תוצאת חיפוש

שלמה וינקר^2,1, יפעת קוינט¹, רינה ארז² , ארנסטו קהאן¹

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל אביב, ²מחוז המרכז, שירותי בריאות כללית, ראשון לציון

בשנים האחרונות נרשמה עלייה בביצוע בדיקות מעבדה בקרב רופאים בקהילה. התוצאה אינה בהכרח שיפור האיבחון והטיפול בחולה. גורמים הקשורים ברופא, כגון הוותק שלו, עומס העבודה, מין הרופא ותחום התמחותו וגורמים הקשורים בסביבת העבודה, כמו המרחק מהמעבדה, נמצאו קשורים לשיעור בדיקות המעבדה ששולחים רופאי משפחה. תוכניות התערבות שכוונו להפחית את היקף ביצוע בדיקות המעבדה העלו תוצאות שונות ולעיתים סותרות.

לסיכום, המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את מיגוון הגורמים הקשורים לביצוע מוגבר של בדיקות מעבדה בקהילה ואת תוכניות ההתערבות שננקטו בנושא.

ניר שוהם¹, אורי מלר^1,2, אריה מרקוביץ'^1,2, יצחק אייזנמן², עמי הירש², שמואל לוינגר²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²"עיניים" מרכזים רפואיים

המטרה במחקר הייתה להשוות את היעילות, הבטיחות והיציבות של ניתוחי לאסיק זיאופטיקס ופלאנוסקאן לתיקון קוצר-ראייה עם או ללא אסטיגמטיזם.

במחקר רטרוספקטיבי זה נדגמו באופן אקראי 198 עיניים של 99 מטופלים שעברו ניתוחי לאסיק בשיטת זיאופטיקס ו-198 עיניים של 99 מטופלים שעברו טיפול בשיטת פלאנוסקאן. המעקב אחר החולים התבצע במשך 12 חודשים לאחר הניתוח. כל הניתוחים בוצעו באמצעות מכשיר האקסימר-לייזר TECHNOLAS 217z ((Bausch & Lomb. נאסף ונותח מידע על חדות ראייה לא מתוקנת (חרל"מ UCVA)¹, על חדות ראייה מיטבית מתוקנת עם משקפיים (חרמ"מ BSCVA)², ועל היעילות, היציבות והבטיחות.

הממוצע הספרי הטרום-ניתוחי בקבוצת הזיאופטיקס היה D7.16- (SD=3.21) ובקבוצת הפלאנוסקאן D5.31- (SD=3.13). ממוצע הצילינדר הטרום-ניתוחי בקבוצת הזיאופטיקס היה D1.3- (SD=0.99) ובקבוצת הפלאנוסקאן D1.17- (SD=0.85). ממוצע הספרי השאריתי כעבור שנה בקבוצת הזיאופטיקס היה D0.13- (SD=0.73) ובקבוצת הפלאנוסקאן D0.16- (SD=0.75).

ממוצע הצילינדר לאחר שנה היה בקבוצת הזיאופטיקס D0.69- (SD=0.13), ובקבוצת הפלאנוסקאן D0.69- (SD=0.46). שנה לאחר הניתוח,  חדות הראייה ללא-תיקון בקבוצת הזיאופטיקס הייתה 6/12 או טובה יותר, 6/7.5 או טובה יותר ו-6/6 או טובה יותר ב-87%, 60% ו-27% בהתאמה, ובקבוצת הפלאנוסקאן 92%, 64% ו-39% בהתאמה.

לסיכום, שתי השיטות לשיוף הקרנית יכולות לסייע לצורך טיפול בקוצר-ראייה עם או ללא אסטיגמציה בבטיחות וביעילות עם תוצאות יציבות עד שנה. בשיטת הזיאופטיקס הודגמו תוצאות טובות יותר במדדי הבטיחות (עם מובהקות סטטיסטית) והיעילות.

יואב שהם¹, רונית פלד^3,2, דן עטר⁴, יצחק יקים⁵, פנינה שלפר⁶, חיים ראובני^3,1

¹המח' לרפואת משפחה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²המכון למחקר אפידמיולוגי, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ⁴המח' לאורתופדיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, ⁵המח' לאורתופדיה,  המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ⁶המח' לבקרת איכות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

לשברי צוואר-הירך השפעה ניכרת על התחלואה והתמותה בקרב קשישים בישראל ובעולם. שכיחותם עולה באוכלוסייה המבוגרת, והם גוררים עימם ירידה ניכרת באיכות-החיים, ובמקרים רבים כרוכים בתמותה. בישראל פורסמו הנחיות רפואית שמודגשת בהן חשיבות הניתוח המוקדם באוכלוסיית חולים זו כגורם מכריע להצלחת הטיפול והשיקום.

