תוצאת חיפוש

דניאל שם טוב^2,1, שבתאי לויט³, חיים מהל⁴, אנטולי מרגוליס⁵, אבי לוי^2,1, אלכס לבנטל²

¹משרד הבריאות, המחלקה לשחפת ואיידס, ²משרד הבריאות, שירותי בריאות הציבור, ³מרכז מתדון ירושלים - ממ"י, ⁴הרשות הלאומית למלחמה בסמים, ⁵משרד הבריאות, המחלקה להתמכרויות

צורכי סמים בהזרקה (צסב"ה)¹ (Injecting Drug Users – IDU) הם אוכלוסייה קשת יישוג. מטרות הטיפול בהם כוללות הפחתת גורמי-הסיכון מצריכת סמים, או הובלתם לגמילה מוחלטת או לטיפול מייצב בתרופות בתחליפי סם. כאשר IDU אינם בשלים לגמילה, הם מכוונים לתוכנית החלפת מזרקיםSyringe Exchange Programs (SEP). מטרת ה-SEP היא למזער נזקים של הדבקות בנגיפים המועברים בדם: HIV ודלקות כבד נגיפיות (HBV, HCV).

במאמר זה מוגדרות הסוגיות הנוגעות למזעור הנזקים, נדונים הלבטים ותוצאות תוכניות בעולם, ומדווח על הניסיון בנושא בישראל. כמו-כן, מדווח על הסיפרות בעולם ועל ניסיוננו בפיתוח הפרויקט (SEP).

במאמר זה מדווח על אסכולת השיקום (החותרת להינזרות מלאה מסמים), על אסכולת מיזעור הנזק (המתייחסת לתופעת ההתמכרות כמחלה כרונית), ועל הרצף האפשרי בין שתי האסכולות. כמו-כן, מדווח בזאת על אפידמיולוגיה של צריכת סמים בהזרקה בעולם, על התפרצות מחלת האיידס בעולם, ועל עקרונות והערכת תוכניות ה-SEP בעולם. נדונות במאמר זה השאלות הבאות: 1) האם התוכניות שינו את הרגלי צריכת סמים והתנהגויות מסכנות חיים, והעלו את רמת הצריכה בהזרקה? 2) האם התוכניות השפיעו על רמת ההידבקות ב-HIV או בנגיפים של דלקות כבד? 3) האם התוכניות גרמו לעלייה בשיעור הפשיעה?

כמו-כן, מדווח על צריכת סמים בישראל והדבקה ב-HIV. לבסוף, מדווח על התוצאות הראשוניות של תוכנית החלוץ בישראל בין השנים 2004-2005, שבה השתתפו 462 צסב"ה.

לסיכום, בהתייחס לקשיים הקיימים באוכלוסיית המזריקים, ברוב המאמרים מודגשת חשיבותן של תוכניות SEP באוכלוסיית קצה זו, ולפעמים גם  יעילותן במניעת הדבקה. בישראל מתקיימת תוכנית חלוץ להחלפת מזרקים מסוף שנת 2003. התוכנית הורחבה בהדרגתיות לשלוש ערים, ומתוכננת השלמת הערכה כוללת של התוכנית.

____________________________

¹צסב"ה – צורכי סמים בהזרקה.

עמיר שמואלי¹, אסתי ניסן-אנגלצ'ין²

¹האוניברסיטה העברית ומכון גרטנר, ²אוניברסיטת בן גוריון

לצורך עידכון הסל בתוספת התקציב הנתונה, בוחרת מדי שנה ועדה ציבורית את הטכנולוגיות העדיפות לדעתה מתוך מבחר הטכנולוגיות המועמדות להכללה. הוועדה מבססת את בחירתה על שיקולים רפואיים, אתיים וחברתיים שונים, ולאו דווקא לפי העלות (המזערית) לשנת חיים מתוקנת לאיכות-חיים.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבחון את החלטות הוועדה הציבורית באשר להכללת טכנולוגיות חדשות בשנת 2006-2007 מנקודת ראות כלכלית.

