דין עד-אל, דוד אריאלי, רמי נוימן, מנחם רון וכסלר ואריה אלדד

שיחזור שד הפך בדור האחרון לניתוח שיגרתי, המבוצע בחלק גדול מהנשים העוברות כריתת שד. שיפור בתדמית הגוף והתמודדות טובה יותר עם סרטן השד הם מהסיבות שגרמו למנתי השד והמנתחים הפלסטיים להמליץ בחום על הניתוח. ההתקדמות בנושא האיבחון הגנטי של סרטן השד הביאה לעלייה בשכיחות כריות השד למטרות מנע ושיחזורי השד המבוצעים לאחר מכן.

היום ניתן לבחור בין שיחזורים המבוססים על החדרת מרחיבי רקמות לבין ניתוחים המבוססים על השתלת רקמות עצמיות מהבטן, הגב והעכוז. התקדמות זו בשיטות הניתוח מאפשרת להציע למנותחת השד שיחזור המותאם למצבה הרפואי ורצונותיה.

במאמר נסקר נסיוננו בעשור האחרון בשיחזור שד באמצעות תותבת מרחיבת רקמות מסוג

"Becker” ב-229 חולות סרטן השד, תך התייחסות לשיחזורים מריקמה עצמית. במאמר מדווח על אופן האירגון של מירפאה לשיחזור שד, וכן תרשים זרימה להערכה של סוג השיחזור הנדרש ותיכנונו. המגמה בעתיד היא שיחזור המתוכנן באופן פרטני לכל חולה, במסגרת מערכת רב-תחומית תומכת.

מנחם בן-חיים

הפער בין מספר הילדים הנזקקים להשתלת כבד לבין היצע שתלי כבד בגודל מתאים גדל והולך, וגורם להארכת זמן ההמתנה, ובעקבות זאת לעלייה בשיעורי התחלואה והתמותה בזמן ההמתנה. בעשור האחרון פותחו שיטות להשתלת שתלים חלקיים (segmental), שמקורם בהקטנת כבד מלא (reduced size), בפיצול כבד מלא בין שני מקבלים, בדרך-כלל מבוגר וילד (split liver transplantation) או בחלקי כבד שמקורם בתורם חי (living donor liver transplantation). אולם יישום שיטות אלו עדיין מוגבל ומתבצע במספר מרכזים רפואיים מובילים בעולם. מובאות במאמר זה תוצאות המרכז הרפואי "הר-סיני" בהשתלות מסוג זה.

מתוך 195 השתלות כבד בילדים (גיל<18), 48 (25%) היו מתורם חי, וב-47 (24%) מהם הושתל חלק שמקורו בהקטנה (27=n) או בפיצול (20=n) של כבד מתורם מת (מוות מוחי). בוצעה השוואה רטרוספקטיבית בין שתי קבוצות אלו מבחינת מאפייני המושתלים, שיעורי הסיבוכים מהניתוח, והישרדות השתל והחולה. להשתלות מפיצול נבחרו כבדים מתורמים מיטביים, והפיצול או ההקטנה בוצעו בדרך-כלל לאחר ניתוח תקציר (ex-vivo), תוך שימור הווריד החלול התחתון עם אונת הכבד הימנית והגבעול הוואסקולרי (vascular pedicle) עם החלק הימני. ההשתלה בוצעה תוך השקת וריד הכבד לגדם וריד הכבד התואם (piggy-back). במרבית ההשתלות מתורם חי בוצעה השקת עורק הכבד השמאלי בסיוע מיקרוסקופ. במרבית ההשתלות בוצע חיבור צינור (או צינורות) המרה ללולאת מעי (hepatico-jejunostomy).

הגיל והמשקל הממוצעים בקרב המושתלים מתורם חי היו 1.8+-3 שנים ו- 8.1+-9 ק"ג לעומת 3.5+-4 שנים ו- 15.2+-14.5 ק"ג בקבוצה המקבילה. התפלגות האטיולוגיות לאי-ספיקת כבד בחולים במצב סופני היתה דומה, וכך גם חומרת מחלת הכבד לפני ההשתלה. יותר כבדים (6 לעומת 1) שמקורם מתורם מת נוצלו להשתלה נשנית דחופה. זמן האיסכמיה החמה היה דומה (43 דקות לעומת 45 דקות), וזמן האיסכמיה הקרה היה ארוך משמעותית בהשתלות מתורם מת (340 דקות לעומת 60 דקות). שיעור הסיבוכים הוואסקולריים ובמרה היה דומה בשתי הקבוצות. שיעור תיפקוד מוקדם ירוד של השתל (poor early graft function ) היה גבוה משמעותית לאחר השתלות מתורם מת (18% לעומת 2%, בהתאמה, p<0.005). הישרדות השתלים והמושתלים היתה טובה יותר בין מקבלי שתל מתורם חי: הישרדות שתל בשיור של 89% לאחר שנה ו-77% לאחר 5 שנים לעומת 59% ו-52%, בהתאמה. שיעור הישרדות החולים היה 91% כעבור שנה ו-89% שנה לאחר 5 שנים לעומת 70% ו-62%, בהתאמה, p<0.001.