המטרות בעבודה הנוכחית היו לבדוק האם ההנחיה לניתוח מוקדם מיושמת בבתי-החולים שבמחקר,  ולזהות גורמים מרכזיים לעיכוב בניתוח קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך.

במחקר חתך רטרוספקטיבי, נבדק יישום ההנחיה לניתוח מוקדם של קשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, וכן גורמים המשפיעים על עיכוב בביצוע של ניתוחים אלו, תוך סקירת גיליונות הטיפול של כלל החולים שהתקבלו לטיפול בבתי-החולים שבמחקר במהלך שנת 2000 .

מאה-תשעים-וחמישה חולים נכללו במחקר – 115 חולים (59%) בבית-חולים א' ו-80 חולים (41%) בבית-חולים ב'. גיל החולים הממוצע היה 78 שנה (זמן חציון = 8.1). לא נמצא הבדל בתמהיל החולים מבחינת מין, גיל ומחלות רקע בין בתי-החולים שבמחקר (P=0.285). נמצא הבדל במדיניות ניהול הטיפול בקשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, שהתבטאה במשך ההמתנה ליועצים מומחים טרם ניתוח החולים. זמן ההמתנה הממוצע טרם ניתוח, ליועץ פנימאי וקרדיולוג היה גבוה פי 2.5 ויותר בבית-חולים א' בהשוואה לבית-חולים ב'. הבדל זה נבע ברובו ממאמץ להשלים את כלל הייעוצים שלהם זקוק החולה עוד בחדר-המיון בבית-חולים ב', לעומת ביצוע כל הייעוצים בעת אישפוז במחלקה בבית-חולים א'. בבית-חולים א',  בהשוואה לבית-חולים ב', היה משך ההמתנה הממוצע לניתוח 100.1 (זמן חציון = 89) ו-34.9 שעות (זמן חציון = 29.9), בהתאמה. בבית-חולים א' נותחו 31.5% מהחולים תוך 48 שעות ממועד התקבלותם בהשוואה לבית-חולים ב' שבו 81.3% מהחולים נותחו בפרק זמן זה (P=0.000). משך האישפוז הממוצע בבתי-החולים א' ו- ב' היה 13.2 (זמן חציון = 6.8) ו- 7.4 ימים (זמן חציון = 2.7), בהתאמה (P=0.000 ).

לסיכום, מדיניות ניהול המחייבת ייעוץ מומחים מוקדם בחולים קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך היא מדיניות יעילה למילוי ההנחיות הרפואיות לטיפול בחולים אלו.

ערן בן-אריה¹, אלון רשף², אליוט בארי³

¹היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, ²המח' לפסיכיאטריה, מרכז רפואי העמק, הפקולטה לרפואה, הטכניון חיפה, ³בית-הספר לבריאות הציבור והמח' למטבוליזם ותזונת האדם, הפקולטה לרפואה הדבה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

צמח הקאווה (Piper methysticum) מנוצל מזה מאות בשנים על-ידי תושבי האיים בפיג'י וסביבותיה למטרות טקסיות וחברתיות. בשנים האחרונות דווח על צריכה נרחבת של הצמח במדינות המערב לצורך טיפול בהפרעות חרדה. במספר מחקרים מבוקרים ואקראיים הודגמו יעילות הטיפול בצמח זה בהשוואה לאינבו, ובטיחותו היחסית בטיפול קצר-טווח.

בשנתיים האחרונות רבה הדאגה ביחס לבטיחות הטיפול שחייבה במיעוט מהחולים השתלת כבד, וחלקם נפטרו.

במאמר זה נבחנים היבטים של יעילות ובטיחות הטיפול בצמח הקאווה, מדווח על המצב החוקי-משפטי של הטיפול בצמח בישראל ובעולם, תוך התייחסות לסוגיות אלה בהקשר הרחב יותר של טיפול בצמחים ושל הקשר מטפל-מטופל.