ההערכה הכלכלית של החלטות הוועדה מבוססת על עיבוד המימצאים מסקירה מקיפה של: 1) עבודות שנערכו לאחרונה בישראל ובעולם, במטרה לאמוד את הנכונות לשלם בישראל עבור חיי אדם ועבור QALY (Quality of life Adjusted Life Year); 2) ערכי עלויות לשנת חיים מתוקנת לאיכות-חיים (QALY) של הטכנולוגיות החדשות שהוכנסו לסל בשנת 2006-7. במאמר מועלית הצעה לאמץ ערכים של 10 מיליון ₪ כערך חיי אדם (סטטיסטי) בישראל, של 200 אלף ₪ כערך ממוצע של שנת חיים, ושל 250 אלף ₪ כנכונות לשלם עבור שנת חיים מתוקנת לאיכות-חיים. בחינת החלטות הוועדה משנת 2006 מזווית זו מראה, כי למרות שדירוג הוועדה של 40 הטכנולוגיות שנכללו (ושעליהן נמצאו נתונים) אינו תואם את דירוג הטכנולוגיות לפי העלות שבה הן "מייצרות" שנת חיים מתוקנת לאיכות, העלות לשנת חיים מתוקנת לאיכות-חיים של כל הטכנולוגיות – להוציא שלוש (זומרה®, אבסטין® ומיוזים®) – נמוכה מ-250 אלף ש"ח, ושל רוב הטכנולוגיות – אף נמוכה מ-150 אלף ₪.

לסיכום, להוציא מקרים בודדים שניתן להסבירם ייחודית בשיקולים פוליטיים-אתיים-חברתיים, העלויות לשנת חיים מתוקנת לאיכות-חיים של הטכנולוגיות שנבחרו אומנם נמוכות מהנכונות החברתית לשלם עבורה. לצורך הקצאת משאבים לאומית יעילה וצודקת לכל התחומים המשפרים בריאות ובטיחות, יש ללבן את סוגיית הנכונות החברתית לשלם עבור הצלת חיים, הארכת חיים ועבור שנות חיים מתוקנות לאיכות-החיים.

אמיר אורון, רן שוורצקופף, מרק לובנברג

המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

מרפק טניס מופיע בדרך כלל ככאב ורגישות ממוקמת בחלק החיצוני של המרפק. מרפק טניס הוא האבחנה הנפוצה ביותר הקשורה במרפק. שינויים מיקרו-טראומתיים בסמוך למוצא שריר ה-Extensor Carpi Radialis Brevis הם הסיבה המשוערת להסתמנות קלינית זו. הטיפול הראשוני במרפק טניס הוא שמרני, והוא מצליח בעד 90% מהחולים. הטיפול כולל הדרכת חולים, פיזיותרפיה, לבישת מחוכים והסתייעות במקבעים, נטילת תרופות נוגדות-דלקת, מתן רפואה משלימה והזרקות. ניתוח מהווה מזור אחרון לחולים הלוקים בתיסמונות אלו. הן הניתוח הפתוח והן זה הארתרוסקופי מקובלים, ותוצאותיהם נחשבות טובות.

ליאור פלוט¹, זמיר דובריש¹, רותי הדרי¹, נעמי ויסנברג², טניה זהבי³, בלה ניסנבאום⁴, הווארד עמיטל¹

¹המח' לרפואה פנימית ד', ²מכון הרנטגן, ³המכון לפתולוגיה, ⁴המכון האונקולוגי, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

שאת ממקור לא ידוע מוגדרת כמחלה המשלחת גרורות שזוהתה בביופסיה מבלי שניתן לקבוע בוודאות היכן מקורה. מקובלת הסברה, כי שאתות אלה מהוות 3%-10% מכלל השאתות. הבירור הראשוני כולל אנאמנזה מדוקדקת, בדיקה גופנית מלאה, בדיקות מעבדה בסיסיות, בדיקות דימות, ביופסיה של המימצאים החשודים ובדיקות מקיפות הכוללות צביעות אימונוהיסטוכימיות, ולעיתים אף בדיקות גנטיות. התועלת האיבחונית של אמצעים אלו נאמדת ב-20%-30%. לאחרונה עומדות ברשות הרופא בדיקות מתקדמות הבוחנות את הפרופיל הגנטי של השאת, ועל-פיו ניתן להעריך מה מקורה. בבדיקה זו יוצרים פרופיל גנטי של התאים שנלקחו מתוך הגרורות ומשווים אותו לפרופילים גנטיים מתוך שאתות מוכרות. שיעורי הניבוי במקרים אלו עומדים על כ-90%.

