תוצאת חיפוש

איתי ויזר¹ , מיכאל שפלן², ליאור הלר¹

¹המחלקה לכירורגיה פלסטית, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מרכז רפואי עתידים, תל אביב

במקביל להולדתה של המדינה ומוסדותיה צמח מוסד הרפואה בישראל. הכירורגיה הפלסטית, ענף שקנה תנופה מחודשת במאה העשרים, התפתחה אף היא במהירות במדינה החדשה. תרמו לכך בין השאר הביקוש לניתוחים משחזרים לנפגעי לחימה רבים, והגעתם ארצה של מנתחים פלסטיים יהודים מרחבי העולם בעלי ידע וניסיון רב שנצבר במדינות המוצא שלהם. במאמר סקירה זה מסופר סיפורה של הכירורגיה הפלסטית בישראל מקום המדינה ועד ימינו. אנו נסקור בתמצית את פועלם של האבות המייסדים לייסודה של הכירורגיה הפלסטית בישראל, נציין אבני דרך משמעותיות בהתפתחותה, ונציג את תרומתה הקלינית והמדעית לכירורגיה הפלסטית העולמית. לסיום, נציג תמונת מצב עדכנית של הכירורגיה הפלסטית בישראל, יחד עם המגמות והאתגרים העתידיים העומדים בפני דור ההמשך שלה.

נסים לוי

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

שנתיים לאחר כינונה של 'אגודת הרופאים העברית ביפו' בשנת 1912 ושנה לאחר הקמת 'אגודת הרופאים מדברי עברית' בשנת 1913 (ארמ"ע), התכנסה בירושלים הוועידה הרפואית הראשונה בארץ ישראל. נושא הוועידה – מיגור מחלת העיניים הנפוצה ביותר – הגרענת (Trachoma) . בוועידה השתתפו 24 רופאים ורופאות משתי האגודות – מחצית הרופאים היהודים שחיו אז בארץ ישראל. רמת ההרצאות והדיונים הגבוהה, השפה העברית הרהוטה והפעילות החברתית הנעימה, תרמו רבות להצלחת הוועידה ולמיזוגן של שתי האגודות לאחר מלחמת העולם הראשונה להסתדרות הרפואית העברית.  כך הפכה הוועידה לציון דרך בתולדות הרפואה בארץ ישראל.

חנן טאובר 

המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הרופאים האורתופדים הראשונים בארץ ישראל המנדטורית טיפלו בעיקר בבעיות במערכת השריר-שלד באופן שמרני. טראומה כולל שברים טופלה על ידי הכירורגים הכלליים. המנתח האורתופדי המודרני הראשון היה ד"ר ארנסט ספירא, שעלה ארצה מצ'כוסלובקיה והקים שירות אורתופדי בבית חולים בילינסון ובמירפאת זמנהוף בתל אביב. בשנת 1948 הוא עבר לתל השומר, והקים שם מחלקות לאורתופדיה ומרכז לשיקום כולל לנפגעי חוט שדרה ולקטועי גפיים. במקביל, נפתחה מחלקה נוספת לאורתופדיה בתל השומר, בהנהלתו של  ד"ר שמואל אריה וייסמן, שעזב בשנת 1961 והקים את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים איכילוב, ונתמנה לראש החוג לאורתופדיה הראשון בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1955 פתח ד"ר מאיר מייקין את המחלקה לאורתופדיה בבית חולים הדסה בירושלים והקים את בית החולים אלי"ן לילדים נכים. בשנת 1951 נפתחה מחלקה לאורתופדיה בבית החולים אסף הרופא בראשותו של  ד"ר אנטול אקסר. במחלקה זו רוכזו רבים מנפגעי  מגיפת הפוליו משנות החמישים של המאה העשרים, טופלו ושוקמו שם. מרבית הדור הבא של מנהלי המחלקות לאורתופדיה בארץ ישראל היו חניכים של ארבעת הרופאים הללו. פריצות דרך חשובות בכירורגיה האורתופדית היו בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה. הטיפול בשברים, שהיה רובו ככולו שמרני, הפך לטיפול לפי עקרונות ה-AO, תחילה מיפרק הירך ולאחר מכן מיפרק הברך, שבוצעו ברוב המחלקות לאורתופדיה בישראל. במקביל הובאו טכניקות חדשות לניתוחי עמוד השידרה. מוזכרים במאמר זה הרופאים שתרומתם להתפתחויות הללו הייתה מכרעת. התפתחות נוספת היתה גיבושה  של הכירורגיה של היד, מהלך שהובל על ידי ד"ר איזידור קסלר – מנתח יד בעל שיעור קומה בינלאומי.

