תוצאת חיפוש

הקדמה: היארעות מחלת אבנים בדרכי השתן נמצאת במגמת עלייה, והיא מציבה נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות.

מטרות: להעריך את הגורמים המשפיעים על עלויות הטיפול באבני שופכן.

שיטות מחקר: נערך מחקר חתך המבוסס על עוקבה היסטורית של מטופלים עם אבן שופכן מוכחת בבדיקת טומוגרפיה מחשבית (CT), שנערכה במסגרת ביקור מיון בין השנים 2020-2018. נאספו נתונים קליניים, נתוני מעבדה ודימות אודות מטופלים אלו יחד עם תוצאים הכוללים ימי אשפוז, אשפוזים חוזרים, פעולות פולשניות או ניתוחים והעלות הכוללת של הטיפול.

תוצאות: זוהו 805 מטופלים עם אבן בשופכן, מתוכם 773 נמצאו מתאימים לקריטריונים לההכללה. נמצא קשר חיובי בין גיל לעלות הטיפול: 15,125 ₪, 19,225 ₪, 22,866 ₪, 34,665 ₪ בין הגילים 30-18 שנים, 50-31 שנים, 70-51 שנים ומעל גילאי ה-70, בהתאמה (p<0.001). עלות הטיפול  בנשים הייתה גבוהה ב-5,190 ₪ בהשוואה לגברים (p=0.03). גודל האבן נמצא כגורם משמעותי המשפיע על העלויות, עם ממוצע של 11,773 ₪ לאבן קטנה מ-5 מ״מ, 34,500 ₪ לאבנים בגודל 10-5 מ"מ ו-58,340 ₪ לאבנים הגדולות מ-10 מ״מ (p<0.001). עלות הטיפול באבנים בשופכן המקורב נמצאה גבוהה משמעותית בהשוואה לטיפול באבנים בשופכן הרחיקני: 37,067 ₪ לעומת 14,764 ₪ (p<0.001). תרביות שתן חיוביות (p<0.001), מדדי דלקת מוגברים- CRP  (p<0.001), קצב סינון פקעיות כליה (גלומרולרי) (GFR) נמוך (p=0.002) ונוכחות אבני כליה (p<0.001) נמצאו קשורים לעלויות טיפול גבוהות יותר. ניקוז כליה טרום-ניתוחי העלה את עלות הטיפול ב-7,450 ₪ (p<0.001). בנוסף, הרכב האבן השפיע באופן משמעותי על העלויות: סטרובייט (53,552 ₪), סידן- פוספט (49,360 ₪), חומצה אורית (40,426 ₪), סידן-אוקסלט מונוהידרט (36,440 ₪), סידן-אוקסלט דה-הידרט (35,222 ₪) (p<0.001).  

מסקנות: עלויות הטיפול באבני שופכן מושפעות באופן משמעותי מגיל המטופל ומינו, וכן ממיקום האבן, גודלה והרכבה המינרלי. יחד עם זאת, נמצא כי זיהום בנוכחות אבן שופכן מוביל לעלויות טיפול גבוהות יותר.

שיקום רפואי מתפתח במהירות בארץ ובעולם על רקע הזדקנות האוכלוסייה, שיפור בתוצאות טיפול רפואי ועליית המודעות לחשיבות איכות החיים. פיתוח תוכניות שיקום בקהילה חיוני לשמירת יכולתה של המערכת כולה להביא את המטופלים לשיפור רמת העצמאות לאחר מחלות ופגיעות, גם במודל של תחליף אשפוז וגם כהמשך טיפול מקצועי ברצף.

לשיקום בקהילה יתרונות רבים, בהם יעילות כלכלית, שביעות רצון גבוהה ובחלק מהמקרים אף שיקום מוצלח יותר.

המפתח לשיקום מוצלח בקהילה מצוי בשיתוף הפעולה והסנכרון הבין צוותי ובהעברת כובד משקל השיקום ממחלקת האשפוז לשיקום בקהילה על ידי מנהל הצוות, שהוא רופא שיקום והצוות הרב מקצועי. במסמך של משרד הבריאות משנת 2018 מוגדר שיקום ביתי כ"תוכנית סדורה, רב מקצועית ונמרצת, המיועדת לכל הגילאים, להשגת יעדים בשיקום על פי הערכה תפקודית ותכנית שיקומית, בביתו של המטופל". נקבע, כי התוכנית תנוהל על ידי רופא מומחה ברפואה שיקומית או רופא מומחה אחר המנוסה בביצוע הערכה ובקביעת תוכנית שיקום.

