תוצאת חיפוש

הקדמה: מכתבי הפניית חולים הם דרך תקשורת בין רופאי הקהילה לבין רופאים במסגרת רפואה שניונית ושלישונית. מכאן החשיבות הרבה לדרך ניסוח ההפניה, לאפיון החולה ובעיותיו ולהגדרת הנדרש להמשך בירור וטיפול רפואי.

מטרות: לבדוק את המיתאם בין מטרת הפניית ילדים למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) כפי שהוגדרה על ידי רופא הקהילה לבין הבנת מטרה זו על ידי רופא המלר"ד, וכן מה מידת הבנת ההורים את מטרת ההפניה.

שיטות: נכללו במחקר ילדים שהגיעו עם הפניה למלר"ד ילדים אסף הרופא במהלך ארבעה שבועות עוקבים בחודש יולי 2013. עבור כל ילד שהתקבל עם הפניה רפואית מולאו שלושה שאלונים, על ידי רופא המלר"ד, הורי הילד וכן שאלון טלפוני לרופא המפנה. בשאלונים נשאלו הרופאים וההורים מהי מטרת הפניית הילד למלר"ד.

תוצאות: בקרב 261 מהמקרים נאספו לפחות שני שאלונים כבסיס להשוואה. בהשוואת המטרות כפי שהוגדרו על ידי הרופא המפנה וכפי שהובנו על ידי הרופא במלר"ד נמצא, כי ב-41.6% לא הייתה התאמה כלל, ב-24.8% נמצאה התאמה חלקית, ורק ב-33.7% נמצאה התאמה מלאה. בהשוואת כוונת הרופא המפנה והבנת ההורים את ההפניה, ב-34.2% לא הייתה התאמה כלל, ב-30.3% נמצאה התאמה חלקית, ורק ב-35.5% נמצאה התאמה מלאה.

מסקנות וסיכום: בעבודה זו מצאנו יכולת הבנה נמוכה של ההפניות הכתובות. מעל 65% מההפניות הובנו באופן חלקי בלבד או לא הובנו כלל על ידי הרופא במלר"ד. יש לנסות לשפר את התקשורת בין רופאי הקהילה לבין רופאי המלר"ד כדי לשפר את הטיפול הניתן במלר"ד.

הוראה למתמחים ברפואת ילדים וניאונטולוגיה של פעולות החייאה בילוד מסוג צנרור הקנה הפכה להיות מוגבלת בשנים האחרונות, בשל ירידה משמעותית במספר המטופלים עם הוריה קלינית לביצוע של צנרור הקנה. החלופות להוראה כגון אימון בבובות ובדגם (מודל) חיה אינן משיגות את המטרה. במאמר זה נטען שהשימוש בגופה של תינוק שזה עתה נפטר הוא ראוי ומוסרי. הדרישה לקבלת הסכמה מהורי התינוק שנפטר עלולה להוביל לירידה בכישורי ההחייאה של הרופאים ולחסום אפשרות לטיפול מציל חיים בילודים. בסקירה זו אנו מסבירים את ברירת המחדל של משרד הבריאות, שהיא דרישה להסכמה מדעת לפעולה זו, וכן עמדה רפואית מקצועית שברירת המחדל שלה היא שימוש במת לשם הצלת חיים. אנו מציעים דרך פעולה מבוססת ראיות כבסיס להסדרת הנושא.

