תוצאת חיפוש

איריס חיימוב, לימור ודס

החוג לפסיכולוגיה והמרכז למחקר פסיכו-ביולוגי, המכללה האקדמית עמק-יזרעאל

שינויים במבנה הפנימי של השינה מהווים מרכיב מרכזי בתהליך ההזדקנות. ארבעים-וחמישה אחוזים לערך מאוכלוסיית הקשישים מתלוננים על נדודי-שינה (אינסומניה), וכ-35% מהם נוטלים תרופות שינה בקביעות. מאפיין בולט נוסף בתהליך ההזדקנות הטבעי הוא הירידה ההדרגתית בתִפקוד הקוגניטיבי. במהלך שני העשורים האחרונים, שני התִפקודים, שינה וקוגניציה, נחקרו כל אחד בנפרד ובהרחבה בקרב אוכלוסיית הקשישים. אולם מחקר מצומצם בלבד נערך לבחינת האפשרות לקשר בין שני תהליכים מרכזיים אלו בתהליך ההזדקנות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר בין נדודי שינה כרוניים בקרב קשישים לבין תִפקודם הקוגניטיבי. לשם כך נבדקו 112 קשישים, שגילם הממוצע היה 5.7±72.9 שנים. מרבית הנבדקים היו נשים (69, 61.6%). אוכלוסיית המחקר נחלקה לשתי קבוצות: 64 קשישים שלא לקו בנדודי שינה ו-48 קשישים שלקו בנדודי שינה. היכולות הקוגניטיביות של הנבדקים נבחנו במבחן מחשבי"MindFit"  (CogniFit, Inc.) בביתם של הנבדקים. המִמצאים הראו, כי בהשוואה לקשישים שאינם לוקים בנדודי שינה, קשישים הלוקים בנדודי שינה ביצעו באופן ירוד יותר (P<0.05) משימות שנועדו לבדוק זיכרון לטווח קצר, קשב מתמשך הממוקד למטרה, תִפקוד ביצועי, אינטגרציה של שני ממדים (חזותי וסמנטי), והערכת זמן שמיעתית וחזותית. מאידך, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שתי הקבוצות במשימת שיום ובמשימה שנועדה לבדוק מיומנויות פסיכו-מוטוריות.

לסיכום, המִמצאים מצביעים על כך שנדודי שינה כרוניים בקשישים הם אחד הגורמים האפשריים לירידה בתִפקוד הקוגניטיבי של אוכלוסייה זו. מתוצאות מחקר זה עולה, כי חשוב שרופאים המטפלים באוכלוסיית הקשישים יתורו אחר תסמינים של נדודי שינה, יעריכו אותם ויטפלו בהם. מתן תשומת לב לנדודי שינה כרוניים בקשישים ומתן טיפול יעיל – עשויים לא רק לשפר את איכות שנת הלילה של הקשישים, אלא אף לשמור על תִפקודם הקוגניטיבי ולשפר את איכות חייהם הכוללת. 

בת שבע פורת כץ

המרפאה לאבחון גריאטרי מורחב ושירות להערכה קוגנטיבית, מרכז רפואי קפלן

כידוע, שינה היא תהליך פיסיולוגי החיוני לקיום האדם. קיימת הסכמה רחבה על כך שאיכות ומשך השינה חיוניים לתפקוד קוגנטיבי תקין. תפקודו היומיומי של אדם הישן שינה לא תקינה נפגע, עקב ישנוני, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט, ותיתכן גם פגיעה ביכולות הקוגנטיביות.

