תוצאת חיפוש

פיראס רינאוי¹, שי אשכנזי², מיכאל וילשנסקי³, אלי סומך⁴ , רענן שמיר⁵

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, והיחידה לגסטרואנטרולוגיה ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²מחלקת ילדים א' והיחידה למחלות זיהומיות, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³היחידה לגסטרואנטרולוגיה ילדים, מרכז רפואי הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים,  ⁴היחידה למחלות זיהומיות בילדים וחטיבת הילדים, מרכז רפואי וולפסון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁵המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*ההנחיות אומצו על ידי החוג למחלות זיהומיות בילדים, האיגוד לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים והאיגוד לרפואת ילדים בישראל

רקע ומטרות: מרבית הילדים לוקים עד גיל שלוש שנים באירוע אחד לפחות של גסטרואנטריטיס חדה (Acute gastroenteritis). אף כי הרוב המכריע של דלקות המעי החדות בילדים מתבטא בצורה קלה בלבד ולא נדרש טיפול במסגרת אשפוז, מחלות אלו מהוות עדיין סיבה לא נדירה בישראל לאשפוזים. המטרה במסמך הנוכחי היא לעדכן את ההנחיות אשר פורסמו בשנת 2010 בנוגע לאבחון וטיפול בגסטרואנטריטיס חדה בילדים בישראל.

שיטות: עדכון זה מתבסס על ההנחיות המעודכנות שפורסמו בשנת 2014 על ידי על ידי האיגוד האירופאי לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים (ESPGHAN) והאיגוד האירופאי למחלות זיהומיות בילדים (ESPID). הנחיות אלו הותאמו למציאות ולאפידמיולוגיה בישראל, לנוכח מחקרים שהתווספו בנושא בשנים האחרונות. תוצאות: המימצאים בספרות מראים כי איבוד משקל, זמן החזר נימיתי (קפילרי) מוארך, טורגור עור ירוד, מיעוט בהטלת שתן ונשימה בלתי תקינה הם הסימנים הקליניים בעלי ערך הניבוי הטוב ביותר לאבחון ציחיון (דהידרציה). ברוב במכריע של החולים אין צורך בביצוע בדיקות דם לאלקטרוליטים, תפקודי כליה, תרבית דם או תרבית צואה. טיפול הבחירה הוא החזר נוזלים (Rehydration) פומית באמצעות מתן תמיסות בעלי אוסמולריות מופחתת (ORS, oral rehydration solution). אין צורך בהפסקת הנקה או תזונה אחרת, ויש לרוב להמשיך בתזונה הרגילה תוך 6-4 שעות ממתן החזר נוזלים. היות שהמחלה חולפת מעצמה תוך ימים ספורים, לרוב אין צורך במתן טיפול בתרופות נגד השלשול או ההקאה. במרבית אירועי הגסטרואינטריטיס החדה טיפול אנטיביוטי אינו מומלץ, אך יש לשקול מתן אנטיביוטיקה אם מתעורר חשד גבוה לשיגלוזיס ובמספר מצבים רפואיים נבחרים נוספים. על פי ההמלצות בישראל, כמו במדינות נוספות, יש לחסן את הפעוטות נגד נגיף הרוטה.

מסקנות: יישום המסקנות שעלו במחקרים במסגרת העבודה הקלינית, יסייע באבחון ובטיפול מיטביים בגסטרואינטריטיס חדה באוכלוסיית הילדים בישראל.

כרמיל עזרן¹, אריק דהן²

¹רוקחות קלינית, הרצלייה מדיקל סנטר, ²המחלקה לפרמקולוגיה קלינית, בית הספר לרוקחות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

