תוצאת חיפוש

ששון מנחם, אינה רויטגרץ, פסח שורצמן

המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: אשפוז בבית החולים הוא מצב משבר למטופל ומשפחתו, העלול גם לפגוע ברצף הטיפולי ולטעויות, עקב תקשורת לקויה בין הרופא הראשוני וצוות בית החולים. 

מטרות: להעריך את הקשר בין הרופא הראשוני המטפל לצוות הרפואי בבית החולים, למטופל ומשפחתו בזמן האשפוז.

שיטות: נשלחו 269 שאלונים לכל רופאי מחוז הדרום של שירותי בריאות כללית. מאה ותשעה עשר (119) שאלונים (44.2%) הוחזרו מלאים.

תוצאות: מחצית הרופאים הראשוניים סברו שיש צורך ליצור קשר תמיד או כמעט תמיד עם המחלקה המאשפזת במקרים של אשפוז פנימי, אונקולוגי, כירורגי או ילדים, אך שמירת הקשר בפועל לפי הצהרתם הייתה רק בשליש מהאשפוזים. שמירת קשר טלפוני שכיחה יותר מאשר ביקור אצל המטופל במחלקה. תקשורת ממוחשבת בין רופאי בית חולים לרופאים הראשוניים עדיין אינה מפותחת דיה, אך 96.6% מהרופאים הראשוניים מתחברים לתוכנה ממוחשבת לשם קבלת מידע על מטופליהם המאושפזים. הסיבות העיקריות לביקור המטופל המאושפז הן מצב בריאותי חמור או ספק באבחנה. 79% מהרופאים סברו שביקור המטופל המאושפז מחזק את האמון בין הרופא למטופל. קיימים קשיי תקשורת ומחסומים בין הרופא הראשוני לרופאי המחלקה, לעיתים עקב מסירת מידע חלקי ודחייה מצד רופאי בית החולים. המחסומים העיקריים לביקור הרופא את מטופלו הם עומס בעבודה וחוסר הקצאת זמן לכך בתוכנית העבודה. בהשוואה בין רופאים ראשוניים עם מאפיינים אישיים ודמוגרפיים שונים, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית ביניהם בשמירת קשר עם הצוות המטפל באשפוז.

מסקנות: יש לשפר את הקשר של הרופא הראשוני עם רופאי בית החולים, במטרה לשפר את איכות הטיפול, להשגת מטרה זו, על המוסדות האקדמיים, קופות החולים ומשרד הבריאות לקיים סדנאות משותפות ולפתוח ערוצים מקדמי תקשורת.

גד רייזלר^1,3, נאוה שטופמן^3,2

¹חטיבת הילדים, בית החולים לאם ולילד על שם אסיה קוגן, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ²בית החולים לילי ואדמונד ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כבר בעת העולם העתיק ובחברות פשוטות היו ידועים המאפיינים היחודיים של גיל ההתבגרות; יכולותיהם הגופניות, הצורך בהתנסויות, התחברותם לחברת בני גילם והתנהגויות הסיכון.

טל אפלבאום¹, זאב וינר²

¹המחלקה לרפואת משפחה, מחוז תל אביב-יפו, שירותי בריאות כללית, ²המרכז לבריאות הנפש בריל, שירותי בריאות כללית, תל אביב

ארגון הבריאות העולמי הכריז על אלימות במשפחה כבעיה המחייבת התייחסות רפואית. מדובר בבעיה בריאותית שכיחה על פי הנתונים האפידמיולוגיים, אשר לה השפעות ניכרות בטווח הקצר והארוך כאחד.  הטיפול בבעיית האלימות מחייב ידע קליני, התייחסות רגשית, ראייה מערכתית ושיתוף פעולה  מולטי דיסציפלינארי.

קיימת הצדקה לסקירה לגילוי אלימות במשפחה בשל שכיחות התופעה, חומרתה וקיום כלי סקירה פשוטים ונגישים לשם כך. אך קיימת מחלוקת באשר ליעילותה בצמצום התחלואה והתמותה, ואיכותם של כלי הסקירה הקיימים.