דוד רבינרסון, ניר מלמד, מרק גלזרמן

בית-החולים לנשים על-שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ניתוחי כריתת רחם, שלמה או תת-שלמה, עם או ללא כריתת שחלות ובגישה דרך הבטן או הלדן, ובנסיבות של מחלות טבות, שכיחים ביותר בתחום הגינקולוגיה הכירורגית. המידע העדכני מחזק את התחושה, כי כריתת רחם לסוגיה השונים אינה פוגעת בתגובה המינית הבתר-ניתוחית באישה ואולי אף משפרת אותה. ברוב הנשים משפרים ניתוחים מעין אילו את התגובה המינית הבתר-ניתוחית, ובמיוחד אם מוסף לטיפול הבתר-ניתוחי טסטוסטרון, אם כי מימצא אחרון זה עודנו שנוי במחלוקת. ניתוחים לתיקון צניחה של איברי האגן או לתיקון אי-נקיטת שתן הוכחו כיעילים בהקלת התסמינים הטרום-ניתוחיים, אך מבלי שישפיעו על המיניות הבתר-ניתוחית באישה. שיטות ניתוח אנדוסקופיות חדשות או טיפולים חלופיים לניתוחים המסורתיים משפרים ככל הנראה את התגובה המינית הבתר-ניתוחית.

* כחלק מהדרישות לתואר ד"ר לרפואה (MD).

חששות בתחום המיני שכיחים בקרב מושתלי דה-פיברילטור (ICD). המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאמוד את השכיחות של הפרעות בתיפקוד המיני, דיכאון וירידה באיכות-חיים בקרב גברים מושתלי דה-פיברילטור, עם וללא חוויית נזעים חשמליים מהמכשיר.

גברים מושתלי דה-פיברילטור נתבקשו למלא שלושה שאלונים: Centre for Epidemiologic Studies Depression Scale (CES-D)  - להערכת דיכאון,Florida Patient Acceptance Survey (FPAS)  – להערכת איכות-חיים,Arizona Sexual Experiences Scale (ASES)  - להערכת תיפקוד מיני. לכל הגברים הוצעה הפנייה למירפאה לטיפול מיני.

הסכימו להיכלל במחקר 47/72 (65%) מועמדים. החולים סווגו לשתי קבוצות: באחת אלו שחוו לפחות נזע חשמלי (נ"ח)¹ אחד (נ"ח[+]) – 66%, ובשנייה חולים שלא חוו נזע חשמלי כלל (נ"ח[-]) – 34%. הפרעה בתיפקוד המיני (ציון גרוע מהציון החציוני בשאלון ה-ASES) נמצאה ב- 42.6% מהחולים, 52% מול 25% בקבוצות נ"ח [-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.08). החמרה בתיפקוד המיני בעקבות ההשתלה דווחה על-ידי 71% ו-44% מקבוצת נ"ח[-]/נ"ח[+] בהתאמה (P=0.069), ועל-ידי 85% מהחולים בקבוצה עם ההפרעה בתיפקוד המיני מול 44.4% בקבוצה עם התיפקוד המיני השמור P=0.005)). עשרים-ושלושה חולים (49%) הופנו למירפאה לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני.

___________________________

¹ נ"ח – נזע חשמלי

דיכאון (ציון CESD≥16) נמצא ב-36% מהחולים. סיכון מוגבר ומובהק לדיכאון נמצא בקבוצת נ"ח[+], בהשוואה לנ"ח[-] (Mean ranks - 21 מול 29, P=0.049). לא נמצא הבדל באיכות-החיים בין קבוצת נ"ח[+] לקבוצת נ"ח[-]. נמצא מיתאם בין דיכאון לבין ירידה באיכות-החיים (Pearson correlation=0.416, P=0.04), אולם לא נמצא מיתאם בין תיפקוד מיני לאיכות-חיים או לדיכאון.

נראה כי השתלת דה-פיברילטור פוגעת בתיפקוד המיני של הגבר, אולם ייתכן כי חשיפה לנ"ח אחד לפחות מהמכשיר מגינה על התיפקוד המיני. גברים מושתלי דה-פיברילטור ככלל ומקבלי נ"ח בפרט נמצאים בסיכון מוגבר לדיכאון. לא נמצאה השפעה של נזעים חשמליים על איכות-החיים. יש לסקור גברים מושתלי ICD להפרעות בתיפקוד המיני ולתסמיני דיכאון, ולטפל בהתאם.
 