וויליאם אוסלר נחשב לאחד האבות הבולטים של הרפואה המודרנית ובין היתר טבע ויישם את לימוד רפואה ליד מיטת החולה. אוסלר נודע כרופא מאבחן ומטפל מעולה, בעל גישה אנושית ובעל יכולות הוראה נדירות. חינוך רפואי למתמחים ברפואה פנימית נשען על תורתו של אוסלר ברוח התקופה הנוכחית ובשנויים הנדרשים ונועד לפתח רופא בעל ידע רפואי, מדעי, אנושי, בעל מיומנויות וכשירויות רפואיות גבוהות. בשבע השנים האחרונות התמחו בפנימית ב', הדסה עין כרם, 28 מתמחים, 71% מהם בוגרי הארץ, 36% נשים, 78% יהודים, 18% עולים חדשים, 32% מהיהודים היו "דתיים". מעבר לעבודות הנדרשות באופן רגיל, מצטיין הצוות באבחון מחלות קשות לאבחון כפי שמתואר באחד-עשר חולים במאמר זה. בחולים שעליהם מדווח במאמר, האבחון הוא תוצאה של הקשבה לחולה, חינוך לחשיבה קלינית (Clinical reasoning) ושימוש באמצעים מתקדמים לאבחון.

היחידה הבסיסית של ההתמחות היא המשימה הקלינית האמורה להקנות מיומנויות וכשירויות. במחלקתנו מקפידים על חשיפה של המתמחים למיומנויות חדישות כמו שימוש במכשיר על שמע בתוך המחלקה לצד כשירויות להתמודד עם מצבי סוף החיים, בשורות קשות ומצבים מורכבים.

תהליך הלמידה של המתמחה בפנימית אינו כולל רק תוצאה וסכום פשוטים של טיפול אקראי במטופלים, אלא מהווה מבנה מתוכנן המכיל דרישות ראשוניות מרופא בית מתחיל, ממשיך עם תפקוד של אחראי על מספר מתמחים ומסיים בתפקוד של מתמחה בכיר האחראי על המתמחים בכל המחלקה. ב-41 בחינות שלב א' או ב' ברפואה פנימית שהתקיימו בשבע השנים האחרונות, עברו את הבחינה בניסיון הראשון כל המתמחים שניגשו ובכלל זה בוגרי חוץ לארץ ועולים חדשים.

לסיכום, בהדסה מסורת ארוכה של רופאים מצוינים ומתווי דרך. תהליך הכשרתם מחייב השקעה מתמדת וחתירה לאיכות גבוהה כל העת.

מחלת הברונכיאקטזיות מוגדרת מבחינה אנטומית כהתרחבות בלתי הפיכה של הסימפונות, ומאופיינת מבחינה קלינית כשיעול ופליטת ליחה עם נטייה לזיהומים חיידקיים. בניגוד לגנחת הסימפונות (Asthma) ו-COPD, שנאסף לגביהן במשך שנים מידע אודות מאפיינים ויעילות של טיפולים סגוליים, מחלת הברונכיאקטזיות לא נחקרה דיה. בשנים האחרונות זוכה מחלת הברונכיאקטזיות לתשומת לב מחודשת בקרב קהילת רופאי הריאות, והיא הופכת להיות נושא למחקרים בסיסיים וקליניים רבים. קיימות עדויות אודות טיפולים יעילים במחלת הברונכיאקטזיות, בכללן פיזיותרפיה, טיפול אנטיביוטי ממושך – מערכי ונשאף, וטיפול בהתלקחות. כמו כן גובשו המלצות אודות בירור אטיולוגי.

בישראל לא קיימים טיפולים רשומים במשרד הבריאות ובסל הבריאות למחלת הברונכיאקטזיות, ועובדה זו מקשה על הרופאים המטפלים לתת טיפול מיטבי לחולים. מטרת נייר העמדה היא לפרט את עמדתם של איגודי רופאי הריאות וריאות-ילדים לגבי בירור וטיפול בחולים עם ברונכיאקטזיות של הריאה ("ריאתיות") שאינן מלייפת כיסתית (Cystic fibrosis). במאמר זה מובאים עיקרי נייר העמדה המיועדים לרופאים כלליים. המסמך המלא מפורסם באתר איגוד הריאות.

