תוצאת חיפוש

הקדמה: נמצא, כי החמרה בתפקוד בקרב קשישים המתאשפזים בעקבות מחלה חדה היא גורם המוביל לעלייה במשך אשפוז, בשיעור נפילות, בהחמרה מתמשכת בתפקוד, באשפוזים נשנים ובתמותה. מגמות הזדקנות האוכלוסייה תורמות לכך שמרבית המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית הם קשישים ומציבות את ההחמרה בתפקוד כאתגר של הרפואה הפנימית.

מטרות: לדווח על נתיבים של שינוי תפקודי בקרב קשישים בתקופת סב-אשפוז חד במחלקות לרפואה פנימית.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה שכלל 741 קשישים בני 70 שנים ומעלה שהתאשפזו בשנים 2011-2009 במחלקות לרפואה פנימית בשני בתי חולים כלליים בצפון הארץ. מצב תפקודי בסיסי שבועיים לפני האשפוז, בהתקבלות לאשפוז, בשחרור וחודש לאחר השחרור הוערך באמצעות (BI) Modified Barthel Index. שמונה נתיבים הוגדרו לפי מגמת השינוי בתפקוד בכל פרק זמן: לפני האשפוז, במהלך האשפוז ולאחר השחרור מאשפוז.

תוצאות: בתקופה שלפני המחלה שהובילה לאשפוז, נעה רמת התפקוד של שני שלישים מכל הנכללים במחקר בין תלות קלה לבין עצמאות מלאה. כמחצית מהקשישים הגיעו לאשפוז עם החמרה בתפקוד טרם פרוץ המחלה החדה, תפקודם של כרבע מהקשישים החמיר במהלך האשפוז או נפטרו וכשליש שיפרו את תפקודם בזמן האשפוז. מרבית הקשישים שהיו יציבים לפני האשפוז (57.1%) נשארו יציבים לאורכו ולאחריו, אולם מצבם של כשליש (33.2%) מהקשישים החמיר במהלך האשפוז או מיד אחריו. בקרב כמחצית מאלה עם החמרה בתפקוד לפני האשפוז (44.8%) חלה החמרה נוספת במהלכו או אחריו ברמה של 5 נקודות לפחות בסולם ה-BI. תפקוד אינסטרומנטאלי טרום מחלה חדה, תחלואה נלווית ותסמיני דיכאון נמצאו כמאפיינים המבדילים בין נתיבי תפקוד טרום ותוך אשפוז דומים.

דיון: במחקר מדווח על שמונה נתיבי תפקוד המאפיינים קשישים במהלך תקופת סב אשפוז חד במחלקות לרפואה פנימית. מאפייני המטופל בכניסה לאשפוז עשויים לסייע בזיהוי קשישים שנמצאים בסיכון לתוצאי אשפוז שליליים ובכך לשמש בסיס להתערבות מונעת בתפר בית חולים-קהילה.

פיברומיאלגיה היא תסמונת המאופיינת בכאב כרוני במערכת השרירים והשלד, ברגישות למגע, בתשישות ובתסמינים נלווים הכוללים הפרעות קוגניטיביות, הפרעות של מערכת העיכול ועוד. פרדיגמה מובילה המתייחסת לפתוגנזה של תסמונת הפיברומיאלגיה ותסמונת פונקציונאליות דומות, מתרכזת סביב מושג ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית. מושג זה מתאר מצב שמתרחשת בו הגברה כללית של הולכת כאב ועיבודו על ידי מערכת העצבים המרכזית, המובילה להתפתחות של אלודיניה (כאב המופק על ידי גירוי אשר לרוב אינו מכאיב) והיפראלגזיה (תגובת יתר לגירוי מכאיב). כיוונים שונים של מחקר תרמו לגיבוש מושג ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית. ירידה ביכולת של מערכת העצבים לבצע דיכוי בהולכת כאב היא מרכיב מרכזי, וכך גם הגברת תופעות כמו Windup והגברה ארוכת טווח בהולכה. בנוסף, נמצאה עלייה ברמתם של מעבירים עצביים המשתתפים בהגברת הולכת כאב, במקביל לירידה ברמתם של מעבירים עצביים המשתתפים בדיכוי ההולכה. כיום נחקרים מנגנונים חדשים, לרבות הפעלת יתר של תאי מיקרוגליה.