הטיפול בשאת ממקור לא ידוע מבוסס על העקרונות הטיפוליים המקובלים למקור המשוער של אותה השאת, ולעיתים הוא אמפירי לחלוטין. בשל השלב המאוחר שבו מתגלה המחלה, הפרוגנוזה של החולים לרוב גרועה מאוד: ההישרדות החציונית עומדת על 10-12 חודשים וההישרדות כעבור שנתיים מגיעה ל-20%-25%. מובאת להלן פרשת חולה המדגימה את הדילמות שפניהן עומד הצוות המטפל ולאחריה מובאת סקירת סיפרות עדכנית.

אלדר כרמל¹, ריקי טייטלבאום-סויד², ללה מיגירוב¹, מינקה הילדסהיימר², יונה קרוננברג¹

המח' לרפואת אף אוזן וגרון וניתוחי ראש צוואר¹ והמכון להפרעות שמיעה ודיבור², מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שתל שבלול הוא טיפול מקובל לשיקום שמיעה במטופלים עם ליקוי שמיעה תחושתי עצבי דו-צדדי בדרגה חמורה עד עמוקה. בשנים האחרונות פורסם מספר גדל והולך של מחקרים המצביעים על יתרונות בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית.

במאמר זה מדווח על 15 מושתלים, ילדים ומבוגרים, אשר עברו ניתוח שתל שבלול דו-צדדי. תוצאות מבחני תפיסת הדיבור מצביעים על תועלת לשמיעה בהשתלה דו-צדדית לעומת חד-צדדית, בעיקר במבחני תפיסת דיבור על רקע רעש.

ריפיון ריצפת האגן, שאינו אלא בקע נרכש, מוליך לפגיעה בתיפקוד מנגנוני נקיטת השתן והצואה, ואף לפגיעה בתיפקוד המיני. לשיקום בקעים בריצפת האגן נדרשו עד לא מכבר ניתוחים מורכבים, רחבי-היקף וקשים לביצוע. הצלחותיהם הטיפוליות של אותם ניתוחים היו לא מספקים, ולכך נוספו גם סיבוכים תוך- ובתר- ניתוחיים ניכרים. לאחרונה דווח על קידום של ממש בתחום מאתגר זה, ובעיקר על פיתוח מתלי רשת למניעת קריסה נשנית של מדורי ריצפת האגן. למעשה, אין מדובר אלא בהרחבת כללי הטיפול האנטומי הנכון בבקע בבטן, הכוללים השמת רשתות תמיכה סינתטיות למניעת קריסת התיקון, והחלתם אף על בקעים שבריצפת האגן. כך דיווחה קבוצת חוקרים צרפתים על ניסיונה בשתילה לדנית של מיתלה רשת חדיש, העולה לכאורה על קודמיו בפוטנציאל השיקום הטמון בו. זהו שיכלול משמעותי באיכות הרשת ובאופן עיגונה למבנים איתנים באגן. גישה זו מתבססת על ההנחה, כי שתלי רשת הם אמינים ועמידים יותר מאשר תלייה ישירה של הריקמה הצנוחה במבנים באגן, ועל כן מגלמת שינוי תפיסה מהותי בתובנת תהליכי הבקע האנטומיים שבריצפת האגן ובניתוח הראוי. הניתוח המדווח הוא לדני, זעיר-פולשני, אינו מחייב חדירה לחלל הצפק וכולל רשת פוליפרופילן קלה, רכה ורחבת-נהורות למניעת זיהומים.

המטרות היו להעריך את ההצלחה הטיפולית קצרת-הטווח, הבטיחות והסיבוכים המוקדמים של ניתוח ה- Prolift.

ניתוח Prolift בוצע לראשונה ב-100 נשים שלקו בריפיון מתקדם של מדורי ריצפת האגן בבתי החולים של אסותא. נתוני הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו במשך מעקב של חודשיים ועד 12 חודשים.