אבישי גולץ

מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

עד שנת 1911 לא היה בארץ ישראל אפילו רופא אף אוזן גרון אחד. בשנה זו הגיע לארץ ד"ר משה שרמן, שהתמחה ברפואת אף אוזן גרון במוסקבה והיה בכך לחלוץ הרופאים במקצוע זה בארץ ישראל. מאז ועד הקמת המדינה, בשנת 1948, עלו לארץ יותר ממאה רופאי אף אוזן גרון שהתפזרו בכל רחבי הארץ – מצפת וטבריה בצפון ועד לרחובות בדרום. רופאים אלו הביאו את בשורת הרפואה המודרנית והאירופאית לארץ. רבים הטביעו את חותמם על התפתחות רפואת אף אוזן גרון בארץ, והניחו את התשתית הרחבה והמוצקה של המקצוע במדינת ישראל כפי שהוא היום, מהבחינה הקלינית ומהבחינה המדעית-מחקרית.

רפואת אף אוזן גרון, כמו שאר תחומי הרפואה, התפתחה במיוחד לאחר הקמת המדינה: מחלקות רבות נפתחו בכל בתי החולים מצוידות במיטב הציוד המודרני, ובראשם מכהנים תלמידי-תלמידיהם של הרופאים החלוצים.

ראוי שזיכרונם של הרופאים הראשונים יישמר על ידי ממשיכי דרכם ועל ידי כלל ציבור הרופאים בישראל.

University of Pennsylvania, School of Nursing, Philadelphia, PA, USA¹ , ²משרד הבריאות, ירושלים, ³אוניברסיטת אריאל, אריאל

מערכת הבריאות בארה"ב עומדת בפני מספר שינויים משמעותיים המכוונים לשפר את איכות ונגישות הטיפול, תוך הוזלת שירותים רפואיים. טכנולוגיית מידע רפואית בכלל ורשומה רפואית ממוחשבת בפרט, הן הכלים המרכזיים ליישום השינויים הללו בפועל. לאחרונה, התקבלו בארה"ב מספר יוזמות חוקתיות שבמסגרתן מוגדרים סטנדרטים מרכזיים לרשומות רפואיות ממוחשבות, אשר מאלצים את נותני השירותים הרפואיים ליישמם באופן "משמעותי" (Meaningful Use). במדינת ישראל, מעבר לרשומה רפואית ממוחשבת הושלם לפני כעשור במרבית המסגרות הטיפוליות. אולם בניגוד לנעשה כיום בארה"ב, התהליך בישראל היה תהליך ספונטני – הוא צמח מלמטה, ללא פיקוח ממשלתי וקביעת סטנדרטים.

במאמר זה, אנו סוקרים את עיקרי מאמצי המדיניות של הממשל בארה"ב ודנים במספר לקחים מהדוגמה האמריקאית  הניתנים ליישום בישראל. ראשית, מובאת בקצרה החקיקה התלת שלבית המרכזית שמחייבת את נותני השירותים הרפואיים להתבסס על רשומה רפואית ממוחשבת, תוך נקיטה בשיטת הגזר (תמיכה כספית) והמקל (קנסות וקבלת תשלומים נמוכים יותר בעתיד). נפרט גם את הסטנדרטים העיקריים הנדרשים מהרשומות הרפאיות הממוחשבות. בנוסף, נתאר מספר יוזמות מדיניות המתמקדות ביצירת תמיכה ותשתיות לאומיות למערכות המידע הממוחשבות. לאחר מכן, נציג השלכות פוטנציאליות כלפי מערכת הבריאות הישראלית תוך סקירה קצרה של האסדרה (רגולציה) בנושא בישראל.

לסיכום: נראה, כי למרות שטכנולוגיית מידע רפואית הוטמעה בישראל באופן נרחב, הרי שבהיעדר יד מכוונת, נוצרה שונות רבה בין המערכות והארגונים. הדוגמה האמריקאית מצביעה על מספר צעדים קריטיים הדרושים כדי לשפר את איכותן של מערכות המידע במערכת הבריאות בישראל, כדי לתרום לשיפור איכות הטיפול הרפואי ויעילותו. צעדים אלו כוללים חיזוק האסדרה (רגולציה) בתחום מערכות המידע הרפואיות,  מיסוד תהליכי רישוי למערכות מידע רפואיות, צמצום הפער הדיגיטלי בין ארגונים, הגדרת מדדי איכות והנגשת המידע הרפואי למטופל.

