תוצאת חיפוש

אריה ביטרמן, בועז בלוך, תמיר וולף, אלה בראון, אולג לפל ועודד כהן

שאת מדולרית של בלוטת התריס (medullary thyroid carcinoma) היא מחלה ממארת, נדירה יחסית, המהווה בין 5%-10% מסך שאתות בלוטת התריס. המחלה עשויה להופיע בצורה אקראית או משפחתית. בחולים רבים שעברו ניתוח לכריתת שאת, נותרת מחלה מישארית (residual disease), או שחלה הישנות המחלה הראשונית (recurrent disease). בשל הקושי הקיים באיתור אנטומי של השאת הנישנית, אין כיום גישה איבחונית אחידה, והנושא שנוי במחלוקת.

מובאת במאמר זה פרשת חולה שלקה בשאת מדולרית של בלוטת התריס (שמב"ת), שהתקבל בפעם השלישית למחלקתנו. עקב הקושי הרב במיקום הנגע והחשש מפגיעה בעצב הגרון החוזר (recurrent laryngeal nerve), הסתייענו במישלב ייחודי שכלל: 1) סריקת איזוטופים (סומטוסטטין מסומן באינדיום) למיקום בתר-ניתוחי של השאת הנישנית; 2) גלאי ידני לקרינת גאמא (Neoprobe 2000), על מנת למקם את השאת במהלך הניתוח; 3) מערכת המיועדת לזיהוי פגיעה תוך-ניתוחית בעצב הגרון החוזר (NIM-2 EMG endotracheal tube).

אלון ילין, דויד סימנסקי, מיכאל פלאי ויעל רפאלי

ניתוח בבית החזה בשיטת התורקוסקופיה עם הסתייעות בווידיאו הפכו לשיגרה בישראל, בדומה למרבית המדינות בעולם. צבירת ניסיון והתפתחויות טכנולוגיות המאפשרות ביצוע ניתוחים מורכבים יותר. עד כה לא בוצעה בישראל כריתה של אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית.

במאמר זה מובא הניסיון הראשוני במרכז הרפואי שיבא בכריתת אונה תורקוסקופית, ונדונים יתרונותיה, חסרונותיה וההוריות לבחירתה של שיטה זו.

מיוני 2000 ועד ינואר 2001 עברו חמישה חולים (3 גברים ו-2 נשים) בגילי 22-72 כריתת אונה תורקוסקופית. בארבעה מהם אובחנה שאת ממאירה ובחולה אחת – תהליך טב. ההכנה לניתוח, שיטת ההרדמה והניטור היו זהים לאלה המתבצעים בניתוח פתוח. הניתוחים בוצעו דרך שלושה פתחים באורך 1.5 ס"מ ובאמצעות תורקטומיית עזר באורך 5-7 ס"מ. החלק הארי של הניתוח בוצע באמצעים מקלברים. בחולים הלוקים בסרטן הריאה ניטלו דגימות מקישריות-הלימפה האזוריות ונבדקו תיפקודי הריאה לפני הניתוח ומיד לאחריו.

בכל החולים הושלמה כריתת האונה על-פי התיכנון הראשוני, מבלי שיתעורר הצורך לעבור לשיטה הפתוחה. הניתוח נמשך 120-160 ד'. לא היה צורך בעירוי-דם במהלך הניתוח או לאחריו. לא נפטר אף חולה במהלך הניתוח, וחולה אחת בלבד לקתה בשני סיבוכים לא קשים. כמות התרופות הנרקוטיות הנצרכות לאחר הניתוח היתה קטנה. תיפקודי הריאות הדגימו ירידה קטנה מהצפוי בהשוואה לניתוח פתוח. התוצאה האסתטית היתה מעולה.

לסיכום, כריתה אונת ריאה בשיטה התורקוסקופית ניתנת לביצוע גם בישראל, ומהווה חלופה טובה עבור חלק מהחולים. יתרונה הגדול של השיטה הוא בצימצום הטראומה בעקבות הניתוח בעדיפות תיפקודית ובשיעורי תמותה ותחלואה נמוכים יותר. עם זאת, חסרונה העיקרי של השיטה הוא בעלותה הגבוהה.

