תוצאת חיפוש

יואב מיכוביץ, ברנרד בלאסן

המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

התרשים העליון נלקח מחולה שלקה באירועים נשנים של טכיקרדיה מסוג AVNRT. ניתן לראות, כי לאחר מתן 20 מ"ג אדנוזין טרי פוספט (ATP) חלה הארכה פתאומית של מרווח PR מ-170 עד 200 מילישניות ל-300 מילישניות למשך 4 פעימות.

איתמר גרוטו^2,1, דן אנגלהרד³

¹שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ³מחלקת ילדים, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים

היקפי התחלואה בשפעת A/H1N1 2009 (שפעת החזירים) נמצאים במגמת עלייה בישראל ובכל מדינות חצי הכדור הצפוני. במקביל, הוחל במבצעי חיסון המוניים, בראש ובראשונה במטרה למזער את התחלואה הקשה ואת שיעור התמותה. ההתייחסות בסקירה הנוכחית היא בעיקר לחיסונים הניתנים בישראל, ומפורטות הראיות המדעיות בדבר בטיחותם ויעילותם של חיסונים אלו. הבסיס לאישור מתן החיסונים כנגד שפעת A/H1N1 2009 מושתת על: 1) הניסיון שנרכש בחיסון כנגד השפעת העונתית, 2) תהליכי הפיתוח של חיסונים כנגד שפעת פנדמית שהיוו בסיס לייצור החיסון העכשווי, 3) מידע על מרכיבים שונים של החיסונים כנגד שפעת A/H1N1 2009 בחיסונים אחרים, וכן 4) מידע מצטבר לאחר תחילת השיווק (Post-marketing). האימונוגניות של החיסונים גבוהה: 92% ויותר פיתחו נוגדנים ברמה הנחשבת כמגינה, לאחר שחוסנו במנה אחת. מובאים בסקירה זו נתונים המצביעים על בטיחותם של האדג'ובנטים (Adjuvants) ושל תיאומרסל המצויים בחיסונים השונים. החיסון בטוח והשפעות לוואי קשות נדירות ביותר. השפעות לוואי קלות, אשר דומות לאלו המופיעות לאחר חיסון כנגד שפעת העונתית, מופיעות בשכיחות של עד 18%-12% להשפעות מקומיות ועד כ-8% להשפעות מערכתיות. החיסונים אושרו על ידי רשויות הבריאות המוסמכות באירופה, לאחר שנמצאו יעילים ובטוחים. לבסוף מובאת מדיניות החיסון הנהוגה כיום בישראל.

נאוה זיסאפל

המחלקה לנירוביולוגיה, הפקולטה למדעי החיים אוניברסיטת תל אביב, וחברת נעורים פרמצבטיקה, תל אביב

סירקדין הוא תכשיר בשִחרור מושהה של 2 מ"ג מלטונין, וכאשר הוא ניטל לפני השינה, הוא מחקה את הפעילות ופרופיל השִחרור הפיסיולוגי של המלטונין האנדוגני במהלך הלילה. התכשיר אושר לשיווק באיחוד האירופי על ידי רשות התרופות האירופאית (EMEA) ביולי 2007, כטיפול בבני 55 שנים ומעלה הלוקים בתִסמונת נדודי שינה (אינסומניה) ראשונית המאופיינת באיכות שינה ירודה (שינה לא משחזרת). תוצאות מחקרים קליניים מבוקרים הראו, כי טיפול בתכשיר זה משפר בו-זמנית את  איכות השינה, הערנות ביום שלמחרת  ואיכות החיים, בנוסף לקיצור חביון השינה המקובל בתרופות ההיפנוטיות הקיימות. יתרה מזו, ובניגוד לתרופות השינה המקובלות, הטיפול בסירקדין אינו פוגע בזיכרון-קוגניציה ובתִפקוד הפסיכו-מוטורי. התכשיר אינו  ממכר, לא מתפתחת סבילות לפעילותו, והפסקת נטילתו אינה מלווה בתסמיני גמילה. לא נמצאו השפעות לוואי מיוחדות לסירקדין בהשוואה לאינבו (פלסבו). 