זהר מור^1,2, גליה פינסקר¹, חזי לוי³, אפרת חדד¹, חגי לוין⁴, איתמר גרוטו,^{5, 6} 

¹המחלקה לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ²לשכת הבריאות הנפתית, רמלה, מחוז מרכז, משרד הבריאות, ³מינהל רפואה, משרד הבריאות, ⁴בית הספר לבריאות הציבור ע"ש בראון, האוניברסיטה העברית-הדסה, ירושלים, ⁵שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁶המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: בדיקת HIV לנשים הרות שהן או שבני זוגן מקבוצת סיכון להידבקות בנגיף, מומלצת בישראל החל משנת 1998. ההמלצה נמסרת לנשים הרות בתכנון ההריון ובניטורו. נשים הרות נשאיות הנגיף שאינן אזרחיות ישראל, מטופלות במימון משרד הבריאות ממועד גילוי הנגיף ועד שישה חודשים לאחר הלידה. במאמר הנוכחי, אנו מדווחים על האפידמיולוגיה של העברה אנכית של הנגיף בישראל, ונדונים המהלכים הנחוצים למניעת הדבקות נוספות.

שיטות מחקר: מעקב רטרוספקטיבי אחר נשים הרות עם HIV שילדו בישראל בשנים 2010-1985 ויילודיהן. מקור המידע הוא רשם האיידס הלאומי במשרד הבריאות.

תוצאות: במהלך 25 שנות הדיווח נודע על 204 ילדים החיים בישראל אשר נדבקו בנגיף מאימותיהם. מתוכם, 87 (%42.4) נולדו בישראל ל-83 נשים הרות, ושאר הילדים נולדו בחו"ל. מתוך 87 הילדים שנולדו בישראל, 35 (40.2%) מהם נולדו ל-33 נשים שלא ידעו על נשאותן טרם הלידה (31 אזרחיות ושתיים שאינן אזרחיות). מתוכן, 22 (66.7%) הגיעו ממדינה אנדמית למחלה, שמונה (24.3%) נדבקו בנגיף במגע הטרוסקסואלי, אחת (3%) נדבקה משימוש בסמים בהזרקה, אחת (3%) מבן זוגה שהשתמש בסמים בהזרקה, ואישה נוספת (3%) נדבקה מבן זוגה שטופל במוצר מזוהם בנגיף. בשנים 2002-2011 טופלו 54 נשים הרות שאינן אזרחיות עם HIV במימון משרד הבריאות בטרם לידתן, ולא אובחנה העברה אנכית באף מקרה.

מסקנות: מרבית הילדים שנדבקו אנכית ב-HIV וחיים בישראל נולדו מחוץ למדינה, טרם הגעת האם לארץ, או שנולדו בישראל לאימהות שהיו מודעות לדבר נשאותן לפני הלידה. מבין מקרי ההעברה האנכית שאירעו בישראל לאימהות שלא ידעו על נשאותן, מרביתם אירעו לאימהות הנמנות על אחת מקבוצות הסיכון המפורטות בנהלי משרד הבריאות. יש לעודד נשים אלה להיבדק ל-HIV במהלך ההריון, וכן, להמשיך בסקירה ברירנית ובניטור הנגיף, תוך בחינה תקופתית של התאמת ההמלצות למגמות האפידמיולוגיות העדכניות.

מנשה ברזילי

בשנת 1935 התגלע ויכוח עז בין כותבי המדור "לשוננו לעם" שהתפרסם בעיתון "הארץ": האם המונח העברי למה שקוראין דוברי שפת לועז Pneumonia אמור להיות "דלקת הריאה" או שמא אמור המונח העברי להיות "דלקת הריאות". ולא בכדי צצה ועלתה קושיה זו, שכן בספרי הקודש מעולם לא הופיעה המילה "ריאה" בלשון רבים. ואמנם, ב"מילון רפואי עברי" של ד"ר אלכסנדר מלחי, אשר יצא לאור בשנת 1928, מוגדרת  Pneumonia כ"דלקת הריאה". לעומת זאת, במילון הרפואי של מזי"א (אשר נערך ע"י ד"ר שאול טשרניחובסקי) שיצא לאור בשנת 1934, מצוין המונח "דלקת ריאות".
 