יחסי מטפל-מטופל בישראל השתנו רבות במהלך השנים. בעוד שבעבר שלטה גישה פטרנליסטית שמקורה בגרמניה, אשר לפיה יודע רק הרופא מה נכון עבור החולה, כיום הדגש הוא על האוטונומיה של המטופל וזכותו לקבל לידיו את מלוא המידע הרלוונטי כדי לקבל החלטות מושכלות אודות חייו ובריאותו. משמעותה של אוטונומיה זו היא, שלמטופל יש זכות מלאה לקבל החלטות באופן חופשי, מבלי שיכפו עליו שיטת טיפול זו או אחרת. הבסיס להחלטתו המודעת של המטופל הוא ידע, המסופק על ידי הרופא המטפל באופן מלא, כן ומאוזן. צדו השני של מטבע האוטונומיה הוא הזכות לסרב או לדחות את הצעתו של הרופא המטפל לטיפול מסוים. זכות זו, המעוגנת גם בהצהרת מלטה על שובתי רעב משנת 1992, טומנת בחובה את ההכרה באנושיותו של המטופל ובזכותו לפרטיות, ומחייבת את הרופא לפעול יחד עם המטופל תוך כיבוד זכויותיו. הגישה התומכת באוטונומיה נהוגה במדינות רבות אחרות החברות בארגון הבריאות העולמי (WHO), כגון ארה"ב, קנדה ובריטניה, והשפיעה רבות על יחסי מטפל- מטופל בישראל בכלל ועל היחס לשובתי רעב בפרט.

במאמר זה מסוכמת הגישה האבחונית והטיפולית ללוקים בעצירות כרונית, כפי שסוכמה על ידי חברי החוג הישראלי לנירוגסטרואנטרולוגיה. במאמר מדווח על ההגדרות לעצירות, הגורמים לעצירות, הגישה הקלינית לאבחון עצירות והגישות השונות לטיפול בעצירות (בתרופות, בניתוח, ובשינוי התנהגות).

המאמר מיועד הן לרופא הראשוני המבקש להבין את המנגנונים המרכזיים הגורמים לעצירות ואת הטיפול בלוקה בה, והן לרופא המומחה בגסטרואנטרולוגיה המבקש לאבחן חולים עם עצירות עמידה לטיפול ולקבוע להם טיפול הולם.

בשנים האחרונות הפכה המדיה החברתית לאמצעי תקשורת מרכזי בחיינו, ונדמה שהפיכתה לכלי תקשורת לגיטימי עם המטופלים שלנו היא רק שאלה של זמן. רגע לפני שנתמסר לחידושי הקידמה, ראוי לבחון את ההשלכות הנובעות משימוש במדיה חברתית לצורך יחסי גומלין (אינטראקציה) עם המטופלים. עלינו להבין מהם השינויים המהותיים והבלתי נמנעים אשר כרוכים בצמצום זמן המפגש הבינאישי לטובת תקשורת באמצעים טכנולוגיים.  

במאמר זה, נדונה הסתירה הבסיסית שבין עקרונות הרפואה המסורתית לבין מאפייני המדיה החברתית, תוך התמקדות בצורך בשמירת הגבולות שבין רופא לחולה, ובחשיבותם של הבעת אמפתיה ושל מגע גופני בקשר הטיפולי. בהמשך נבחנת סוגיית טיב התקשורת המתאפשרת במדיה החברתית, לצד התייחסות לפרופיל האופייני (הטיפוסי) של אוכלוסיית המטופלים, ולמידת יכולתם להיתרם בפועל משימוש בתקשורת דיגיטלית. לבסוף מוצעת האפשרות ש"הקידמה", אשר לרוב אכן מקדמת את תחום הרפואה, דווקא עשויה להיות לה לרועץ בכל הנוגע ליחסים שבין רופא לחולה. 