ניתוח בריאטרי הוא הפיתרון היעיל ביותר הידוע היום לטיפול בהשמנת יתר חולנית. השינויים באנטומיה של מערכת העיכול לאחר הניתוח עשויים להוביל לשינויים פרמקוקינטיים משמעותיים בספיגת תרופות, אולם עקב היעדר מידע בספרות המקצועית ופערים ברמת המודעות לנושא מצד הצוות המטפל, עלולים מטופלים להשתחרר לבתיהם לאחר ניתוח בריאטרי ללא כל הוראות מיוחדות הנוגעות לטיפול בתרופות שהם נוטלים. במאמר זה, מטרותינו הן להציג את המנגנונים דרכם הניתוחים הבריאטריים השונים עשויים להשפיע על ספיגת תרופות הנלקחות דרך הפה, לסקור את המידע המדווח בספרות עד כה, ולסיכום, לרכז את ההמלצות לטיפול בתרופות לאחר ניתוח בריאטרי. נכון להיום, ועד שמחקרים נוספים עם חוזק מדעי יתפרסמו בנושא, ישנה חשיבות משמעותית למעקב וניטור צמוד של מטופלים לסימני יעילות ורעילות של תרופות ושינוי תרופות בהתאם, הן בתקופה המיידית לאחר הניתוח והן בתקופה הרחוקה יותר.

שרון ברק^1,2, ישעיהו הוצלר^3,4, גל דובנוב-רז^1,5

¹בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, ³המכללה לחינוך גופני ולספורט על שם זינמן במכון וינגיט, ⁴אילן – מרכז הספורט לנכים, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

סקירה זו נועדה לדווח על השפעותיה של פעילות גופנית בקרב אנשים לאחר אירוע מוח, וניתנות המלצות בהקשר זה. בנוסף, נסקרים במאמר זה גורמים המעודדים או המהווים חסם לביצוע פעילות גופנית. תפקוד גופני, כבסיס לביצוען של פעילויות גופניות בחיי יומיום, הוא אחת ממטרות השיקום המרכזיות לאחר אירוע מוח. לפני תחילתה של תוכנית לאימון גופני, יש לקחת אנמנזה רפואית ולבצע בדיקה גופנית, במטרה לזהות בעיות רפואיות אשר עלולות להשפיע על האימון. לאימון סיבולת לב-ריאה באוכלוסייה זו יש השפעה חיובית על יכולת ההליכה ועל הפחתת גורמי סיכון הקשורים בהיארעות של אירוע מוח נוסף. אימון כוח אף הוא בטוח ויעיל למתאמן, אולם אינו משפר את תפקודי ההליכה. אימון עצב-שריר באוכלוסייה זו אף הוא יכול לשפר את איכות ההליכה.

במחקרים השונים קיימת שונות גדולה במשך האימון ובתדירותו. יחד עם זאת, המלצות לפעילות גופנית לאחר אירוע מוח כוללות ביצוע אימוני סיבולת לב-ריאה 5-3 פעמים בשבוע. בשלב החד, על תפיסת המאמץ הסובייקטיבית להיות "קלה יחסית" (שווה או קטנה מ-11 בסולם בורג הנע בטווח 20-6). בשלבים מתקדמים יותר ניתן לעבוד בתפיסת מאמץ סובייקטיבית גבוהה יותר ("קשה במקצת" 11-14 בסולם בורג) וב-80%-55% מהדופק המרבי. אימוני כוח יש לבצע 3-2 פעמים בשבוע, 3-1 מחזורים של 15-10 חזרות. יש לבצע גם תרגילי גמישות ואימון עצב-שריר 3-2 פעמים בשבוע. על מנת לעודד אנשים לאחר אירוע מוח להיות פעילים גופנית, יש לשים דגש על מתן תמיכה חברתית (מהמשפחה ומאנשי מקצוע) ולתת ייעוץ בנוגע לפעילות הגופנית המתאימה למטופל. גורמים המהווים חסם לפעילות גופנית כוללים גורמים אישיים (לדוגמא, דיכאון וחוסר ידע בנוגע למרכזי כושר גופני מתאימים באזור) וסביבתיים (לדוגמא, מחסור באמצעי תחבורה ועלות).

שרון ברק^1,2, ישעיהו הוצלר^3,4, גל דובנוב-רז^1,5, ענת אחירון ^5,6

¹בית החולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, ³המכללה לחינוך גופני ולספורט על שם זינמן במכון וינגיט, ⁴אילן – מרכז הספורט לנכים,  ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁶המרכז לטרשת נפוצה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