גיל ניסים בכר, אלדד רחביה, יצחק רוסו, רמי פז, אלכסנדר בלינקי ומיה כהן

מוצא חריג (anomaly) של העורק הכלילי השמאלי, עלול לגרום לתיסמונת תעוקתית, לאיסכמיה, לאוטם חד בשריר הלב ואף למוות פתאומי בעת מאמץ.

מדווח במאמר זה על חולה עם מוצא חריג של העורק הכלילי השמאלי מהסינוס הימני, עם מהלך בין הוותין לטרונקוס הריאה כסיבה לתיסמונת תעוקתית ולאיסכמיה של שריר הלב. האבחנה שנקבעה אומתה באמצעות טומוגרפיה מחשבית (ט"מ) לוליינית (spiral CT), נוכח מימצאים לא ברורים בצינתור לגבי המהלך האנטומי של העורק הכלילי השמאלי ביחס לכלי הדם הגדולים. המטרה בדיווח על פרשת חולה זה היא להסב את תשומת הלב לגורם נדיר זה של תיסמונת תעוקתית, ולאפשרות לאבחן באופן שאינו פולשני ליקוי זה באמצעות טומוגרפיה מחשבית לוליינית.

ערן סגל

ההודעה של ה-FDA על מתן אישור לתרופה קטיגריס (xigris) של חברת לילי לטיפול באלח דם קשה, היא מהחדשות המרשימות ביותר הנוגעות לטיפול בחולים במצב קשה. הודעה זו באה לאחר פירסום תוצאות מחקר רב-מרכזי, כפול סמיות שלב III, שנערך מטעם חברת לילי ופורסם ב-New England Journal of Medicine בחודש מרס 2001. במחקר זה נמצא, כי התרופה קטיגריס מפחיתה את שיעור התמותה מאלח דם ב- 6% - מ-30% ל-24%.

אשר בשירי, בוריס פורמן ומשה מזור

זיהום בנגיף הוואריצלה זוסטר (varicella zoster) בהריון הוא אירוע נדיר, ונחשב מאז ומעולם כבעל יכולת לגרום מומים בעובר, בעיקר במחצית הראשונה להריון. לזיהום בהריון יש גם השלכות הקשורות בתחלואה ותמותה אימהית. לכן, למרות שהזיהום נדיר, יש התייחסות רבה לכל אפשרות של זיהום מנגיף הוואריצלה זוסטר במהלך הריון. בסקירה זו תובא הספרות העדכנית בנושא אבעבועות רוח בהריון, תוך התייחסות לשכיחות, לאיבחון טרום-לידתי, לטיפול ולמניעה.

במאמר זה נדגיש, שבדיקת דם לקביעת המצב החיסוני לאבעבועות רוח מהווה שיטה מספקת על מנת לקבוע מי תקבל טיפול סביל בנוגדנים, ויש לדאוג למערך מתאים שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע את הבדיקה במהירות. נוכח השיעור הגבוה של מחוסנות, ניתן בגישה זו למנוע את רוב המקרים של צורך במתן חיסון סביל, כמו גם סילוק מתח ודאגה מיותרים.

 

רחלי דנקנר וויטה בראל ז"ל

בנוסף להשפעתה החיובית הרבה של פעילות גופנית על הבריאות, היא עלולה לגרום לפציעות ולנזק. בישראל הפכה עם השנים הפעילות הגופנית לחלק מפעילות שעות הפנאי, ועימה עולה הסיכון להיפגעות. קיימים משתנים ייחודיים בספורט המשפיעים על הסיכון להיפגע. מרבית פגיעות הספורט הן קלות ואינן מצריכות טיפול בבית-חולים. אולם לעתים עלולה פגיעת ספורט להיות קשה, עד כדי אישפוז בבית-חולים, נכות ללצמיתות ואף מוות. בישראל אין עדיין מערכת מידע כוללנית לגבי פגיעות ספורט, אך ניתן ללמוד על שיעור הפגיעות באוכלוסיות מוגדרות עליהן מבוצעים סקרים נקודתיים. מהנתונים של המערכת לרישום טראומה לאומית של משרד הבריאות ניתן ללמוד, כי בשנים 1995-1996 אושפזו בישראל בחמישה בתי-חולים (שלושה מרכזי-על ושני בתי-חולים בפריפריה) 4,023 ילדים בגילי 5-17 שנה עקב פגיעות טראומטיות. מתוכם, שלוש מאות חמישים ושישה (356) (8.8%) אושפזו עקב פגיעות שאירעו קרוב לוודאי בזמן פעילות ספורט ופעילות פנאי.