סירקדין ניתן לטיפול יחד עם תרופות אחרות, אם כי הוא יכול להגביר משמעותית את השפעתן של תרופות שינה הפעילות על קולטני GABA. פילוח המִמצאים המדווח במאמר זה מראה, כי אין הבדל ביעילות ובבטיחות של סירקדין בחולים שטופלו ושלא טופלו בעבר בתרופות היפנוטיות.

ח'אלד סולימאן, אלכסנדר פלדמן, לימור אילן-בושרי, יואב תורג'מן

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

הגישה הנפוצה לביצוע צינתור כלילי היא דרך עורק הירך (העורק הפמורלי). הגישה דרך הכרכיד (הרדיאלית) מפחיתה סיבוכים באתר הדקירה ומקצרת את משך האישפוז מחד-גיסא, אך מחייבת יותר מיומנות ועקום למידה ארוך יותר מאידך-גיסא.   

המטרה בעבודה הייתה לבדוק את היתרונות, היעילות והבטיחות של הגישה דרך עורק הכרכיד (הרדיאלית) לעומת הגישה דרך עורק הירך (הפמורלית) בחולים עם סיכון גבוה לפתח סיבוכים באתר הדקירה בעבודה השיגרתית של חדר הצינתורים.

נערך מחקר חד-מרכזי של סידרת מקרים עוקבים. איסוף נתוני הצינתור, ניטור סיבוכים באישפוז ואישפוזים נשנים נעשה באופן פרוספקטיבי. בחירת אתר הדקירה נקבעה בהתאם לבחירת המצנתר ולרמת הסיכון של החולה לפתח סיבוכים באתר הדקירה.

מנובמבר 2005 עד אוגוסט 2007 בוצעו 3,084 צינתורים עוקבים: 871 (28%) בגישה דרך עורק הכרכיד (רדיאלית) ו-2,213 (72%) בגישה דרך עורק הירך (פמורלית). בקבוצת הגישה דרך עורק הכרכיד נכללו חולים עם סיכון גבוה לפתח סיבוכים בכלי-הדם באתר הדקירה (כגון השמנת-יתר, טיפול בתרופות נוגדות-קרישה, מחלות המטולוגיות, מחלת כלי-דם היקפית) בשיעורים גבוהים באופן משמעותי מאשר בגישה דרך עורק הירך (p<0.001).

המעבר לגישה חלופית היה 4.5% בגישה דרך עורק הכרכיד לעומת 0.03% בגישה דרך עורק הירך (יחס צולב 3.17, 95% רווח בר-סמך 2.78 עד 3.60, p<0.0001). זמן הקרינה בגישה דרך עורק הכרכיד היה בשתי דקות ארוך יותר לעומת הגישה דרך עורק הירך (p=0.043). שיעור הסיבוכים בכלי-הדם באזור עורק הכרכיד היה נמוך בצורה משמעותית לעומת אזור עורק הירך: 0.3% לעומת 3.1%, בהתאמה (יחס צולב 0.1, 95% רווח בר-סמך 0.06 עד 0.35, p<0.0001) ומשך האישפוז היה קצר ב-1.32 ימים בגישה דרך עורק הכרכיד (p<0.0001). העלייה במספר הצינתורים בגישה דרך עורק הכרכיד לוותה בירידה משמעותית בסיבוכים באתר הדקירה בכלל החולים (מתאם פירסון: r_p=-0.927, 01p<0.00).

לסיכום, צינתור כלילי דרך עורק הכרכיד הוא פעולה בטוחה ויעילה להפחתת סיבוכים בחולים עם סיכון מוגבר לפתח סיבוכים בכלי-הדם באתר הדקירה.