בסקירה זו, אנו מדווחים על השפעותיה של פעילות גופנית בקרב חולי טרשת נפוצה, ומביאים המלצות בהקשר זה. בנוסף, נסקרים במאמר זה גורמים המעודדים או המהווים חסם לביצוע פעילות גופנית. אחת המטרות העיקריות של שיקום אנשים הלוקים בטרשת נפוצה היא העלאת רמת פעילותם ועצמאותם על רקע של נכות נירולוגית מתקדמת. אימון גופני מהווה מרכיב מרכזי בתהליך השיקום, אך השימוש בו בקרב חולי טרשת נפוצה היה נתון במחלוקת במשך שנים רבות. קיימת עדות מובהקת כיום לכך שלאימון סבולת לב-ריאה בקרב אוכלוסייה זו יש השפעה חיובית על הכושר הגופני, מהירות הליכה, מידת המגבלה הגופנית, עייפות, דיכאון וקוגניציה. לעומת זאת, בשונה מאימוני סיבולת לב-ריאה, מספר המחקרים שנבדקה בהם השפעת אימון כוח על אוכלוסייה זו מוגבל, למרות שידועה השפעתו החיובית עליהם. בנוסף, לא פורסמו בספרות דיווחים על השפעות לוואי של פעילות גופנית. במחקרים שונים קיימת שונות גדולה מבחינת משך האימון (בין 4-3 חודשים) ותדירות האימון (אימון יומיומי ועד שלוש פעמים בשבוע), כשעצימות האימון לרוב לא תוארה באופן מפורט. יחד עם זאת, המלצות לפעילות גופנית באוכלוסייה זו כוללות ביצוע אימוני סיבולת לב-ריאה לפחות 3-2 פעמים בשבוע בעצימות של 80%-60% מהדופק המרבי, אימוני כוח 3-2 פעמים בשבוע, 3-1 סטים של 15-8 חזרות, תרגילי גמישות בטווח תנועה גדול, ואימון שיווי משקל וניידות. אין זה מספק לידע את האנשים עם טרשת נפוצה על יתרונות הפעילות הגופנית, אלא לעודדם ליטול חלק בפועל בתוכניות אימון גופנית. עם זאת, יש לשים דגש על מידת המאמץ הנדרש מהמשתתף, זמינות מתקני הכושר והעלאת תחושת המסוגלות לביצוע פעילות גופנית.

אילנה יוגב

מושב כפר אחים

אמי היקרה, מלכה גנץ, מרגיט (מאצה) לבית וייס – כשם נעוריה, הייתה בת 17 שנים כששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן בתאריך 15 באפריל 1945, לאחר שנשבתה בו מספר חודשים. היא הגיעה בקושי לרגע השחרור כשהיא שוקלת 28 קילוגרם, צועדת על שתי רגליה שבקושי נשאו אותה ולא מאמינה שאכן התגשמו חלומותיה לשרוד. על טווח רחוק יותר לא יכלה אפילו לחלום.

יצחק בז'זינסקי סיני^1*, יותם ליאור², נעה בז'זינסקי סיני¹, מרקו הררי³, עידית פ' ליברטי^4,1

¹הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, ²המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ³מרכז רפואי DMZ, מלון לוט, ים המלח, ⁴מחלקה פנימית ה' ומירפאת סוכרת, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

*המחבר הראשון הוא סטודנט לרפואה.

הקדמה: טבילת הגוף עד לגובה הצוואר במים רגילים או מינראליים גורמת לשינויים פיזיולוגיים משמעותיים וייחודיים ברוב מערכות הגוף. במחקר מקדמי שנערך נמצא, כי חלה ירידה משמעותית ברמות הסוכר בדמם של חולי סוכרת לאחר טבילה במי ים המלח לעומת הירידה ברמות הסוכר לאחר טבילה במי בריכה רגילים.

מטרה: בדיקת ההשפעה של טבילה במי ים המלח למשך חמישה ימים על איזון מיידי ולאורך זמן של רמות הסוכר בחולים עם סוכרת סוג 2.

שיטות מחקר: 34 חולי סוכרת מסוג 2 סווגו לשתי קבוצות – קבוצה שטבלה בבריכה מקורה של מי ים המלח, המחוממת ל-35 מ"צ וקבוצה שטבלה במים רגילים של בריכת שחייה, המחוממים אף הם ל-35 מ"צ. בכל יום נעשו שתי טבילות, שעתיים לאחר ארוחת הבוקר ולפני ארוחת הערב, שתיהן למשך 20 דקות. במהלך ימי המחקר בוצעו שבע בדיקות סוכר נימי: צום, לפני ומיד אחרי כל טבילה, לפני ארוחת הצהריים ולפני השינה.