נמצא, כי משכי הניתוח, האישפוז וההחלמה הם קצרים למדי יחסית לניתוחים הקודמים, וכי לא ניצפו סיבוכים חריגים ומשמעותיים. כל המנותחות, למעט חמש (5%), הביעו שביעות-רצון מתוצאות הניתוח. תיקון ריפיון ריצפת האגן כשלעצמו הניב הפחתה משמעותית בשיעור הלוקות באי-יציבית תסמינית של שריר הדטרוסור.

לסיכום, ניסיוננו בטיפול ב-100 נשים עם ריפיון מתקדם של ריצפת האגן ודפנות הלדן מעיד כי ניתוח זה יעיל, דל סיבוכים ועתיר הצלחה, וכי ראוי שהכללתו בסל הטיפולים הקיימים לשיקום ריצפת האגן תישקל בכובד ראש – לאחר שייאסף מידע ארוך-טווח נאות.
 

חולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית מצויים בסכנת חיים מיידית בהמתינם להימצאות תורם מתאים להשתלת לב. השתלת מכשירי עזר חד- או דו-חדריים כגשר להשתלת הלב עשויה להציל חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת, לעיתים גם מחוץ לכותלי בית-החולים.

בין השנים 1994-2006 עברו במחלקתנו 29 חולים השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב: ב-21 חולים הושתל מכשיר עזר לחדר השמאלי וב-8 חולים הושתל מכשיר עזר דו-חדרי. ההוריות להשתלת המכשירים היו הלם מתמשך של הלב ב-16 חולים ואי-ספיקת לב סופנית ב-13 חולים. האטיולוגיות למצב הסופני היו מחלת לב איסכמית ב-20 חולים וכן קרדיומיופתיה אידיופתית, דלקת שריר הלב, מום לב מלידה, מחלת מסתמי הלב, קרדיומיופתיה שלאחר לידה וואסקולופתיה כרונית בלב מושתל.

שבעה-עשר חולים שרדו את השתלת מכשירי העזר החדריים (59%), מהם 14 חולים עברו השתלת לב, ושלושה חולים עדיין נתמכים במכשיר וממתינים להשתלת הלב. משך התמיכה הממוצע  במכשירי העזר החדריים היה 72 ימים (טווח 1-353 ימים). כל החולים ששרדו את השתלת המכשיר והגיעו להשתלת הלב היו בדרגת תיפקוד I לפי הגדרות ה-New York Heart Association. שיבעה מבין החולים (24%) שוחררו לבתיהם להמתנה להשתלת הלב בעודם נתמכים במכשיר העזר לחדר השמאלי וחזרו לפעילות יומיומית שגרתית, כולל חזרה לעבודה למשך ממוצע של 146 ימים (טווח 16-258 ימים). תישעה מבין החולים שעברו השתלת לב (64%) שוחררו לבתיהם, ושבעה מהם חיים ובריאים כיום, עד 12 שנה לאחר השתלת הלב.

לסיכום, השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב בחולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית היא שיטה חיונית להצלת חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת.
 

חולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית מצויים בסכנת חיים מיידית בהמתינם להימצאות תורם מתאים להשתלת לב. השתלת מכשירי עזר חד- או דו-חדריים כגשר להשתלת הלב עשויה להציל חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת, לעיתים גם מחוץ לכותלי בית-החולים.

בין השנים 1994-2006 עברו במחלקתנו 29 חולים השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב: ב-21 חולים הושתל מכשיר עזר לחדר השמאלי וב-8 חולים הושתל מכשיר עזר דו-חדרי. ההוריות להשתלת המכשירים היו הלם מתמשך של הלב ב-16 חולים ואי-ספיקת לב סופנית ב-13 חולים. האטיולוגיות למצב הסופני היו מחלת לב איסכמית ב-20 חולים וכן קרדיומיופתיה אידיופתית, דלקת שריר הלב, מום לב מלידה, מחלת מסתמי הלב, קרדיומיופתיה שלאחר לידה וואסקולופתיה כרונית בלב מושתל.

