תוצאת חיפוש

אקרדיטציה היא תהליך שבסופו מקנה גוף הסמכה רפואי לאומי הכרה פומבית על הישגים שניתן לעשות להם סטנדרטיזציה. תהליך האקרדיטציה מתרחש במדינות רבות בעולם והוא חלק חשוב מאיכות הטיפול. שיתוף הפעולה של אנשי הצוות חיוני להשלמת התהליך. על כן, שביעות רצונם מהתהליך ועמדותיהם כלפיו עשויות להשפיע על יישומו האפקטיבי בטווח הקצר והארוך. המטרה בסקירת ספרות זו היא לתאר את היתרונות והחסרונות של תהליך האקרדיטציה, ולהציג את ממצאי המחקרים הנוגעים לעמדות אנשי הצוות כלפי התהליך ולשביעות רצונם מהתהליך. הממצאים מראים שעמדות אנשי הצוות כלפי תהליך האקרדיטציה חשובות ליישומו. יש אנשי צוות המתייחסים לתהליך באופן חיובי ויש כאלה המתייחסים לתהליך באופן שלילי. יחס זה מעצב את שביעות הרצון של אנשי הצוות מהתהליך ואת עמדותיהם כלפיו בנקודות זמן שונות ובהיבטים שונים. לסיכום: אף שנמצאו עמדות מנוגדות של אנשי צוות לתהליך האקרדיטציה במחקרים שונים, נראה שעמדות הצוות כלפי התהליך הן לרוב חיוביות ושביעות רצונם מהתהליך גבוהה, אם כי לא ניתן לקבוע זאת באופן חד משמעי. לשם כך, דרושה חקירה מעמיקה יותר בנושא, בהתבסס על כלי מדידה בעלי תוקף ומהימנות גבוהים.

נורית ניראל¹, ברוך רוזן¹, אסף שרון¹, אורנה בלונדהיים², מיכאל שרף³, ארנון ד' כהן⁴

¹מרכז סמוקלר לחקר מדיניות הבריאות, מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²מרכז רפואי העמק, שירותי בריאות כללית, ³מרכז רפואי סורוקה, שירותי בריאות כללית, ⁴משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית

רקע: החל משנת 2005 מופעלת בשירותי בריאות כללית מערכת מידע מקוונת (אופק) משולבת בתי חולים-קהילה, המיועדת לייעל את הטיפול  ולשפר את איכותו.

מטרות: לבחון את שכיחות הצפייה במסכי אופק (מספר הכניסות למסכים), ואת השפעתו על מדדי איכות רפואיים וצריכת שירותים רפואיים.

שיטה: בחינת שכיחות הצפייה במסכי אופק באמצעות מעקב אחר נתוני ה-Track-log של המערכת, בחינת השינוי במדדי איכות רפואיים וצריכת שירותים רפואיים על-ידי השוואה 'לפני'-'אחרי' בין קבוצות ניסוי לבקרה.

תוצאות: שכיחות הצפייה במרפאות הקהילה באופק עלתה במאות אחוזים בין השנים 2006-2005, והמשיך לעלות בשנים 2007 ו-2008 בשיעורים נמוכים יותר. במרפאות באגני אשפוז של בתי חולים עם אופק, שמיישמות את אופק באופן נרחב, הפחיתה מערכת אופק בדיקות דימות, ובדומה, אך במידה פחותה, בדיקות מעבדה, ושיפרה מספר מדדי איכות. ההשוואה בין כל מרפאות הניסוי והבקרה באגני האשפוז של בתי-החולים שיש בהם מערכת אופק, ובקרב כל מרפאות המחקר, העלתה השפעה פחותה. בבתי-החולים עלתה הצפייה באופק בעשרות אחוזים מדי שנה. במחלקות הפנימיות חלה ירידה מובהקת בבדיקות המעבדה ובשלוש בדיקות טומוגרפיה מחשבית (CT) בקבוצת הניסוי (מאושפזים חברי כללית) בהשוואה לבקרה (מאושפזים אחרים). בנוסף, במחלקות פנימיות עם שיעור צפייה רב באופק, נמצאה ירידה מובהקת חזקה יותר בבדיקות הטומוגרפיה המחשבית ובבדיקות דימות נוספת, וירידה מובהקת במספר הממוצע של אשפוזי יום ללא לינה בקרב קבוצת הניסוי לעומת השינוי בקבוצת הבקרה. במחלקות כירורגיה כללית לא נמצאו שינויים אלה.

מסקנות: אופק משפיע על חלק ממדדי התוצאה שבדקנו. הוא משפיע באופן שונה במרפאות הקהילה ובמחלקות בתי החולים, כאשר ההשפעה בקהילה ברורה יותר.

סיכום: המחקר תורם להערכה עד כמה הושגו המטרות אשר לשמן יושם אופק. בנוסף, המחקר תורם לפיתוח מדדים לבחינת ההשפעה של מערכות כגון זו, אשר עשויים לסייע בהערכת מגוון רחב של מערכות מידע רפואי ממוחשבות.

יצהל ברנר

רפואה גריאטרית, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, האיגוד לרפואה גריאטרית, ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת-גן

בישראל חיים כ-100,000 בני-אדם שעברו את גיל השמונים. כל אדם מקבוצה זו פונה בממוצע אחת לשנתיים לחדר-המיון. כשפונה כזה מתאשפז, למעלה משליש מהאישפוזים בבתי-החולים הכלליים הם של בני שמונים שנה ויותר. המחלקות לרפואה גריאטרית בבתי-החולים הכלליים אינן מסוגלות לעמוד בהיקף זה. הקשישים עצמם מעונינים לקבל את השירות הרפואי ככל אזרח, במירפאות הקהילה ובבתי-החולים הכלליים, כמשתמע גם מחוק זכויות החולה.