יחד עם זאת, לפי הנחיות משרד הבריאות חלה על רופאים חובת איתור נשים קורבנות אלימות, ולפי החוק הפלילי חלה על הרופא חובת דיווח כשמדובר בחסרי ישע .

למרות שבמחקרים מבוקרים לא הוכח באופן מספק כי התערבויות טיפוליות מועילות לצמצום התחלואה  ולמניעת הישנות ממליצים ארגונים רפואיים לרופא בקהילה לאתר ולבצע התערבות ראשונית, תמיכה והסבר, הגנה וקישור למערכות תומכות ודיווח במקרה של חסרי ישע.

ארנון אפק^1,4, אסף טוקר^2,5, יצחק ברלוביץ^3,4, ארי שמיס^1,4

¹הנהלת בית החולים הכללי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, ³הנהלת המרכז הרפואי וולפסון, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

תחום הרפואה עבר שינוי מהותי בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. הרופאים פועלים כיום כחלק מצוות רפואי, מתמודדים עם חולים במצב מורכב ונאלצים להתחשב במגוון שיקולים, משפטיים, תקשורתיים וכלכליים בנוסף לשיקולים הרפואיים.

המהפכה בעולם הרפואה מעמידה אתגרים חדשים בפני הרופאים. במקביל, נוצרה במדינת ישראל מסוף שנות ה-2000 מציאות של מחסור ברופאים. המחסור מתבטא בעיקר במקצועות שאינם מבוקשים ובפריפריה. הוועדות השונות שעסקו בנושא המליצו על הרחבת מסגרות הלימוד ופתיחת בית ספר נוסף לרפואה, אך המלצותיהן יושמו באופן חלקי בלבד.

למחסור ברופאים מתווספים המחסור במיטות כלליות בישראל והעומס הרב על בתי החולים. מדדי הפעילות של בתי החולים הכלליים מצביעים על האינטנסיביות הרבה בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD. בנוסף, דור הרופאים הנוכחי שונה בתפיסת עולמו מהדורות הקודמים, ועדיין נדרש להתמודד עם העומסים, הרפואה המתקדמת והרצון הלגיטימי לחיים מחוץ לעבודה.

במאמר הנוכחי ביקשנו לבחון  חלופות  נוספות להתמודדות עם המחסור, מעבר להרחבת מסגרות ההכשרה. אנו מציעים לבטל את הסטאז' כשנה נפרדת. ההתמחות עצמה תשונה ותורכב משני שלבים: שלב ראשון שיכלול התמחות בת שנתיים במקצועות ליבה: פנימית, כירורגיה כללית וילדים, ושלב שני שיכלול תת-מקצועות או המשך התמחות במקצועות הליבה. שינוי זה יקדם את ההיבט המקצועי, ייעל את ההתמחות ויעניק חיים חדשים למקצועות הליבה – במיוחד הפנימית והכירורגית הכללית.

מומלץ, כי הרפורמה תידון במועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, שהיא הגוף של המקצוע הרפואי שחייב להוביל את שינוי פני הרפואה במאה ה-21.

ריטה משוב¹, חוה טבנקין²

המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז רפואי העמק, מחוז הצפון, השלוחה הצפונית של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

כאבי שריר-שלד (Musculoskeletal pain) מהווים חלק נכבד מהתחלואה ברפואה הראשונית, ושכיחותן שונה במדינות שונות. על פי אומדן ארגון הבריאות העולמי, מהוות בעיות שריר-שלד 28%-14% מכלל הפניות: 23% מכלל הפניות למרפאה ראשונית ו-20% מכלל הפניות לחדר מיון. ברוב מערכות הבריאות, האחריות העיקרית לאבחון וטיפול בבעיות שריר-שלד נופלת על רופא המשפחה.