שבעה-עשר חולים שרדו את השתלת מכשירי העזר החדריים (59%), מהם 14 חולים עברו השתלת לב, ושלושה חולים עדיין נתמכים במכשיר וממתינים להשתלת הלב. משך התמיכה הממוצע  במכשירי העזר החדריים היה 72 ימים (טווח 1-353 ימים). כל החולים ששרדו את השתלת המכשיר והגיעו להשתלת הלב היו בדרגת תיפקוד I לפי הגדרות ה-New York Heart Association. שיבעה מבין החולים (24%) שוחררו לבתיהם להמתנה להשתלת הלב בעודם נתמכים במכשיר העזר לחדר השמאלי וחזרו לפעילות יומיומית שגרתית, כולל חזרה לעבודה למשך ממוצע של 146 ימים (טווח 16-258 ימים). תישעה מבין החולים שעברו השתלת לב (64%) שוחררו לבתיהם, ושבעה מהם חיים ובריאים כיום, עד 12 שנה לאחר השתלת הלב.

לסיכום, השתלת מכשירי עזר חדריים כגשר להשתלת לב בחולים עם הלם של הלב או אי-ספיקת לב סופנית היא שיטה חיונית להצלת חיי רבים מהם, תוך הקניית איכות-חיים משופרת.
 

העלייה בשכיחות הפרעות האכילה במדינות המערב מעלה את הצורך בדיון בנוגע לשיקולים במתן המלצות לאישפוז בני-נוער.

האירגון הפסיכיאטרי האמריקאי קבע מספר מדדים המחייבים אישפוז. המדדים הללו כוללים רכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.

השיח החברתי והמקצועי ביחס לאישפוז בני-נוער נשען לעיתים קרובות על הנחות מובנות מאליהן או על תבניות חשיבה מקובלות (Discourses), כגון תבנית ההיררכיה בדגם הרפואי, תפיסת השליטה, הבעלות על הידע, חופש הבחירה ועוד. נושאים אלו מאתגרים את הדיון ביחס לאישפוז בני-נוער הלוקים בהפרעות אכילה.

הפרעות אכילה נוגעות לנושאים של שליטה, גבולות ומרחב פסיכולוגי, ממדים העומדים בבסיס השוני בין טיפול באישפוז לטיפול במיסגרת קהילתית. קווי אישיות, פסיכופתולוגיה נלווית, מערך משפחתי וגורמים נוספים משפיעים על ממדים אלו ועל היכולת של בני- הנוער להיעזר במיסגרת שאליה הם פונים. ההתייחסות במאמר היא לחילוקי-הדעות הקיימים כיום באשר לאישפוז של בני-נוער הלוקים בהפרעות אכילה מתוך נקודת המבט של הגישה הבתר-מודרניסטית, המתייחסת בספקנות להוריות ולמושג האובייקטיביות, הנותן לגיטימציה להחלטות ולתוכניות מובנות ונוקשות.
 

*   העבודה בוצעה בתמיכת האגודה למלחמה בסרטן

התיסמונת על שם Lynch, המוכרת כיום כסרטן הכרכשת התורשתי שאינו פוליפואידי Hereditary Non-Polyposis Colorectal Cancer – HNPCC  - מורשת בהורשה אוטוזומית שולטנית וכרוכה בסיכון גבוה לממאירויות הכרכשת (עד 80%), לסרטן הרחם (עד 60%) ולממאירויות נוספות, בעיקר בשחלה ובמערכת השתן. התיסמונת נגרמת על-ידי מוטציה גרמינלית באחד מהגנים של ה- Mismatch repair MMR)), האחראים על תיקון טעויות בדנ"א, בעיקר ב- hMLH1, hMSH2 ו-6hMSH. הפגיעה במיכלול התיקון בשאתות HNPCC מתבטאת באי-יציבות גנומית של רצפים נשנים (MSI-H – High Microsatellite Instability) ובהתמרה ממאירה. אי-היציבות הגנומית ואובדן הביטוי של הגן בשאת מהווים סמנים מעבדתיים לזיהוי התיסמונת והגן שבו התרחשה המוטציה. קיימת חשיבות רבה לאיתור פרטים עם HNPCC, מכיוון שזוהי הורשה שולטנית (דומיננטית), ומכיוון שאיתור נשאים יחד עם מעקב מתאים מפחיתים בלמעלה מ-50% את שיעור התחלואה והתמותה.

המטרות בעבודה היו איתור חולים ומשפחות עם HNPCC, איתור הבסיס הגנטי הסגולי (Specific) למשפחות, מתן ייעוץ גנטי לחולים ולבני המשפחה, וכן הפנייתם למעקב מתאים.