בכתיבת המאמר הגדרנו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לסקור נתונים עדכניים שניתן למצוא בספרות המדעית בנושא שיקום קהילתי; השנייה, להגדיר את עקרונות ומערכות השיקום בקהילה הרלוונטיים למדינת ישראל.

הקדמה: אמבליופיה היא גורם שכיח לליקוי ראייה בילדים. יש עדויות עקיפות לקשר בין מגורים באזור נחשל כלכלית לבין חסר היענות לטיפול וכישלון טיפולי, אך הנושא טרם נחקר במישרין.

מטרות: לבדוק את המתאם (קורלציה) בין מעמד סוציו-אקונומי לבין הצלחת הטיפול באמבליופיה, בקרב ילדים בין הגילים 18-3 שנים.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי על ידי מעבר על תיקים רפואיים של מטופלים באמבליופיה במרכז שלישוני במהלך 24 שנים.

תוצאות: 102 נבדקים נכללו במחקר, מתוכם 50 נבדקים מיישובים נחשלים כלכלית – קבוצת המחקר. שתי הקבוצות היו דומות מבחינת גיל, מין ומאפיינים קליניים. נמצא פער מובהק בחדות הראייה ההתחלתית שהייתה פחותה יותר במעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. המעקב הממוצע נמשך 34 חודשים לערך. בשתי הקבוצות חל שיפור מובהק בחדות הראייה וחלה ירידה מובהקת בשיעור מקרי האמבליופיה הקשה. בסיום ההתערבות, לא נמצא הבדל מובהק בחדות הראייה, בשיפור בחדות הראייה או בחומרת האמבליופיה בהשוואה בין קבוצת המחקר לקבוצת הבקרה ("ביקורת"). שיעור הנבדקים שעברו טיפול מוצלח היה דומה בשתי הקבוצות, הן מבחינת השיפור בחדות הראייה והן מבחינת הירידה בחומרת האמבליופיה.

מסקנות: למרות שהנבדקים מהיישובים הנחשלים כלכלית החלו את המעקב בחדות ראייה נמוכה יותר, בסיום ההתערבות נמצא שחדות הראייה שלהם השתפרה והייתה דומה לזו של שאר הנבדקים.

דיון: נראה כי הטיפול במרכז השלישוני הציבורי תרם לצמצום הפערים בחדות הראייה בהשוואה בין מטופלים אמבליופיים מאזורים נחשלים כלכלית לבין אמבליופיים באוכלוסייה הכללית.

לסיכום: כאשר ההיענות לטיפול גבוהה, הפערים החברתיים לא נמצאו משמעותיים בכל הנוגע להצלחת הטיפול בעין עצלה.

במחקר כלכלי-בריאותי זה נעשו לראשונה חישוב וניתוח של ההוצאה הציבורית לבריאות הנפש בישראל. העבודה מתייחסת לשנים 2021-2019. היקף ההוצאה הציבורית השנתית לבריאות הנפש מוערך ב-4 מיליארד ₪.  רכיביה העיקריים: מערך האשפוז הפסיכיאטרי – 49%, השיקום הפסיכיאטרי – 31%, הטיפול האמבולטורי בקהילה –  14% והוצאות שונות – 6%.  מימון ההוצאות מתחלק באופן שווה בין קופות החולים לבין מימון ישיר מתקציב המדינה.

הקדמה: רעלת היריון היא סיבוך רפואי המופיע ב-3%-5% מכלל ההריונות, המתאפיינת בעליית לחץ דם ובהופעת חלבון בשתן לאחר שבוע 20 להיריון. בהיעדר זיהוי וטיפול מוקדמים, עלולה רעלת היריון להחמיר עד להופעת פרכוסים ומוות. במחקרים אחרונים הודגם, כי רמה נמוכה של פקטור גידול השליה (Placental Growth Factor-PLGF) בנסיוב האם מאפשרת זיהוי מוקדם של הריונות בסיכון לרעלת היריון.

מטרות: מחקר ראשוני לבדיקת התאמת בדיקת רמת PLGF מעל 150 פ"ג/מ"ל בנסיוב האם ככלי לשלילת התפתחות של רעלת היריון לפני לידה.