לפני תחילת המחקר נמדדה רמת ההמוגלובין המסוכררHbA1C) ) של הנבדקים ובוצעה בדיקה נשנית במהלך 12 שבועות לאחר סיום השהות במחקר.

תוצאות: רמות הסוכר מיד לאחר הטבילה הן במי ים המלח והן במים הרגילים היו נמוכות משמעותית לעומת רמות הסוכר טרם הטבילה (p<0.001). לא היה הבדל משמעותי בין טבילה במים רגילים או במי ים המלח.

נצפתה ירידה ברמות הסוכר בצום רק בקבוצה שטבלה במי ים המלח לעומת הקבוצה שטבלה במים רגילים (6.83±5.68 מ"ג/ד"ל לעומת 4.37±1.79), הבדל שהיה קרוב למשמעות סטטיסטית (0.07p=). לא נמצאו שינויים ב-HbA1C לאורך זמן.

מסקנות: טבילה במשך 20 דקות במים (מי ים המלח ומים רגילים) בטמפרטורה של 35 מ"צ גרמה לירידה מיידית של סוכר בנבדקים חולי סוכרת סוג 2.

שראל הלחמי

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

אפידידימואורכיטיס היא דלקת של הגונדה העשויה להופיע בזכרים בכל גיל. בתינוקות ומבוגרים קיימת שכיחות מוגברת של דלקת מחיידקים בשל מומים מלידה והפרעות השתנה על רקע הגדלת הערמונית, בהתאמה. במתבגרים עשויה דלקת זו להיגרם עקב מחוללים המועברים ביחסי מין. אפידידימואורכיטיס שכיחה גם בילדים מתחת לגיל ההתבגרות. עם זאת, האטיולוגיות להתפתחות הדלקת אינן ברורות דיין, וכך גם ניהול פרשות החולים והמעקב. במאמר זה נסקרים המצבים השונים הגורמים לאפידידימואורכיטיס בילדים מתחת לגיל ההתבגרות, נדון הצורך לבצע בדיקות דימות ואילו בדיקות מומלצות, ומובאים אופי הטיפול והמעקב המומלצים.

מירית הרשמן-סרפוב, ישראל פוטסמן

היחידה למחלות זיהומיות ומירפאת המטיילים, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

בעשורים האחרונים, אנו צופים בריבוי ניכר של תרופות ומצבים רפואיים הגורמים לדיכוי חיסוני, החושף את החולים הללו למחלות זיהומיות קשות. חלק מהמחלות הללו ניתנות למניעה במתן חיסונים. למרות זאת מתעוררות מספר בעיות: (1) מקצת החיסונים הם מסוג חי-מוחלש, העלול להיות מסוכן למדוכאי חיסון, (2) רצוי שהחיסון יינתן טרם השראת הדיכוי החיסוני, (3) חיסון מומת עלול שלא ליצור חסינות לנוכח הדיכוי החיסוני, (4) האם יש צורך, והאם ניתן לחסן את בני המשפחה? (5) האם הצוות הרפואי מעודכן לגבי מתן חיסונים לחולים מדוכאי חיסון? (6) כיצד להתייחס למטייל מדוכא חיסון הנוסע לארץ טרופית? התשובות לשאלות הללו אינן פשוטות, ולעיתים הידע שבידינו מוגבל בהיעדר מחקרים על מדוכאי חיסון.

הסקירה הנוכחית נועדה לסכם את הידוע בשנת 2014 בנוגע לחיסונים העומדים לרשותנו, ההוריות למתן חיסונים והסיבוכים האפשריים באוכלוסיית מדוכאי החיסון.