מאפיינים קליניים מסוימים מסבים את תשומת ליבו של הרופא לאפשרות שחולה לוקה בריגוש יתר של מערכת העצבים המרכזית. במצבים אלו שכיח למצוא אזורים רבים ומפושטים של כאב ואנמנזה ארוכת טווח של תסמיני כאב שונים. שכיחות בחולים אלה הפרעות שינה, תשישות והפרעות בריכוז. בחולים רבים קיימים גורמים תורמים שונים, כמו חבלה גופנית, זיהום או מצב של דחק, המקדימים את התפרצות התסמינים. בבדיקה הגופנית אופייני לזהות במיקומים שונים בגוף רגישות רבה למישוש.

דימות תפקודי של מערכת העצבים המרכזית – לרבות שיטות כמו MRI תפקודי (fMRI), הערכת קישוריות בין אזורי מוח שונים וספקטרוסקופיה מגנטית – משפר כיום את הבנתנו בנוגע למנגנונים העצביים העומדים בבסיס התופעה של ריגוש יתר של מערכת העצבים המרכזית.

רקע: בהנחיות הקליניות העדכניות באירופה וארצות הברית מומלץ על צנתור טיפולי דחוף בחולים הלוקים באוטם לב עם עליות קטע ST (ST elevation Myocardial infarction – STEMI). מנגד, בחולים עם אוטם ללא עליות קטע ST (non-ST elevation Myocardial infarction – NSTEMI) ההמלצה והנוהג המעשי הם שאין צורך בצנתור כלילי דחוף כדרך קבע. הגישה של "צנתור למחרת" העלתה חשש שעלול להיגרם נזק נרחב יותר בשריר הלב, ולפיכך הוצע על ידי מספר מרכזים לשקול צנתור דחוף גם בחולים עם NSTEMI, בדומה למקובל בחולים עם STEMI.

המטרה בעבודה זו הייתה להשוות בין ממצאים ביוכימיים ואקוקרדיוגרפיים בין חולים עם STEMI שעברו צנתור דחוף לחולים עם NSTEMI שצונתרו בהקדם.

שיטות: נאסף מידע פרוספקטיבי של 165 חולים שאושפזו עם אוטם חד. חולים עם STEMI צונתרו מיידית, וחולים עם NSTEMI צונתרו בהמשך אשפוזם. השווינו מידע דמוגרפי, מעבדתי, אנטומי ואקוקרדיוגרפי בין שתי קבוצות החולים.

תוצאות: חולים עם STEMI היו צעירים יותר עם שכיחות נמוכה יותר של גורמי סיכון וצונתרו טיפולית תוך 15±30 דקות מהגעתם למיון בהשוואה לחולים עם NSTEMI, שצונתרו תוך 1.7±1.9 ימים (חציון 24 שעות). בתפקוד החדר השמאלי באקוקרדיוגרפיה שבוצעה לאחר הצנתור הודגם קטע פליטה של 13±48 ו-14±53, p<0.05, בחולים עם STEMI ו-NSTEMI, בהתאמה). לא נמצאו הבדלים בתפקוד הדיאסטולי, בגודל הפרוזדור השמאלי או בהערכת לחץ עורקי הריאה בהשוואה בין שתי הקבוצות.

מסקנות: יישום ההנחיות המקצועיות ודחיית צנתור להחזרת זילוח כלילי בחולים עם NSTEMI עד כ-72 שעות לא השפיעו לרעה על תפקוד החדר השמאלי הסיסטולי או הדיאסטולי בהשוואה לצנתור דחוף בחולים STEMI.

לירון בורנשטיין-לוין^2,1, ריבה בריק^3,1 , גיורא פילר^4,1, יונתן בוטבול אביאל^3,1,

¹הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה, ²מחלקת ילודים ופגים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³מחלקת ילדים ב' והשירות לרימטולוגיה ילדים, בית חולים לילדים מאייר, רמב"ם, חיפה, ⁴מחלקת ילדים, בית חולים כרמל, חיפה

הקדמה: טרשת עורקים היא אחד מגורמי התחלואה והתמותה העיקריים בקרב החולים במחלות אוטואימוניות. פגיעה בתפקוד אנדותל עשויה להוות סמן מוקדם להתפתחות טרשת עורקים.

מטרות המחקר: להעריך את השכיחות של הפרעה בתפקוד אנדותל בקרב ילדים עם מחלות אוטואימוניות מסוג: דלקת מיפרקים אידיופתית של הנעורים (JIA –(Juvenile Idiopathic Artheritis, זאבת אדמנתית מערכתית ודרמטומיוזיטיס באמצעות שיטה לא פולשנית.