שיטות מחקר: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי, שכלל נשים הרות שאושפזו במחלקת היריון בסיכון במרכז הרפואי "שמיר" בחשד לרעלת היריון בין שבועות 24⁺⁰ ו-36⁺⁶. לאחר חתימתן על הסכמה מדעת, נלקחה דגימת דם לקביעת רמות PlGF. הנשים נוהלו לפי פרוטוקול מחלקה לבירור רעלת היריון שכלל מדידות לחץ דם, חלבון בשתן, בדיקות דם רלוונטיות (ספירת דם, תפקודי כליה, כבד וסימני המוליזה). תוצאות בדיקת ה-PlGF נותרו חסויות.

בדקנו התפתחות רעלת היריון תוך 14 ימים ותוצאים קליניים ומיילדותיים נוספים, שנאספו מהתיק הרפואי הממוחשב, סיכום רופא מטפל ותשאול טלפוני של כל אישה.

תוצאות: מתוך 29 הרות שגויסו למחקר, רמות PlGF של 10 היו מעל 150 פ"ג/מ"ל [ממוצע 528.7 פ"ג/מ"ל (טווח 1300-168)], ול-19 היה PlGF מתחת ל-150 פ"ג/מ"ל [ממוצע 44.7 פ"ג/מ"ל (6.5-95.3), p<0.001), שמתוכן 14 פיתחו רעלת היריון, ו-5 לא פיתחו רעלת היריון (ערך מנבא חיובי - 73.7%). מהנשים עם PlGF גבוה, אחת פיתחה רעלת היריון (ערך מנבא שלילי - 90%), ספציפיות הגילוי – 93.3% וסגוליות – 64.3%.

מסקנות: לראשונה בישראל הראינו, כי על ידי שילוב בדיקת PlGF בבירור חשד לרעלת היריון נמצאו רגישות וערך מנבא שלילי גבוהים, כמדווח בספרות.

דיון: במודל המתבסס על 184,500 לידות חי בישראל (2018) ובאומדן של 7% אשפוזים בחשד לרעלת היריון, נמצא יחס 1/8.28 בין עלות מבחן PlGF (2.52 מיליון ₪) לעומת ההוצאה המיותרת לימי אשפוז (21.37 מיליון ₪).

לסיכום: נדרש מחקר גדול יותר כדי לאשש את תוצאות מחקרנו.

הקדמה: השמנה היא מגיפה עולמית והשפעותיה ניכרות על בריאות הציבור, בין היתר במטופלים הלוקים בפיברומילאגיה. תוצאות מחקרים קודמים רומזות על כך שהשמנה מהווה גורם סיכון להתפתחות פיברומיאלגיה.

מטרות: מטרת מחקר זה היא לבחון את הקשר בין ה-BMI לפיברומיאלגיה בישראל. מטרת המשנה היא לבחון קשר בין עישון ומצב חברתי-כלכלי לבין פיברומיאלגיה.

שיטות: מחקר זה נשען על בסיס הנתונים הממוחשבים של שירותי בריאות כללית. ממסד הנתונים נלקחו נתונים אודות מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה, ביחס של 5:1 מטופלים שלא לקו בפיברומיאלגיה, אשר עברו התאמה על בסיס גיל ומין. נתונים דמוגרפיים נלמדו משתי קבוצות מטופלים אלה.

תוצאות: המחקר כלל 14,296 מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה ו-71,324 מטופלים ללא פיברומיאלגיה תוך התאמה לגיל ומין. בקרב מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה, ה-BMI הממוצע היה גבוה יותר באופן מובהק לעומת מטופלים ללא פיברומיאלגיה (29.1±6.20 לעומת 28.0±6.01, בהתאמה). עם כל עלייה של יחידה אחת ב-BMI קיימת עלייה של 2.7% בסיכוי לחלות בפיברומיאלגיה. בתסוגה לוגיסטית רבת משתנים, שבה מתייחסים ל-BMI כמשתנה קטגורי, נמצא שבקרב מטופלים הלוקים בעודף משקל (BMI 30-25), הסיכוי לפיברומיאליגה גבוה ב-22.6% בהשוואה למטופלים במשקל תקין, ובמטופלים הלוקים בהשמנת יתר (BMI מעל 30) הסיכוי לפיברומיאלגיה עולה ב-56% לעומת מטופלים במשקל תקין. מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מדורגים במצב חברתי-כלכלי נמוך יותר בהשוואה למטופלים ללא פיברומיאלגיה – 46.8% לעומת 39.2%, בהתאמה. מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מעשנים יותר 32.7% לעומת 28.0% מהמטופלים ללא פיברומיאלגיה.