לסיכום, למרות הדמיון במורכבות הניתוח, השתלות כבד מתורם חי המבוצעות בילדים מניבות תוצאות טובות יותר על-פני אלה המושגות בהשתלת חלקי כבד דומים שמקורם בתורם מת.

מנחם בן חיים

המצוקה הקשה במצאי שתלי כבד מתורמים לאחר מוות מוחי, העלייה בשיעור התמותה בזמן ההמתנה להשתלה והניסיון המצטבר בהשתלות כבד מתורם חי בילדים – כל אלה מצביעים על השתלות מתורם חי (living donor) בין בוגרים כחלופה המתבקשת. במאמר זה מובאות התוצאות של עשרים ההשתלות הראשונות מסוג זה במרכז הרפואי "הר סיני", תוך השוואה בין שתלי אונה ימנית לשתלי אונה שמאלית.

עשרים בוגרים (גיל ממוצע 15+-46 שנה; משקל ממוצע 12+-68 ק"ג) עברו השתלת כבד; בעשרה חולים הושתל שתל מאונה שמאלית (מיקטעים II, III, IV, במשקל ממוצע של 115+-805 ג').

התורמים (גיל ממוצע 10+-38 שנה, משקל ממוצע 9+-85 ק"ג) היו קרובי משפחה מדרגה ראשונה (8), שניה (3) בני זוג (4) או מקורבים רגשית (5). כריתת הכבד החלקית בתורמים בוצעה ללא חסימה של אספקת הדם (inflow occlusion), תוך הסתייעות במספרי על שמע (ultrasonic scissors) ומיחזור דם (cell saver). כריתת הכבד השלמה במושתלים בוצעה בחדר ניתוח צמוד ובתיאום זמנים. ההשתלה בוצעה תוך השקה ורידית לגדמים של ורידי הכבד (piggy-back). בשמונה מושתלים (אונה שמאלית) נדרשה הסתייעות במיקרוסקופ לביצוע ההשקה העורקית. בשתלי אונה שמאלית נדרש חיבור בין צינוריות המרה למעי (hepatico-enterostomy) עם מיקטע IV יחיד, זאת לעומת הצורך בהשקה לשתיים (בשמונה חולים) או לשלוש (בשני חולים) צינוריות מרה בשתלי אונה ימנית.

כל התורמים החלימו, ללא סיבוכים משמעותיים, ללא צורך בעירוי-דם זר וללא סימנים של אי-ספיקת כבד. שיעור התמותה הסב-ניתוחי בקרב המושתלים היה 15%, ושיעור הישרדות השתל (graft survival) – (70%-80% בשתלי אונה ימנית לעומת 60% בשתלי אונה שמאלית; זמן מעקב ממוצע – 8 חודשים). תיסמונת ייחודית (small for size syndrome) ניצפתה בארבעה מושתלים בשתלי אונה שמאלית קטנים יחסית [יחס בין משקל: שתל=מושתל (GRWR) < 0.8%].

שיעור הסיבוכים בקרב מושתלי אונה שמאלית היה גבוה יותר: דלף מרה (billary leak) היה 50% לעומת 20%, ופקקת עורק הכבד (hepatic artery thrombosis) היתה 20% לעומת 10%.

בהשתלת כבד מתורם חי בין בוגרים, מאפשרים שתלי אונה ימנית התאמת גודל מיטבית וכרוכים בפחות סיבוכים, כל זאת מבלי לפגוע בבריאותו של התורם.

אלכסנדר רוזין, דניאל שפירא, אליסיה נכטיגל ומנחם נהיר

מובאת במאמר זה, פרשת חולה בן 21 שנה שלקה באוסטאוארתרוזיס (או"א) קשה של מיפרקי הירכיים. נוכח המימצא המפתיע, נדונה האפשרות של מחלת קשין-בק (מק"ב) – מחלה אנדמית לאזור מגוריו הקודם של החולה (מזרח-סיביר).

מובאת במאמר זה בקצרה האבחנה המבדלת של פגיעה דו-צדדית במיפרקי ירכיים מישנית למחלות אחרות, כולל דלקת מיפרקים שיגרונתית של גיל הנעורים סטיל (דמשנ"ס).