אסף טוקר

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

בשנים האחרונות התפרסמו מספר מאמרים על הקשר בין שעות עבודה מרובות וחוסר שינה לבין טעויות רפואיות, שיקול הדעת, הפרעות בריכוז ומעורבות בתאונות דרכים. במאמר זה נסקרים המאמרים שפורסמו בשנים האחרונות על ההשלכות של עבודה רציפה, ללא שינה, בקרב מתמחים ורופאים.

כמו-כן, נסקרות במאמר ההתפתחויות האחרונות בעולם ובישראל בתחום חוקי שעות העבודה והמנוחה.

*רבקה קליין^1,2, אלחנן בר- און², יעקב קליין³, רמי בנבנישתי¹

¹האוניברסיטה העברית, ירושלים, בית-הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, ²מכון טנדו - לטיפול בליקויים בתיפקוד הזוגי-מיני, ³המכון לשיקום ומניעת מחלות לב, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים

ליקוי בתיפקוד המיני הוא אחת מהפגיעות הקשות באיכות-חייהם של חולים שעברו אירוע לב חד. כדי לנסות לשפר את התיפקוד המיני בקרב חולי הלב הלוקים בכך, פותחה עבור חולים אלה שיטת טיפול בדגם Co-therapy המשלבת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול בתרופות או טיפול מכשירני. הטיפול בשניים ניתן על-ידי שני מטפלים מיניים מתחומים שונים – פסיכותרפיה ורפואה – ומשולבים בה העברת מידע רלבנטי לגבי הקשר שבין מחלת לב כלילית וליקוי בתיפקוד מיני, הפחתת חרדות ופחדים, הדרכת המטופלים לגבי המותר והאסור בפעילות מינית בהתאם למצבם הנפשי והגופני, וכן מישלב של טיפול בתרופות או אחר, על-פי הצורך.

__________________________________________________

המחקר נערך במסגרת עבודת דוקטורט לאוניברסיטה העברית בירושלים.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, המחלקה לפסיכיאטריה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב

אירוע לב איסכמי ומחלת לב, מהווים תפנית דרמתית בחייו של כל אדם, המביאה לתחלואה גופנית ונפשית שאינן קלות, לא לאדם הלוקה במחלה, לא לסביבתו ואף לא לחברה כולה.

למרות העלאת המודעות למניעה ראשונית, שניונית ושלישונית, והתפתחות מואצת של אמצעי איבחון וטיפול מתקדמים, עדיין מופיעות מחלות הלב וכלי-הדם במקום החמישי והשישי ברשימת נטל המחלות של אירגון הבריאות העולמי. ההערכה היא כי בשנת 2020 מחלת הלב הכלילית תטפס ותתפוס את המקום הראשון בגרימת נכות בעולם.

אליה לוינגר¹, אורנה גייר¹, יובל בלטינסקי³, שמואל לוינגר²

¹מרכז רפואי כרמל, מח' עיניים, חיפה, ²מכון "עיניים" שערי העיר ירושלים, ³הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

פרסביופיה (Presbyopia) היא הפרעה בתישבורת (Refraction), המתבטאת בטישטוש ראיית עצמים קרובים. ניתן להתגבר על בעיית הפרסביופיה בהסתייעות בשיטת המונוויז'ן  ,(Monovision)שבה מתוקנת הראייה בעין אחת לרחוק ובשניה לקרוב. המטופל אמור להיות מסוגל לדכא את טישטוש הראייה מהעין השניה, כך שיוכל לראות היטב לכל מרחק ללא הזדקקות למשקפיים.

המטרות במחקר הנוכחי היו הערכת התיפקוד הדו-עיני ושביעות-הרצון של המטופלים במונוויז'ן באמצעות שיטת הלאסיק (Laser In Situ Keratomileusis - LASIK) במטופלים קצרי- ורחקי-רואי הלוקים בפרסביופיה.