מסקנות: מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה היו בעלי BMI גבוה יותר וכ- 40% מהם לקו בהשמנה. בנוסף, נמצא כי מטופלים הלוקים בפיברומיאלגיה מעשנים יותר ומדורגים במצב חברתי-כלכלי נמוך יותר, בדומה לממצאים במחקרים קודמים.

הקדמה: טיפול בלתי מושכל באנטיביוטיקה הוא שכיח ובעל השלכות חמורות, ובראשן התפתחות עמידות בקרב חיידקים. למרות שבאופן מסורתי הושם דגש על טיפול באנטיביוטיקה בבתי-החולים, 80%-95% מנפח התרופות האנטיביוטיות נרשם בקהילה.

מטרות: לבחון לאורך זמן את היקף הטיפול הכולל באנטיביוטיקה ואת פרופורצית הטיפול באנטיביוטיקות קו-שני ברפואת הקהילה בישראל, לאתר תתי-אוכלוסיות בעלות צריכה גבוהה ולהשוות את הנתונים הישראלים לנתונים בינלאומיים.

שיטות: נתונים לאומיים, אנונימיים ומקובצים נאספו מהרשומות הממוחשבות של קופות-החולים במסגרת התוכנית הלאומית למדדי איכות לרפואת הקהילה בישראל (תמ"ל) לשנים 2016-2014. הופקו שני מדדים: (1) נפח הטיפול הכולל בתרופות אנטיביוטיות מערכתיות בקהילה המבוטא ב-DDD/1,000 איש/יום; (2) פרופורציית הטיפול באנטיביוטיקות קו-שני. הנתונים פולחו על פי מין, גיל ומצב חברתי-כלכלי. לצורך השוואות בינלאומיות, אומצו הגדרות המדדים של ה-OECD.

תוצאות: בשנת 2016, הטיפול הכולל באנטיביוטיקה היה 20.76 DDD/1,000 איש/יום. אנטיביוטיקות קו-שני היוו 22% מנפח הטיפול הכולל. הערכים נשארו יציבים משנת 2014, והם גבוהים מהממוצעים בארצות ה-OECD (20.61 ו-17.02% בשנת 2015, בהתאמה). הטיפול הכולל והטיפול באנטיביוטיקות קו-שני עלו מאוד עם הגיל והיו גבוהים בנשים בהשוואה לגברים, במיוחד בגילים 40-20 שנים (טיפול כולל של 23.98 DDD/1,000 איש/יום ופרופורצית טיפול באנטיביוטיקות קו-שני של 23.98% בנשים, לעומת 17.41 ו-19.17% בגברים, בהתאמה). הטיפול הכולל באנטיביוטיקה עלה ככל שהמצב החברתי-כלכלי היה נמוך. השפעתם של שלושת המשתנים: גיל, מין ומצב חברתי-כלכלי, על הצריכה נותרה מובהקת סטטיסטית בניתוח רב-משתנים.

מסקנות, דיון וסיכום: הטיפול הכולל באנטיביוטיקות מערכתיות ובאנטיביוטיקות קו-שני בקהילה בישראל יציבים וגבוהים יחסית למדינות ה-OECD. גיל מתקדם, מין נקבה ומצב חברתי-כלכלי נמוך קשורים בצריכה גבוהה יותר של אנטיביוטיקה. ממצאי המחקר מצביעים על הצורך בתוכנית התערבות לאומית לטיפול מושכל באנטיביוטיקה ברפואת הקהילה בישראל. התמ"ל עשוייה לשמש כלי לליווי תוכנית התערבות כזו.

בתקופות של הידוק החגורה במערכת הרפואה הציבורית ושל גזירות קשות לעיכול, נשמעים קולות המבקשים לשקול הפיכת מחלקות בבתי חולים ל"יחידות כלכליות סגורות", תופעה המכונה גם "תקציב סגור" או "עצמאות כלכלית". במאמר דעה זה אנסה לשקף מקצת מהדילמות העוטפות הסבה של מחלקה קלינית בבית חולים ליחידה כלכלית סגורה, תוך הדגשת התובנה שחלק גדול מהדילמות נמצאות במגרש הערכי ולאו דווקא הכלכלי. כדי להכניסכם לעובי הקורה, אתחיל דווקא בדוגמה שעל פניה נשמעת בלתי סבירה בעליל, אך משקפת היטב את המשמעות האמיתית של מעבר לעצמאות כלכלית – מהלך שיש בו קווי דמיון לשינוי הסטטוס של עובד ההופך משכיר לעצמאי.

