו עדויות ברורות יותר בכל הקשור למניעת נפילות בחולים אלה.

אפרים אייזן

המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

חולים ששרדו אירוע מוח נמצאים בסיכון גבוה לנפילות. התוצאות של נפילות בקרב חולים אלה עלולות להיות קשות ביותר. חולים אלה סובלים משברים של הירך ומתסמונות נפשיות של פחד מנפילות בשכיחות גבוהה לעומת חולים אחרים לאחר נפילה. גורמי הסיכון הבולטים ביותר בקרב חולים אלה הם הפרעות בשיווי משקל ובהליכה. ההפרעות במדדי היציבות שנצפו לאחר אירוע מוח כוללות: הפרעות ביציבות בזמן עמידה ללא תנועה, ותגובות פחות תואמות בזמן תנודות עצמיות בעמידה ובזמן תנודות שמקורן חיצוני. הפרעות ההליכה שנצפו כוללות הפחתה בעוצמת שלב דחיפת הרגל בהליכה, הפרעות בכיפוף הברך והירך בזמן הנעת הרגל הפגועה וחוסר יציבות בשלב  התמיכה Stance phase)). מומלץ כי תוכניות למניעת נפילות יכוונו לטיפול בגורמי סיכון אלה. קיימות עדויות לכך שתוכניות למניעת נפילות הקשורות לתרגול מכוון מטרה (Task-specific), אשר כוונו לשפר יציבות והליכה, אכן מפחיתות את שיעור הנפילות בקרב חולים לאחר אירוע מוח. תחום טיפולי מבטיח נוסף קשור לפיתוחים טכנולוגיים בעזרי הליכה שונים. נדרשים מחקרים נוספים שיספקו עדויות ברורות יותר בכל הקשור למניעת נפילות בחולים אלה.

אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: העברות של דיירי מוסדות סיעודיים לחדרי מיון עלולות לגרום בחלק מהמקרים לתחלואת יתר, לסיבוכים יאטרוגניים בקרב הדיירים ולעלויות כספיות מיותרות. חלק מהעברות אלה אינן מוצדקות וניתנות למניעה.

מטרות: לבדוק שיעורי היארעות העברות של דיירי מוסד סיעודי לחדרי מיון, לפני ואחרי הטמעה של תוכנית התערבות ראשונית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון.

שיטות: המחקר נערך בארבע מחלקות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה). שיעור ההעברות נבדק באופן רטרוספקטיבי בקרב 118 דיירי המוסד ב-12 החודשים שקדמו לתוכנית ובמהלך 12 חודשי ביצוע ההתערבות.

תוצאות: במהלך ביצוע ההתערבות נצפתה ירידה מובהקת בשיעור היארעות העברות של דיירי המוסד לחדרי מיון, מ-2.61 ל-1.28 העברות ל-1,000 ימי דייר – הפחתה של 50.1% במספר ההעברות (0.005>P). בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים מרכבים נצפתה הירידה הגבוהה ביותר – הפחתה של 54.7% במספר ההעברות (0.05>P), בעוד בקרב החולים המוגדרים כסיעודיים נצפתה הפחתה מתונה יותר (20.3%) אשר לא הייתה משמעותית מבחינה סטטיסטית.

מסקנות: תוכנית התערבות מוסדית להפחתת העברות הניתנות למניעה של דיירי המוסד לחדרי המיון, מפחיתה את שיעור ההעברות ויכולה להוביל לשיפור איכות הטיפול במוסד. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית, של התערבויות מסוג זה.

¹המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ² מחלקת ניתוחי לב-בית חזה, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

כיסות בכפורת הלב הן מחלות נדירות במיצר, המתגלות ברוב החולים באופן אקראי. רוב הכיסות בכפורת הלב הן מלידה, אך יכולות להיות גם נרכשות. נוכחותן מהווה אתגר אבחוני, שכן קיימת אבחנה מבדלת בינן לבין נגעים אחרים במיצר ובלב. מובאת בזאת פרשת חולה, אישה צעירה, עם הסתמנות לא אופיינית של כיסה בכפורת הלב, אשר אובחנה כחלק מתהליך בירור של חום, כאבי בטן ושלשול שבהם לקתה. לנוכח העובדה שהחולה הייתה תסמינית מאוד עם קוצר נשימה וסימנים של טרום-טמפונדה, היא נותחה עם הוצאת הכיסה וניקוז נוזל רב מכפורת הלב. בדיקות אקוקרדיוגרפיות עוקבות במהלך השנה לאחר מכן פורשו כתקינות. פרשת חולה זו, המתארת שילוב של מימצא חד (Acute) (דלקת כפורת הלב), עם מימצא כרוני (כיסה בכפורת הלב), מדגישה את חשיבות הגישה הטיפולית במקרה של כיסה בכפורת הלב, אשר צריכה להתבסס על מימצאי הבדיקה הגופנית ותסמיני החולה – בבחינת כל מקרה לגופו.