בצלאל פרל

מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

אישה בת 54 שנים פנתה לחדר המיון עקב כאב במרכז בית החזה שהופיע לסירוגין משעות הבוקר, ללא קשר לחולי או פעולה כלשהי, ללא אופי מובהק של תעוקה וללא מימצא גופני חריג. בתרשים האק"ג לא הודגמו  שינויים פתולוגיים ובדיקות הדם, כולל טרופונין, פורשו כתקינות. בשעה 18:00  נשלחה בדיקת טרופונין נוספת, גם היא תקינה. הכאב חלף. הומלץ לאישה להישאר למעקב בבית החולים כדי להחליט על צורך בבדיקות נוספות. המטופלת חשה בטוב ולא הייתה מעוניינת להישאר ללון בבית החולים. באחריות ובצלילות, היא דיווחה לרופא המטפל כי היא מבינה את המלצתו, אך מעדיפה להשתחרר לביתה. היא הבטיחה שאם לא תרגיש טוב, תחזור לחדר המיון.

רונית קונפינו-כהן^1,3, יוסף מקורי^{2, 3}

¹היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, המרכז לחקר מחלות תאי פיטום על שם הרברט, ²מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תלאביב

תסמונת השפעול של תאי פיטום היא מחלה שאמות המידה (הקריטריונים) לאבחונה הוגדרו לאחרונה. התסמונת מאופיינת בהסתמנויות הדומות לתגובות אלרגיות או מסטוציטוזיס, אולם הביולוגיה של תאי הפיטום שונה מהידוע במצבים אלה. מדווח במאמרנו על סידרת חולים עם אבחנה זו, יחד עם אפיוני המחלה, הבירור שנערך, אמות המידה לאבחנה והטיפול שנקבע.

¹תשת"פ – תסמונת השפעול של תאי פיטום.

יובל טל¹, אלון הרשקו^2,3, ארנון ברוידס⁴, אילן אשר⁵ , טלי שטאובר², רונית כהן-קונפינו^2,3, ננסי אגמון-לוין⁶*

¹היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים, ²היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב יפו, ⁴המירפאה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית בילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון,  באר שבע, ⁵היחידה לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, מרכז רפואי קפלן, רחובות,  ⁶מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות,  מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

*המלצות אלה נוסחו על ידי ועדת התרופות של האיגוד לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית, ואושרו לפרסום לאחר סקירה של חמישה מבכירי האיגוד לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית:

פרופ' אילן דלאל, המרכז הרפואי וולפסון, חולון.

פרופ' מאיר שליט, המרכז הרפואי הדסה עין כרם, ירושלים.

פרופ' שמואל קיויתי, המרכז הרפואי סורסקי, תל אביב.

ד"ר שי כהן, המרכז הרפואי כרמל, חיפה.

פרופ' אהרון קסל, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה.

רגישויות יתר מהוות חלק קטן מכלל התגובות הבלתי רצויות לתרופות. תגובות אלו הן בלתי צפויות והן תוצאה של שפעול מערכת החיסון. משפחת התרופות נוגדות הדלקת שאינן סטרואידים היא אחד הגורמים השכיחים ביותר לתגובות רגישות יתר שכאלה. כיום ניתן להעריך ולקבוע עבור מרבית המטופלים האם הם לוקים ברגישות לתרופה מסוימת, והאם יוכל המטופל ליטול תרופה החשודה כגורמת לתגובה ו/או תרופות הדומות לה באופן מבני. אבחון רגישות לתרופות בכלל ולתרופות ממשפחת נוגדי הדלקת שאינם סטרואידים בפרט מחייב הערכה קלינית וביצוע תבחינים סגוליים ו/או תבחיני תגר במירפאה לאלרגיה. אבחון זה מפחית מחד גיסא את הסיכון לתגובות מסכנות חיים בחשיפה נשנית, ומאפשר מאידך גיסא לעיתים קרובות טיפול בתרופות נחוצות אלו גם בחולים שהגיבו לתרופה מאותה משפחה.