רקע: בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעור ההורים המחסנים את ילדיהם בחיסוני הילדות שלא על פי המומלץ. קיים מידע על שיעורי ביצוע החיסונים בישראל, אך אין מידע על הסיבות לאי השלמת חיסוני השגרה.

מטרות המחקר: לאמוד את היקף אי השלמת חיסוני השגרה בגיל הילדות והסיבות לכך, בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות.

שיטות: מחקר חתך מקרה-בקרה בקרב ילדי שנתון 2009. נבדקו רשומות רפואיות של ילדים המטופלים בתחנות טיפת חלב במחוז חיפה ובעיר תל אביב יפו. נבדקה קבלת שלושה חיסוני ליבה: מנה שלישית של חיסון נגד דלקת כבד B, מנה רביעית של חיסון נגד קרמת-צפדת-שעלת ומנה ראשונה של חיסון נגד אדמת-חצבת-חזרת. הילדים סווגו לקבוצת ילדים שהשלימו קבלת החיסונים לגילם ולקבוצה שלא השלימה לפחות אחד מהחיסונים. הוגדרו שש סיבות לאי קבלת החיסונים: סיבה רפואית, החלטת הורים (סירוב לחיסון); בקשה לתוכנית חיסונים חלופית; התנהלות הורים (כגון: אי הגעה לזימונים חוזרים); התנהלות ארגונית; ואחר. ההבדלים בין הקבוצות נבדקו בניתוח חד משתנים ובתסוגה (רגרסיה) לוגיסטית רבת משתנים.

תוצאות: 7.4% מכלל הילדים המטופלים בתחנות טיפת חל, לא השלימו חיסון אחד או יותר משגרת החיסונים. הסיבה המרכזית לאי השלמת חיסונים בקרב יהודים היא החלטת הורים (44.3%), ואילו בקרב הערבים הייתה הסיבה התנהלות הורים (40.8%). 10.6% מכלל הילדים שלא השלימו את החיסונים לא חוסנו מסיבות ארגוניות. הסיכון לאי השלמת חיסונים גבוה בקרב ילדים לאימהות יהודיות, מגורים בנפת חדרה, בעלות השכלה אקדמית ומבוגרות יותר.

מסקנות: קיימת שונות בסיבות לאי קבלת חיסוני הילדות, בין מגזרים ואזורים שונים. כדי לשמור על חסינות העדר בישראל, יש לתפור תוכניות התערבות לכל קבוצת אוכלוסייה בהתאם למאפייניה וצרכיה. חשוב לאפיין את הסיבה הארגונית המשפיעה על אי קבלת חיסונים ולצמצמה ככל האפשר.

משה שילר¹, ולדימיר גנס², גאנם קאסם¹, ויסאם סבית¹

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, המרכז הרפואי לגליל, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן, ²קופת חולים לאומית

מבוא: היחסים הנרקמים בין הרופאים המטפלים ובין המטופלים הם מורכבים מאוד.עיקרון הסכמה מדעת הופך את המטופל לבעל אוטונומיה משלו. על הרופא להסביר לחולה לפי מיטב יכולתו את מצבו, דרכי הטיפול, החלופות השונות העומדות בפניו, יתרונות וחסרונות של כל אחת מהן, ולאפשר לו לבחור ביניהן. אולם עיקרון זה מערים קשיים ומעורר שאלות. יחס שונה של מטופלים כלפי מערכות הבריאות נובע משוני תרבותי בחברות השונות ובנוי מקשרי גומלין מורכבים בין החולה-המטפל והרקע התרבותי של כל חולה. הסכמה מדעת לטיפול רפואי מעוגנת בחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996 והתפתחה במקביל להתפתחות המשפטית של ההכרה בזכויות האדם והזכות לאוטונומיה על גופו.

שיטות מחקר: רואיינו 400 מטופלים אמבולטוריים, נבדקו משתנים דמוגרפיים, חברתיים-כלכליים, רמת הדתיות של המטופלים, ורצונות והעדפות המטופלים בנושא מתן הסברים לפני החתמה מדעת על טופס ההסכמה לביצוע פעולה אנדוסקופית. נבדקו הקשרים בין המדדים והפריטים השונים ובין המשתנים הסוציו-דמוגרפיים בקבוצות השונות.