לשם כך נכללו באוכלוסיית המחקר מטופלים קצרי- ורחקי-רואי, שהיו מעל גיל 39 שנה בעת הניתוח, שבבדיקתם האחרונה התאימו להגדרת מונוויז'ן (שווה ערך ספרי של העין המתוקנת לרחוק הנע בין 0.5 + דיופטר ל-0.5 - דיופטר, שווה ערך ספרי של העין המתוקנת לקרוב הנע בין 1- דיופטר ל- -3.75 דיופטר, וההפרש בין ערך ספרי של שתי העיניים היה לפחות 1 דיופטר) ומשך המעקב מהניתוח היה גדול מ- 90 יום. המשתנים שנבדקו נלקחו מתיקי החולים וכללו חדות ראייה חד-דו-עיניות מתוקנת ובלתי מתוקנת לרחוק, חדות חד-דו-עיניות מתוקנת ובלתי מתוקנת לקרוב, תישבורת אובייקטיבית וסובייקטיבית טרום-ובתר-ניתוחית וראיית עומק לקרוב לאחר הניתוח. שביעות-רצון המטופלים מהניתוח נבדקה באמצעות שאלון.

נאספו 114 מטופלים (100 מטופלים קצרי רואי ו-14 מטופלים רחקי-רואי). 78.6% מהמטופלים היו בעלי חדות ראייה דו-עינית בלתי מתוקנת לרחוק של לפחות 6/7.5, ו- 97% היו בעלי חדות ראייה דו-עינית בלתי מתוקנת לקרוב של לפחות יגר 2 (J2). חציון ראיית העומק לקרוב היה 100 seconds of arc. מכלל המטופלים, 23.7% הרכיבו לאחר הניתוח משקפי קריאה. מכלל המטופלים, 14.9% דיווחו על ירידה באיכות-החיים בעת נהיגה בלילה, ו-17.5% דיווחו על ירידה באיכות-החיים בזמן קריאה. מתוך סך-כל המטופלים, 89.5% דיווחו כי הושגה המטרה העיקרית שלשמה עברו את הניתוח, ו-88.6% היו בוחרים לעבור שוב את הניתוח אם היו נדרשים לכך.

לסיכום, יצירת מונוויז'ן באמצעות שיטת לאסיק יכולה להיות בחירה טיפולית מוצלחת עבור מטופלים פרסביופיים – קצרי-ורחקי-ראייה, המבקשים לעבור ניתוח להסרת משקפיים. יחד-עם-זאת, לנוכח סיכוי לפגיעה באיכות-החיים בעת קריאה ונהיגה בלילה, במטופלים אשר תחומים אלה מהווים חלק משמעותי בחייהם , יש לשקול את נחיצות הניתוח.

ברוריה מנור¹, חנה זוהר<sup>2 

1</sup>מרכז רפואי העמק, עפולה, ²מרכז רפואי רמב"ם, חיפה 

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים בישראל ובמדינות המערב. קרוב ל-4,000 נשים מאובחנות מדי שנה בישראל וכ- 900 נפטרות עקב המחלה. חלק גדול מהנשים שחלו בסרטן השד מתקשות להתמודד עם נושא המיניות. הן נבוכות ומתביישות במה יחשוב עליהן הרופא או האחות אם תעזנה לשאול על הנושא שאינו כרוך בהצלת חיים.  

המטרות במחקר הנוכחי היו לדווח על השינויים הגופניים והתיפקוד המיני בקרב נשים צעירות בישראל ששרדו את מחלת סרטן השד ונכנסו לשלב של חדילת-אורח מוקדמת (Premature menopause), מהם צורכי המידע שלהן בתחום התיפקוד המיני ועד כמה צרכים אלה סופקו על-ידי הצוות המטפל. עמדת המוצא של המחקר התבססה על העובדה, כי הצוות המטפל מספק מידע על סוג הניתוח, השפעות הכימותרפיה, השפעות-הלוואי, ההקלה בתסמינים, נטילת תרופות, בדיקות ותזונה, אך ממעט לתת מידע לגבי השינויים הצפויים: חדילת-אורח ותיפקוד מיני. במחקרים שונים נמצא, כי המטפלים מתעלמים מחיוניות המידע על חדילת-אורח מוקדמת ושינוי בתיפקוד מיני מסיבות אישיות, מקצועיות וסביבתיות.