מרדכי שטלריד (1), מיכל הרן (1), אברהם קלפפיש (1), יואב לוריא (2), סטיב מלניק (3),

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המכון לגסטרואנטרולוגיה, (3) המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן

כימותרפיה בלוקים במחלות לימפופרוליפרטיביות שהם גם נשאי דלקת כבד B, עלולה לגרום להתעוררות דלקת כבד B, ובעקבות זאת למוות עקב אי-ספיקת כבד.

במאמר זה מובאות 2 פרשות חולים שטופלו לאחרונה בכימותרפיה ולקו בסיבוך זה. החולה הראשונה אובחנה עם לימפומה אימונובלאסטית וטופלה במישלב כימותרפיה ProMACE CytaBOM. בעקבות הטיפול חלה התעוררות של דלקת כבד B, ובסיום הטיפול הופיעה דלקת כבד סוערת עם יתר-בילירובינמיה, תת-אלבומינמיה, הפרעות קרישה ומיימת.

החולה השני הוא גבר בן 34 שאובחן שלוקה ב- T ALL, טופל במישלב BFM 95 ובמהלך הטיפול לקה בדלקת כבד B. שני החולים טופלו בלמיבודין והחלימו. מתן למיבודין למטרת מנע בהמשך, איפשר כימותרפיה בחולה הראשונה לאחר הישנות מחלת הלימפומה והמשך טיפול לפי מישלב BFM 95 בחולה השני. טיפול בלמיבודין מפסיק את שיכפול הנגיף המחולל דלקת כבד B, וכך נמנע שיפעול המחלה בעקבות כימותרפיה. כמו-כן, למיבודין מקל ככל הנראה את עוצמת המחלה בחולים שלקו בדלקת כבד B עקב שיפעול.

עמוס כץ, אלי זלצשטיין

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

עלות הטיפול הרפואי מהווה מרכיב חשוב במערך השיקולים של כל מערכת רפואית. אחת הדרכים המקובלות בישראל ובעולם להורדת עלות הטיפול הרפואי היא מעבר לטיפול בתרופות גנריות. דרך זו מאפשרת זמינות גבוהה של התרופות לכל האוכלוסיות, מבטלת את האפשרות של מונופול ומגבירה את התחרות בין חברות התרופות.

לאחרונה מסתמנת מגמה של מעברת לתרופות גנריות במרבית התחומים הרפואיים מיד עם תום זכויות היוצרים של התרופה המקורית. השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לטפל בתרופות גנריות שעברו את הבדיקות המקובלות לקבלת אישור מטעם המוסדות הרפואיים (משרד הבריאות בישראל וה- FDA בארה"ב) בביטחה בכל התחומים הרפואיים? המשמעות הכלכלית החשובה בטלה בשישים אם התרופה הגנרית אינה בטוחה כמו זו המקורית.

בסקירה זו נדונה סוגיית הטיפול בתרופות גנריות נוגדות הפרעות-קצב. תרופות אלה מהוות עדיין טיפול הבחירה בהפרעות-קצב מסוגים שונים. כישלון טיפולי בתרופות אלה עשוי לגרום לאי-נוחות לחולה, אולם במצבים מסוימים הוא עלול להוות סכנת-חיים. כל תרופה אמורה לפעול בטווח טיפולי (therapeutic window). טווח זה מייצג את חלון הטיפול שבו ריכוז התרופה נמצא מעל הריכוז המיקטי הנדרש לצורך השפעה טיפולית, אך מתחת לריכוז העלול לגרום להשפעות-לוואי. קיימות תרופות בעלות טווח טיפולי רחב, ואלה נחשבות לתרופות בטוחות. לעומת זאת, תרופות בעלות טווח טיפולי צר מחייבות מישנה זהירות טיפולי. שינויים ברמה של תרופה נוגדת הפרעות-קצב בדם, מעל או מתחת לטווח הטיפולי, עלולים לגרום להיעדר השפעה ולהפרעת-קצב מחד-גיסא, ול-proarrhythmic effect מאידך-גיסא, דהיינו הפרעות-קצב מסוכנות יותר מאלה עבורן ניתן הטיפול במקור. תופעות של חריגה מהטווח הטיפולי מושפעות מגורמים שונים, כגון פעולת-גומלין עם תרופות אחרות, עם מזון וכד'. אחת הסיבות העיקריות לחריגה מהטווח הטיפולי היא החלפת התרופה המקורית בתרופה גנרית, או להפך, באותו מטופל.