תוצאות: מרבית המטופלים היו ברמת דתיות נמוכה ובינונית, ובעלי השכלה יסודית או תיכונית והשתייכו לעשירונים נמוכים ברמת הכנסה. כמעט כל המטופלים מצאו חשיבות רבה ורבה מאוד ליחס הרופאים והצוות, להסברים לפני ואחרי הפעולה ולמיומנות הטכנית של הרופאים. בפילוח עמדות לפי משתנים ביקשו יותר מידע – משכילים, יהודים שארץ מגוריהם ישראל לעומת חבר העמים, ישראלים יהודים בהשוואה לערבים ילידי ישראל, בעלי רמת דתיות נמוכה יותר ומטופלים בעשירונים גבוהים יותר של הכנסה.

מסקנות: הרופאים מחויבים בהתאם לחוק למסור מידע למטופלים, כולל על סיבוכים וסיכונים על מנת שיוכלו לבחור ולהחליט מה הטיפול המועדף בעיניהם מתוך הסכמה מדעת. חוסר גילוי יפגע בחובה לשמירת האוטונומיה של המטופלים. הגיון אינו הגורם היחיד הקובע בתהליך קבלת ההחלטות של מטופלים, וגישתם כלפי סיכונים מושפעת מגורמים נוספים: תרבותיים,דתיים וחברתיים-כלכליים. יש לפתח גישה פרטנית ולהתאים את ההסברים למטופל, תוך התחשבות בערכיו ומבלי לפגוע באוטונומיה שלו.

דוד ישראלי¹, ישראל שטראוס²

¹המערך הפסיכיאטרי, בית החולים קפלן, מסונף לאוניברסיטה העברית, ירושלים, ²מרכז בריאות הנפש באר יעקב, נס ציונה (לקהילה) מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

טיפול אסרטיבי בקהילה (Assertive Community Treatment – ACT) הוא צורת טיפול המהדקת את הקשר הטיפולי בין שירותי בריאות הנפש למטופל, אשר מאפשרת לקדם את מצבו הנפשי והשיקומי של המטופל. הפעלתו מחייבת צוותים ייעודיים לכך ועל פניו הכנסת שינוי לשירות האמבולטורי. במאמר זה, מדווח על הפעלת המודל בישראל יחד עם ביצוע ניתוח כלכלי שמראה, מעבר ליכולת של ACT להצליח בהיבט הטיפולי, פוטנציאל של יעילות כלכלית למודל בעידן הרפורמה בבריאות הנפש. יתרה מכך, אנו מראים במאמר זה, כי בניתוח עלות-תועלת, ACT היא גישה טיפולית שלטת שיש לשקול לאמץ, משמע שיש כאן רווח באיכות טיפול (QALY's) לצד חיסכון כספי (Cost saving).

ערן הדר^1,2, נרימאן מנסור³, אירית אמבר¹, משה הוד^1,2

¹היחידה לרפואת האם והעובר, בית החולים לנשים על שם הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, ²הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב,³שירותי הרוקחות, בית החולים על שם בילינסון, מרכז רפואי רבין

הקדמה: לידה מוקדמת מהווה גורם משמעותי לתחלואה ותמותת ילודים. נשים הרות עם תלונות וסימנים המחשידים להתפתחות לידה טרם המועד, עשויות לקבל טיפול תרופתי לעצירת צירים מתוך מגוון רחב של טיפולים אפשריים למניעת ו/או לעצירת לידה מוקדמת. אטוסיבן (Atosiban) היא אחת התרופות הניתנות לעצירת צירים כטיפול בלידה מוקדמת. על פי מחקרים שונים, יעילותה דומה לזו של תרופות אחרות הניתנות באותה הוריה. יתרונה העיקרי הוא במיעוט השפעות הלוואי לנשים ההרות, בעוד שחסרונה הבולט הוא עלותה הניכרת.

מטרות: לנוכח העלויות הגבוהות של אטוסיבן בהשוואה לטיפולים אחרים לעצירת לידה מוקדמת, הוחלט במחלקתנו לעדכן ולרענן את פרוטוקול הטיפול בתרופה, מתוך מטרה לצמצם את העלויות הכרוכות בטיפול בה, מבלי לפגוע באיכות הטיפול הרפואי.