במאמרים שונים בנושא מוזכר, כי השכיחות הגבוהה של בעיות שריר-שלד ברפואה הראשונית עומדת לעיתים ביחס הפוך למספר השעות המוקדשות ללימוד בנושא – הן במסגרת קורסים של אורתופדיה והן במסגרת ריאומטולוגיה ורפואה שיקומית בפקולטות לרפואה במדינות השונות. מצופה מרופא משפחה לבצע בדיקת לב או ריאות ולתת הערכה בהתאם. לעומת זאת, שכיח מאוד שסטודנטים לרפואה מסיימים את הלימודים מבלי לדעת לבצע בדיקת מערכת שריר-שלד.

בסקירתנו הנוכחית, בדקנו את מקומה של רפואת שריר-שלד בתוכניות לימודים בפקולטות לרפואה במדינות שונות בעולם ובישראל. לפי סקירה האחרונה של Bone & Joint Decade של לימודים בפקולטות לרפואה ב-32 מדינות, הקורסים של ריאומטולוגיה, אורתופדיה ושיקום היו קצרים מאוד, עסקו בעיקר בבעיות טראומה ולא שיקפו את הצרכים העתידיים של רופאי המשפחה.

במספר סקירות נבדקה רמת הביטחון של רופאים כלליים ורופאי המשפחה בביצוע בדיקת מערכת שריר-שלד, ונבדקה רמת המיומנות של הרופאים בטיפול בבעיות שריר-שלד. נמצאו רמות שונות בביטחון של רופאים מאנגליה, מקנדה, מארה"ב וממדינות מתפתחות, ובמבחנים שונים הודגמו הבדלים ברמת ידע ומיומנויות שונות בטיפול בבעיות שריר-שלד.

מסקנות: מומלץ כי רופא המשפחה יתעדכן באופן סדיר וישפר את המיומנויות בטיפול בבעיות שריר-שלד, השכיחות בעשייה הקלינית של רפואת הקהילה. הדבר יתאפשר עם פיתוח תוכניות לימודי המשך ברפואת שריר-שלד. לשם כך, חשוב לפתח תוכניות לימוד רב-דיסציפלינאריות, המותאמות לצרכים של רפואת הקהילה.

נטע נוצר, רות אברמוביץ

היחידה לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

השנה מלאו מאה שנים למהפכה שעבר החינוך הרפואי להכשרת הסטודנט לרפואה בארה"ב ובקנדה; מהפכה זו התרחשה בעקבות דו"ח פלקסנר, שקרא להעמיד את ההכשרה על בסיס אקדמי ומחקרי, ולשלבה במצוינות ההדרכה הקלינית.

גבע ושיץ¹, נדב דוידוביץ'², יוסף פליסקין^2,1

¹המחלקה להנדסת תעשייה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

חוות דעת שנייה מהווה כלי לאשרור או שינוי של טיפול המוצע על ידי רופא. לחו"ד שנייה יכולה להיות השפעה קריטית על האבחנה, התוכנית הטיפולית והפרוגנוזה. לפנייה מושכלת לחו"ד שנייה חשיבות רבה, הן ברמת החולה – באופטימיזציה של הטיפול ובהפחתת סיכונים מיותרים, הן ברמת הרופא – בבקרת איכות החלטות ובצמצום החשיפה לתביעה משפטית, והן ברמת קופות החולים ובתי החולים – בחיסכון בהוצאות של ניתוחים וטיפולים לא הכרחיים. מאידך, יישום לא מושכל של כלי זה עלול להביא להוצאות מיותרות לחולה ולמערכת הבריאות. בשנים האחרונות, בוחרים חולים רבים לפנות לרופא נוסף כדי לקבל חוות דעת שנייה על מחלתם ועל דרך הטיפול הכדאית. חברות ביטוח רפואיות פרטיות וציבוריות בארה"ב מנסות לבקר את הוצאות הניתוחים, בעודדן ואף בדורשן לקבל חוות דעת נוספת לפני ניתוח. למרות שחוות דעת רפואית שנייה מהווה שיטה שכיחה בעולם הרפואה ומיושמת במשך שנים רבות, הידע בנושא מועט יחסית. מרבית ספרות המחקר בנושא עוסקת בתועלת ובכדאיות הקלינית של הפעלת מדיניות חוות דעת שנייה, בחקר הסיבות לחיפוש חוות דעת שנייה על ידי חולים ובמאפיינים של אותם חולים, בטכנולוגיית המידע כאמצעי לקידום חוות דעת שנייה, ובסוגיות אתיות ומשפטיות. עם זאת, יש מקום להעמיק את הידע המחקרי בנושא מנקודת מבטם של הרופאים ובדפוסי פעולה וחסמים של הרופאים ביחס למתן חוות שנייה, השפעתה על יחסי רופא-חולה, וכדאיותה הכלכלית של חוות דעת שנייה. במאמר זה מובא סיכום של ספרות המחקר בנושא חוות דעת שנייה, מתוך מודעות לחשיבות שיש לכלי זה ברמת מדיניות בריאות, ולצורך בעדכון ציבור הרופאים בספרות המחקר בתחום.