שיטות: המחקר כלל 24 ילדים עם מחלות אוטואימוניות שונות שהושוו לקבוצת בקרה שכללה 17 ילדים בריאים המותאמים בגיל משקל ו מדד מסת הגוף (BMI). תפקוד האנדותל נבדק באמצעות טכנולוגיה לא פולשנית – טונומטריה היקפית של העורקים Peripheral Arterial Tonometry (PAT) device, אשר מסתייעת בפלתיסמוגרף המחובר לאצבע, המאפשר לבדוק את השינוי בנפחים לפני ואחרי חסימת עורקים כמדד לתפקוד אנדותל.

תוצאות: בשבעה מתוך 24 חולים (29%) הייתה עדות לפגיעה בתפקוד האנדותל, לעומת חולה אחד (6%) בקבוצת הבקרה (P<0.05). בקרב בשלושה מתוך תשעה מהחולים עם זאבת אדמנתית מערכתית (33%) ובשלושה מתוך 13 החולים עם דלקת מיפרקים אידיופתית של הנעורים (23%) נמצאה הפרעה בתפקוד האנדותל. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצה עם הפרעה בתפקוד האנדותל לבין זו ללא הפרעה בכל הנוגע לגיל, מדד מסת הגוף (BMI), ערכי גלוקוזה בדם, רמות תלת גליצרידים, רמות כולסטרול, מינון ומשך הטיפול בקורטיקוסטרואידים. בקרב קבוצת החולים עם תפקוד אנדותל תקין נמדדו ערכי לחץ דם סיסטוליים גבוהים יותר בהשוואה לקבוצה עם הפגיעה בתפקוד האנדותל (112.82 ± 7.65 לעומת 104.85 ± 13.88, בהתאמה (p=0.04).

מסקנות: ילדים עם מחלות אוטואימוניות עלולים להימצא בסיכון גבוה יותר לפגיעה בתפקוד אנדותל במהלך מחלתם.

סיכום ודיון: המימצאים תומכים בהשערה שמחלות אוטואימוניות בקרב ילדים מהוות זרז להתפתחות פגיעה בתפקוד האנדותל. נדרשים מחקרים גדולים יותר על מנת לאשש את המימצאים, ולמצוא את הקשר בין הפרעה בתפקוד אנדותל בגיל צעיר לבין התפתחות טרשת עורקים בהמשך.

גילוי נאות: פרופ' גיורא פילר מכהן כיועץ מדעי לחברת איתמר מדיקל.

מיכאל קלינין¹ , חיים ביבי^2,1

¹היחידה לטיפול נמרץ בילדים, ²מחלקת ילדים, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון, מסונף לאוניברסיטת בן גוריון בנגב

תת פעילות של בלוטת התריס וחוסר אבץ הן תופעות המתוארות בספרות הרפואית שנים רבות. הקשר האנדמי האפשרי של שתי המחלות הוביל לבדיקת התלות בין שתי התופעות.

אבץ משתתף בתהליכים מטבוליים רבים באופן מגוון. חוסר אבץ בדומה לתת פעילות בלוטת התריס, עלול לגרום לתחלואה קשה וממושכת עם פגיעה באיברים רבים.

הקשר בין רמת האבץ בגוף לתפקוד בלוטת התריס מורכב ומסובך. מחד גיסא, רמות האבץ בגוף משתנות בהתאם לשינויים בתפקוד בלוטת התריס, מאידך גיסא, רמת האבץ בגוף משפיעה על תפקוד בלוטת התריס. בסקירה זו אנו מדווחים על הקשר בין תפקוד בלוטת התריס לאבץ, ומובאים נתונים המדגימים בעיה רפואית זו עם הכוונה לבירור וטיפול.

אור כהן-ענבר^1-4

¹המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה ארה"ב, ²המחלקה לנוירוכירורגיה, רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ³המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ⁴הפקולטה לרפואה, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

למרות התקדמות מרשימה בתחום הכירורגיה, תחלואה בתר ניתוחית ממשיכה להעיב על הכריתה המלאה של נגעים טבים רבים בבסיס הגולגולת (מנינגיומות, אדנומות של יותרת המוח וכן שוונומות). השיעור של פגיעה חולפת או בלתי הפיכה בעצבי הגולגולת מגיע ל-44% ו-56%, בהתאמה, ושיעור התמותה מגיע ל-9%. לפיכך, נירוכירורגים רבים בוחרים בכריתה תת שלמה על מנת לשמר תפקוד נירולוגי. קצב גדילה של מנינגיומה לאחר כריתה חלקית ללא טיפול משלים דווחו ב-70% מהחולים. לעומת זאת, שיעורי הישרדות ללא התקדמות המחלה לאחר רדיוכירורגיה לשייר הניתוח היו גבוהים (>90%). לפיכך, פרדיגמת הטיפול השתנתה, מניסיון כריתה נרחבת לגישה טיפולית נירוכירורגית-רדיוכירורגית משולבת, לנוכח העובדה כי הניסיון להשיג כריתה מאקרוסקופית מלאה מלווה בסיכון גבוה לתחלואה עקב ניתוח.