שיטות מחקר: נוהל הטיפול ואופן מתן אטוסיבן הופעל במחלקתנו, החל מיולי 2009, ופורטו בו התנאים הרפואיים והמנהלתיים למתן התרופה. במחקר נערכה השוואה היסטורית בין פרק הזמן שבו יושם הנוהל לבין תקופה מקבילה, שבה לא יושם הנוהל. נבדקו תוצאים הכוללים: הצלחת הטיפול, שיעורי הלידה המוקדמת ועלויות כספיות.

תוצאות: בפרק הזמן שבו הופעל הנוהל, חלה ירידה של כ-40% בעלויות צריכת אטוסיבן במחלקה בהשוואה לתקופה המקבילה טרם הפעלת הנוהל. המשמעות היא חיסכון כספי של 40,032 שקלים חדשים, מבלי שהתרחשה עלייה בשיעור הלידות המוקדמות בפרק זמן זה.

מסקנות: על ידי הפעלת ואכיפת נוהל פשוט, המאפשר פיקוח על הטיפול באטוסיבן, ניתן לקבל חיסכון כספי משמעותי, ללא פגיעה באיכות הטיפול הרפואי.

אילן גרין^2,1, מייקל הוארטה^3,1, יוספה בר-דיין^5,1, גיל פייר^1,4

¹המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי, חיל הרפואה, צה"ל, ²המחלקה לרפואת משפחה, חיל הרפואה, צה"ל, ³המחלקה למנהל רפואי, צה"ל, ⁴מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ⁵מרכז רפואי וולפסון, חולון

רקע: בעקבות מגמה עולמית בשנים האחרונות של עלייה בהוצאות הבריאות, במקביל לדרישה מצד מטופלים לאיכות, שירות וזמינות, נוצר צורך בפיתוח כלים לניהול מערכות הבריאות על פי קריטריונים  כלכליים ואיכותיים. למרות תובנה זו, קיים עדיין מחסור בכלים תומכי החלטה שיאפשרו ניהול כזה. שינוי מדיניות חיל הרפואה ומִגבלות איכותיות וכלכליות, העלו את הצורך בפיתוח כלי שיאפשר קבלת החלטות מושכלות ומבוססות מידע, ויאפשר לתת את השירותים בהיקף, זמינות ואיכות ראויות, תוך התייחסות נאותה לעלויות.

מטרה: פיתוח דגם (Model) שיהווה כלי תומך החלטה ויאפשר לבחון תמורות של עלות מול זמינות.

שיטה: פותח כלי שנועד לנתח את רפואת המומחים במרחב נבחר, ומשווה אותו לכלל רפואת המומחים באִרגון באותה שנה ולעומת אותו מרחב בשנים קודמות. בשלב השני, נבדק כל תחום התמחות בנפרד בהיבט ההיצע הפנים-ארגוני והחוץ-אִרגוני. בשלב השלישי נבחנו הדרישה לכל תחום והניצול של המִרפאה הפנים-אִרגונית. בשלב הרביעי נבחנה העלות היחסית של מִפגש טיפולי בכל התמחות.

תוצאות: יישום הדגם העלה, כי רק שני שלישים מההפניות בתחומים שהוגדרו כתחומי ליבה היו למרפאות הפנים-ארגוניות. התחומים הבולטים להפניות בתחומי הליבה היו עור, אורתופדיה ואא"ג. רוב ההפניות בתחומים אלו הופנו למִרפאות הפנים-צבאיות. כמו כן, נמצאו מִרפאות פנים-אִרגוניות בעלות אורך תור קצר ותפוקות נמוכות. בעקבות יישום הדגם נעשו שינויי מדיניות, והדבר הביא לחיסכון תקציבי ניכר. מנתוני שנת 2006 עולה, כי יישום המסקנות בכל המרחבים הביא לחיסכון של 5.5 מיליוני ₪. חיסכון זה אפשר להשקיע בתחומים נוספים כמו הרפואה הדחופה והרפואה הראשונית.

מסקנות: הטמעת כלים חדשים לניהול נכון של מערכות בריאות תביא בהכרח לחיסכון כלכלי, ולשיפור באיכות וזמינות השירות. כלים אלו צריכים לאפשר מעקב שוטף אחר התמורות במערכת, על מנת להפיק מידע מיידי על צריכת שירותי הרפואה. כך ניתן יהיה להשפיע על צריכת השירותים בזמן אמת.
 