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

הפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

בין כל רופאי אף-אוזן-גרון שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים (יותר ממאה), בלט ד"ר ארנסט וודאק מעל כולם. ארנסט וודאק נולד בשנת 1891 בצ'כוסלובקיה. הוא החל את לימודי הרפואה בווינה וסיים אותם באוניברסיטה הגרמנית בפראג בשנת 1915.

מראשית שנות עבודתו כרופא, התבלט ד"ר וודאק כקלינאי מוכשר וכחוקר בעל שיעור קומה. עיקר התעניינותו הייתה במערכת הווסטיבולרית, וכבר בשנת 1914 החל לפרסם את מחקריו הראשונים בתחום זה. תוך זמן קצר התפרסם ד"ר וודאק בכל רחבי אירופה ונמנה על חברי המערכת של כתבי העת המפורסמים Acta Oto-Laryngologica השוודי ו-Excerpta Medica ההולנדי. כמו כן נבחר כחבר ב- Collegium Otolaryngologicum הבינלאומי.

בשנת 1939, בעקבות כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים, נאלץ ד"ר וודאק להפסיק את עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.

במשך חמש שנים התנדב ד"ר וודאק במחלקת אף-אוזן-גרון של ד"ר משה שרמן בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ובמקביל פתח מרפאה פרטית בביתו. למרות פרסומו הבינלאומי, לא זכה ד"ר וודאק להכרתן של הקהילה הרפואית והאקדמית בארץ ישראל. הוא לא יכול היה להמשיך במחקריו, ונאלץ להסתפק בעבודה במרפאתו ובניתוחים שביצע בבתי החולים אסותא ועין גדי (בעיקר ניתוחי אף). למרות זאת לא איבד ד"ר וודאק את הדחף לכתוב, והמשיך לפרסם מאמרים רבים וחשובים בכתבי עת בארץ ובחו"ל. בסך הכול פרסם למעלה מ-200 מאמרים ומספר ספרים.

ד"ר וודאק נפטר ב-27.4.1962 לאחר מחלה ממושכת רצופת ייסורים, הרחק מאשתו ובתו, ונשכח על ידי מרבית חבריו.

נסים לוי

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

ב-12.1.2012 תציין ההסתדרות הרפואית בישראל את יובל המאה. בתאריך זה לפני מאה שנה, התכנסו בתל אביב שישה רופאים ורוקח אחד כדי לייסד את "האגודה המדיצינית העברית ביפו". ליו"ר נבחר ד"ר אריה פוחובסקי, לסגנו – ד"ר מאיר קרינקין ולמזכיר – ד"ר משה שרמן, היחיד ששלט בשפה העברית. כל הדיונים התנהלו ברוסית. בשנת 1913 התארגנו רופאיה היהודים של ירושלים ל"אגודת רופאים מדברי עברית" (ארמ"ע). עם סיום מלחמת העולם הראשונה התאחדו ביום 28.12.1918 שתי האגודות ל"הסתדרות הרפואית העברית בא"י" (הר"ע). לאחר קום המדינה הפך ארגון זה ל"הסתדרות הרפואית בישראל" (הר"י). הר"י עמדה בהצלחה באתגרים המקצועיים ובמשימות הלאומיות, המקצועיות והמדעיות העיקריות. הצלחתה המוחשית ביותר היא בהשלטת השפה העברית בכל תחומי הרפואה.

אבישי גולץ, אבירם נצר

מחלקת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט – הטכניון, חיפה

ב-4.8.1911 ירד בנמל יפו ד"ר משה שרמן. ד"ר שרמן היה רופא אף-אוזן-גרון הראשון בארץ ישראל, ובמשך כשנה גם היה הרופא המומחה היחיד בתחום זה בארץ.

ד"ר משה שרמן נולד בניקולאייב (רוסיה) בשנת 1881. הוא החל את לימודי הרפואה באודסה, המשיך בברלין וסיים אותם בשנת 1907 בדופאט (אסטוניה). לאחר מכן התמחה באף-אוזן-גרון במוסקבה.

עם בואו לארץ התיישב ביפו, שם פתח מרפאה, ובמהרה היה למומחה מוכר ומבוקש. הוא התנדב בבית החולים היהודי ביפו "שער-ציון", ופעמיים בשנה היה עולה לירושלים למספר שבועות כדי לבדוק חולים ולבצע ניתוחים.

בינואר 1912, יחד עם חמישה רופאים נוספים, הניח ד"ר שרמן את היסודות לארגון הרופאים הראשון בארץ ישראל: "אגודה מדיצינית עברית ליפו ומחוז יפו". בשנת 1918 התמנה ד"ר שרמן ליועץ למחלות אף-אוזן-גרון של בית החולים הדסה בתל-אביב, ובשנת 1932 הוקמה בבית החולים מחלקה בהנהלתו.