נודעת חשיבות רבה לפיתוח וטיפוח גישות מנע, הן על-ידי העמקת הידע לגבי אופי הפגיעות והן על-ידי התחקות אחר מנגנוני התרחשותן. מן הצורך להקים מערכת לאומית לרישום פציעות ספורט, על-מנת שתספק מידע על האוכלוסייה שבסיכון ועל ממדי ההיפגעות. נתונים אלה יאפשרו נקיטת פעולות מנע יעילות.

יצהל ברנר, אורית קמחי ליף, נעמי הדס-לידור וברוניה פינקלטוב

השיקום הגריאטרי הוא תהליך ממושך שעלותו גבוהה. נוכח הגידול באוכלוסיית הקשישים, מצוקת האישפוז וקשיי מערכת הבריאות, דרושה הערכת הפוטנציאל השיקומי של החולה.

יכולת קוגניטיבית היא אחד ממרכיבי הביצוע של האדם, ואיבחונה נחשב כחלק בלתי נפרד מההערכה הגריאטרית הכוללת. הערכה קוגניטיבית מנבאת תיפקוד בקרב קשישים בקהילה ובמהלך אישפוז כאחד. שכיחותה של הירידה הקוגניטיבית, העולה עם הגיל, והקושי באיתורה בתחילת התהליך השיקומי, מצריכים הערכה כוללת וקצרה באמצעות כלים בעלי תוקף ומהימנות. מטרתה של הערכה כזו היא קביעת יעדי הטיפול והקצאת משאבים.

במאמר זה, נסקרים כלי ההערכה הקוגניטיביים העיקריים המקובלים במחקר ובעשייה הקלינית בשיקום גריאטרי בישראל, מוצגים יתרונותיהם וחסרונותיהם, נערכת השוואה בינם לבין עקרונות האיבחון הקוגניטיבי-דינאמי ונדון השילוב התיאורתי של שתי שיטות הערכה בשיקום הגריאטרי.

אוכלוסיית הקשישים המטופלת בשיקום גריאטרי בשנים האחרונות מסווגת על פי מצבה הקליני לשתי קבוצות עיקריות: נירולוגית ואורתופדית. בקבוצה הנירולוגית נכללים בפרט חולים לאחר אירוע מוחי (CVA) וחולי פארקינסון, ובקבוצה האותרופדית נכללים חולים לאחר טראומות, ניתוחים, שברים וקטיעות בגפיים עליונים ותחתונים.

לאחרונה גדל חלקה של קבוצה נוספת – קבוצה עם ירידה בתיפקוד בעקבות מחלה חדה (deconditioning). פגיעות אלו בקרב קשישים עלולות לגרום לדילדול במאגרים האנרגטיים ולירידה תיפקודית של מערכות הגוף. ליקויים וחסרים אלה במרכיבי ותחומי התיפקוד, הם בעלי השפעה על תוצאות השיקום.

השיקום הגריאטרי שואף לכך שהקשיש יתפקד בעצמאות מרבית בקהילתו, באיכות חיים טובה, בהתאם ליכולותיו, רצונותיו ומיגבלותיו. קביעת מטרות השיקום כבר בתחילת האישפוז ואומדן התוצאות בסיום התהליך, מבוצעות באמצעות הערכה תיפקודית כוללת.

מצב קוגניטיבי נחשב כאחד מהגורמים המשפיעים בחיזוי רמת הביצוע התיפקודי של הפרט במהלך שיקום גריאטרי. מדדים נוספים הם עוצמת הפגיעה, מחלות רקע, מצב הרוח, שליטה על מערכות אוטונומיות (בליעה, סוגרים) וגורמי תמיכה סביבתיים.

השיקום הגריאטרי הוא תהליך ממושך שעלותו גבוהה. נוכח הגידול באוכלוסיית הקשישים וקשיי מערכת הבריאות בישראל, יש צורך בהערכת הפוטנציאל השיקומי של החולה המושפע גם ממצבו הקוגניטיבי. קוגניציה היא יכולת אינטגרטיבית להשתמש בתיפקודי מוח הכוללת: מצב ערנות והכרה,  התמצאות, ריכוז וקשב, תיפקוד מרחבי, רציה להתחיל פעולה ולסיימה, ויכולת ביצועית (executive functions) המורכבת מזיכרון, יוזמה, שיפוט, למידה, תהליכי חשיבה, העברה והכללה. היכולות הללו הכרחיות לתיפקוד עצמאי בחיי היומיום.

