שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

אריק איזנקרפט, איל רובינשטוק, שי לוריא, אריאל הורביץ

חיל רפואה, צה"ל

החל משנות ה-60 של המאה העשרים הפך ה-CS לחומר המדמיע העיקרי המסייע לכוחות המשטרה והצבא ברחבי העולם. ה-CS הוא בעל מקדם בטיחות גבוה ורעילות נמוכה ביחס לחומרי הטרדה אחרים. הסימן הראשון המופיע בחשיפה לחומר הוא גירוי הדומה לזה הנגרם מפילפל (תחושת צריבה ושריפה בעיניים, בלוע ובאף). תחושת הגירוי בעיניים ובאף גוברת עם העלייה בריכוז החומר בצורת תרסיס (aerosol), ומלווה בדמעת חזקה ובהפרשת רירית מהאף. כמו-כן, מתהווה גירוי קשה בלחמית בתוך מספר דקות ממועד החשיפה לחומר, גם לפה ולגרון, מופיעה הפרשת רוק מרובה וצריבה בלוע, ובהמשך מתהווה צריבה בבית-החזה המשולבת בתעוקה, בשיעול יבש ולעתים אף בנשמת (dyspnea). אם הנפגע בולע את הרוק המרובה, הוא עלול ללקות בבחילות ובהקאות.

בסקירה זו יפורטו תכונות החומר, אמצעי הפיזור הנפוצים, הסימנים הקליניים של הפגיעה במערכות הגוף השונות, כולל קרצינוגניות, מוטגניות ובטיחות הריון, וכן יפורט הטיפול שהוא בעיקרו תומך.

שמואל שטייר, שלמה וינקר, נטלי בנטוב, איילה לב ואליעזר קיטאי

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נטייה להירדמות היא גורם קובע בחמישית מתאונות הדרכים. הנהג מודע לנטייתו להירדם. ומודעות זו מאפשרת לו להילחם בנטייתו זו, אולם קיימים אמצעים יעילים אחרים למנוע הירדמות בזמן נהיגה.

המטרה במאמר זה היא לבדוק את הנטייה להירדם בנהיגה בקרב נוהגים בתנאי עייפות ואת אמצעי המגע שהם נוקטים על-מנת לא להירדם. לשם כך נבחרו שלוש קבוצות נוהגים בתנאי עייפות: 1) רופאים המבצעים תורנויות; 2) אחיות העובדות במשמרות לילה; 3) ועובדי טכנולוגיה עלית העובדים 12 שעות ברציפות לפחות יומיים בשבוע. הועבר שאלון אנונימי שכלל שאלות אודות גורמי-סיכון לתאונות, מעורבות בתאונות-דרכים או על סף תאונת דרכים, שיטות של הנהג למניעת הירדמות ונתונים דמוגרפיים.

נכללו במחקר 115 נהגים (38 רופאים, 37 אחיות ו-40 עובדי היי-טק). גילם הממוצע היה 7.9+-36.0 שנה ו-53% מהם היו גברים. 13% היו מעורבים בשנה האחרונה בתאונות דרכים כנהגים, מתוכם 53% זכרו כי התאונה היתה קשורה להירדמות או לעייפות. 37% זכרו אירוע אחד או יותר של הירדמות במהלך נהיגה עד לסף תאונה או סטייה מנתיב הנסיעה. נוהגים בשעות המסוכנות היו מעורבים יותר באירועים של הירדמות תוך נהיגה עד כדי כמעט תאונה או סטייה מהנתיב (69% לעומת 29%, בהתאמה, p<0.001) ובתאונות (17% לעומת 11%, P לא משמעותי). רופאים היו מעורבים יותר בסף תאונות ('כמעט תאונות') (p>0.005). השיטות השכיחות ביותר למניעת הירדמות היו הפעלת רדיו או טייפ (86.1%), פתיחת חלון (65.2%) והפעלת מזגן (57.4%).

לסיכום, נהיגה בתנאי עייפות מהווה גורם-סיכון חשוב לתאונות דרכים. קיימות קבוצות עובדים, ביניהם הרופאים, המצויות בסיכון מוגבר לכך. לפיכך, יש להעמיק את מודעותם ומעורבותם של רופאים במניעת תאונות דרכים הן בקרב הרופאים עצמם והן בקרב מטופליהם.