במשך כל השנים היה ד"ר שרמן היוזם והמקים של איגודים ציבוריים שונים לקידום הרפואה בארץ. הוא הקים את איגוד רופאי אף-אוזן-גרון בארץ במשך שנים רבות עמד בראשו. הוא ייסד את סניף תל אביב של ההסתדרות הרפואית וכיהן כיושב ראש הסניף במשך 17 שנה. בשנת 1935 נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי של "ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל" – תפקיד שאותו מילא במשך 20 שנה. לאחר סיום כהונתו נבחר לנשיא הראשון של ההסתדרות הרפואית ואחר כך לנשיא הכבוד שלה. ד"ר שרמן היה המייסד והעורך של "הרפואה" ו"מכתב לחבר". גולת הכותרת בפעולותיו הייתה הקמת מפעל "חברות החוץ".

ד"ר שרמן היה מחברם של מאמרים רבים בתחום מומחיותו,  ובהיסטוריה של ההתארגנות הרפואית בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

ד"ר שרמן נפטר בתל אביב ב-17 ביולי 1969.

¹המרכז הארצי לסימולציה רפואית – מסר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: תקשורת נאותה בין מטפלים במתבגרים לבין המתבגרים והוריהם היא המפתח למתן שירות רפואי מוצלח, מתוך הכרה בצרכים הייחודיים של בני נוער שעדיין נמצאים ברשות הוריהם, אך ראויים להתייחסות בנפרד מההורים. בשנים האחרונות פותחו עבור רופאים בקהילה קווים מנחים לטיפול בבעיות הבריאות של מתבגרים, הכוללים גם המלצות לתקשורת נאותה עם מתבגרים. חינוך רפואי מבוסס הדמיות (סימולציות) הופך להיות כלי חשוב בשיפור כישורי תקשורת של אנשי מקצועות רפואיים.

מטרות: לתאר את הנסיון שנרכש במרכז הארצי לסימולציה רפואית, מסר, במשך שבע  שנים, באימון בתקשורת עם מתבגרים של רופאים מתחומי התמחות שונים הפוגשים מתבגרים בעבודתם הקלינית.

שיטות: הפעלת סדנאות מבוססות חולים מדומים לאימון בתקשורת המיועדות לרופאים המטפלים במתבגרים. בכל סדנה משתתפים 8-12 רופאים ומתורגלים בה שמונה תרחישים מתוך מאגר שבו 20 תרחישים אופייניים של מפגשי רופא-מתבגר שהוכנו במסר. בסיום כל סדנה ממלאים המשתתפים שאלון משוב להערכת הסדנה בהקשר לאיכות הסדנה, תרומת הסדנה וערכה ככלי הדרכה.

תוצאות: 500 רופאים מתחומי רפואת ילדים, משפחה, נשים ורופאי לשכות גיוס אומנו בין השנים 2008-2002 בסדנאות תקשורת עם מתבגרים מבוססות חולים מדומים. נסקרו שאלוני משוב של 470 רופאים, שמולאו בתום 41 סדנאות. נמצא דירוג גבוה לכל תחומי ההערכה בשאלון.

מסקנות: אימון רופאים בתקשורת עם מתבגרים בעזרת תוכניות מבוססות חולים מדומים, מהווה אמצעי לימוד עוצמתי, שבאמצעותו נלמדים ומיושמים כישורי התקשורת בזמן אמיתי. סדנאות אלה זוכות להערכה רבה מצד הרופאים המשתתפים בהן, אשר ממליצים ליישמן  במסגרות של חינוך רפואי.

אסתר מרוא¹ ותמר גרוסמן²

¹המעבדה המחוזית לבריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²והמרכז הארצי לפרזיטולוגיה, מעבדות מרכזיות, משרד הבריאות, ירושלים

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המבקשות לבדיקות טפילים בדגימות צואה, שתן ודם, עקב עלייה במספר המטיילים למדינות אנדמיות. רוב החולים פונים בבקשה לעבור בדיקות אלו לאחר שהות במזרח הרחוק, באפריקה ובאמריקה הלטינית, וחלק מהפונים הם מהגרים או עולים. המטייל הישראלי מודע היטב למחלות האורבות לו בארץ היעד, הודות למידע הנאסף במרפאות מטיילים, בספרים, באינטרנט ובאמצעים אלקטרוניים שונים.
 