תגובות רגישות יתר לנוגדי דלקת שאינם סטרואידים עלולות להיות מיידיות או מאוחרות. התגובות המיידיות מסווגות לשני תת סוגים הנבדלים האחד מהשני במנגנון פעולתם. קרי, תגובות מיידיות המתווכות על ידי  IgE הן התגובות האלרגיות ה"אמיתיות" ותגובות מיידיות הנגרמות כתוצאה מעיכוב האנזים ציקלואוקסיגנאזה 1. תגובות הקשורות בעיכוב האנזים אינן סגוליות לתרופה אחת או למבנה כימי אחד והן לרוב צולבות לקבוצה רחבה יותר של תרכובות. האבחנה הקלינית בין שתי התגובות המיידיות היא קשה ונגזרת מהאנמנזה הרפואית של החולה, התגובה לתרופות אחרות מאותה המשפחה, אופי התגובה ועוד. מגוון התסמינים המאפיין תגובות מיידיות לנוגדי דלקת שאינם סטרואידיים רחב וכולל: נזלת, גנחת הסימפונות (אסתמה), חרלת (אורטיקריה) חדשה, או החמרה של תפרחת כרונית, אנאפילקסיס ומוות. תגובות רגישות יתר מאוחרות מופיעות לרוב לאחר 24 שעות ולעיתים גם לאחר ימים רבים של טיפול בתרופות, ואף עלולות להיות חמורות ומסכנות חיים. בנייר עמדה זה, מוגשות המלצות האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית לאבחון וטיפול בחולים החשודים כלוקים ברגישות יתר לנוגדי דלקת שאינם סטרואידים.

רון מור^1,2, יזהר בן שלמה^2,3

¹המכללה לחינוך, אהלו, קצרין, ²המכללה האקדמית, צפת, ³בית החולים על שם ברוך פדה, פוריה

הסקירה מוקדשת לזכרו של טוראי דביר מור, רוכב אופניים מצטיין ולוחם שלדג.

פעילות גופנית במהלך ההריון ידועה כבעלת השפעה חיובית הן על האם והן על העובר, כל עוד אין הוריות נגד הנובעות מחולי סגולי (ספציפי) של האישה. פעילות גופנית מזוהה עם ירידה בהיארעות מחלות שונות הקשורות להריון עצמו, ועם הגברת היכולת הגופנית והנפשית. השפעתה החיובית נמצאה גם בקרב הילודים שאימותיהם המשיכו את הפעילות הגופנית במהלך ההריון. אולם עוצמת המאמץ המומלץ ומשכו, ובעיקר פעילות כנגד התנגדות, לא קיבלו עדיין תשומת לב ראויה וחשיפה מספקת.

אנו סוקרים במאמרנו הנוכחי את המימצאים המובילים בתחום ומספקים המלצות לתכנון הפעילות לאורם.

שרון ברק^1,2, ישעיהו הוצלר ^3,4, גל דובנוב-רז¹

¹בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²המכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, באר שבע, ³המכללה לחינוך גופני ולספורט על שם זינמן במכון וינגייט, ⁴אילן - מרכז הספורט לנכים

מטרת הטיפול באנשים עם שיתוק מוחין היא לשפר את התפקוד והעצמאות. פעילות גופנית מהווה חלק בלתי נפרד מהטיפול באוכלוסייה זו. לכן, המטרה במאמר זה היא לדווח על השפעותיה של פעילות גופנית על אנשים עם שיתוק מוחין ולתת המלצות בהקשר זה. בנוסף נסקרים במאמר זה הגורמים המעודדים ביצוע פעילות גופנית באוכלוסייה זו. הידע העובדתי בנושא פעילות גופנית בקרב אנשים עם שיתוק מוחין מבוסס בעיקר על מחקרים שבוצעו בקרב ילדים ומתבגרים. תוכנית פעילות גופנית כוללת לרוב אימון כוח, סיבולת לב-ריאה וגמישות. אימון כוח המיועד לאנשים עם שיתוק מוחין אינו גורם להרעה בעוויתיות, ואף עשוי להביא לשיפור בתפקודי היומיום ובכוח שריר. אימון סיבולת לב-ריאה הוא בעל חשיבות רבה עבור אנשים עם שיתוק מוחין, במיוחד לנוכח השכיחות הגבוהה של סיבולת לב-ריאה ירודה ובעיות לב באוכלוסייה זו. אולם קיים היקף מצומצם של מחקרים בנושא אימון סיבולת לב-ריאה בקרב אוכלוסיה זו. למרות הראיות הקיימות המצביעות על כך שאימון סיבולת לב-ריאה בקרב ילדים ובוגרים עשוי לשפר מדדים פיזיולוגיים, ההשפעה של שינויים אלו על רמות הפעילות וההשתתפות לא נחקרה דייה. תרגילי גמישות מיושמים באופן נרחב בקרב אנשים עם עוויתיות. עם זאת, המידע המועט בנושא השפעת גמישות על ילדים עם שיתוק מוחין מדגים, כי ההשפעה של אימון מתיחות בקרב אוכלוסייה זו אינה חד משמעית.