אלון אייזן¹, אהוד שוומנטל², יהודה אדלר²

¹המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ²המכון לשיקום לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

תופעת ההסתגלות האיסכמית (Ischemic preconditioning) של הלב ידועה כבר כשני עשורים. בתופעה זו, אירוע קצר של איסכמיה בשריר הלב מגדיל את סבילות הלב באירוע איסכמי נוסף, ארוך ומאוחר יותר, ובכך מקטין את הנזק בשריר הלב שנגרם בשל איסכמיה זו. תופעה זו הוכחה בתחילה בחיות מעבדה, ובשנים האחרונות היא הוכחה אף בתאי שריר לב של אדם, בתרבית ריקמת שריר לב של אדם (In vitro), ובנוסף – ואולי אף הכי מבטיח – גם בבני-אדם (In vivo).

תופעת ההסתגלות האיסכמית מסווגת לשני מרכיבים עיקריים: האחת היא ההסתגלות המוקדמת או הקלאסית (Early preconditioning) והשנייה היא ההסתגלות ארוכת-הטווח (Delayed preconditioning). כל אחת מהתופעות הללו משפיעה על הלב בפרקי זמן שונים, וכל אחת מהן מופעלת ככל הנראה על-ידי מנגנון ביולוגי שונה.

הבנה מקיפה של תופעת ההסתגלות האיסכמית בראייה קלינית היא חיונית וחשובה בתחום המחלות האיסכמיות של הלב, שכן הבנת התהליך האנדוגני עשויה לעזור בפיתוח גורמים אקסוגניים ש"יחקו" את התופעה הנ"ל ויהוו מכשיר טיפולי או מונע במחלות קרדיוואסקולריות.

אפרים אייזן

המרכז לגריאטריה שיקומית פלימן והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

הפרעות הליכה ויציבות שכיחות מאוד בקרב קשישים ומהוות מקור ניכר לדאגה, בעיקר עקב החשש הכבד מנפילות ותוצאותיהן בגיל זה. הקביעה כי קשיש מסוים לוקה ב"הפרעת הליכה", היא לעיתים קרובות קשה, מכיוון שלא מצויים מדדים ברורים ומקובלים להליכה תקינה בקשישים. יש המאמינים, כי האטה במהירות ההליכה מרמזת על הפרעה, בעוד אחרים מגדירים הפרעה כשקיימת בהליכה סטייה בהתאמה בין מרכיבי התנועה, בקצב התנועה או בתיאום בין חלקי הגוף. הגישה המקובלת כיום למיון הפרעות יציבות והליכה מסווגת אותם לארבעה סוגים: הפרעות של הרמה התחתונה (lower-level) הן תוצאה של הפרעות בתחושה ההיקפית או במערכת השריר והשלד; הפרעות של הרמה האמצעית (middle-level) הן תוצאה של פגיעות בעמוד-השידרה או בגזע המוח; הפרעות של הרמה הגבוהה (higher-level) מופיעות בפגיעות במוחון, בגרעיני הבסיס או במסילות הקורטיקו-ספינליות; והפרעות של הרמה הגבוהה ביותר (highest-level) קשורות לרוב לפגיעות בקליפת המוח הקידמית.

אפרים אייזן

המרכז הגריאטרי שיקומי פלימן, חיפה הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

נפילות מהוות את אחת מבעיות הבריאות הקשות והשכיחות ביותר בקרב קשישים. נפילות נישנות בקרב קשישים מהוות סימן לתשישות, הפרעות בתנועה ומחלות כרוניות וחדות. נפילות כשלעצמן עלולות להחמיר קשיים בתיפקוד בקשיש כתוצאה מפציעות, הגבלות פעילות, פחד מנפילות ואיבוד תנועתיות ועצמיות, תופעה זו היא הגורם השכיח ביותר לפציעות בלתי מכוונות ולשברים בקרב קשישים.

נפילה מוגדרת כאירוע שבעיקבותיו האדם מוצא עצמו באופן לא מכוון על מישטח אחר, הנמצא נמוך ממקום הימצאו הקודם. נפילות המתרחשות עקב הפעלת כוח חיצוני רב (לדוגמה, תאונת דרכים), פעילות ספורטיבית או תקיפה, אינן נכללות בדרך כלל במסגרת האמורה. הגורמים וגורמי הסיכון לפנילות אלה בדרך כלל שונים ומהווים נושא נפרד.