לשם כך הוקם שירות אונקוגנטי המורכב ממירפאה ייחודית לממאירויות העיכול, וכן מערך מעבדתי פתולוגי-גנטי הכולל בדיקות יציבות גנומית ואימונוהיסטוכימיה לחלבונים החשודים, ריצוף הגנים ובדיקת מוטציות ידועות בדם.

איתור המשפחות עם HNPCC התבצע באופן מובנה ויעיל, בשיתוף פעולה של צוותות גנטיים, פתולוגיים ואונקולוגיים. בשנה הראשונה לקיום השירות נראו כ- 100 משפחות, וב-46 משפחות נערך בירור מעבדתי בשאלה של HNPCC. בקרב 16 מתוכן נמצאה עדות מעבדתית לתיסמונת. בקרב 4 הייתה עדות למעורבות hMLH1, ב-1 עדות למעורבות hMSH6 וב-11 עדות למעורבות hMSH2. בכל השאתות שהודגמה בהן דרגת אי-יציבות גבוהה הודגם גם היעדר ביטוי של אחד משלושת תוצרי הגנים העיקריים.
 

נורית ניראל¹, שלמה בירקנפלד², אבי ישראלי³

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, ³משרד הבריאות

אף על פי שהעשייה הרפואית עברה ברובה לקהילה, ההתמחות במקצועות הקליניים השונים בעולם המערבי ובישראל נותרה בעיקר בבתי-החולים. לרופא המתמחה אין הזדמנות להכיר חולים המטופלים מחוץ לבתי-החולים, ולבצע התערבויות איבחוניות וטיפוליות בקהילה. מכאן המאמץ לכלול את העבודה בקהילה בהתמחות במקצועות הרפואיים ולהתאימה לרפואה בעתיד.

בעבודה זו נערכה סקירת סיפרות וסוכם הניסיון שהצטבר במדינות אחרות בהעברת החינוך הרפואי למיסגרות אמבולטוריות. סקירת הסיפרות נוגעת בהיבטים הארגוניים הקשורים להכרה למתן התמחות, להתמודדות עם קשיי תקציב, ולסוגיות של בניית תשתית מתאימה וגיוס מורים. בסקירה נבחן גם הניסיון המצטבר בנוגע לתוכן ההתמחות, להקניית המיומנות והידע הרפואי ולשמירה על רמת ההוראה הקלינית – כל זאת במטרה ללמוד מניסיון זה ולהעלות לדיון הציבורי סוגיות הקשורות בביצוע תהליך כזה בישראל.

ברכה כץ-שיבאן

אוניברסיטת בר אילן, המכללה האקדמית גליל מערבי

בעשורים האחרונים מתחזקת המגמה לאיתור אוכלוסיות בעלות פוטנציאל התאבדותי גבוה יחסית. אחת מהן היא של מבצעי ניסיונות התאבדות. תוצאות מחקרים שונים מצביעות על האמצעי להתאבדות כמשתנה המבחין בין קבוצה זו לבין אלה המשלימים התאבדות.

המטרה במאמר הנוכחי היא לבחון האם קיימים הבדלים בהשלמת התאבדות בקרב מבצעי ניסיונות חד-פעמיים לעומת ניסיונות נשנים באמצעים שונים.

נכללו במידגם המחקר 1,307 מבצעי ניסיונות התאבדות חד-פעמיים ונשנים אשר נדגמו מתוך קובץ ההתאבדויות הארצי של משרד הבריאות בישראל והיו במעקב רטרוספקטיבי של 7 עד 11 שנים.

מהתוצאות עולה, כי 69% ניסו להתאבד לראשונה באמצעות תרופות ו- 31% ניסו להתאבד באמצעים אחרים. השכיחים ביותר הם חיתוך ורידים או תלייה (7%-8% בכל אמצעי), בליעת חומרי חיטוי וחומרים אחרים, קפיצה, שריפה ונשק (1%-5% בכל אמצעי).