שלמה מרסל מוניקנדם^2,1 , מנחם מוניקנדם^3,1

¹המחלקה לרפואת המשפחה ב', מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³בית הספר לעבודה סוציאלית על שם לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן

עוני ואי שוויון בבריאות מהווים חלק גדל והולך מחוויות הרופא. עוני ואי שוויון משפיעים על אורח החיים, על התחלואה ועל איכות החיים. מחקרים שנערכו בנושא העלו שרופאים מתייחסים אחרת לחולים עניים, אך אינם תמיד מודעים לכך. יחס זה בולט במיוחד בכל הנוגע למתן טיפול בתרופות, אך הוא גם נכון לגבי הפנייה לבדיקות ולתקשורת רופא-חולה. רופאים נוטים להתייחס לחולה עני במונחים כלליים ולא למקרה הפרטני הניצב לפניו. חלק מהרופאים מעדיפים להימנע מטיפול בחולים עניים.

לעומתם, רופאים שגדלו בתוך אוכלוסיה חלשה ורופאים שבאו בעבר במגע עם אוכלוסיה נצרכת, נוטים לטפל יותר בחולים עניים. נמצא, כי סטודנטים לרפואה שטיפלו באוכלוסיה ענייה לפני הלימודים או במהלכם, התייחסו באופן חיובי יותר לחולים עניים לאחר מכן. בנוסף, בתי פקולטות לרפואה שהגו תוכניות מיוחדות לחינוך עם דגש על הטיפול בחולה העני, הצליחו להביא לשינוי תפיסתי והתנהגותי בקרב בוגריהן.

פתרונות לצמצום הפערים הבריאותיים כוללים: מערכת רפואה ראשונית חזקה, העצמת מטופלים, הקמת מסגרות להקטנת אי-השוויון והצדק בבריאות, וצמצום פערים בתשתיות ובאיכות השירות. יש צורך בהגברת המודעות להיבטים הרלוונטיים במפגש של הרופא עם החולה העני ובפיתוח תוכניות מתאימות בחינוך הרפואי .
 

רחל ניסנהולץ-גנות1, שגב שני2, שפרה שורץ3

1המרכז האוניברסיטאי אריאל, מאיירס-גוינט, מכון ברוקדייל, המחלקה למינהל מערכות בריאות, 2המחלקה למינהל מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 3המרכז לחינוך רפואי על שם משה פריבס, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מבוא: מערכת היחסים בין רופאים לחברות תרופות, נטועה בתוך מערכת הבריאות. מערכת יחסים זו מאופיינת בהדדיות, והסוגיה האתית, הנובעת ממנה, נוגעת בהשפעה האפשרית שיש למערכת היחסים על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם ועל הטיפול בחולה.