אהובה מייליק¹, ארנון אפק*^2,1, זאב רוטשטיין²

¹היחידה לתמיכה ניהולית, ²הנהלת המרכז הרפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

* שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה למאמר

ניהול אִרגון רפואי מושתת על הבנה עמוקה של מהות האִרגון, ייעודו ומשימותיו, ועל הפעלת שיטות לאיסוף וניתוח הידע. שותפות של כלל מרכיבי האִרגון נדרשת לשם שמירה על תִפקוד מיטבי בסביבה משתנה.

במאמרים הקודמים של מחברי מאמר זה, שפורסמו מעל דפי "הרפואה", אופיינו האִרגונים הרפואיים כארגוני-על המורכבים מתת-מערכות. ההתבססות על תת-המערכות כדרך לניהול מיטבי של מערכות-העל הרפואיות, מאפשרת את מיצוי היתרונות הגלומים במקצועיות, בפשטות ובגמישות של תת-המערכות. מקורו של דגם תת-המערכות בתפיסת העולם האירופאית-גרמנית, המתבססת על מחלקות רפואיות נבדלות פיזית, בראשות מנהלים מקצועיים ורבי השפעה. ההתבססות על תת-המערכות מחייבת מתן אוטונומיה ניהולית למנהלי המחלקות ובקרה ניהולית הדוקה של הנהלת האִרגון הרפואי.

במאמר הנוכחי מוצג פִּתרון אינטראקטיבי להערכת ביצועים בזירה הרפואית – דגם ה- CHESS. פִתרון זה מפותח במרכז הרפואי שיבא. ה-CHESS Clinical Health Economic and Satisfaction Simulator)) נבנתה כמערכת לבינה אִרגונית קלינית שתפקידה לספק מידע כמותי ומנותח על הנעשה ברצפת הייצור הקלינית. ייחודיותה של המערכת בהסתכלות דיפרנציאלית על ההליכים הרפואיים המורכבים ובעלי השוֺנוּת הגבוהה, ובאיתור מרכיבים בעלי דמיון ובסיס משותף. איסוף הנתונים מתבסס על מערכות מקוונות תיק חולה מחשבי (EMR), המהווה תנאי הכרחי להפעלת המערכת.

הפתרון מאפשר למנהלי המרכז  הרפואי (מערכת-העל) ולמנהלי המחלקות (תת-המערכות) לקבל החלטות מושכלות שיבטיחו את הגשמת יעדי האִרגון, קרי לעבור מדפוס ניהולי מגיב (ריאקטיבי) למתוכנן (פרואקטיבי), כפי שמחייבת הסביבה התחרותית במאה ה-21.

ארנון אפק^1,2, אהובה מייליק*², זאב רוטשטיין¹

¹הנהלת המרכז הרפואי שיבא, ²היח' לתמיכה ניהולית, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

* שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה למאמר.

אִרגונים רפואיים מתמודדים כיום עם סביבה תחרותית, רוויה בטכנולוגיות חדשניות ובעלויות מתעצמות והולכות. היכולת של האִרגונים הרפואיים לשרוד, ואף להשתפר ולהתקדם, מחייבת אימוץ כללי ניהול שמקורם בעולם העִסקי תוך התאמתם לעולם הניהול הרפואי.

בעבודה זו בחרנו להציג שיטה לבקרה ניהולית באמצעות הערכת ביצועים כלכליים.  הבקרה הניהולית היא ההליך שבאמצעותו מבטיחים המנהלים ניהול יעיל של המשאבים לעמידה ביעדי האִרגון. היא מחייבת הגדרת מרכזי אחריות בבית החולים, קיום מערכות מידע ניהולי, תִּמחור הפעילות, הגדרת תקציב והערכת עלויות. תהליכים אלו מאפשרים קביעת תקציב וניתוח הסטיות בינו לבין ההוצאה בפועל. ניתוח הסטיות מאפשר חשיפה של סטיית היעילות שהיא המשמעותית מכולם. מנהלי האִרגון הרפואי בשיתוף מנהלי מרכזי האחריות יחדיו יכולים לנתח את פעילות תת-היחידות, להבין את משמעות ההחלטות הניהוליות, ולקדם את איכות הניהול והאִרגון הרפואי. המטרה בשיטת ניהול זו איננה חיסכון בהוצאות או בחינת העמידה ביעדים הכלכליים בלבד. זהו כלי המאפשר הכוונת העשייה האִרגונית לעבודה איכותית. החיסכון בהוצאות במקרה זה הוא רווח חשוב אך מִשני לצִמצום עלויות אי-האיכות.