מנחם מושקוביץ, ירון ניב,

המכון לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי (1), מרכז רפואי "רבין", קמפוס ביילינסון (2), והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב (1,2)

סרטן הקיבה נחשב בתחילת המאה הקודמת לגורם התמותה העיקרי מסרטן ברוב מדינות העולם. במהלך הזמן חלה ירידה משמעותית בשכיחות מחלה ממארת זו, בעיקר במדינות המפותחות. אולם מחלה זו היא המחלה הממארת באיברים הפנימיים השנייה בשכיחותה בעולם ומהווה גורם תחלואה ותמותה עיקרי במדינות המתפתחות. מאז גילוי החיידק הליקובקטר פילורי על ידי Marshall ו- Warren ה-1983, הצטברו הוכחות רבות המצביעות על כך, שלה"פ תפקיד חשוב בגרימת סרטן הקיבה, ובשנת 1994, הגדירה ועדה המסונפת לאירגון הבריאות העולמי – International Agency for Research on Cancer   - (IARC) את החיידק כגורם סרטן מסוג 1 – הדרגה הגבוהה ביותר בסולם המקובל באירגון זה. המטרה במאמר הנוכחי היא להציג את המימצאים המצביעים על ה"פ כגורם אטיולוגי בהתהוות סרטן הקיבה, ולדון בהשלכות המעשיות של מימצאים אלה.
 

יורם מנחם ואלדד בן-שטרית

האגף לרפואה פנימית, בית החולים האוניברסיטאי והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם, ירושלים

סקלרודרמה (טרשת העור) היא מחלה רב-מערכתית מגורם בלתי-ידוע, המתאפיינת בלייפת של העור, ובמעורבות כלי-הדם ואיברים ויסצראליים, כולל ריאות, כליות, לב ומערכת העיכול. באופן גס, מקובל למיין את הסקלרודרמה לשתי קבוצות עיקריות:

1)Diffuse cutaneous scleroderma – מחלה המתאפיינת בהתעבות סימטרית של העור המתהווה במהירות ומופיעה בגפיים, בפנים ובגו. ההתעבות היא בכל הגפיים ולא רק בחלק הרחיקני של הגף. חולים אלה נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלות כיליה ואיברים פנימיים אחרים.

2) Limited cutaneous scleroderma  - מחלה בה קיימת התעבות סימטרית של העור בעיקר בחלק הרחיקני של הגפיים ובפנים. לעיתים קרובות מאובחנים חולים אלה כלוקים בתסמונת CREST (קלצינוזיס, תופעת רנו, ליקוי בתנועתיות הוושט, סקלרודקטילי, וטלאנגיאקטזיה).

לחולים אלה בד"כ פרוגנוזה טובה, ורק מיעוטם ילקו ביתר-לחץ-דם ריאתי או צמקת המרה (biliary cirrhosis).

The Chemotherapeutic Treatment of Advanced Hodgkin's Disease

R. Epelbaum¹, N. Haim¹, M. Ben-Shahar¹, I. Valtuch¹, D. Faraggi³, A. Sharabi-Nov³, Y. Ben-Arie², Y. Cohen⁴

Departments of Oncology¹ and ²Pathology, Rambam Medical Center, and Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology; ³Department of Statistics, Haifa University, Haifa; and ⁴Department of Oncology, Soroka University Medical Center, Beer Sheba

Between 1972 and 1994, 121 adult patients with advanced Hodgkin's disease received MOPP (M) combination chemotherapy, MOPP alternating with ABVD (M-A) or MOPP and ABV hybrid (M/A). Radiation therapy was given to 1/3 of them. The median age was 35 years, 58% had stage III and 42% had stage IV disease. Failure-free survival at 10 years was 43.9%. It was 66.7%, 48.4% and 29.9% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Overall survival at 10 years was 40.8%, and 78.2%, 48% and 27.7% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Multivariate analysis found age (above or below 65 years) and combination chemotherapy (with or without adriamycin) to be significant prognostic factors. M/A combination was more myelotoxic, while M combination caused more second primaries. Today, 80% of patients with advanced Hodgkin's disease may be cured, with low rate of long-term toxicity.

מנחם פישר, אורלי תיבון-פישר

מרכז בריאות האשה, קרית שמונה, המח' לרפואה תעסוקתית, גליל עליון וטבריה, שירותי בריאות כללית מחוז צפון, החברה לרפואת נשים בקהילה

נשים מהוות כיום כמעט מחצית מכוח העבודה בעולם המערבי, בישראל, מהוות נשים 46% מכוח העבודה האזרחי, רובן אימהות ולמעלה ממחציתן בגיל הפוריות. כמעט כל הנשים ההרות ממשיכות לעבוד בעת ההריון, כ-75% מהן גם מעבר לשבוע ה- 35-34 להריון.

[...]

השפעת העבודה וסביבת העבודה על בריאות האשה מהווה מרכיב חשוב ביותר בבריאות הציבור בכלל ובנשים הרות בפרט. ובכל זאת לא זכה נושא זה עד כה להתייחסות הראויה, ואינו מוזכר כלל בתוכנית ההתמחות ברפואת נשים או ברפואת המשפחה ובתוכניות ללימודי המשך.