מטרות ושיטות: מחקר איכותני שנועד לבחון את השפעת מערכת היחסים הנדונה על המטופל, מתוך נקודת מבטם של קובעי מדיניות בישראל. במסגרת המחקר רואיינו 35 אישים הנחשבים לקובעי מדיניות, במסגרת ראיונות עומק חצי-מובנים, וראיונות עומק בלתי מובנים ופתוחים. 

תוצאות: חלק מהמרואיינים סברו שאין השפעה של התעשייה על התנהגותו של הרופא בבואו לרשום מרשם לחולה, בעוד שחלקם סברו כי ההשפעה קיימת (מעטים לא ידעו להשיב).

בנוסף, ניתן לראות כי רוב המרואיינים סברו שמערכת היחסים אינה פוגעת במטופל, ואלו שסברו כי קיימת פגיעה החזיקו בדעה שהיא בעיקר כלכלית ולא בריאותית.

דיון: רוב המרואיינים ראו במערכת היחסים בין הרופאים לחברות התרופות גורם המשפיע על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם. ניתן לחשוב, כי השפעת מערכת היחסים על התנהגות הרופא בבואו לרשום מרשם, שלילית. עם זאת, נראה כי חלק מהמרואיינים סברו שההשפעה היא דבר חיובי ומקובלת כחלק מהשיח הדמוקרטי במדינה.

עצם קיומה של השפעה אינו מעלה או מוריד אם איננו מודעים לתוצאותיה של השפעה זו. כמחצית מקובעי המדיניות סברו, כי מערכת היחסים אינה גוררת פגיעה במטופל, בעוד שכמחצית מהם סברו שנגרמת פגיעה כזו.

לא ניתן למנוע את השיווק ולא ניתן לעצור את הניסיונות של חברות התרופות למכור את מוצריהן. עם זאת, ההיבט השיווקי במערכת היחסים מחייב את הרופא לחקור ולבדוק מידע שמגיע אליו, ורק לאחר ששוכנע בכל ליבו כי התרופה ראויה – יוכל לרשום אותה למטופליו.

דוד רבינרסון, בוריס קפלן, מרק גלזרמן

בית החולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

נתונים עדכניים מן הספרות הרפואית העכשווית מצביעים על שולטנות גוברת של נשים במקצוע רפואת הנשים. בסקירה זו אנו מנסים לבדוק, האם קיימות בעיות הנגזרות מתהליך זה ומהם שורשיהן, כמשתקף מן הספרות הרפואית הרלבנטית. השולטנות הנשית בתחום רפואת הנשים היא הליך המתרחש הן בעולם והן בישראל. הטיה מגדרית לטובת הנשים מתקיימת בימינו הן בקבלה להתמחות ברפואת הנשים והן בהזדמנויות התעסוקה לאחריה. רופאות נשים נתקלות בבעיות נגזרות-מגדר כגון הריון, יציאה לחופשת לידה והצורך לדאוג למשפחתן, במקביל לעיסוקן המקצועי התובעני. נמצא כי בעיות אלו פוגעות בעיסוק רופאות הנשים ברפואה אקדמית. יתרה מזו, תכונות 'נשיות', הגורמות להעדפה של נשים רופאות על ידי מטופלות, עלולות להתבטא בפגיעה בתפוקת העבודה של הרופאות בתנאים של רפואת הקהילה. כל הבעיות המועלות בספרות הרפואית בסוגיה של רופאות נשים, ניתנות לפתרון בשיתוף בין הגופים הממסדיים של רפואת הנשים והממשלה, מתוך קבלת המציאות הנוצרת ותכנון מתאים לעתיד בהתחשב במגבלות המציאות.