שילשול הקשור לטיפול אנטיביוטי מהווה מקור מרכזי לתחלואה בקרב חולים מבוגרים המאושפזים בבתי-החולים. בעבודות קודמות הוכח, כי תכשירים פרוביוטיים יכולים לקצר את משך השילשול ולהפחית את שכיחות ההישנות.

המטרה במאמר הייתה לבדוק את יכולת ההגנה של תכשירים פרוביוטיים כנגד שילשול הקשור לטיפול אנטיביוטי בחולים מאושפזים.

חולים ושיטות:

חולים מאושפזים בגיל 18 שנה ומעלה המיועדים לטיפול אנטיביוטי נבחרו באופן אקראי לטיפול בתכשיר פרוביוטי או באינבו, במחקר פרוספקטיבי כפול-סמיות, תוך 24 שעות מתחילת הטיפול האנטיביוטי ולמשך שלושה שבועות. עם הצטרפותם של החולים למחקר נלקחו בדיקות צואה לרעלן קלוסטרידיום (A+B). החולים נוטרו להופעת שילשול, הטיפול האנטיביוטי ומשך האישפוז. בנוסף, התכשיר הפרוביוטי נבדק לרגישות לאנטיביוטיקות שונות.

ארבעים-ושניים חולים סיימו את המחקר. עשרים-ואחד מהם טופלו בתכשיר פרוביוטי ו-21 באינבו. ארבעה חולים לקו בשילשול (9%). אחד בקבוצת האינבו ושלושה בקבוצת הפרוביוטיקה (P=NS). בדיקות הבסיס לרעלן הקלוסטרידיום פורשו כשליליות ב -68% מהדגימות  וכחיוביות (+2 עד +4) ב-8 דגימות (23%). לקו בשילשול רק חולים שטופלו באנטיביוטיקה רחבת-טווח (p=0.04). גידול תרבית של תכולת הקופסיות הניב נקדים ומתגים גראם-חיוביים, שהיו רגישים לרוב התרופות האנטיביוטיות שניתנו לחולים במיסגרת מחקר זה.

לסיכום, טיפול מונע בתכשירים פרוביוטיים אינו יעיל כנגד שילשול הנובע מטיפול אנטיביוטי, ככל הנראה עקב רגישות תכשירים אלו לתרופות האנטיביוטיות הניתנות באישפוז.

_______________________________________

¹ שקט"א – שילשול הקשור לטיפול אנטיביוטי.

² שקק"ד – שילשול הקשור לקלוסטרידיום דיפיצילה.
 

מרדכי רבינוביץ'^1,2, דן גרינברג², יהושע שמר^1,3,4

¹מכבי שירותי בריאות, תל-אביב, ²המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³המרכז הישראלי להערכת טכנולוגיות ברפואה, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר מדיניות בריאות, תל-השומר, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל- אביב, רמת-אביב

על רקע העלויות הגדלות והולכות שעימן מתמודדות מערכות בריאות בעולם, ולנוכח הקצב המהיר של פיתוח טכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות, מספר גובר והולך של מדינות מבצעות הערכות כלכליות, ובמיוחד ניתוחי עלות-יעילות, לצורך קבלת החלטות על מימון ציבורי של טכנולוגיות רפואיות חדשות. התבססות על מחקרים מסוג זה מצריכה קביעת מדד חיצוני (ערך סף) ליחס עלות-יעילות, שמתחתיו יומלץ על מימון הטכנולוגיה. למרות שערך סף ליחס עלות-יעילות משקף את אמת המידה הציבורית לשווייה של שנת חיים באיכות-חיים מלאה, הרי שערכי הסף המקובלים כיום נקבעו ברובם באופן שרירותי. בעבודות שנסקרו בהן מאות מחקרי עלות-יעילות נמצא, כי ערך הסף הנפוץ ביותר הוא 50,000 דולר ארה"ב לתוספת QALY (שנת חיים באיכות-חיים מלאה). ערך זה משקף את העלות ל-Medicare בארה"ב לתוספת QALY במימון טיפולי דיאליזה לחולי אי-ספיקת כליות.