רון בן-אברהם, דיאגו בלטרוטי, דוד ניב ואבי וינברום

מתן מישלב של אופיואידים בעלי זיקה שונה לקולטנים מסוג  ..........  הוכח כיעיל בהקלת כאב בחולדות. בעבודה זו, נבדקה בצורה כפולת-סמיות ההשפעה נוגדת הכאב הסב ניתוחי של מתן מורפין – אגוניסט טהור של הקולטן ........  ובופרנורפין – אגוניסט חלקי של הקולטן  ........  , בשלוש קבוצות של חולות (10 חולות בכל קבוצה) שעברו כריתת רחם בהרדמה כללית. המישלב התרופתי לשיכוך כאב במתן טרום ובתר ניתוחי כלל מתן תת-שידרתי של 0.3 מ"ג מורפין ותמיסת מי-מלח לתוך הווריד (קבוצה 1); מתן לתוך הווריד של 0.09 מ"ג בופרנורפין ומי מלח במתן תת-שידרתי (קבוצה 2); או מתן במישלב של מורפין ובופרנורפין במינונים שצוינו לעיל (קבוצה 3). קבוצה 3 קיבלה מינונים נישנים לתוך הווריד של בופרנורפין ומי-מלח במתן תת-שידרתי.

רמות הארגעה (sedation), החרדה והכאב, כפי שהוערכו על פי סולם מספרי או מדדי, היו שוות מיד לאחר הניתוח. אולם במדידה שנערכה 12 לאחר הניתוח, הודגמה דרגת ארגעה וכאב נמוכות באורח משמעותי בקבוצה 3 ובהשוואה לשאר הקבוצות. השפעת הבופרנורפין במינונים נישנים בקבוצה 3 היתה ממושכת יותר בהשוואה לקבוצה 2 (מתן לתוך הווריד ללא מישלב עם מורפין). שיעורי השפעות-הלוואי בקבוצות 2 ו-3 היו נמוכות ב-44% וב-42%, בהתאמה, בהשוואה לאלה שאובחנו בקבוצה 1. לא אובחנו סימני גמילה מערכתיים. לפיכך, מישלב של מורפין תת-שידרתי ומינון נמוך של בופרנורפין לתוך הווריד פועל כמשכך-כאב טוב יותר, ממושך יותר ועם שיעור נמוך יותר של השפעות-לוואי בהשוואה לנשים שעברו כריתת-רחם וקיבלו מורפין בלבד, במתן תת-שידרתי.

Diagnostic Laparoscopy for Abdominal Lymphoma

D. Lev-Chelouche, D. Margal, J.M. Klausner, A. Szold

Dept. of Surgery B, Tel Aviv-Sourasky Medical Center (Affiliated with Sackler Medical Faculty, Tel Aviv University)

Imaging-guided (CT/US) percutaneous biopsy has significantly improved diagnosis of intra-abdominal lymphoma. However, in many cases the tissue retrieved may be inadequate for specialized studies such as immunophenotyping or cytogenetic analysis that may be required for a complete analysis of lymphoma or determination of therapy.

The success of diagnostic laparoscopy in the diagnosis and staging of gastrointestinal malignancies suggests that it could be used for intra-abdominal lymphomas as well. We describe our experience in 15 patients with suspected lymphoma who underwent diagnostic laparoscopy during 1995-98.

Preoperative investigation performed in all included percutaneous FNA in 9 without conclusive diagnosis. Laparoscopy was diagnostic for lymphoma in 14 (93%) while in 1 there was a false negative result due to sampling error and the lymphoma was only diagnosed at a second laparoscopy.

There was no mortality nor any major complication. Average hospital stay was 2 days and patients were then referred for further oncological treatment. Our experience shows that diagnostic laparoscopy is a safe and efficient tool and without major complications in diagnosing abdominal lymphoma.
 

Apomorphine for "Off-Periods" in Parkinson's Disease

J. Zoldan, D. Merims, A. Kuritzky, I. Ziv, E. Melamed

Dept. of Neurology, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

After 3-5 years of continuous use of 1-dopa preparations for Parkinson's disease, 25%-50% of patients develop side-effects such as the "on-off" phenomenon and involuntary movements that markedly impair function. One cause of these manifestations is evidently a disturbance in the absorption of 1-dopa.

We attempted to avoid this problem by using subcutaneous injections. Apomorphine is a rapid-acting dopamine agonist which causes a return from "off" to "on" within minutes.