איה בידרמן^1,3,4, עמליה לוי^4,2, פסח שורצמן^1,3,4

¹המחלקה לרפואת משפחה, מרכז מחקר סיאל ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, ²המחלקה לאפידמיולוגיה הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³שירותי בריאות כללית-מחוז דרום, באר שבע, ⁴רמב"ם - רשת מחקר ברפואת משפחה, איגוד רופאי המשפחה בישראל

רקע: אישור חופשת מחלה הוא מסמך חוקי, הנותן שחרור רשמי מהעבודה. בישראל, כל אישורי המחלה מונפקים על ידי רופאים ראשוניים. בעת מתן האישור, הרופא מושפע הן מהבעיה הבריאותית שהמטופל לוקה בה והן מסיבות אחרות, כגון מצבו הנפשי של המטופל ומאפייני עבודתו. 

מטרות: לאמוד את הסיבות הגלויות והנסתרות להנפקת אישורים לחופשות מחלה במרפאות רפואה ראשונית בישראל.

שיטות: מחקר מקרה-בקרה שכלל 47 מרפאות ראשוניות עירוניות בישראל. נבדקו מטופלים בגיל העבודה, שביקרו את רופא המשפחה שלהם בתקופת המחקר וקיבלו אישור לחופשת מחלה, וקבוצת ביקורת של מטופלים בגיל העבודה אשר ביקרו באותו יום ולא קיבלו חופשת מחלה. נערך אחר המטופלים מעקב טלפוני באמצעות שאלון מובנה, שנבחנו בו מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, משך חופשת המחלה, מאפייני העבודה של המטופל וההערכה העצמית של מצב בריאותו. הסיבות הנסתרות למתן אישורי המחלה התקבלו משאלון שמולא על ידי הרופא, בעת קבלת הסכמת המטופל להיכלל במחקר.

תוצאות: התקבלו נתונים מ-918 מטופלים, מתוכם 560 שקיבלו אישורי חופשת מחלה ו-358 בקבוצת הבקרה. משך הזמן הממוצע של חופשת המחלה היה 8.22 ± 5.49 ימים, והחציון היה 3 ימים.

הסיבה הגלויה העיקרית לקבלת אישור מחלה הייתה בעיה רפואית חדה (50%) ובקשת המטופל (40%). הסיבה הנסתרת השכיחה ביותר הייתה בקשת המטופל (84%). לעובדים עצמאיים ולשכירים אשר מקבלים תגמול עבור אי-היעדרות מהעבודה, הונפקו באופן משמעותי פחות אישורי מחלה.

במודל תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית נמצא, כי הגורמים הבאים קשורים באופן משמעותי לקבלת אישורי מחלה: גיל צעיר, עובד שכיר, בעל זכאות לתשלום עבור היעדרות בשל מחלה, אינו מקבל תגמול עבור חודש עבודה מלא, כשסיבת הביקור היא מחלה חדה או בקשה לאישור מחלה.

מסקנות: מתן אישורי מחלה הוא  תפקיד שכיח של רופאי המשפחה בישראל. רוב חופשות המחלה קצרות. רופאי המשפחה נענים לבקשת החולה לקבלת אישור מחלה. התקנות והחוקים במקומות העבודה הנוגעים לחופשות מחלה משפיעים על התנהגות המטופלים והרופאים בתחום זה.
 

לאונרד ליבוביץ^1,3, מיכל פאול^2,3

¹מחלקה פנימית ה', ²היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, תל אביב

סבורים אנו, כי ירידת קרנו של הרופא החוקר נעוצה בדיסוננס בין העבודה הקלינית למחקר במדעי יסוד. פתרון לתחיית דמות הרופא החוקר הוא מחקר רפואי. רפואה עוסקת במניעת סבל ומוות, ובניסיונות להקל על סבלם של החולים ולהאריך את חייהם. משמע, שמחקר רפואי הוא מחקר המנסה לענות ישירות לשאלות: מה גורם לחולים שלנו סבל ומה מקצר את חייהם? כיצד ניתן למנוע זאת? כיצד אפשר להקל על הסבל ולהסיר את הסכנה לחיים? מערכי מחקר המתאימים לענות לשאלות כאלה הם מחקרים קליניים מבוקרים בהקצאה אקראית שחוקרים או חולים יזמו אותם (ולא חברות תרופות), סקירות מובנות ומטה-אנליזה, מחקרי תצפית באיכות גבוהה העוסקים בגורמי סיכון, מהלך המחלה, השפעות לוואי, יעילות טיפול בחיי היומיום, מחקרים באתיקה רפואית, ומחקר איכותני. הפרדיגמה שאותה אנו מציעים היא של רופא חוקר שמומחיותו במערכי מחקר אלה. השקעה בפרדיגמה זו תחייה את דמות הרופא החוקר ותסייע במהות הרפואה: מניעה וטיפול.
 