חלף יותר מעשור עשור מאז פרסום ההוריות הראשונות בתחום מחלות כפורת הלב בשנת 2004 על ידי האיגוד האירופאי לקרדיולוגיה [1]. במהלך תקופה זו חלה התקדמות ניכרת בתחום מחלת כפורת הלב, הודות למספר לא מבוטל של מחקרים אקראיים כפולי סמיות, וכן מחקרי עוקבה פרוספקטיביים ורטרוספקטיביים אשר נערכו בתחום זה. למרות ההצטברות של מידע חדש, שני איגודים מקצועיים בלבד, האיגוד הספרדי והאיגוד הברזילאי לקרדיולוגיה, הכריזו באופן רשמי על הקווים המנחים לטיפול במחלות אלו, כאשר האיגוד האמריקאי לקרדיולוגיה טרם פירסם הנחיות משלו. לנוכח זאת, נולד צורך במסמך עדכני אשר יסוכם בו הידע בתחום מחלות כפורת הלב ויהפוך אותו לסדרת הנחיות אשר ניתן להטמיע באופן מעשי בעשייה הקלינית. בהתאם לכך, האיגוד האירופאי לקרדיולוגיה פירסם הוריות מעודכנות לאבחון וטיפול במחלות כפורת הלב [2].

המסמך המלא של ההוריות משנת 2015, שהוא האחרון שפורסם בתחום זה, משקף את ההתקדמות בתחום כפורת הלב: תשעה פרקים (לא כולל נספחים ומראי מקום), קרוב ל-30 תתי פרקים ו-44 עמודים, כאשר מספר פרקים נפרדים נוספו לראשונה במסמך ההנחיות הנוכחי בהשוואה לגרסה הקודמת. לפיכך, המטרה במאמר הנוכחי היא לסכם ולהדגיש את ההבדלים והחידושים המרכזיים בהוריות הנוכחיות לעומת אלו שפורסמו בשנת 2004.

שלמה משה^1,2, פטריסיה שוברץ², אפרת סולומון-כהן^2,3

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז ירושלים והשפלה, המירפאה לרפואה תעסוקתית, חולון, ²החוג לבריאות סביבתית ותעסוקתית, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³מחלקת עור, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון

מבוא: המומחיות ברפואה תעסוקתית הוכרה בישראל בשנת 1990. מספר המומחים צמח בהדרגה לאורך השנים, אולם מעולם לא נערך ניתוח שיטתי של מגמות שיעורי הרופאים התעסוקתיים/מספר עובדים והשוואתן למקובל בעולם.

מטרות המחקר: לבדוק את מגמת היחס רופאים התעסוקתיים/מספר עובדים בישראל ואת הפעילות הנדרשת לעתיד, כדי לעמוד בתקינה המקובלת של רפואת התעסוקה במדינות המפותחות.

שיטות מחקר: לצורך השגת מידע סוציו-דמוגרפי נעשתה פנייה אישית לרוב הרופאים התעסוקתיים, וכן קבלת מידע מהאיגוד לרפואה תעסוקתית וממכבי שירותי בריאות. שאר הנתונים הסוציו-דמוגרפיים הושגו מתוך טבלאות ופרסומים של הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות.

תוצאות: נכון למרץ 2014 רשומים במדינת ישראל 157 רופאים תעסוקתיים, מתוכם 104 מומחים פעילים ו-25 מתמחים. מכלל המומחים, 78 עבדו בקופות החולים, 18 במגזר הציבורי (שמחוץ לקופות החולים), ושמונה במגזר הפרטי. בעוד שמספר העובדים גדל והולך מדי שנה, מספר הרופאים התעסוקתיים במגזר הציבורי נותר קבוע זה עשור ונע סביב 100-90 רופאים. נמצא כי בקופות החולים יחס הרופאים התעסוקתיים/מספר עובדים הוא 1:48,000.

מסקנות: שיעור הרופאים התעסוקתיים/מספר עובדים בישראל נמצא דומה לקיים במדינות מתפתחות ונמוך פי 10-8 מהמדינות המפותחות, בעלות תוצר מקומי גולמי דומה לישראל. שיעור זה פוחת והולך משנת 2007 ואילך. המספר הקבוע נובע מהיעדר תשלום המעסיקים עבור השירות ומהתעלמות הגורמים הרגולטוריים בישראל ממצב זה.