We present the results of a trial of subcutaneous injections of apomorphine in 22 Parkinsonian patients (12 males, 10 females) with severe motor fluctuations. During 5 days prior to the apomorphine all received Motilium (domperidone, 60 mg/d) to prevent nausea and vomiting. All were hospitalized initially to determine optimal dosage and to teach them the technique of self-injection.

2 to 4 mg of apomorphine were injected 1 to 3 times daily for 2 to 12 months. In 17 patients (80%) "off" periods were reduced without significant side-effects. Apomorphine seems to be effective, tolerable treatment for shortening 1-dopa induced "off" periods.

Multicenter Community-Based Trial of Amlodipine in Hypertension

C. Yosefy, J.R. Viskoper, Y. Leshem, Y. Rav-Hon, G.I. Rosenberg, E. Yaskil

(Representing the 39 Investigators of Project AML-IL-95-001, WHO Collaborative Center for Prevention of CV Diseases) Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Barzilai Medical Center, Ashkelon; Hypertension Clinic, Kupat Holim Afula; Statistics Consulting Unit, Haifa University; and Promedico Ltd., Petah Tikva

The safety and efficacy of Amlodipine (AML) for mild to moderate hypertension was evaluated in a "real life" setting. This open non-comparative trial included 123 men and 143 women (age 30-91 years, mean 59.4). All had sitting diastolic blood pressure (DBP) between 95 and 115 mmHg, confirmed in most by 2 baseline measurements, 2 weeks apart.

Eligible patients were given AML 5 mg daily as add-on or monotherapy and were evaluated 4 weeks later. If DBP was then >90 mmHg, the daily dose was raised to 10 mg; those with <90 mmHg remained on 5 mg. AML was continued for 8 weeks. Other BP-lowering drugs were unchanged.

Of the original 266 patients 22 (8.2%) withdrew due to adverse events (AE), and others were protocol violators, lost to follow-up or withdrew, leaving 211 available for efficacy analysis. In this major group BP was reduced from 165±15/101±4 to 139±11/83±5 after 12 weeks of AML (p<0.05). The reduction was greater in those under 70 years, from 173±12/100±5 to 142±12/80±4 (p<0.05). In those with BMI>30 kg/m², BP decreased from 165±15/101±5 to 140±12/83±5 (p<0.05).

Mean change in heart rate was -1.5 bpm (p<0.05). Mean final AML dose was 5.5 mg/day. The most common AML-related AE requiring cessation of the drug was pedal edema in 2.6% of the 266 patients; in 3.7% it persisted during therapy. Other AE occurring in >1% were dizziness in 1.8%, headache 1.5%, flushing 1.1% and fatigue 1.1%.

We conclude that AML is an effective and well-tolerated antihypertensive suitable for most hypertensive patients.

Adjuvant Therapy of Large Bowel Carcinoma

G. Ezekiel, S. Walfisch, Y. Cohen*

Dept. of Oncology and Colorectal Unit, Soroka Medical Center, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The National Institutes of Health (NIH) held a consensus conference which recommended 5-FU and levamisole as adjuvant chemotherapy for colon cancer MAC (Modified Astler Coller) stage C.

From 1991-1994, 37 such patients diagnosed here were treated with 5-FU (intravenous dose of 450/mg/m²/d for 5 days and from day 29, once a week for 48 weeks) and oral levamisole (50 mg 3 times/d. for 3 days, every 2 weeks for a year), as suggested by NIH guidelines.

16 patients were males and 21 were females, mean age was 62 years and median 64. Cancer locations were: right colon (in 16, 43%), left colon (19, 51%), multiple colon primaries (2, 1%). 25 (68%) had 1-3 positive lymph nodes and 12 (32%) had 4 or more positive lymph nodes.

Only 20 (54%) finished treatment as prescribed. In the others, 1 or both drugs caused side-effects for which the drugs had to be stopped. 6 patients relapsed while on treatment.

The most common side-effects were diarrhea, stomatitis and bone marrow suppression. 3 were hospitalized due to neutropenic fever. 5-year actuarial survival of all patients was 61%; 5-year relapse-free survival was 61%; 5-year relapse-free survival of right versus left colon was 41% and 82%, respectively (p<0.01). There was no significant difference in 5-year survival of those with 1-3 positive lymph nodes as compared to those with 4 or more (62% and 56%, respectively). 5-year survival in those who finished or did not finish treatment (excluding those who stopped treatment because of progressive disease) was 83% and 70%, respectively (NS).