שיטת המחקר התבססה על תשובותיהן של 82 נשים שנבחרו במידגם נוחות Cross sectional, אשר אובחנו כלוקות בסרטן השד בדרגה 1,2 וטופלו באחד או יותר מהטיפולים המקובלים: ניתוח, כימותרפיה, הקרנות וטיפול הורמוני, והסכימו לענות על  שאלון מילוי עצמי ובו 4 חלקים.

מהתוצאות עלה, כי חדילת-אורח מוקדמת שונה מחדילת-אורח פיזיולוגית בעוצמת התסמינים ובחדות הופעתה. נשים שטופלו בכימותרפיה דיווחו על קשיים בתיפקוד המיני לעומת נשים שלא טופלו. ההנאה מהתיפקוד המיני וכאבים ביחסי-המין בנשים שטופלו בכימותרפיה משתנה על ציר הזמן: ככל שהאישה קרובה יותר לטיפול, כך היא מדווחת על הפחתה בהנאה וביחסי-מין עקב כאבים. ככל שהיא מתרחקת מהטיפול, משתפרת ההנאה והכאבים ביחסי-המין פוחתים. רוב הנשים דיווחו כי יכולת האביונה נשמרה והושפעה מעט מהטיפולים. נשים ציפו וקיבלו מידע "במידה רבה" בנושא השפעות-לוואי של טיפולים לעומת קבלת מידע מועט בנושא תיפקוד מיני מהצוות המטפל, ומעונינות  ביותר מידע.

לסיכום, מפאת שכיחותה ההולכת וגוברת של מחלת סרטן השד בנשים בכלל ובצעירות בפרט, קיימת חשיבות להכנת האישה להופעתם של תסמיני חדילת-אורח ושינויים בתיפקוד המיני על-ידי הצוות המטפל, למרות היותו נתון לקשיים ועכבות.

גילה ברונר

המרכז לרפואה מינית, מח' אורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

במאמרן של ברוריה מנור וחנה זוהר, המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מתמקדות המחברות בקשיים המיניים של נשים הלוקות בסרטן השד ומצביעות על צורכי מידע בקרב נשים עם חדילת-אורח מוקדמת בעקבות הטיפול במחלתן. המאמר מתפרסם בתקופה שבה המחקר על איבחון וטיפול בבעיות בתיפקוד המיני של האישה זוכה לעניין מוגבר.

בועז מושקוביץ, יקיר שגב, ולדימיר סופוב, ניר חורב, דויד גרושר, עופר נתיב

המח' לאורולוגיה, המח' לרפואה גרעינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן כמותי את השפעת ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית (ראכ"מ)¹ על תיפקוד כללי ומקומי של הכליות באמצעות סריקה כמותית של קליטת Tc-dimercaptosuccinic acid (DMSA) על-ידי הכיליה, תוך הסתייעות במכשיר טומוגרפיה מחשבית (Single Photon Emission Computerized Tomography-SPECT).

שבעים-ותישעה חולים מיועדים לראכ"מ עברו הערכה כמותית של קליטת Dimercaptosuccinic Acid (DMSA), מהם 42 (53%) גברים ו-37 (47%) נשים בגיל ממוצע של 47± 16. הערכות ראשוניות בוצעו לפני תהליך הראכ"מ, והמעקב בוצע לאורך 1.5-24 חודשים לאחר ביצוע הראכ"מ. מבין 79 החולים שעברו ראכ"מ בגישה לקוטב כיליה עליון או תחתון, ב-60 חולים (76%) חושב בנפרד תיפקוד הכליות המקומי של הקוטב השני באותה הכיליה.