רדיוכירורגיה משמשת באופן מסורתי לטפל בשאתות הקטנות מ-4-3.5 ס"מ (או קטנות מנפח של 16-14 ס"מ³). רדיוכירורגיה מנטרלת את תאי המטרה באופן שאינו תלוי בפעילותם המיטוטית או רגישותם לקרינה. כאשר המרחק בין השאת למערך הראייה הקדמי (Anterior Visual Pathway) הוא <3 מ"מ, קיימת הוריית נגד לרדיוכירורגיה חד מקטעית, בשל הקושי להעביר מנת קרינה אפקטיבית לשאת, תוך שימור רמת חשיפה נסבלת למערך הראייה הקדמי.

רדיוכירורגיה מקטעית (קיטוע זמני או נפחי) פותחה, על מנת להתגבר על המגבלות של טיפול חד מקטעי בהקשר לנפח המטרה לטיפול ושיפוע הירידה בקרינה. זו צריכה להישקל בחולים עם שאתות אוכפיות (Sellar), פארא-אוכפיות (Parasellar) או פארא-אקוסטיות (Para-acoustic) המסרבים לניתוח או אינם כשירים אליו, כאשר השאת מערבת כלי דם גדולים וכאשר לשאת יש שטח מגע נרחב עם מערך הראייה הקדמי, גזע המוח או עצבי גולגולת אחרים.

אור כהן-ענבר

המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה, ארה"ב, המחלקה לנירוכירורגיה, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לרפואה, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל

כללי: הטיפול בחולים עם שוונומה וסטיבולארית (מיקרו–כירורגיה, רדיוכירורגיה או קרינה במקטעים) מיועד לחולים תסמיניים או לחולים שהודגם בהם קצב גדילה מהיר של השאת למרות גיל מתקדם ותחלואה נלווית. קצב גדילה מהיר (< 2.5 מ"מ בשנה), משויך באופן מובהק לשיעור נמוך יותר של שימור שמיעה. עם זאת, ללא קשר לקצב הגדילה של השאת, טיפול שמרני מלווה בהחמרה הדרגתית בשמיעה בקצב הנע בין 5.39-2.77 דציבלים בשנה.

מיקרוכירורגיה: הגישה המיקרוכירורגית הרטרוסיגמואידית משויכת לשיעור גבוה יותר של שימור שמיעה ושימור של תפקוד עצב הפנים בשאתות הגדולות מ־ 1.5 ס"מ בקוטר מרבי, בעוד שנראה כי הגישה המיקרוכירורגית מהגומה האמצעית מאפשרת שיעורי שימור שמיעה ותפקוד עצב פנים טובים יותר בשאתות הקטנות מ־ 1.5 ס"מ. בגישה הרטרוסיגמואידית, נראית היארעות גבוהה יותר של זליגת נוזל שידרה וכאבי ראש בתר ניתוחיים מאשר בגישות אחרות. הגישה המיקרוכירורגית הטרנס־לבירינטית שמורה לחולים עם פגיעה משמעותית עד כדי אובדן של השמיעה בצד המנותח.

רדיוכירורגיה: רדיוכירורגיה מאפשרת שליטה מצוינת בקצב הגדילה של הגידול ובשימור תפקוד עצב הפנים יחד עם שימור שמיעה בשיעורים מתונים. תוצאות מחקרים עדכניים בדרגת הוכחה שנייה מצביעות על כך שרדיוכירורגיה מאפשרת שימור שמיעה ותפקוד עצב פנים גבוהים יותר, בשילוב עם רמת תפקוד פונקציונאלית גבוהה יותר, וזאת ללא פגיעה בשליטה בקצב גדילת השאת בהשוואה לטכניקות מיקרוכירורגיות שונות.

סיכום: רדיוכירורגיה מהווה את טיפול הבחירה לשוונומה וסטיבולארית הקטנה מ־ 3 ס"מ.

עבור שאתות הגדולות מ־ 3 ס"מ, מיקרוכירורגיה עם כריתה בטוחה מרבית נותרת טיפול הבחירה.

לשימור מרבי, מנתחים רבים בוחרים להקטין בניתוח את נפח השאת ולטפל בשארית השאת ברדיוכירורגיה. רדיוכירורגיה במקטעים (Hypofractionated radiosurgery) או קרינה קונבנציונאלית במקטעים, מהוות חלופה טיפולית נוספת בשאתות < 3 ס"מ בחולים המסרבים לעבור ניתוח.