אריק איזנקרפט, שי לוריא, איל רובינשטוק, אריאל הורביץ

חיל הרפואה, צה"ל

תחילת הטיפול בתאלידומיד ניתנה בשנות ה-50-60 בעיקר לנשים הרות הלוקות בבחילות בוקר. כעבור מספר שנים התברר, כי לתאלידומיד השפעה טרטוגנית והטיפול בו הופסק. במקביל התברר, כי לתרופה זו תכונות נוגדות-דלקת ונגד-אנגיוגניות, ואף אושרה לטיפול כנגד צרעת. לנוכח תכונות אלו, יכול התאלידומיד להינתן כתרופה בהפרעות בהן קיימת צמיחה חריגה של כלי-דם. כגון פגיעת חומר הלחימה הכימי (חל"כ) חרדל בעיניים. מניסיון העבר נמצא, כי העיניים הן האיבר הרגיש ביותר לפגיעת גז החרדל. בחלק מהנפגעים דווח על פגיעת עיניים מאוחרת, הכוללת בין השאר צמיחת כלי-דם חריגים אל מרכז הקרנית. עד כה לא נמצא טיפול יעיל כנגד צמיחת כלי-הדם החריגים.

המטרה בסקירה זו היא לבחון את הטיפול האפשרי בתאלידומיד כטיפול נגד צמיחת כלי-דם חריגים בכלל, ואת תפקידו האפשרי בטיפול בפגיעת גז החרדל בעיניים בפרט.

שלמה וינקר, ששון נקר, ניר עמיר, אלכס לוסטמן, מיכאל וינגרטן

המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין, פתח-תקוה והחוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המשותף לתחומים השונים של הרפואה המשלימה הוא היעדר הכרה, חלקית או מלאה, של הרפואה המימסדית. לכן, בחינת העמדות כלפי הרפואה המשלימה כמיקשה אחת יכולה להטעות.

המטרה בעבודה זו היא לבדוק את הידע והעמדות של רופאי-משפחה אודות תחומי הרפואה המשלימה השכיחים ביותר בישראל.

באוכלוסיית המחקר נכללו רופאי-משפחה במגוון מסגרות של לימודי המשך בישראל. הרופאים נתבקשו להשיב על שאלון אנונימי קצר המורכב משמונה שאלות רב-ברירה לבדיקת ידע ועמדות אודות אקופונקטורה, הומיאופתיה, שיאצו ורפלקסולוגיה.

השתתפו במחקר זה 130 רופאים (שיעור היענות של 91%). הכשרה מעמיקה באחד התחומים היתה נדירה (3%-7%); רמת הידע בכל התחומים היתה נמוכה מאוד; 58% שגו בתשובותיהם על כל השאלות, והתוצאה הטובה ביותר היתה 5 תשובות נכונות מתוך 8. מרבית הרופאים ראו את הרפואה המשלימה כלגיטימית וראויה להתקיים לצידה של הרפואה המסורתית. כשישים אחוזים דיווחו כי הם מפנים ביוזמתם חולים לקבלת טיפול בתחומים שונים של הרפואה החלופית, וכ-30% ראו אפשרות לשלב תחומים מסויימים ברפואה המשלימה עם הרפואה המסורתית.

לא נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה של הרופאים לתחומים השונים. ידע נרחב יותר ברפואה משלימה היה קשור בעמדות חיוביות יותר (p<0.05) ובנטייה להפנות יותר חולים ביוזמת הרופא למטפל ברפואה משלימה (p<0.1, לא משמעותי).

לסיכום, עמדות רופאי-המשפחה כלפי תחומי הרפואה המשלימה השכיחים בישראל הן חיוביות. קיים קשר בין העמדות כלפי הרפואה המשלימה לבין הידע בתחום זה. יש מקום לשקול בחיוב את העמקת הידע של הרופא בנושא.

דן נמט, גיורא גוטסמן, אבישלום פומרנץ, ולנטינה שנקר, דבר אופיר, ברוך וולך ויוסף עוזיאל

התהליך הדלקתי בצווארת (torticollis) מערב את שרירי הצוואר, הצבים ומעטפת מיפרקי החוליות, ומוביל להטיית הראש ולכאב בהנעת הצוואר. מרבית המקרים של צווארת חדה שאינה מפגיעה הם טבים, ואינם מחייבים התערבות רפואית, למעט טיפול מסייע נגד תסמיני המחלה. אולם בחלק מהילדים מהווה הצווארת הנרכשת סימן ראשוני למחלה קשה, המצריך בירור מעמיק ולעתים אף אישפוז.

המטרה במאמר זה היא לדווח על המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים של מחלת הצווארת, ועל הסיבות לצווארת נרכשת שאינה מפגיעה (non-traumatic) בקרב ילדים המאושפזים בבית-החולים מאיר.

למטרה זו נסרקו תיקיהם הרפואיים של 45 ילדים ובני-נוער, אשר אושפזו במהלך 10 שנים עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה בבית-החולים מאיר.