מהלך ההזדקנות הבריאה (normal aging) מאופיין בירידה תיפקודית במערכות הגוף בקשיש הבריא, אך זו מחמירה בזמן מחלה או טראומה. קיימת הפחתה והאטה בביצועים כלליים ובמאגרים שהגוף יכול לגייס בהתמודדות עם מצבים לא שיגרתיים, כגון אישפוז. קשישים מתפקדים טוב יותר בסביבתם הטבעית, ולכן הקשיים במיבחנים פסיכומטריים ניכרים לפני שהם מתבטאים בתיפקודי היומיום.

דניאל ורדי, לי-און גלעד ושושנה פרנקנבורג

לישמניאזיס בעור, המוכר בישראל בשמו העממי "שושנת יריחו", הוא מחלת עור המתבטאת בהופעת פצעים מכוייבים בקוטר של עד מספר ס"מ, המתקיימים חודשים ארוכים למרות טיפולים שונים. המחלה נגרמת מחדירה של טפילים חד-תאיים (protozoal) מסוג לישמניה לעור בעקבות עקיצה של נקבת זבוב החול. לכן הפצעים ממוקמים לרוב על חלקי גוף שבדרך-כלל אינם מכוסים, כמו הפנים והגפיים. המחלה נחשבת אנדמית באזורים מסוימים בישראל, בעיקר ביקעת הירדן ואזור יריחו, ים המלח, אזור כפר אדומים, רמת הנגב (קציעות) והערבה. בישראל מדובר בבעיה בריאותית משמעותית, הפוגעת בעיקר במטיילים באזורים אנדמיים (חלק גדול מהם חיילים). נפגעים נוספים הם תרמילאים, הנדבקים במחלה במהלך טיליהם, בעיקר בדרום-אמריקה. היעילות של הטיפולים הקיימים כיום כנגד מחלה זו מוגבלת ולרוב אינה נוחה או נעימה לחולים. בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על טיפולים חדשים בלישמניאזיס מערכתי, הנושאים עימם תקווה לגילוי טיפול יעיל גם כנגד לישמניאזיס בעור. בסקירה זו אנו דנים במחלה ובאפשרויות הטיפול. בין השאר, מדווח בסקירה זו על יעילותו של טיפול מקומי חדש ללישמניאזיס בעור באמצעות תכשיר מיוחד של אמפטריצין (amphotericin).

רז סומך, איילה אסיה וצבי שפירר  

מחלת הכרסת היא מחלה דלקתית של המעי הדק, הנובעת מחשיפה למזון המכיל גלוטן בקרב חולים עם נטייה תורשתית ללקות במחלה. בעשורים האחרונים חלה התפתחות בהבנת היבטים שונים של המחלה – קליניים, אפידמיולוגיים, איבחוניים, תורשתיים, פתופיסיולוגיים וחיסוניים. אותרה אוכלוסיית סיכון והומלצה מדיניות איתור חולים חדשים. למרות זאת, הבנתנו בתהליכים רבים הקשורים במחלה, עדיין לוקה בחסר, מחלת הכרסת שכיחה הרבה יותר ממה שנטו לחשוב בעבר, וההסתמנות הקלינית שלה השתנתה.  על הרופאים לדעת, כי תסמינים אופייניים למחלה מתבטאים במיעוט החולים, ועליהם להכיר מחלות הדומות למחלת הכרסת – ככל הנראה בעלות רקע גנטי דומה. ברות נטולת גלוטן היא ההוריה העיקרית בלוקים בכרסת, ומן הצורך לשקול טיפול זה בכל הסתמנויותיה הקליניות של המחלה.

צביה זליגמן ואבי בלייך

התעללות מינית בתקופת הילדות היא תופעה שכיחה אשר לה השלכות קשות בתקופת הבגרות, שעלולות לפגוע בתחומי בריאות ותיפקוד שונים. מחקרים בתחום הטראומה הנפשית הובילו לפיתוח דגמים (models) טיפוליים עבור מטופלים שהיו בילדותם קורבנות לפגיעה מינית, בעקבות ההכרה בצרכים המיוחדים של מטופלים אלה.