עודד המרמן^1,3 , דוד מוסטופסקי², יונה לוריא¹, גל איפרגן³, יעקב עזרא³

¹היחידה לפסיכולוגיה רפואית, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים, ²אוניברסיטת בוסטון, בוסטון מסצ'וסטס, ³המחלקה לנירולוגיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

רקע: הרפואה ההתנהגותית היא שדה רב תחומי, העוסק בשילוב ידע התנהגותי וביו רפואי במניעת מצבי חולים שונים, באבחונם ובקביעת טיפול הולם. הוכח, כי טיפולים התנהגותיים (כגון היפנוזה, הרפיה, מדיטציה, ביופידבק וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי) יעילים בהפחתת תסמינים גופניים, הגברת התנהגויות בריאות ושיפור איכות חיים במספר רב של בעיות רפואיות, כגון כאב כרוני, תסמונות סומטיות ומחלות כרוניות שונות. הרפואה ההתנהגותית תוארה כ"מהפכה הטיפולית השלישית" במדעי הרפואה, לאחר המהפכות של מקצועות הכירורגיה והטיפולים בתרופות במהלך המאות ה-19 וה-20.

הצגת הבעיה: אף שבמאה ה-21 התפיסה הביו-פסיכו-סוציאלית מקובלת בעולם הרפואה, ואף שתוצאות מחקרים רבים מוכיחות את יעילותם של הטיפולים ההתנהגותיים השונים, יש תת שימוש בכלים אלו במערכת הרפואית. הסיבות לכך נעוצות בנסיבות היסטוריות הקשורות לראייה הדיכוטומית המפרידה בין גוף לנפש, המשויכת למודל הביו-רפואי שהיה מקובל בעולם הרפואה עד לסוף המאה הקודמת. בהתאם לפרדיגמה הביו-רפואית, נבנתה מערכת רפואית שיש בה הפרדה בין גוף לנפש, כך שרופאים מטפלים בבעיות גופניות, ואילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים מטפלים בבעיות נפשיות. אותה תפיסה דיכוטומית אף יצרה מצב שבו טיפולים התנהגותיים אינם כלולים בסל הבריאות, ורופאים רבים כיום, גם אלה המכירים ומאמינים בחשיבותה של הסתכלות ביו-פסיכו-סוציאלית, אינם מוכשרים דיים לעסוק בטיפול התנהגותי.

דיון: במדינת ישראל כיום יש מרכזים הנוקטים בטכניקות התנהגותיות כחלק מפעילותם הרפואית הסדירה, אולם לא קיים גוף ציבורי המאגד את הידע אודות השימוש בכלים התנהגותיים בישראל. לטובת החולים, הרופאים והמערכת הרפואית כולה, חשוב שאנשי הצוות הרפואי והפארא-רפואי, כולל סטודנטים ומתמחים במקצועות השונים, יכירו היטב את תחום הרפואה ההתנהגותית. חשוב שעקרונות וכלים מתחום זה ישולבו בפעילות הרפואית וההדרכתית היומיומית. לשם כך מוצעים במאמרנו מספר עקרונות מנחים לשילוב יעיל של כלים התנהגותיים בטיפול הרפואי השוטף.

גיל טלמון^1,5, דן פינק³, יוסף הורוביץ^1,4, דן מירון^1,2,4

¹המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק, עפולה, ²השירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה, ³היחידה לקרדיולוגיית ילדים, בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁵ מחלקת פגים, מרכז רפואי העמק, עפולה

הקדמה: נגיפים הם המחוללים השכיחים של דלקת שריר הלב בילדים צעירים. בספרות דווח על חולים עם דלקות סמויות של שריר הלב בעת מחלות חום נגיפיות. במצבים אלו, אלו אין סימנים קליניים לדלקת שריר הלב והאבחנה נקבעת רק בנתיחה שלאחר המוות. המטרות במחקרנו היו ללמוד על שכיחות דלקת תת קלינית של שריר הלב בילדים צעירים הלוקים בזיהום חד מנגיף, וכן לאפיין קלינית את הלוקים בה.

מטרות: הערכת השכיחות של דלקת בשריר הלב שאינה באה לידי ביטוי קליני, בזמן מחלת חום חדה על רקע נגיפי, בקרב ילדים בני חצי שנה עד חמש שנים.