לא ניצפה הבדל משמעותי סטטיסטית בין קליטת הכיליה לפני טיפול ראכ"מ ולאחריו (11.9%±5% לעומת 11.6%±5%; t=0.9, P=0.368, בהתאמה). נפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה טיפול היה ירוד במעט, מ-235 סמ"ק ±62 סמ"ק ל-224 סמ"ק ±59 סמ"ק (t=2.7, P=0.011). אחוז המנה המוזרקת למ"ל ריקמת כליה בכיליה שעברה טיפול לא נפגע באופן משמעותי סטטיסטית (0.051± 0.02 לעומת 0.053± 0.02; t=0.86, P=0.296). בהערכת תיפקוד כיליה מקומי בכיליה שעברה ריסוק ניצפתה ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד באזור שעבר ראכ"מ (91 סמ"ק± 30 סמ"ק לעומת 82 סמ"ק± 27 סמ"ק; t=2.64, p=0.013). באשר לאחוז המנה המוזרקת לנפח כיליה, לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בין האזור שעבר טיפול בראכ"מ לאזור שלא עבר טיפול באותה כיליה (0.049± 0.02 לעומת 0.05± 0.02; t=0.693, P=0.494). תיפקוד הכיליה הנגדית נותר ללא שינוי (13.4%± 5.2% לעומת 13.6%± 4.8%; t=0.68, P=0.5).

לסיכום, למרות ירידה משמעותית סטטיסטית בנפח הכיליה המתפקד בכיליה שעברה ראכ"מ, לא ניצפתה כל ירידה באחוז החומר שעבר קליטה ובאחוז המנה המוזרקת לנפח ריקמת הכיליה. לפיכך, ראכ"מ אינו פוגע בתיפקוד הכיליה הכללי והמקומי בטווח הזמן הקצר. עם זאת, נדרש מחקר עם מעקב ארוך-טווח בחולים עם כיליה שעברה ראכ"מ.

_____________________________________

¹ ראכ"מ – ריסוק אבני כיליה בגישה מילעורית

רחל הרינג-חנית

מירפאת כאבי-ראש, המח' לנירולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

צילחה (Migraine) היא מחלה שכיחה, הפוגעת בתיפקודם ובאיכות-חייהם של הלוקים בה. מתוצאות מחקרים עולה, כי רופאים נוטים להמעיט בחומרתה של פגיעה זו, ולפיכך לא תמיד מספקים לה מענה הולם, לרבות טיפול מוגדר בצילחה (Migraine).

המטרה בסקר הייתה לבחון את השלכות הצילחה על התיפקוד, איכות-החיים, הטיפול השכיח במחלה והקשר רופא-חולה בישראל.

הסקר נערך באמצעות מישאל טלפוני, שבו נכללו 200 נשים הלוקות בצילחה והמטופלות בתרופות.

נמצא כי צילחה, למרות הטיפול הנוכחי, גורמת לפגיעה בתיפקוד החולה, להיעדרויות מהעבודה (51%), ולפגיעה בחיי חברה ובפעילות הפנאי (80%). להפתעתנו, רק מחצית מן החולות התלוננו בפני רופא המשפחה על התקפי הצילחה, פחות ממחציתן (48%) נוטלות תרופות מירשם ורק 10% מטופלות בתרופה מוגדרת לצילחה (טריפטן).

לסיכום, מסקר זה נובע, שבישראל יש מקום נרחב לשיפור בכל אחד מהנושאים שנבדקו לרווחת החולה, משפחתה, סביבתה החברתית ומקום העבודה.

מיכל לוריא (1), דורית הוכנר-צלניקר (2), משה מוק (3)

(1) המירפאה לתיפקוד מיני, מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה הר-הצופים, ירושלים, (2) מח' נשים ויולדות, המרכז הרפואי הדסה הר-הצופים, ירושלים, (3) היח' לטיפול מיני וזוגי, בית החולים מאיר, כפר-סבא

ההצלחה בטיפול התרופתי בהפרעות זיקפה העניקה תנופה מחודשת למאמצים למציאת פיתרונות גם להפרעות בתיפקוד המיני בנשים (התמ"נ). מתגבשת והולכת ההסכמה, כי מאפייני התגובה המינית הנשית שונים מהותית מן המקבילה הגברית. בדגם המקובל זה עשרות שנים, של William Masters ו-Virginia Johnson, עם תוספת מאוחרת של Helen Singer Kaplan. ההנחה היא כי חימוד מיני (מחשבות, דימיונות) קודם לעוררות מינית והרחבה של כלי-דם באברי-המין, סיכה של הלדן (Vagina), לאחריהם מופיעה אביונה ולבסוף – ההרפיה. Rosemary Basson מציעה דגם שונה, התקף במיוחד במערכות יחסים ארוכות-טווח. לפי Basson, מחליטה האישה מסיבות שאינן מיניות (כגון רצון לקירבה רגשית ואינטימיות), לחפש אחר גירוי שיעורר את התגובה המינית. החימוד המיני מתפתח בשלב מאוחר יותר - לא כמניע, אלא כתגובה.