במאמר הנוכחי אנו מציגים את פעילות היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מהתעללות מינית. יחידה זו פועלת יותר משלוש שנים במיסגרת השירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סוראסקי. שלוש פרשות החולים המוצגות במאמר זה מהוות דוגמה לפעילות המערך הטיפולי הבין-תחומי ביחידה ולדגם התיאורטי המנחה פעילות יחידה זו.

קיום יחידה טיפולית זו במרכז רפואי כללי, מאפשר גישה למיגוון רחב של נפגעים ומספק טיפול משולב, נפשי ורפואי, לבעיות השונות בהן לוקים הנפגעים. ההתמקדות בפסיכותרפיה היא על ייצוב נפשי, חיזוק הכוחות הנפשיים והסתגלות טובה יותר לטראומה ולהשלכותיה. ליווי המטופל והנחיה בין-תחומית של אנשי המקצוע על-ידי המטפל, מאפשרים טיפול רפואי נכון ונאות בבעיות רפואיות אופייניות, כמו בתחום הגינקולוגיה, בהפרעות אכילה ועוד.

אורן שבולת, רפעת ספדי, יפה אשור, אחמד עיד וירון אילן

סיבוכים עצביים בעקבות השתלת כבד מתרחשים בשכיחות גבוהה – ב-30%-90% מהמושתלים. סיבוכים אלה מייצגים מיגוון רחב של אטיולוגיות ומציבים לעתים בעיה איבחונית. סיבוכים עצביים יכולים להוות ביטוי למחלת כבד ראשונית שבעטיה עבר החולה השתלת כבד, או לנבוע ממיגוון רחב של הפרעות בחילוף- החומרים או בכלי-הדם. הטיפול מדכא החיסיון הניתן למושתלי כבד יכול אף הוא לגרום להפרעות עצביות, אם באופן ישיר כהשפעת-לוואי תרופתית ואם באופן עקיף בעקבות דיכוי חיסוני וזיהומים מזדמנים של מערכת העצבים המרכזית. במאמר זה יובאו שתי פרשות חולים לא שיגרתיות של סיבוכים נירולוגיים לאחר השתלת כבד.

רפי יונגמן, נילי זילבר, נורית קווה, ממויה זרה, פיקרה וורקנה, יילמה בקלה ורוברט גיל

תוצאות מחקרים שונים מעידות על כך, ששיעור נכבד מקרב הפונים למירפאות ראשוניות לוקים בבעיות נפשיות. מטופלים רבים הלוקים בבעיות אלו אינם מאבחנים כהלכה, ולפיכך אינם זוכים לטיפול הולם על-ידי הצוות הרפואי. הבעיה קשה במיוחד כשמדובר במטופלים שעלו לישראל מאתיופיה, בעיקר בשל השוני בין מערכת האמונות הרפואיות של עולי אתיופיה לבין זו של הרופאים הלא-אתיופיים, ובשל השימוש של עולי אתיופיה בניבי מצוקה תרבותיים טיפוסים שאינם נהירים לרופאים המערביים. ה-WHO פיתח את ה- Self Reporting Questionnaire – SRQ – כלי סינון פסיכיאטרי שנועד ליישום בקרב אוכלוסיות ממדינות מתפתחות. ומפותחות כאחד, הוא התגלה כבעייתי ליישום בקרב תרבויות מסוימות. הבעייתיות נובעת בחלקה מפערים בין ניבי המצוקה העצמוניים (הספונטניים) שבהם משתמשים הנשאלים, לדוגמה האתיופים, לבין ניבי המצוקה המופיעים ב- SRQ.

המטרה במחקר היתה לפתח כלי סינון פסיכיאטרי על בסיס ה- SRQ, שיהיה תקף ורגיש לתרבות עולי אתיופיה בישראל.