שיטות מחקר: מחקר פרוספקטיבי נערך בחודשים ינואר עד ספטמבר 2009. נכללו 45 ילדים בגילים 60-3 חודשים אשר אושפזו עקב מחלת חום ללא עדות קלינית ומיקרוביולוגית לזיהום חיידקי. מידע קליני ואפידמיולוגי נאסף מכל ילד, ובמהלך האשפוז נבדקה רמת טרופונין בנסיוב, בוצע אק"ג ובוצעה בדיקת אקוקרדיוגרפיה. המדדים להגדרת דלקת שריר הלב היו אחד או יותר מהבאים: שינויים אופייניים בתרשים אק"ג, רמת טרופונין גבוהה בנסיוב ומימצאים בבדיקת האקוקרדיוגרפיה של ירידה בתפקוד הלב שכללו: שיעור התכווצות הלב (SF- Shortening Fraction נמוך מ-28%, גודל חדר שמאל (Left Ventricle End Diastolic Diameter מעל שתי סטיות תקן מהממוצע לגיל, אי ספיקת המסתם הדו צניפי ותפקוד דיאסטולי לא תקין.

תוצאות: בקרב 16 (35% ילדים נמצאה עדות, לפחות בבדיקה אחת, לירידה בתפקוד הלב. בקרב שבעה ילדים (16% נמצאה ירידה בתפקוד הלב בשתי בדיקות שונות. בחמישה (12% חלו שינויים באק"ג וב-11 (27% נמצא תפקוד דיאסטולי לקוי, בשלושה (7% היה שיעור התכווצות (SF ירוד ובארבעה (9% נמצאה הרחבה של חדר שמאל בסוף הדיאסטולה. מתוך 16 הילדים עם מימצא של ירידה בתפקוד הלב, באיש מהם לא היו סימנים קליניים אחרים של המחלה, ולא נמצאו משתנים אפידמיולוגיים וקליניים שאפיינו ילדים אלו.

מסקנות: בשליש מהילדים שנכללו במחקר נמצאה עדות לירידה בתפקוד הלב, בקרב שבעה (7 מתוכם (16% מכלל הילדים נמצאו שני קריטריונים לירידה בתפקוד הלב. ירידה זו בתפקוד מחשידה לדלקת תת קלינית של שריר הלב. לא ניתן היה להגדיר משתנים אפידמיולוגיים וקליניים המאפיינים ילדים המצויים בסיכון לפתח מצב זה. נדרש מחקר עוקבה ארוך טווח כדי להעריך את חשיבותו.

סיכום: במחקר הניסיון (פיילוט שערכנו נמצאה עדות לדלקת אפשרית תת קלינית של שריר הלב בשיעור גבוה יחסית של ילדים המאושפזים עקב זיהומים מנגיפים. נדרש המשך מחקר על מנת ולעמוד על חשיבות המימצאים.

סיון אלישיב, אלון סקעת, גיא בן סימון, רות חונא-בר און

מכון העיניים על שם גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מטרה: לדווח על ההסתמנות הקלינית, הטיפול והתוצאות של מקרי נירופתיה אופטית על רקע הפרעות בתפקודי בלוטת התריס (DON- Dysthyroid optic neuropathy), בניסיון למצוא סמנים המחשידים לאבחנה של הפרעות בתפקודי בלוטת התריס בקרב חולי אורביטופתיה על שם גרייבס ((Graves Orbitopathy.

שיטות: נערכה בחינה רטרוספקטיבית בתיקיהם הרפואיים של 15 חולים שהסתמנו עם עדות קלינית ורנטגנית ל-DON, מתוך סדרה של 131 מטופלים עם אורביטופתיה משנית למחלת גרייבס (Graves’ Orbitopathy) שטופלו במוסדנו בין השנים 2008-1999. נערכה השוואה מזווגת (Paired comparison) של 15 חולים עם DON ל-15 חולים מקבוצת ה- Graves Orbitopathy ללא נירופתיה אופטית. לפי מדדים כגון חדות ראייה ופגמי שדה הראייה נקבעה העין הפחות טובה של כל חולה בקבוצת ה-DON וזווגה לעין של חולה מותאם מקבוצת האורביטופתיה על שם גרייבס ללא הפרעות ב-DON, וזאת לצורך הערכה ההבדלים בשכיחותם של תסמינים וסימנים שונים.

תוצאות: 15 מטופלים (11% מתוך כלל הקבוצה, 7 נשים, 8 גברים), בגיל ממוצע של 55 שנים (טווח 76-37 שנים) אובחנו עם DON, 53% מהם היו מעשנים.