במערכות בריאות בעולם, כמו גם בישראל, לא יושמו במפורש ערכי סף ליחס עלות-יעילות. בחלק מהמדינות קיים סף מרומז, שמעליו לרוב לא יאושר מימון ציבורי של טכנולוגיה רפואית. בבריטניה ואוסטרליה עומד הסף

המרומז על כ- 50,000 עד 60,000 דולר ארה"ב ל- QALY. הועלו הצעות לקבוע ערכי סף מבודלים למדינות שונות, בהתאם לעושרן היחסי, ולסוגי מחלות וטיפולים שונים, כגון סף גבוה יותר לתרופות מצילות חיים.

בקביעה מפורשת של ערך סף ליחס עלות-יעילות גלומים מספר יתרונות: סיוע למקבלי ההחלטות בשיפור העקביות והשקיפות של תהליכי קבלת ההחלטות, שיפור השוויוניות, היעילות ואמון הציבור בהחלטות. חסרונות השיטה כוללים אפשרות הפיכת תהליך קבלת ההחלטות למכני, ללא התחשבות בשיקולים אתיים, כגון חומרת המחלה, קיומה של חלופה לטיפול והעלות לפרט. נראה כי אימוץ ערך-סף "גמיש", אשר אינו מהווה מדד קשיח, יחיד ובלעדי לצורך קבלת ההחלטות, הוא הפיתרון לחסרונות אלה.

ההערכה הרווחת היא, כי בעתיד תעמיק ההתבססות על ערכי סף ליחס עלות-יעילות, אשר ייקבעו בקונצנזוס חברתי.

טל זן-בר¹, אמיר טנאי^3,2

¹הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²מרכז רפואי ע"ש אדית וולפסון, חולון, היח' לאימונולוגיה קלינית אלרגיה ורימטולוגיה, ³הפקולטנ לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אוסטאוארתריטיס, דלקת מיפרק העצם (osteoarthritis) או מחלת מיפרקים ניוונית (ממ"נ)1, מוגדרת על ידי הקולג' האמריקאי לרימטולוגיה כמכלול מגוון של הפרעות המחמיר לסימנים ותסמינים במיפרקים, הקשורים לאחידות הסחוס ולשינויים גרמיים נלווים. פגיעת ממ"נ אופיינית ביותר במיפרקי הידיים, עמוד השידרה, הברכיים והאגן. מעורבות ממ"נ היא הסיבה העיקרית למוגבלות כרונית וכאב בגיל המבוגר. שכיחות המחלה גוברת, בעיקר בשל אריכות החיים, ועומדת כיום על כ- 60% בגברים ו- 70% בנשים.

___________________

1ממ"נ- מחלת מיפרקים ניוונית

רון שי, ג'ורג ליכטמן, איתמר פומרנץ, בן נוביס, פרד קוניקוף

מכון למחלות דרכי עיכול וכבד, מרכז רפואי ספיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלות דרכי מרה בקרב קשישים (80 שנה ומעלה) הן שכיחות, ומהוות לרוב אתגר איבחוני וטיפולי. שיעור הסיבוכים מפעולות אלו באוכלוסייה הצעירה (גיל 65 שנה ומטה) נבדק פעמים רבות, ומקובל בסיפרות שיעור ממוצע של 5% ואוכלוסיות מסוימות המגיעות אף לשכיחות סיבוכים של מעל 20%. בסקירת הסיפרות לא נמצאו עבודות רבות שנדון בהן שיעור הסיבוכים בקרב אוכלוסיית הקשישים.

מסוכמים במאמר זה הנתונים הרפואיים של כל החולים מגיל 80 שנה ומעלה שעברו כולנגיוגרפיה אנדוסקופית עקב מחלות דרכי-מרה טבות (Benign) במוסדנו מינואר 2000 עד אפריל 2005.

מאה חולים עברו 133 אנדוסקופיות. רוב ההוריות לבדיקה ניתנו בעקבות חשד לאבני מרה (94.4%), הכנסת תומכן או החלפתו (4%), צהבת חסימתית על רקע טב (0.8%) או ניקוז כיסה (Cyst) אכינוקוקית (0.8%).