נכללו במידגם 161 עולים מאתיופיה, ילידי חבל גונדר, בני 18-55. המרואיינים סווגו לשלוש קבוצות בהתאם ל"רמת הטיפול": אנשים בריאים מהאוכלוסייה הכללית שנכללו במידגם בעיקר בשיטה של "דגימת מיכסות" בערים שבהן מצוי ריכוז גבוה של עולי אתיופיה; מטופלים עוקבים במירפאות ראשוניות ובמירפאות מומחים באותן ערים; ומטופלים עוקבים במירפאות פסיכיאטריות בכל אזורי ישראל. כלי המחקר כללו שאלון SRQ מורחב (SRQ-E) וגירסה מורחבת של ה- BPRS- Brief Psychiatric Rating Scale. נבדקה התקפות של כל שאלה ב- SRQ-E, על-מנת להגיע לשאלון סינון פסיכיאטרי חדש, חסכוני ותקף. בהמשך נבדקה התקפות הפנימית, המיבנית והתקפות על-פי מדד של שאלון הסינון החדש. כמו-כן, חושבו רגישות וסגוליות הכלי לאיבון פסיכופתולוגיה.

בתוצאות הודגם, שכלי הסינון החדש נמצא תקף. נמצא שציון 7 בכלי הסינון החדש מסייע להבחין בין חולים הלוקים בפסיכופתולוגיה לבין אלו שאינם לוקים בפסיכופתולוגיה, עם רגישות וסגוליות של 87%.

מירב אינגביר, דב פריימרק, יהודה אדלר

המכון לשיקום הלב והשירות לחולי אי-ספיקת לב, בית החולים תל-השומר ואוניברסיטת תל-אביב

העובדה כי חולי אי ספיקת לב לוקים בנשימה מחזורית (periodic) בזמן השינה, דווחה לראשונה על ידי Cheyne בשנת 1818. אולם רק לאחרונה הוסבה תשומת הלב הראויה להשלכותיה של תופעה זו על הלוקים באי ספיקת לב, והוחל בניסיונות טיפול ראשוניים באמצעים שונים: מתן חמצן לילי, טיפולים תרופתיים שונים שנועדו לייצב את מערכת הנשימה, וטיפולים תרופתיים אחרים שמטרתם להעלות את מיקטע הפליטה של חדר שמאל.

נשימת צ'יין סטוק (נצ"ס) Cheyne Stokes respiration (CSR) היא הפרעה נשימתית, בעיקר בזמן שינה, המתבטאת בהפסקות נשימה מרכזיות נישנות בדגם tidal volume של crescendo-decrescendo, מזה זמן רב ידוע, כי תופעה זו קיימת בחולי אי ספיקת לב, אולם רק בשנים האחרונות נעשו מחקרים שנועדו לאמוד את שכיחותה בקרב חולים אלו ואת השלכותיה על תוחלת חייהם ואיכותה. במחקר פרוספקטיבי שנערך על ידי Javaheri וחב' נמצא, כי ב-45% מבין 42 חולי אי-ספיקת לב יציבים עם מקטע פליטה נמוך, נמדד חוסר-ותת-נשימה (apnea-hypopnea-index) לשעה הגבוה מ-20. במחקר אחר נמצא, כי 51% מהלוקים באי-ספיקת הלב לקו בנצ"ס משמעותית.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.

(1) הדסה גולדברג-שטרן, (1) רונן מוסרי, (2) בן-ציון גרטי, (3) נתן גדות

(1) המרכז לכיפיון, (2) מח' ילדים ב', מרכז רפואי שניידר לרפואת ילדים, (3) המח' לנירולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

בשנים האחרונות הצטבר מידע על הקשר בין הפרעות פירכוסיות (epilepsies) לוויטאמין B6 (פיטרידוקסין). פירידוסקין עובר בגוף תהליך זירחון לפירידוקסל-פוספאט, שהוא קו-פקטור חיוני במספר תהליכים אנזימיים, ביניהם הפיכת חומצה גלוטמית לנירוטרנסמיטור מעכב במוח – חומצה אמינו-בוטירית (GABA - aminobutyric acid) על ידי האנזיםglutamic acid decarboxylase (GAD) (תרשים 1). הדרישה היומית המיקטית של פירידוקסין עד גיל 6 חודשים היא 0.3 מ"ג/יום ובמבוגר – 2 מ"ג/יום. כאשר קיים חוסר בנירוטרנסמיטור המעכב (GABA), עלולים להתרחש פירכוסים. פירכוסים הקשורים לפירידוקסין מסווגים ל-3 קבוצות.