דיון וסיכום: הדרך לשיפור המצב הוא הכפלת מספר המתמחים מדי שנה ומתן משאבים מתאימים לצורך כך. לצורך המימון אנו ממליצים לרתום את המעסיקים ואת משרדי הממשלה הרלוונטיים, קרי משרד הכלכלה והתעשייה ומשרד הבריאות.

רחל הרצוג¹

בית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים, בית הספר בן גוריון בנגב,

¹מאמר זה הוא תמצית פרק ממחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבל דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסנאט אוניברסיטת בן גוריון, ושבוצע בהנחייתה של פרופ' חנה יבלינקה.

הקדמה והמטרה במחקר: המפגש בין רופאים ניצולי שואה שעלו ארצה מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנת 1952 ובין החברה הישראלית, היה חלק ממפגש כלל ניצולי השואה עם החברה הישראלית. במחקר זה ביקשתי לבחון את קליטתם של הרופאים הניצולים במערכת הבריאות בתקופה האמורה, שבה עלו לישראל כ-1,350 רופאים, רובם המוחלט ניצולי שואה.

ממצאים ודיון: יש קווי דמיון בין קליטתם לבין קליטת כלל ניצולי השואה בישראל בכל הקשור למניעי העלייה ולמסגרות הקליטה. מניעי העלייה היו תחושות של ציונות, ללא הנמקה אידיאולוגית. מסגרות הקליטה הראשוניות הנחילו אכזבה וכאב שלא נשכחו, אך הן היו קצרותמועד. הרופאים מיהרו לצאת ממסגרות הקליטה האלה. הסתגלותם הייתה מהירה משום שהשינוי שנדרש מהם לא היה גדול. הם המשיכו לעסוק במקצועם והשתלבו במהירות במערכת הבריאות.

ההתחלה הייתה קשה. הם נקלטו בכל חזיתות הבריאות, אך בעיקר במערך המירפאות בריכוזי העולים באזורים הנטושים ובאזורי ההתיישבות החדשים בספר ובכפר, במוסדות האשפוז לחולי ריאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים.

רובם החלו בשלבים הנמוכים של הסולם המקצועי, אך כבר משנת 1952 אפשר היה למצוא רופאים ניצולים בדרגות ניהול, ועובדה זו מעידה שקידומם המקצועי היה ככל קידום מקצועי ברפואה: פרי כישורים, ניסיון והצלחה בעבודה. בה במידה מעיד הדבר גם על נכונות הממסד הרפואי לקלטם ולקדמם.

סיכום: הכניסה המהירה לעבודה במערכת הבריאות העניקה למערכת הבריאות כוח אדם מקצועי שתרם את חלקו בתקופה הקשה בתולדותיה, ואילו הרופאים עצמם זכו בכך שניתנה להם אפשרות מהירה להשתקמות אישית ומקצועית, ובכך שבדרך זו הם נכנסו לחברה הישראלית ועד מהרה היו לחלק בלתי נפרד ממנה. תרומתם המקצועית-האישית של כל אחד מהם מצטרפת לתרומה קולקטיבית ניכרת. במכלול ציבור ניצולי השואה בישראל שמור מקום כבוד לסיפורם של הרופאים ניצולי השואה.

איריס שושני הלביץ

המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז צפון-שירותי בריאות כללית, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, בית הספר ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

ספרותרפיה היא למעשה טיפול על ידי סיפור – ביבליותרפיה רפואית, במובן הרחב, כפי שמסופרת ומודגמת במאמר זה. ספרותרפיה מסופרת ומודגמת להלן. סיפורים משמשים רופאים ככלי רבגוני לאבחון, לטיפול במטופל ובמטפל, לכינון ולהעמקת יחסי טיפול, ואף ללימוד ולהוראת רפואה. סיפור הוא כלי להתחבר אל עולמו של החולה ואל החוויה האישית של הרופא המטפל בחולה, כלי זמין ופשוט, שהשימוש בו אינו דורש בהכרח מיומנות רבה. סיפור עשוי להיטיב כמעט עם כל מטופל ולהיטיב לכל מטפל.