אילחוש וטישטוש החולים בוצעו במתן תרסיס לוע Lidocaine, ובמתן לתוך הווריד של Midazolam ו-Fentanyl עם מתן חמצן לפי צורך. סבילות החולים לחומרי ההרדמה הייתה 100% ולא נרשמו כל סיבוכים.

כשמונים-ושמונה אחוזים (88%) מהחולים נאלצו לעבור גם פעולה חודרנית כחתך ניקוזי (ספינקטרוטומיה) או הכנסת תומכן.שיעור ההצלחה של פעולות אלו היה 96.8%.

שישה (4.5%) חולים לקו בסיבוכים, 3 חולים לקו בדלקת לבלב ו-2 חולים לקו בדלקת דרכי-מרה. חולה אחד לקה בנקב בתריסריון ולא נרשם אף מקרה תמותה אחד.

לסיכום, כולנגיוגרפיה אנדוסקופית היא פעולה בטוחה ויעילה גם באוכלוסיית חולים מעל גיל 80 שנה.

שלמה וינקר^2,1, יפעת קוינט¹, רינה ארז² , ארנסטו קהאן¹

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל אביב, ²מחוז המרכז, שירותי בריאות כללית, ראשון לציון

בשנים האחרונות נרשמה עלייה בביצוע בדיקות מעבדה בקרב רופאים בקהילה. התוצאה אינה בהכרח שיפור האיבחון והטיפול בחולה. גורמים הקשורים ברופא, כגון הוותק שלו, עומס העבודה, מין הרופא ותחום התמחותו וגורמים הקשורים בסביבת העבודה, כמו המרחק מהמעבדה, נמצאו קשורים לשיעור בדיקות המעבדה ששולחים רופאי משפחה. תוכניות התערבות שכוונו להפחית את היקף ביצוע בדיקות המעבדה העלו תוצאות שונות ולעיתים סותרות.

לסיכום, המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את מיגוון הגורמים הקשורים לביצוע מוגבר של בדיקות מעבדה בקהילה ואת תוכניות ההתערבות שננקטו בנושא.

קוסטה מומצ'וגלו¹, רבקה כהן¹, פיאמטה בן-ישי², זאב צנטנר², ולרי חלבין³, אריה אינגבר³

¹המח' לפרזיטולוגיה, הפקולטה לרפואה הדסה-האוניברסיטה העברית, ירושלים ;² לשכת הבריאות המחוזית, משרד הבריאות, ירושלים ;³המח' לדרמטולוגיה, בית-חולים הדסה, ירושלים

כינמת הראש היא תופעה שכיחה ברחבי העולם. במהלך 20-25 השנים האחרונות נמצאו נגועים בכינמת הראש 15%-20% מכל הילדים בישראל בגילים 4-13 שנים, בעיקר עקב אי-יעילותם של תכשירים קוטלי כינמת הנמצאים בשוק.

מטרתנו הייתה לבחון במחקר קליני פתוח את יעילותו ובטיחותו של קרם פריודרם (Prioderm cream) כקוטל כינים.

המרכיב הפעיל בשמפו קרם פריודרם הוא מלתיון 1%(Malathion), שהושם על השיער של ילדים נגועים בכינמת שלוש פעמים, בהפרשים של חמישה ימים, למשך 10 דקות בכל פעם.

מתוך 419 ילדים בגילים 6-14 שנה מארבעה בתי-ספר בירושלים, 109 (26.0%) היו נגועים בכינים ובביצי כינים, ו-110 ילדים (26.3%) היו נגועים בביצי כינים ריקות (Nits) בלבד. כל 109 הילדים הנגועים הוכללו במחקר, אולם 86(78.8%)  פעלו לפי הוראות היצרן. הטיפול הצליח ב-79 ילדים (91.8%), ונכשל בשלושה ילדים לאחר הטיפול הראשון ובארבעה ילדים לאחר הטיפול השלישי. למרות ש-21.5% מהילדים לא אהבו את ריחו של התכשיר, לא היו השפעות-לוואי משמעותיות כלל.