לסיכום, למרות החשיבות של פעילות גופנית בקרב אוכלוסייה זו, רמת הפעילות של אנשים עם שיתוק מוחין נמוכה. גישה חיובית של המטפלים כלפי ההשפעה המיטיבה של פעילות גופנית מהווה גורם מעודד לביצועה. מנגד, עלות התוכנית הטיפולית, מחסור בהסעות למקום הפעילות, חוסר ידע בנוגע למקומות בהם ניתן להתאמן ומחסור במכשירים מתאימים לאימון גופני בבית ובמרכזי הספורט, מהווים חסמים לביצוע פעילות גופנית בקרב אנשים עם שיתוק מוחין. 

זהר מור^1,2, גליה פינסקר¹, חזי לוי³, אפרת חדד¹, חגי לוין⁴, איתמר גרוטו,^{5, 6} 

¹המחלקה לשחפת ואיידס, שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ²לשכת הבריאות הנפתית, רמלה, מחוז מרכז, משרד הבריאות, ³מינהל רפואה, משרד הבריאות, ⁴בית הספר לבריאות הציבור ע"ש בראון, האוניברסיטה העברית-הדסה, ירושלים, ⁵שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ⁶המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה: בדיקת HIV לנשים הרות שהן או שבני זוגן מקבוצת סיכון להידבקות בנגיף, מומלצת בישראל החל משנת 1998. ההמלצה נמסרת לנשים הרות בתכנון ההריון ובניטורו. נשים הרות נשאיות הנגיף שאינן אזרחיות ישראל, מטופלות במימון משרד הבריאות ממועד גילוי הנגיף ועד שישה חודשים לאחר הלידה. במאמר הנוכחי, אנו מדווחים על האפידמיולוגיה של העברה אנכית של הנגיף בישראל, ונדונים המהלכים הנחוצים למניעת הדבקות נוספות.

שיטות מחקר: מעקב רטרוספקטיבי אחר נשים הרות עם HIV שילדו בישראל בשנים 2010-1985 ויילודיהן. מקור המידע הוא רשם האיידס הלאומי במשרד הבריאות.

תוצאות: במהלך 25 שנות הדיווח נודע על 204 ילדים החיים בישראל אשר נדבקו בנגיף מאימותיהם. מתוכם, 87 (%42.4) נולדו בישראל ל-83 נשים הרות, ושאר הילדים נולדו בחו"ל. מתוך 87 הילדים שנולדו בישראל, 35 (40.2%) מהם נולדו ל-33 נשים שלא ידעו על נשאותן טרם הלידה (31 אזרחיות ושתיים שאינן אזרחיות). מתוכן, 22 (66.7%) הגיעו ממדינה אנדמית למחלה, שמונה (24.3%) נדבקו בנגיף במגע הטרוסקסואלי, אחת (3%) נדבקה משימוש בסמים בהזרקה, אחת (3%) מבן זוגה שהשתמש בסמים בהזרקה, ואישה נוספת (3%) נדבקה מבן זוגה שטופל במוצר מזוהם בנגיף. בשנים 2002-2011 טופלו 54 נשים הרות שאינן אזרחיות עם HIV במימון משרד הבריאות בטרם לידתן, ולא אובחנה העברה אנכית באף מקרה.

מסקנות: מרבית הילדים שנדבקו אנכית ב-HIV וחיים בישראל נולדו מחוץ למדינה, טרם הגעת האם לארץ, או שנולדו בישראל לאימהות שהיו מודעות לדבר נשאותן לפני הלידה. מבין מקרי ההעברה האנכית שאירעו בישראל לאימהות שלא ידעו על נשאותן, מרביתם אירעו לאימהות הנמנות על אחת מקבוצות הסיכון המפורטות בנהלי משרד הבריאות. יש לעודד נשים אלה להיבדק ל-HIV במהלך ההריון, וכן, להמשיך בסקירה ברירנית ובניטור הנגיף, תוך בחינה תקופתית של התאמת ההמלצות למגמות האפידמיולוגיות העדכניות.