העמקת תובנת התהליך הפיזיולוגי גוררת בעקבותיה עידכון של אופן מיון ההפרעות בתפקוד המיני ופיתוח כיווני טיפול חדשים.

התמ"נ הן תופעה שכיחה, ונודעת להן השפעה רבה על איכות חיי האישה. הרקע להפרעות אלו נעוץ בתחומי הביולוגיה, הפסיכולוגיה והחברה. לכן, האיבחון המלא מחייב התבוננות משולבת, הכוללת הערכה פסיכולוגית וגופנית גם יחד, ועל הטיפול השלם להיות מבוסס על חינוך מיני, שיפור התקשורת הבין-זוגית, טיפול התנהגותי ופיתרון בעיות רפואיות.

מספר תרופות לטיפול בהפרעות בתיפקוד המיני נמצאות בשלבי פיתוח, אך טרם נמצאו הוכחות חד-משמעיות לגבי יעילותן.
בסקירה זו מדווח על התגובה המינית הנשית התקינה כפי שהיא מובנת כיום, הגישות השונות למיון ההפרעות בתיפקוד המיני, הגורמים להפרעות אלו, שיטות האיבחון, ההערכה והטיפול הניתן.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב, באר-שבע

הפרעות בתיפקוד המיני של האישה (להלן הת"מ – Female Sexual Dysfunction– FSD), שכיחות מכפי שנהוג היה לסבור, בסקירתם של אברבנל ו-רבינרסון, המתפרסמת בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווח באופן תמציתי על מיגוון ההפרעות בתיפקוד המיני של האישה, ועל הגישה לבירור ההפרעה ולטיפול בה. ההערכה היא כי כל אישה שלישית לוקה בתיפקודה המיני. אך למרות נתון זה, המחקר על מעגל התגובה המינית של האישה, הפיזיולוגיה של מיניות האישה, הליקויים בתיפקוד המיני של האישה והטיפול האפשרי בליקויים הללו, עדיין לקוי ומתקדם הרבה פחות מהמחקר על הפרעות בתיפקוד המיני של הגבר והטיפול בהפרעות הללו.

¹יוסף אברבנאל, ²דוד רבינרסון

¹מכון לאורולוגיה, ²והמחלקה לרפואת נשים, מרכז רפואי רבין (קמפוס גולדה-השרון), פתח-תקוה

הפרעה בתיפקוד המיני (הב"ה) בנשים היא תופעה נפוצה וחובקת עולם, המקיפה את כל המעמדות והגילאים. עד כה הייתה ההתמקדות בטיפול בהב"ה בנשים בהיבט הפסיכולוגי-התנהגותי של הבעיה. בשנים האחרונות, בעקבות התחלת ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים השולטים בתגובה המינית באישה מחד-גיסא, והצלחת טיפולים תרופתיים בהפרעות בתיפקוד המיני בגברים מאידך-גיסא, התעורר הנושא של הב"ה בנשים בהיבט הרפואי-טיפולי. לנוכח ההשפעה המכרעת שיש להב"ה בנשים על איכות חייהן והקשר הזוגי שלהן, מובאת להלן סקירה עם פירוט של ההיסטוריה, השכיחות, האנטומיה והפיזיולוגיה הרלבנטיות, המיון וההגדרה של הב"ה בנשים, הסיבות האפשריות להופעת הב"ה, ולבסוף – האיבחון והטיפול בהב"ה בנשים, תוך שימת דגש על טיפולים תרופתיים חדשניים. זהו תחום חדש, רב-תחומי ומתפתח ברפואה, והתקדמות בתחום זה עשויה לפתור בעיה נפוצה ומעיקה בקרב נשים.