לסיכום, המוצר היה יעיל מאוד בטיפול בכינמת בתנאים קליניים, ולא גרם להשפעות-לוואי משמעותיות.

ניר שוהם¹, אורי מלר^1,2, אריה מרקוביץ'^1,2, יצחק אייזנמן², עמי הירש², שמואל לוינגר²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות, ²"עיניים" מרכזים רפואיים

המטרה במחקר הייתה להשוות את היעילות, הבטיחות והיציבות של ניתוחי לאסיק זיאופטיקס ופלאנוסקאן לתיקון קוצר-ראייה עם או ללא אסטיגמטיזם.

במחקר רטרוספקטיבי זה נדגמו באופן אקראי 198 עיניים של 99 מטופלים שעברו ניתוחי לאסיק בשיטת זיאופטיקס ו-198 עיניים של 99 מטופלים שעברו טיפול בשיטת פלאנוסקאן. המעקב אחר החולים התבצע במשך 12 חודשים לאחר הניתוח. כל הניתוחים בוצעו באמצעות מכשיר האקסימר-לייזר TECHNOLAS 217z ((Bausch & Lomb. נאסף ונותח מידע על חדות ראייה לא מתוקנת (חרל"מ UCVA)¹, על חדות ראייה מיטבית מתוקנת עם משקפיים (חרמ"מ BSCVA)², ועל היעילות, היציבות והבטיחות.

הממוצע הספרי הטרום-ניתוחי בקבוצת הזיאופטיקס היה D7.16- (SD=3.21) ובקבוצת הפלאנוסקאן D5.31- (SD=3.13). ממוצע הצילינדר הטרום-ניתוחי בקבוצת הזיאופטיקס היה D1.3- (SD=0.99) ובקבוצת הפלאנוסקאן D1.17- (SD=0.85). ממוצע הספרי השאריתי כעבור שנה בקבוצת הזיאופטיקס היה D0.13- (SD=0.73) ובקבוצת הפלאנוסקאן D0.16- (SD=0.75).

ממוצע הצילינדר לאחר שנה היה בקבוצת הזיאופטיקס D0.69- (SD=0.13), ובקבוצת הפלאנוסקאן D0.69- (SD=0.46). שנה לאחר הניתוח,  חדות הראייה ללא-תיקון בקבוצת הזיאופטיקס הייתה 6/12 או טובה יותר, 6/7.5 או טובה יותר ו-6/6 או טובה יותר ב-87%, 60% ו-27% בהתאמה, ובקבוצת הפלאנוסקאן 92%, 64% ו-39% בהתאמה.

לסיכום, שתי השיטות לשיוף הקרנית יכולות לסייע לצורך טיפול בקוצר-ראייה עם או ללא אסטיגמציה בבטיחות וביעילות עם תוצאות יציבות עד שנה. בשיטת הזיאופטיקס הודגמו תוצאות טובות יותר במדדי הבטיחות (עם מובהקות סטטיסטית) והיעילות.

ערן בן-אריה¹, אלון רשף², אליוט בארי³

¹היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, ²המח' לפסיכיאטריה, מרכז רפואי העמק, הפקולטה לרפואה, הטכניון חיפה, ³בית-הספר לבריאות הציבור והמח' למטבוליזם ותזונת האדם, הפקולטה לרפואה הדבה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

צמח הקאווה (Piper methysticum) מנוצל מזה מאות בשנים על-ידי תושבי האיים בפיג'י וסביבותיה למטרות טקסיות וחברתיות. בשנים האחרונות דווח על צריכה נרחבת של הצמח במדינות המערב לצורך טיפול בהפרעות חרדה. במספר מחקרים מבוקרים ואקראיים הודגמו יעילות הטיפול בצמח זה בהשוואה לאינבו, ובטיחותו היחסית בטיפול קצר-טווח.