במהלך 10 השנים שנסקרו אושפזו 45 ילדים (23 בנות ו-22 בנים) עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה. הגיל הממוצע של החולים היה 6 שנים. כל החולים דיווחו על כאב עז בצוואר כתלונה עיקרית. תהליך זיהומי היה הגורם השכיח ביותר לאישפוז. שבעים-ושלושה אחוזים מהילדים אושפזו בעונת הסתיו-חורף. עשרים-ושישה ילדים עברו בדיקות דימות, וב-10 מהם (38%) הודגם מצב חולני שכלל מידה של תת-פריקה בחוליות הצוואר העליונות ובאזור המירווח הקדם-חולייתי.

הטיפול כלל משככי-כאב ואנטיביוטיקה בחולים עם חשד קליני לתהליך זיהומי חיידקי. חמישה-עשר ילדים טופלו במשיכת צוואר ושניים נזקקו לניתוח. משך האישפוז הממוצע היה 4.1 ימים, והיה קצר יותר במחלקת הילדים בהשוואה למלקות אף-אוזן-גרון ואורתופדיה.

לסיכום, נדרשת הערכה קלינית ודימותית לזיהוי הגורמים להתהוות צווארת חדה נרכשת שלא מפגיעה. זיהומים מקומיים של דרכי-הנשימה העליונות היו הסיבה השכיחה לצווארת. טיפול מסייע שמרני מוביל לרוב להחלמה תוך פרק זמן קצר.

The Influence of the Presence of Students on the Consultation - Attitudes of Tutors in Family Medicine Clinics

Shlomo Vinker, Shlomo Monnickendam, Orly Cohen, Simon Zalewski and Eliezer Kitai

Dept of Family Medicine, Sackler School of Medicine, University of Tel Aviv, Tel Aviv.

Background: The consultation is the pivot of clinical teaching in ambulatory care. It is therefore essential that students observe the consultation. The students' presence itself influences the consultation and also requires the patients' consent. Moreover the introduction in Israel of the ``Patients' Rights Act'' in 1996 has made us more acutely aware of the place of the patient in teaching especially with regard to the consent to be part of the teaching process.

Aim: This study was undertaken in order to investigate how tutors in family medicine perceive changes in the consultation caused by the presence of students.

Methods: An anonymous physician questionnaire was distributed on the first day of the 6th year clinical clerkship in family medicine. The questions pertained to perceived influence on length and content of the consultation. In addition physician and patient background information was gathered; and the physicians were asked to estimate the patients' willingness to be part of the teaching process.

Results: 46 tutors in family medicine participated, 70% of whom were female. Sixty four percent of the doctors thought that the student's presence had an influence on the consultation. Ninety one percent thought that it increased consultation length, especially of the physical part (93%). More than half thought that the student's presence might interfere with asking intimate questions. The majority held the opinion that the patient's gender and socioeconomic background were inconsequential. Ninety two percent of physicians estimated that 5% or less of the patients would refuse the presence of a student.

In conclusion: Tutors in family medicine think that the presence of a student affects the consultation. Those involved in and responsible for teaching should take this into account. Further research of these changes with objective measurements is needed.

(1,2) ניר פלד, (1,2) צ'רלס נקר, (2) שי אשכנזי, (1) פאול מרלוב

(1) המח' לילודים, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (2) מרכז רפואי "שניידר" לילדים, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

בשני העשורים האחרונים, נרשמו תנודות חדות בשכיחות העולמית של מחלת העגבת בכלל ועגבת הילוד בפרט. בראשית שנות התשעים, אובחנה עגבת הילוד בכל 1/10,000 לידות של ילודים חיים בארה"ב. התמותה במחלת עגבת הילוד מגיעה לכדי 40% (תוך- וחוץ-רחמית), ואף השורדים לוקים בתחלואה קשה. לפיכך, ממליץ המרכז לבקרת המחלות בארה"ב (CDC) על סקר נוגדנים בלתי סגולי לעגבת לכל אם הרה במהלך השליש הראשון להריון, או בתחילת המעקב ההריוני, הסקר נערך באמצעות תבחין בלתי-סגולי למחולל העגבת, Treponema pallidum, לרוב תבחין VDRL.

נוכח העלייה הנרשמת בשיעור חולים אלה בישראל, דנה סקירה זו במעקב ההריוני וניהול היילוד שאמו בעלת תבחין VDRL המפורש כחיובי.

Physicians' Reminders Promote Annual Fecal Occult Bloodtesting Compliance

Shlomo Vinker, Vardina Shumla, Eliezer Kitai

Family Medicine Dept., Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Screening for the early detection of colorectal cancer using the fecal occult blood test has been shown to be effective in reducing mortality. In Israel family physicians recommend that their patients, aged 50-75, have the test performed annually. But compliance with testing in the general population has been poor.