ההסתמנויות הקליניות השכיחות ביותר בקבוצת ה-DON היו בלט עין (78%), פגיעה בשדה הראייה (76%) והגבלה בהרחוק (73%). בהשוואה המזווגת בין העין הפחות טובה בחולים עם DON לבין קבוצת האורביטופתיה על שם גרייבס נצפו הבדלים מובהקים סטטיסטית בשיעור בלט העין (p=0.02), מידת הפגיעה בשדות הראייה (p=0.001), הסטייה הממוצעת של שדה הראייה (MD) (p=0.02), הגבלה בהקרוב (אדוקציה) (p=0.02), ומגמה ללא מובהקות סטטיסטית לגבי הגבלה בהרחוק (אבדוקציה) (p=0.06)

מסקנות: מדווח במאמר על ההסתמנות הקלינית והטיפול בהפרעות ב-DON בקבוצה של 15 מטופלים. מכיוון שפגיעה בשדה ראייה והגבלה בהרחוק היו הסימנים השכיחים ביותר בחולים עם אבחנה של נירופתיה אופטית משנית לאורביטופתיה על שם גרייבס, אנו ממליצים שבדיקות המעקב השגרתיות בחולים אלו תכלולנה בדיקות סקר של שדות ראייה. נמצא, כי טיפול אגרסיבי בסטרואידים במתן לתוך הווריד וניתוח להפחתת לחץ, הפחיתו ביעילות את  הסימנים והתסמינים בקבוצת החולים שלנו. 

ארז רמתי^1*, אריאל ישראל^2*, טל קסלר¹, נעמה פלץ סינואני¹, בן-עמי סלע³, עדי ברום¹, עידן גורן¹, עתר גרינפלד⁴, ברונו לביא², גד סגל¹#

# מאמר זה מוקדש לזכר אבי, ליאון סגל ז"ל, שנפטר במהלך עריכת הגיליון. יהי זכרו ברוך.

¹מחלקה פנימית ט', ²הנהלת המרכז הרפואי המשולב שיבא, ³המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן,  ⁴מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

* שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה לכתיבת המאמר

רקע: ניטור פעילות התסס ALT (SGPT) בדם מהווה חלק משגרת המעקב הרפואי-מעבדתי בבית החולים. על פי רוב, נודעת חשיבות לחולים שבהם פעילות זו נמצאת מעל לתחום התקין. במצבים אלה, הדבר קשור ליציאת התסס מתוך תאי הכבד אל מחזור הדם (כדוגמת מקרים של דלקת הכבד). מעט נחקר ופורסם אודות חולים שבהם נמדדה פעילות נמוכה מהתקין של תסס זה בדם. היות שפעילות התסס חיונית לשימור חילוף חומרים תקין, החלטנו לבחון את שכיחות התופעה בקרב אוכלוסיות שונות (בקרב בריאים ומטופלים הלוקים במחלות שונות) ולאפיין את נסיבות הופעתה.

חולים ושיטות: במחקר הנוכחי נאמדה שכיחות הופעת רמות נמוכות מהטווח התקין של פעילות התסס ALT בקרב אוכלוסיית בית חולים שלישוני. כמו כן, בוצעה בדיקה מדגמית של ריכוז ויטמין B6 (המהווה מקור לקו-פקטור חיוני לפעילות התסס) בדמם של מאושפזים בעלי פעילות ALT נמוכה בנסיוב.

תוצאות ומסקנות: תוצאות המחקר הנוכחי מעלות, כי פעילות נמוכה של התסס ALT היא תופעה שכיחה יחסית, ששיעורה גבוה משליש מכלל המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית של בית החולים, וכי קיימת תאימות ישירה מובהקת  (p = 0.0004, r = 0.47) בין פעילות נמוכה של התסס ALT בנסיוב ולבין ריכוז נמוך של ויטמין B6 בדם. אנו מייחסים את המימצאים המתוארים בתוצאות המאמר לשכיחות גבוהה של שבריריות (Frailty) בקרב המאושפזים בבית החולים.

איתן ישראלי

המרכז למחלות אוטואימוניות על שם זבלודוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן 

עד עתה תוארו מעל שמונים מחלות הקשורות לתפקוד לקוי של מערכת החיסון, הנקראות מחלות אוטואימוניות. מערכת החיסון בדרך כלל מכירה את רקמות הגוף כ"עצמי" ואינה מפעילה כל תגובה נגדית באמצעות שיפעול תאים או יצירת נוגדנים. במחלות האוטואימוניות, מערכת החיסון של הגוף טועה באבחון ופועלת כנגד מרכיבים עצמיים, והחולים לוקים בשלל תסמינים. התסמינים מבטאים דלקות המגרות את מערכת החיסון להגיב ביתר, וניתן לאבחן תסמינים דומים במחלות הפוגעות ברקמות או מערכות שונות בתכלית.