בשנתיים האחרונות רבה הדאגה ביחס לבטיחות הטיפול שחייבה במיעוט מהחולים השתלת כבד, וחלקם נפטרו.

במאמר זה נבחנים היבטים של יעילות ובטיחות הטיפול בצמח הקאווה, מדווח על המצב החוקי-משפטי של הטיפול בצמח בישראל ובעולם, תוך התייחסות לסוגיות אלה בהקשר הרחב יותר של טיפול בצמחים ושל הקשר מטפל-מטופל.

עמוס כץ, אלי זלצשטיין

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

עלות הטיפול הרפואי מהווה מרכיב חשוב במערך השיקולים של כל מערכת רפואית. אחת הדרכים המקובלות בישראל ובעולם להורדת עלות הטיפול הרפואי היא מעבר לטיפול בתרופות גנריות. דרך זו מאפשרת זמינות גבוהה של התרופות לכל האוכלוסיות, מבטלת את האפשרות של מונופול ומגבירה את התחרות בין חברות התרופות.

לאחרונה מסתמנת מגמה של מעברת לתרופות גנריות במרבית התחומים הרפואיים מיד עם תום זכויות היוצרים של התרופה המקורית. השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לטפל בתרופות גנריות שעברו את הבדיקות המקובלות לקבלת אישור מטעם המוסדות הרפואיים (משרד הבריאות בישראל וה- FDA בארה"ב) בביטחה בכל התחומים הרפואיים? המשמעות הכלכלית החשובה בטלה בשישים אם התרופה הגנרית אינה בטוחה כמו זו המקורית.

בסקירה זו נדונה סוגיית הטיפול בתרופות גנריות נוגדות הפרעות-קצב. תרופות אלה מהוות עדיין טיפול הבחירה בהפרעות-קצב מסוגים שונים. כישלון טיפולי בתרופות אלה עשוי לגרום לאי-נוחות לחולה, אולם במצבים מסוימים הוא עלול להוות סכנת-חיים. כל תרופה אמורה לפעול בטווח טיפולי (therapeutic window). טווח זה מייצג את חלון הטיפול שבו ריכוז התרופה נמצא מעל הריכוז המיקטי הנדרש לצורך השפעה טיפולית, אך מתחת לריכוז העלול לגרום להשפעות-לוואי. קיימות תרופות בעלות טווח טיפולי רחב, ואלה נחשבות לתרופות בטוחות. לעומת זאת, תרופות בעלות טווח טיפולי צר מחייבות מישנה זהירות טיפולי. שינויים ברמה של תרופה נוגדת הפרעות-קצב בדם, מעל או מתחת לטווח הטיפולי, עלולים לגרום להיעדר השפעה ולהפרעת-קצב מחד-גיסא, ול-proarrhythmic effect מאידך-גיסא, דהיינו הפרעות-קצב מסוכנות יותר מאלה עבורן ניתן הטיפול במקור. תופעות של חריגה מהטווח הטיפולי מושפעות מגורמים שונים, כגון פעולת-גומלין עם תרופות אחרות, עם מזון וכד'. אחת הסיבות העיקריות לחריגה מהטווח הטיפולי היא החלפת התרופה המקורית בתרופה גנרית, או להפך, באותו מטופל.