יהודה שינפלד

המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא תל-השומר, מרכז זבלדוביץ למחלות אוטואימוניות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על שם ליאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל-אביב

נער הייתי וגם זקנתי, ורבים מרופאי ישראל עברו תחת ידיי עם חשיפתם הראשונה לעשייה הקלינית כסטודנטים, או בהמשך דרכם כסטז'רים או מומחים. חלק נכבד מהכשרתם של רופאים אלו מתבצע במחלקות הפנימיות, כמתחייב מקוריקולום הלימודים. לכן בולטת השפעת המחנכים הפנימאים על עיצוב הסטודנטים כרופאים בעתיד.

כידוע, במשך שנים רבות נאלצתי לדון כבר בפגישתי הראשונה עם הסטודנטים והרופאים הצעירים בקוד הלבוש של הרופא העכשווי. הנושאים שנדונו ואף הועלו בוויכוחים היו עגילים באוזני הרופאים הגברים, ורחמנא לצלן – גם בחלקי גולגולת נוספים; תסרוקת זנב-סוס ("קוקו") אצל זכרים; תגלחת פנים רשלנית – ביקר לאחר תורנות; חולצות T מצועצעות (על פי רוב עם דינוזאורים מלפנים ותמונה של מייקל ג'קסון מאחור); לבו חושפני בנשים; מכנסי ג'ינס קרועים פה ושם; ומעל לכל – נעלי ספורט המכונות בלעז "סניקרס", או גרוע מזה – נעלי "קרוקס" הנחות, המייפות כל קרסול...

שאול לין¹, יהודה צדיק², לירן לוין³

¹המחלקה לאנדודונטיה וטראומה דנטלית, בית הספר להתמחויות ברפואת שיניים, המרכז הרפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה, ²המחלקה לרפואת הפה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³המחלקה לפריודונטיה, בית הספר להתמחויות ברפואת שיניים, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה

חבלה לאזור הפה והשיניים אינה נדירה בחיי השגרה, ופציעות פנים מהוות חלק בלתי מבוטל מכלל הפציעות במתאר אסון (לחימה, טרור, אסון טבע). מטרתנו במאמר זה הייתה לסקור את ההמלצות לתפקוד רופא השיניים במתאר אסון, ואת הניסיון הישראלי בפציעות פה ושיניים שנגרמו במלחמות ובפיגועי טרור. כמו כן מדווח במאמר זה על העקרונות למניעה ולטיפול ראשוני נכון בפציעות אלו.

נדרשים הכנה וחינוך של צוותי הרפואה לתפקוד נכון באירועי אסון. כחלק מהכנה זו יש להדריך רופאי שיניים לפעולה רפואית במתאר אסון, ולהכשיר את ציבור הרופאים לטיפול נכון בפגיעות פה ושיניים, על מנת שיוכלו לתת מענה ראשוני לנפגעים אלו. חינוך נכון והיערכות מתמדת יובילו ליכולת טיפולית וארגונית יעילה במתאר אסון.