וונדי חן¹ ודניאל שטיין²

¹בית החולים על שם אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הדברים המובאים במאמר זה הוצגו בכנס בנושא "מסירת בשורה מרה במערכת הבריאות", שהתקיים בבית חולים איכילוב בתאריך 3.3.08. הכנס אורדן על ידי השירות הארצי לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות ומל"י, להשקת חוברת הדרכה לעובדים סוציאליים ומטפלים במקצועות הבריאות.
 

שרהלי גלסר¹, ליאת לרנר-גבע^1,2, אורנה לויצקי¹, בריאן ריכמן^1,2

¹היחידה לחקר בריאות האישה והילד, מכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר מדיניות בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הורים לתינוקות המאושפזים במחלקות וביחידות לטיפול נמרץ בפגים וילודים ("היחידות") עוברים תקופה של דחק מתמשך, דאגה, ורגשות של חוסר ודאות וחוסר אונים.

מטרה: הסקר הנוכחי נועד לתאר את השירותים, התוכניות והמִבנים הקשורים לתמיכה בהורים ובמשפחות של היילודים, במשך האִשפוז ולאחריו.

שיטה: השתתפו העובדות הסוציאליות (עו"ס) של 23 מ-27 היחידות בישראל. המשתתפות מילאו שאלון מובנה, והתשובות סוכמו.

תוצאות: ברוב היחידות נכחו אנשי צוות פארא-רפואי, נוסף ל-עו"ס. בעשרים-ושתיים יחידות דווח על מתן הדרכה מובנת להורים, וב-12 מהן מתקיימות הרצאות להורים. התכנים כללו מִגוון רחב של נושאים: התמודדות עם לידת פג, התפתחות הפג, הנקה, הכנה לשִחרור, ועוד. בתשע-עשרה יחידות מורשים סבים-סבתות לבקר, וב-9 מהם גם אחאים. ברוב היחידות קיים חדר מנוחה להורים וציוד לשאיבת חלב. בנוסף יש כאלה עם מקרר, תא אישי, וכד', לנוחיות ההורים. בעשרים יחידות פועלים בשיטת ה"קנגורו," ובשלוש מחלקות מופעלים מרכיבי שיטה כוללנית ייחודית, כגון "Individualized developmental care". התקשורת בין הצוות להורים מתנהלת לפי מספר דפוסים, באופן רשמי ולא-רשמי. כל המחלקות דיווחו על נהלי קשר עם הצוות הרפואי בקהילה, חלק באופן קבוע וחלק "לפי הצורך". למרות קיום מִסגרות למעקב אחרי השִחרור, הנמשכות בין 12 ל-36 חודש, צוין שלא כל הפגים מגיעים לביקורי המעקב.  

מסקנות: קיימת התייחסות משמעותית לצרכים של הורי הילודים ביחידות. אך למרות ריבוי התוכניות והמאמצים, חלקן מבוצעות רק במספר קטן של יחידות. מומלץ לקדם תוכנית ארצית לתמיכה בהורים אלה, שתשלב את מִגוון הרעיונות והפעילויות הקיימים, ותביא בשיקול הדעת את צורכי הילודים, ההורים והמשפחות, המערכת הרפואית, הפארא-רפואית, והאילוצים הכלכליים. כן מומלץ לקבוע מדיניות וסטנדרטים ברורים בתחום זה, כפי שיש להיבטים הרפואיים ביחידות.
 

יוסי רקובר¹, ערן בן-אריה², לי גולדשטיין³

¹מח' אף-אוזן-גרון, מרכז רפואי העמק, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²היח' לרפואה משלימה ומסורתית, המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה והגליל המערבי, ³השירות לפרמקולוגיה קלינית, מח' פנימית ג', מרכז רפואי העמק, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

מחקרים מעבדתיים וקליניים מצביעים על האפשרויות הגלומות בשמנים ארומטיים נדיפים ממקור צמחי כטיפול במחלות דרכי הנשימה. הפעילות הפרמקולוגית של שמנים נדיפים מעצי האקליפטוס הלימוני והכדורי ומצמחי המנטה, האזוב המצוי, המרווה המשולשת והרוזמרין הרפואי, כוללת פעילות נוגדת-דלקת, נוגדת-זיהומים, השפעה משככת כאב ופעילויות ישירות על דרכי הנשימה, רפלקס השיעול וזרימת האוויר באף.

לסיכום, במאמר זה נסקרת יריעת המחקר ברכיבים אלה מהיבטים של יעילות ובטיחות.