לסיכום, למרות שאין הבדל בשיעור המנסים להתאבד באמצעות תרופות בניסיון ראשון או שני, שיעורי ההתאבדות באמצעותם בניסיונות נשנים גבוה פי ארבע וחצי בהשוואה לניסיונות חד-פעמיים. לעומת זאת, בניסיונות חד-פעמיים קיימים שיעורי התאבדות גבוהים באמצעות נשק, תלייה ושריפה. בדיון במימצאים אלה ניתנת התייחסות לחשיבות שיש לתת להיבטים של הנגישות והזמינות לאמצעים שונים להתאבדות במדיניות ציבורית של מניעת התאבדות באוכלוסייה, תוך התמקדות על נשק ותרופות כאמצעים שעליהם ניתן לפקח טוב יותר.

איתן אוריאל¹, ולדימיר ציסטיק¹, אילן בלט², נחום מרגולין², מירי נויפלד¹

¹היח' לכיפיון (אפילפסיה) והמח' לנירולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, ²המח' לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

לווטירצטם (קפרא) היא תרופה נוגדת-כיפיון מהדור החדש, המאושרת כתוסף לטיפול בחולי כיפיון (אפילפסיה) עם התקפים חלקיים. מנגנון הפעולה של התרופה עדיין איננו ידוע במדויק.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה להעריך את היעילות והסבילות של קפרא כטיפול בחולים מבוגרים עם כיפיון עמיד לטיפול. במחקר הרטרוספקטיבי הנוכחי נסקרו תיקים רפואיים של 49 חולי כיפיון, מבוגרים מגיל 16 שנה, או הלוקים בהתקפים חלקיים, עם וללא הכללה משנית, בהתקפים כלליים שהיו עמידים לטיפול המקובל,  והחלו טיפול בלווטירצטם כתוסף לטיפול הקיים בשני מרכזים רפואיים שלישוניים. עשרים-ושבעה מתוך הנבדקים היו גברים והגיל הממוצע היה 13+35.4 שנה. משך המחלה הממוצע עמד על 11 ±21 שנה ותדירות ההתקפים הממוצעת עמדה על 30 +31 התקפים לחודש. החולים טופלו ב-2.6 תרופות בממוצע בעת התחלת הטיפול בלווטירצטם. משך הטיפול בלווטירצטם עמד על 9.7+ 12.6 חודשים, במינון ממוצע של 743.7+ 1,964 מ"ג ביום.

הטיפול בלווטירצטם הפסיק לחלוטין את ההתקפים ב-10% מהחולים והפחית את תדירות ההתקפים בלמעלה מ- 50% בקרב 25% נוספים. בקרב שמונה (16%) חולים נוספים ניצפתה ירידה קטנה מ-50% בתדירות ההתקפים. בעשרים (41%) חולים לא חל שינוי בתדירות ההתקפים, וב-4 (8%) חולים ניצפתה החמרה במצב. לא ניצפו השפעות-לוואי משמעותיות. השפעת-הלוואי השכיחה הייתה ישנוניות, שדווחה בקרב 10% מהחולים.  לסיכום, מתוצאות המחקר הנוכחי ומסקירת עבודות קודמות עולה, כי טיפול בלווטירצטם כתוסף הוא יעיל ונסבל היטב בקרב חולי כיפיון עם התקפים חלקיים וכלליים העמידים לטיפול.

דוד לבל¹, יאיר גורצק¹, מאיר ניסקה³, טיבריו כץ¹, דן עטר¹, יורם עציון²

¹המח' לכירורגיה אורתופדית, ²מח' פנימית ה', בית-החולים האוניברסיטאי סורוקה, ³המח' לכירורגיה אורתופדית, בית-החולים מאיר, כפר-סבא

כיב כרוני בגף תחתון הוא סיבוך נפוץ בקרב חולי סוכרת. להיווצרות הכיב אחראיים מספר גורמים החוברים יחדיו, ביניהם מתח חמצן נמוך בסביבת הכיב כתוצאה מאספקת דם לקויה. טיפול בחמצן בלחץ גבוה (חמצן היפרברי) נועד להעלות את מתח החמצן בסביבת הכיב על-ידי העלאת רמת החמצן המומס בדם. בעוד שלטיפולים המקובלים בכיב שמסוכרת הוכח צידוק מדעי, הרי שהסיבות לטיפול בחמצן היפרברי התבססו בעיקר על היגיון פיזיולוגי ומעט על ידע מדעי מוצק. בשנים האחרונות החלו להתפרסם תוצאות של עבודות התומכות בשיטת טיפול זו לריפוי כיבים בקרב חולי סוכרת.