We therefore studied this issue in 3 primary care facilities, in 384 patients, average age 62.7‏6.9 years; 81 (21.1%) performed the fecal occult blood test. Performance rates were significantly lower (13.9%) in those aged 50-59 (p = 0.0003), as compared wh those aged 60-69 and 70-75 (24.3% and 24.7%, respectively). Compliance rates of the patients of different physicians varied as well.

Recommendation of family physicians led to overall compliance of 21.1%. Additional efforts are needed to increase compliance in order to decrease colorectal cancer morbidity and mortality in Israel.

Family Physicians' Attitudes to Clinical Guidelines for Treatment of Diabetes 

Sasson Nakar, Shlomo Vinker, Tal Baro-Aloni, Eliezer Kitai

Dept. of Family Medicine, Rabin Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Clinical guidelines are systematically developed statements designed to help practitioners and patients make decisions about appropriate health care for specific clinical states. Attitudes of family physicians to clinical guidelines for treating diabetes and guidelines in general were evaluated from anonymous questionnaires answered by physicians participating in continuous medical education throughout the country (May-June 1998). The questionnaire dealt with attitudes to the recently published specific guidelines for treating the diabetic patient and overall perception of the efficacy of clinical guidelines.

293 family physicians, aged 40.2‏7.0 responded (83%). 93.5% appreciated the guidelines and thought them applicable. Most (83.7%) reported the guidelines to be of help in their daily work; 31.4% said they were oversimplified; a quarter said they aimed main at containing costs. Most respondents preferred written guidelines of up to 5 pages.

In view of our results, attention can now be turned to developing ways to implement the guidelines. To improve adherence, they need to be short and the rate of publication of new clinical guidelines should be slowed.

Referrals and Self-Referrals to an Emergency Department

Sasson Nakar, Shlomo Vinker, Yaacov Or, Mordechai Schadel, Yosi Niego, Gavriel Plotkin

Central District of General Sick Fund and Family Medicine Dept., Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University, and Emergency Dept., Kaplan Medical Center, Rehovot (Affiliated with Hebrew University-Hadassah Faculty of Medicine, Jerusalem)

The Israeli health system has been undergoing major changes in recent years. Considerations of cost containment have led sick funds to open new out-of-hours services in the community to reduce visits to hospital emergency departments.

Referred and self-referred visits to our emergency department during a 1-month period were studied. Patients after trauma or whose visits resulted in hospitalization were excluded. Of the 505 encounters 56.3% were of women; the average age was 52.5±19.3 years (range 18-96). 57.4% visits were during working hours of primary care clinics ("working hours"), while the others were "out-of-hours" visits. Only 52.7% had a referral letter, 75% of them from the family physician. The quality of the handwriting in 46% was good, in 44% fair and the remaining 10% were illegible. A specific clinical question was asked in only 16% of the letters. A third of "working-hours" visits were self- referrals, rising to 64% in "out-of-hours" visits (p<0.001).

The most common diagnoses in discharge letters were: chest or abdominal pain, asthma, back pain, headache, nephrolithiasis and upper respiratory tract infection. The rate of self-referrals was relatively high throughout the day. Cost-containment efforts did not seem to eliminate self-referrals with "primary care" problems. The quality of referral letters should be improved both with regard to format and content.

The New Family Physician

Eliezer Kitai, Avraham Sandiuk, Michael Weingarten, Shlomo Vinker

Dept. of Family Medicine, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

The content of all consultations of a family physician during the first 2 months in a new practice and again in the same 2 months, 2 years later were analyzed. The workload did not change between the 2 periods, but in the first period there were relatively more men over the age of 60 years, and a more marked predominance of women in the 45-59 year age-group.

There were more follow-ups of pre-existing conditions during the first period, but in both periods the main reason for visits was an acute condition; a quarter of visits required only simple counseling without further investigation or prescribing of medication. During the first period 9% of visits were for the explicit purpose of getting to know the new physician, usually by women.

Thus the initial period in a new practice is not excessively burdensome, but involves seeing a number of patients who come either simply to get to know the new doctor, or to present non-chronic problems without expectation of further investigation.

Sacral Insufficiency Fractures - A Frequent Cause of Low Back Pain in Elderly Women

H. Semo, Z. Zwas, A. Goshen, S. Levenkrohn, A. Adunsky

Depts. of Geriatric Medicine and Nuclear Medicine, Sheba Medical Center, Tel Hashomer

Sudden low back pain is common in elderly women. It causes physical and mental stress, and results in deterioration of functional movement and in activities of daily living. Awareness of possible sacral insufficiency fracture is important; they may be demonstrated by imaging modalities, mainly radionuclide bone scan. Prognosis is good and accurate diagnosis serves to exclude malignancy and relieve fear of chronic pain and disability. We describe 4 women, aged 84, 82, 71 and 77 who illustrating the clinical and imaging findings of this disorder.