שלמה ברק

המכון לרפואת שיניים וניתוחי פה ולסת, המרכז הרפואי הלל יפה, חדרה

המטרה בסקירתנו היא להציג את הקשר בין חבלת "צליפת שוט" לבין תסמונת כאב והפרעה בתפקוד הטמפורומנדיבולרי (TMD).

ניסיון קליני ומחקרים מראים על קיום קשר בין חבלת "צליפת שוט" לתסמונת ומתארים את מנגנון החבלה. מדווח בסקירתנו על סימני התסמונת, הבדיקות הקליניות ובדיקות הדימות המקובלות לאבחון.

הטיפול המקובל בתסמונת כולל פיזיותרפיה, תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים וסד סגרי לשיניים.

אירנה קסל¹, דן ויסמן¹, מנשה ברזילי², מרינה סולוביצ'יק¹, אבי רוטשילד¹

¹מחלקת ילודים ופגים, ²מחלקת דימות, מרכז רפואי כרמל, חיפה

אנצפלופתיה על רקע תשניק סב-לידתי בתינוקות בשלים, היא אחת הסיבות המשמעותיות לפגיעה נירולוגית בלתי הפיכה בילודים. הבנת המנגנונים הגורמים לתמותת תאי העצב במערכת העצבים המרכזית איפשרה לפתח אסטרטגיות טיפול המגבילות את היקף הפגיעה. בסקירתנו מובאים נתונים על אפידמיולוגיה, פתוגנזה, תופעות קליניות ומדדים לאבחון אנצפלופתיה היפוקסית איסכמית Hypoxic-Ischemic Encephalopathy  (HIE). בדיון מוסבר מנגנון ההגנה והשימור של תפקוד העצבי-מוחי באמצעות טיפול בקירור, ומובאות תוצאות של מחקרים קליניים בילודים עם אנצפלופתיה היפוקסית-איסכמית המטופלים בקירור. מוזכרים בקצרה גם טיפולים אחרים, המגנים על התפקוד העצבי-מוחי ומשמרים אותו.

¹אה"א – אנצפלופתיה על רקע היפוקסי-איסכמי.

אדוארדו שחר^2,1, פידא מוגרבי³, עינת קדם¹, גאמל חסון¹, שמעון פולק^2,1

¹מכון לאימונולוגיה קלינית, אלרגיה ואיידס, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ²הפקולטה  לרפואה רפפורט-טכניון, חיפה, ³מרכז רפואי גולדה

כניסת טיפול חדיש ויעיל נגד נגיף HIV צימצמה מאוד את שיעור התמותה והתחלואה מנגיף זה. עם זאת, קיימת שכיחות הולכת וגדלה של היארעות מחלות כרוניות, כגון מחלות לב, כלי דם, מחלות מטבוליות של העצם ומחלות כליה.

מטרות: בדיקת עוקבת לאורך זמן של תפקוד הכליות בנשאי HIV, כדי לעקוב אחר שינויים בתפקוד הכליות והקשר לגורמי סיכון שונים.

שיטות: סקרנו את התיקים הרפואיים של כ-600 מתוך 800 המטופלים הנמצאים במעקב המכון לאימונולוגיה אלרגיה ואיידס, קריה רפואית רמב"ם. עברנו  על התיקים הממוחשבים וגם המתויקים בארכיון המכון. בקרב 208 מטופלים מצאנו תיעוד נתונים לאורך שש שנות מעקב לפחות. מתוכן בחרנו 136 מטופלים, שהיה עליהם מידע המלא בין השנים 2010-2005. עקבנו אחר תפקוד הכליות של קבוצת המדגם, המיוצג על ידי eGFR, וכימתנו את השינוי בתפקוד זה לאורך שנות המעקב. לאחר מכן, באמצעות מודל רב משתנים איתרנו את גורמי הסיכון התורמים לשינוי מובהק בתפקוד הכליות לאורך המעקב.

תוצאות: הירידה הממוצעת בתפקוד הכליות היא 4.833 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר שטח גוף לשנה. זיהום בו זמנית ב-HCV וטיפול בטנופוביר (Tenofovir) הם גורמי סיכון משמעותיים לירידה בתפקוד הכליות בחולים (פ=0.014 ו =0.045, בהתאמה).

מסקנות: לאורך השנים מתרחשת ירידה בתפקוד הכליות בנשאי HIV מעבר לערך הנצפה באוכלוסיה הכללית. גורמי הסיכון המשמעותיים מבחינה סטטיסטית היו זיהום בו זמני ב-HCV, וטיפול בתרופה האנטי-רטרו-נגיפית טנופוביר (Tenofovir).