The 5-year survival of our series was similar to that of patients treated similarly elsewhere. The 5-FU and levamisole treatment was not tolerated well by our study population. It has recently been replaced in our service by a 5-FU and leucovorin regimen given for 6 months.

* Jules E. Harris Chair in Oncology.

Circadian Fluctuations in Efficacy of Streptokinase Thrombolysis

E. Goldhammer, L.Kharash, E.G. Abinader

Cardiology Dept., Bnei-Zion Medical Center and Technion Faculty of Medicine, Haifa

This study was designed to assess possible diurnal fluctuations in the efficacy of thrombolysis with streptokinase. 156 consecutive patients treated with streptokinase during the period 1.1.95-1.7.96 were studied retrospectively. Success or failure of thrombolysis was determined according to the accepted clinical and angiographic criteria starting at midnight, 12 times at 2-hour intervals, then 8 times at 3-hour intervals, and then 6 times at 4-hour intervals. A definite peak for successful thrombolysis was found in the late afternoon and early evening hours. Between 16:00-20:00 PM, in 30.23% successful thrombolysis were observed, compared to 6.98% between 20:00-24:00 PM (p<0.05) and in 10.53% between 00.00-04:00 AM (p<0.05).

Multiple regression analysis showed that the independent factor with the greatest impact on successful reperfusion was the actual time until thrombolysis (p=0.037); then came the interval from pain onset to streptokinase administration (p=0.020), while age and gender had much lesser impacts (p=0.328 and 0.215, respectively), and individual risk factors even less.

These findings may have several clinical implications: dose adjustment for the time of day may be required, with larger doses needed during morning hours, or preference for primary coronary angioplasty to avoid increase in bleeding complications due to higher doses of thrombolytic agents.

Comparison between Every-Day and Every-3-Days Fluoxetine in Young, Moderately Depressed Out-Patients

A. Shiber, H. Reuveni, A. Elhayany, I.Z. Ben-Zion

Psychiatric Dept., Psychiatric Division, Soroka Medical Center and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; and Medical Division for Drug Utilization, Kupat Holim Klalit (Sick Fund)

Fluoxetine is now a well-known and often-used specific serotonin reuptake inhibitor (SSRI) and antidepressant. It has a very long active half- life, from 2-16 days. Our hypothesis was that sufficient therapeutic effectiveness would be achieved by prescribing the drug less frequently than once a day.

To establish whether there is a difference between fluoxetine given daily or every 3 days, we assigned 25 outpatients with mild to moderate, acute major depressions (DSM-IV) to receive fluoxetine (20 mg), either each day or every 3 days. The study was open-labelled, using for assessment the HAM-D, GHQ-28 side-effect checklist and clinical judgment questionnaires. Follow-up lasted 6 months.

Results indicated no differences in the clinical outcomes, except for slightly fewer side-effects in the study group. Although the open label design limits drawing definitive conclusions, our preliminary results provide more information, and support our hypothesis that low-dosage fluoxetine is beneficial. However, more comprehensive, double-blind studies are necessary to confirm our preliminary results.

Botulinum Toxin Injection Effective for Post-Peripheral Facial Nerve Palsy Synkinesis

Samih Badarny, Nir Giladi, Silvia Honigman

Dept. of Neurology, Carmel Medical Center, Haifa; and Movement Disorders Unit, Dept. of Neurology, Tel Aviv Medical Center

Facial synkinesis is an involuntary activation of muscles innervated by the zygomatic or mandibular branche of the facial nerve in conjunction with voluntary activation of the other branch. It appears frequently after recovery from peripheral facial nerve paralysis. We report 10 patients with facial synkinesis following Bell's palsy with a mean duration of synkinesis of 7±4 years before treatment with periorbital injections of Botulinum toxin type A. 9 had marked subjective and objective improvement starting a few days after injection andlasting 4-9 months. The results suggest a useful treatment option for post-Bell's palsy facsynkinesis with Botulinum toxin type A.

The Electroencephalogram in Psychiatric Patients

Mark Weiser, Raya Lapidus, Yehuda Abramowitch, Michael Davidson

Psychiatric Division, Sheba Medical Center and Beer Yaakov Mental Health Center

270 consecutive electroencephalograms (EEGs) performed in a psychiatric hospital were reviewed. 194 (75%) were within normal limits but 66 (25%) showed diffuse generalized slowing. The contribution of the abnormal EEGs to diagnosis and treatment was evaluated by retrospective file review. In none of the cases with abnormal EEGs was there a relationship to diagnosis or treatment.