המטרה בסקירה זו היא להביא מידע עדכני בניסיון לענות על שאלות שכיחות בנושא, המוצגות על ידי נשים עובדות, צוותי רפואה, מעסיקים ובעלי עניין אחרים בתחום.

Prevention and Treatment of Procedural Pain in Pediatric Wards

R. Gorodischer, L. Herzog, E. Herzog

Depts. of Pediatrics A and Anesthesiology, Soroka University Medical Center; and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Present knowledge and available pharmacological agents allow for adequate prevention and treatment of pain in children. We present guidelines we prepared for the prevention and treatment of procedural pain in children in our general pediatric ward. This followed extensive review of the literature, participation in scientific meetings, discussions with experts and consultation with interested clinicians. Successful implementation of the guidelines requires increased appreciation of the importance of pain prevention, participation of the nursing, as well as medical staff, and ability to evaluate pain in children of various ages.
 

Current Trends in Surgery for Female Urinary Stress Incontinence 

M. Neuman, A. Musaiev, Y.Z. Diamant

Dept. of Obstetrics and Gynecology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Quality of life of 5% of the female population is impaired by urinary stress incontinence. Its cause is pelvic floor relaxation and the cure is surgical. The most widely performed operations are retropubic colposuspensions and sling operations, which have relatively high, well-proven cure rates. Yet because of the long rehabilitation required, gyneco-urologists seek minimally invasive ways to solve the problem.

Vaginal colporrhaphy and laparoscopic operations are not common, but the recently reported TVT might become popular if proven effective.

SYME Amputation for Foot Infections in Diabetics 

Michael Michailevich, Ehud Lebel, Menachem Itzchaki

Dept. of Orthopedics, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Syme ankle disarticulation for foot infections in diabetics with concomitant peripheral vascular disease is often unsuccessful. The need for re-amputation usually results from recurrent infection or ischemia of the posterior heel flap. We present 5 such cases of deep foot infections in diabetics who underwent Syme amputation after failure of local debridement. All patients needed reamputation in 4-18 days for ischemia of the flap.

Sacrospinous Ligament Fixation for Vaginal Vault Prolapse

M. Neuman, B. Zuckerman, O. Lavie, U. Beller

Division of Gynecological Surgery and Oncology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Sacrospinous ligament fixation is a well-known method for correction of vaginal vault prolapse. The procedure is primarily indicated after hysterectomy and as a prophylactic measure for total uterine prolapse.

8 women with post-hysterectomy vaginal vault prolapse aged 48-72 years, were referred 1-25 years following primary surgery. Sacrospinous ligament fixation was elected to enable simultaneous correction of cystocele and rectocele, and to preserve sexual function. All operations were completed without significant complications.

In 6 of the 8 patients located for long-term interview, 1 reported mild bulging of the introitus, another mild urinary stress incontinence, urgency and frequency and 1 reported frequency only. Sexual function in 4 was without complaints. Defecation in all patients was normal.
We conclude that this operation is safe and effective. We encourage gynecologic surgeons to consult an experienced tutor prior to performing this procedure, as this type of surgery is quite dangerous and many gynecologists are not familiar enough with it.  

Tension-Free Vaginal Tape: A New Surgical Treatment of Female Urinary Stress Incontinence

M. Neuman, B. Zuckerman, M. Zilberman, A. Farkash, U. Beller

Division of Gynecologic Surgery and Oncology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Female urinary stress incontinence diminishes the quality of life of about 5% of women. It is usually dealt with by surgery to correct the relaxed pelvic floor, the cause of the incontinence.

Tension-free vaginal tape is used in a newly described procedure. It consists of the vaginal introduction of a prolene needle-guided mid-urethral sling. The procedure is easy to perform under local anesthesia, recovery is rapid, and results are similar to those of other effective operations.

We report 44 patients who underwent this type of surgery. There were no significant complications. The early results were good and although the follow-up has been short, we believe that experience with this operation will play an important role in the treatment of urinary stress incontinence.

Lymphoma of the Knee Joint Simulating Patellar Fracture

E. Lebel, M. Itzchaki

Orthopedics Dept., Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Fracture of the patella is not uncommon after direct anterior knee trauma. However, there are other medical situations that resemble it radiologicaly. We present a patient mistakenly diagnosed as having a patellar fracture who had primary, solitary, malignant B-cell lymphoma of the knee space eroding the lower pole of the patella. We have found no reports of such a lesion in the literature. Another commbenign condition that might erode adjacent bone is chronic synovitis. Our patient was treated withchemo- and radiotherapy and the lesion fully regressed with no evidence of local or systemic recurrence 1.5 years after diagnosis.