בסקירה זו מסוכמות תוצאות העבודות שבהן ניתן טיפול בחמצן היפרברי כטיפול לכיב שמסוכרת. מתוך עשרות פירסומים בספרות המדעית מצאנו חמש עבודות מדעיות שבהן נשמרו עקרונות מדעיים מקובלים. למרות פגמים מתודולוגיים בחלק מהעבודות ואוכלוסיית מחקר קטנה בגודלה שאיפיינה את כל העבודות, ניתן להצביע על מגמה בכל הקשור לטיפול בחמצן היפרברי בכיבים כרוניים בקרב חולי סוכרת.

לסיכום, קיים בסיס להנחה שטיפול בחמצן היפרברי מפחית את הצורך בקטיעת גפיים בקרב חולי סוכרת עם כיבים כרוניים בגפיים התחתונים. הטיפול בחמצן היפרברי מזרז ריפוי פצע כרוני. כיום קיים מיעוט עבודות המאששות מסקנות אלו. נדרש מחקר איכותי על אוכלוסיית חולים גדולה יותר על-מנת לגבש מסקנות ברורות בדבר עלויות הטיפול וההשפעה על קצב ריפוי הפצע.

אריה גורדין, דימטרי אוסטרובסקי, אבירם נצר, יהושע דנינו ואבישי גולץ

מחלקת אא"ג, ניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם והפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

שברים של גתות המצח (Frontal sinus fractures) נצפים בשכיחות ניכרת במרכזי טראומה. השברים הללו שכיחים בגברים צעירים וקורים לרוב בעקבות פגיעות תאוטה, כמו בתאונות דרכים.

גתות המצח נמצאים בשכנות הקרובה לאיברים חיוניים דוגמת המוח והעיניים. עקב כך קיים סיכון לפגיעה באיברים אלה בעת היווצרות השבר, ולכן נודעת חשיבות רבה באיבחון חולים אלה ובמתן טיפול ראוי להם.

המטרות במחקר הנוכחי היו לסקור את אוכלוסיית החולים שאובחנו עם שברים של גתות המצח, וכן לבדוק את הגישות הטיפוליות, יעילותן והסיבוכים שניצפו בעקבות הטיפול.

במחקר רטרוספקטיבי זה נכללו חולים אשר אובחנו עם שברים של גת המצח בין השנים 1998-2002 בקריה הרפואית רמב"ם ונותחו במחלקת אא"ג. נאספו הנתונים הדמוגרפיים של החולים, נסיבות הפגיעה, סוג הטיפול שניתן ותיזמונו, הסיבוכים לאחר הניתוח ומידת שביעות-הרצון של החולים. נערך מעקב של שנתיים לפחות במיסגרת מירפאתית.

בין השנים 1998-2002 נותחו 47 חולים במחלקת אא"ג עקב שברים בגת המצח. שלושים ושמונה מהם היו במעקב שנתיים לפחות, והם מהווים את אוכלוסיית המחקר. שבעים אחוזים (70%) מהחולים לקו בשברים של הדופן הקדמי והאחורי של הגת, 30% הנותרים אובחנו עם שבר בדופן קדמי בלבד. פגיעות נוספות בעצמות הפנים קרו ב- 47% מהחולים, ופגיעות תוך-מוחיות – ב-39%. מחצית מהחולים נותחו ב-24 שעות הראשונות. לא הייתה תמותה באוכלוסיית המחקר. חולה אחד (2.5%) פיתח סיבוך משמעותי (דלקת עוצבות המוח). כ-15% מהחולים לקו בסיבוכים קלים אשר כללו היעדר תחושה במצח וכאבי-ראש. רוב דליפות נוזל-השידרה שניצפו לפני הניתוח נעצרו לאחריו.

לסיכום, שברים של גת המצח שכיחים יחסית במרכזי טראומה גדולים. נדרשים חשד קליני, בדיקה קפדנית וביצוע בדיקות דימות כדי לקבוע אבחנה מדויקת. אי-מתן טיפול יכול להוביל לזיהומים תוך-מוחיים קשים. ניתוח מניב תוצאות משביעות-רצון ברוב המטופלים וללא סיבוכים משמעותיים.