דב ליכטנברג

החוג לפיסיולוגיה ולפרמקולוגיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המסרים הנלמדים מהמאמר

בשלושים השנים האחרונות כמעט שלא השתנה מספר הבוגרים של הפקולטות לרפואה בישראל, למרות הגידול הניכר באוכלוסיית המדינה. מאידך, מספר מקבלי הרישיונות השנתי לעסוק ברפואה גדל בערך מ-300 ל-900, בעקבות הגידול הניכר במספר הישראלים הלומדים רפואה בחו"ל – בעיקר במדינות מזרח אירופה, ובמספר הרופאים שהגיעו לישראל עם העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בראשית שנות התשעים. כבר בתחילת העשור הנוכחי ניכר היה שעלול להיווצר חוסר ברופאים, ועל כן מינתה המועצה להשכלה גבוהה ועדה בראשות פרופ' פזי, שהתבקשה לבדוק את צורכי המדינה בהכשרת רופאים. ועדה זו קבעה, כי על מנת לשמור על בריאות הציבור, ראוי לשמור על יחס של שלושה רופאים לכל אלף תושבים, והמליצה על הגדלת מספר הסטודנטים למחזור מ-300 ל-800. המל"ג (וגורמים ממלכתיים נוספים) אימצו את מסקנות ועדת פזי ואישרו הקמת מסגרות לימוד נוספות להכשרת רופאים (תכנית 4 שנתית בתל אביב, תוכנית להכשרת רופאים במסגרת העתודה האקדמית בפקולטה לרפואה בירושלים ופקולטה חדשה לרפואה בצפת, בחסות אוניברסיטת בר-אילן). אולם הם לא העלו לדיון את השאלה הבסיסית: האם ניתן ליישם את דו"ח ועדת פזי, ובמפורש, האם ניתן להכשיר 800 רופאים לשנה במדינת ישראל? ואם ניתן לעשות זאת, מהי העלות?

במאמר זה נדונות השאלות הללו באופן איכותי בלבד. עיקר הדיון מוקדש לגורמים שבהם יש להתחשב בבואנו להשיב על שאלות אלה. תידרש עבודה נוספת כדי להעריך ביתר דיוק את התשובות לשאלת המימון. ניתן להעריך, כי בתנאים הנוכחיים ועל פי הסכמים מחייבים, עלות הכשרתו של כל רופא נוסף היא בשיעור של כ-100,000 ₪ לשנת לימודים קליניים. לכך יש להוסיף מימון תשתיות, בעיקר בבתי חולים שבהם לא מתקיימת הוראה בימים אלה. בתי החולים בפריפריה יזדקקו לתמרוץ נוסף שיאפשר להם להכשיר את הסגל הרפואי להוראה, לקדם את הרופאים למעמד אקדמי ובמידת הצורך – לעודד מעבר רופאים ממרכזי הוראה מנוסים, שיתגברו את כישורי ההוראה של הרופאים בבתי החולים ביישובי הספר.

באשר לאפשרות הכשרה של 800 תלמידים לשנה, הגורם המגביל הוא היחס בין מספר המחלקות המלמדות רפואה בתחומים עתירי הוראה לבין מספר שבועות הקלקשיפ שמחייבת תוכנית הלימודים. כדי ליישם את מסקנות ועדת פזי, הכרחי להגדיל ככל שניתן את מספר המחלקות המלמדות ואת מספר השבועות השנתי שכל מחלקה מלמדת. אך גם בכך לא די. יהיה הכרחי גם להוריד באופן מתון את המספר הכללי של שבועות ההוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שהמספר לא ירד מתחת ל-70 שבועות (כמקובל בצפון אמריקה), להאריך את יום הלימודים הקליני ליותר מ-8 שעות, להגדיל את מספר שבועות ההוראה בקהילה, ואם גם בכך לא די – לשקול העברת חלק מהוראה הקלינית להרצאות, לסדנאות, להדמיות ו/או סמינריונים, בקבוצות גדולות יותר מאשר בהוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שבכל קבוצה יהיו לא יותר מ-30 תלמידים. רק במהלך משולב ניתן יהיה ליישם את המלצות ועדת פזי, להכשיר מספיק רופאים בפקולטות בישראל ובכך להקטין באופן ניכר את תלותנו בהכשרת רופאים ישראלים בחו"ל.