רון בן-אברהם, דיאגו בלטרוטי, דוד ניב ואבי וינברום

מתן מישלב של אופיואידים בעלי זיקה שונה לקולטנים מסוג  ..........  הוכח כיעיל בהקלת כאב בחולדות. בעבודה זו, נבדקה בצורה כפולת-סמיות ההשפעה נוגדת הכאב הסב ניתוחי של מתן מורפין – אגוניסט טהור של הקולטן ........  ובופרנורפין – אגוניסט חלקי של הקולטן  ........  , בשלוש קבוצות של חולות (10 חולות בכל קבוצה) שעברו כריתת רחם בהרדמה כללית. המישלב התרופתי לשיכוך כאב במתן טרום ובתר ניתוחי כלל מתן תת-שידרתי של 0.3 מ"ג מורפין ותמיסת מי-מלח לתוך הווריד (קבוצה 1); מתן לתוך הווריד של 0.09 מ"ג בופרנורפין ומי מלח במתן תת-שידרתי (קבוצה 2); או מתן במישלב של מורפין ובופרנורפין במינונים שצוינו לעיל (קבוצה 3). קבוצה 3 קיבלה מינונים נישנים לתוך הווריד של בופרנורפין ומי-מלח במתן תת-שידרתי.

רמות הארגעה (sedation), החרדה והכאב, כפי שהוערכו על פי סולם מספרי או מדדי, היו שוות מיד לאחר הניתוח. אולם במדידה שנערכה 12 לאחר הניתוח, הודגמה דרגת ארגעה וכאב נמוכות באורח משמעותי בקבוצה 3 ובהשוואה לשאר הקבוצות. השפעת הבופרנורפין במינונים נישנים בקבוצה 3 היתה ממושכת יותר בהשוואה לקבוצה 2 (מתן לתוך הווריד ללא מישלב עם מורפין). שיעורי השפעות-הלוואי בקבוצות 2 ו-3 היו נמוכות ב-44% וב-42%, בהתאמה, בהשוואה לאלה שאובחנו בקבוצה 1. לא אובחנו סימני גמילה מערכתיים. לפיכך, מישלב של מורפין תת-שידרתי ומינון נמוך של בופרנורפין לתוך הווריד פועל כמשכך-כאב טוב יותר, ממושך יותר ועם שיעור נמוך יותר של השפעות-לוואי בהשוואה לנשים שעברו כריתת-רחם וקיבלו מורפין בלבד, במתן תת-שידרתי.

Multicenter Community-Based Trial of Amlodipine in Hypertension

C. Yosefy, J.R. Viskoper, Y. Leshem, Y. Rav-Hon, G.I. Rosenberg, E. Yaskil

(Representing the 39 Investigators of Project AML-IL-95-001, WHO Collaborative Center for Prevention of CV Diseases) Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Barzilai Medical Center, Ashkelon; Hypertension Clinic, Kupat Holim Afula; Statistics Consulting Unit, Haifa University; and Promedico Ltd., Petah Tikva

The safety and efficacy of Amlodipine (AML) for mild to moderate hypertension was evaluated in a "real life" setting. This open non-comparative trial included 123 men and 143 women (age 30-91 years, mean 59.4). All had sitting diastolic blood pressure (DBP) between 95 and 115 mmHg, confirmed in most by 2 baseline measurements, 2 weeks apart.

Eligible patients were given AML 5 mg daily as add-on or monotherapy and were evaluated 4 weeks later. If DBP was then >90 mmHg, the daily dose was raised to 10 mg; those with <90 mmHg remained on 5 mg. AML was continued for 8 weeks. Other BP-lowering drugs were unchanged.

Of the original 266 patients 22 (8.2%) withdrew due to adverse events (AE), and others were protocol violators, lost to follow-up or withdrew, leaving 211 available for efficacy analysis. In this major group BP was reduced from 165±15/101±4 to 139±11/83±5 after 12 weeks of AML (p<0.05). The reduction was greater in those under 70 years, from 173±12/100±5 to 142±12/80±4 (p<0.05). In those with BMI>30 kg/m², BP decreased from 165±15/101±5 to 140±12/83±5 (p<0.05).

Mean change in heart rate was -1.5 bpm (p<0.05). Mean final AML dose was 5.5 mg/day. The most common AML-related AE requiring cessation of the drug was pedal edema in 2.6% of the 266 patients; in 3.7% it persisted during therapy. Other AE occurring in >1% were dizziness in 1.8%, headache 1.5%, flushing 1.1% and fatigue 1.1%.

We conclude that AML is an effective and well-tolerated antihypertensive suitable for most hypertensive patients.