פיקוח ובקרה על מוסדות רפואיים הם חלק מהגדרת תפקידיו של משרד הבריאות. הסמכות לפיקוח מעוגנת ב"פקודת בריאות העם 1940". על-מנת ליישם את הוראות החוק, מופעל משנת 2003 על-ידי האגף לרפואה כללית במשרד הבריאות, תהליך מובנה לבקרות ורישוי של בתי-חולים כלליים ומירפאות כירורגיות פרטיות החייבות ברישוי.

המטרות היו יישום פקודת בריאות העם ופיקוח על רמת הפעילות בבתי-חולים כללים ובמירפאות כירורגיות פרטיות. מישוב המוסדות שנבדקו למען שיפור איכות הטיפול. רגולציה (הסדרה) ושינוי פעילויות המוגדרות ברישיון והמלצות לחידוש רישיון.

קודם לקיום הבקרות, פותחו באגף רפואה כללית 20 כלי בקרה בנושאי פעילות שונים. במהלך הבקרה נבדק כל תחום במשך 4-5 שעות על-ידי מומחה מטעם משרד הבריאות, בליווי האחראי על התחום במוסד הנבדק. בהמשך הועבר דוח מסכם להנהלות המוסדות שנבדקו. בכל דוח נדרשה התייחסות אל המימצאים הטעונים שיפור. במקביל הועברה המלצה לחידוש רישיון אל ראש האגף לרישוי מוסדות ומכשירים רפואיים במשרד הבריאות. 

מיוני 2003 ועד יולי 2006 נערכו 91 בקרות מתוכננות ב-47 בתי-חולים כלליים, ציבוריים ופרטיים, וב-24 מירפאות כירורגיות פרטיות בישראל פעם אחת לפחות. רוב המוסדות שנבדקו נמצאו  עומדים בדרישות וראויים להמשך פעילות. בשני בתי-חולים פרטיים במרכז הארץ, שתיפקודם הוערך ברמה נמוכה, ניתנו רישיונות קצרי מועד, וצוות הבקרים שב לבקר בהם 4 פעמים במהלך השנתיים האחרונות. תוצאות הבקרה במירפאות הכירורגיות הפרטיות היו נמוכות יחסית לבתי-החולים הציבוריים. מבין המירפאות הכירורגיות הפרטיות, אחת נדרשה להפסיק פעולות בהרדמה כללית ואחת נסגרה.

לסיכום, תוצאות הבקרות שנערכו היו בעיקרן איכותניות ומראש נקבע שלא ידורגו בסולם ציונים. בעתיד, על-מנת לשפר את התהליך ולאפשר "השוואה" שוויונית בין המוסדות, נדרש סולם השוואתי אחיד שיסתמך על מדדים שפותחו במהלך המחזור הראשון של הבקרות. על המיניסטריון לקבוע מדדים אלה כנהלים מחייבים, שיהווו בעתיד כלי פיקוח מדויק ומוסכם. פירסום מימצאים השוואתיים על-פי המדדים שייקבעו ייצר תנופה נוספת לשיפור איכות השירות והטיפול הרפואי בישראל.
 

נורית ניראל¹, שלמה בירקנפלד², אבי ישראלי³

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, ³משרד הבריאות

אף על פי שהעשייה הרפואית עברה ברובה לקהילה, ההתמחות במקצועות הקליניים השונים בעולם המערבי ובישראל נותרה בעיקר בבתי-החולים. לרופא המתמחה אין הזדמנות להכיר חולים המטופלים מחוץ לבתי-החולים, ולבצע התערבויות איבחוניות וטיפוליות בקהילה. מכאן המאמץ לכלול את העבודה בקהילה בהתמחות במקצועות הרפואיים ולהתאימה לרפואה בעתיד.

בעבודה זו נערכה סקירת סיפרות וסוכם הניסיון שהצטבר במדינות אחרות בהעברת החינוך הרפואי למיסגרות אמבולטוריות. סקירת הסיפרות נוגעת בהיבטים הארגוניים הקשורים להכרה למתן התמחות, להתמודדות עם קשיי תקציב, ולסוגיות של בניית תשתית מתאימה וגיוס מורים. בסקירה נבחן גם הניסיון המצטבר בנוגע לתוכן ההתמחות, להקניית המיומנות והידע הרפואי ולשמירה על רמת ההוראה הקלינית – כל זאת במטרה ללמוד מניסיון זה ולהעלות לדיון הציבורי סוגיות הקשורות בביצוע תהליך כזה בישראל.

יואב שהם¹, רונית פלד^3,2, דן עטר⁴, יצחק יקים⁵, פנינה שלפר⁶, חיים ראובני^3,1

¹המח' לרפואת משפחה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²המכון למחקר אפידמיולוגי, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ³המח' לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ⁴המח' לאורתופדיה, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע, ⁵המח' לאורתופדיה,  המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון, ⁶המח' לבקרת איכות, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

לשברי צוואר-הירך השפעה ניכרת על התחלואה והתמותה בקרב קשישים בישראל ובעולם. שכיחותם עולה באוכלוסייה המבוגרת, והם גוררים עימם ירידה ניכרת באיכות-החיים, ובמקרים רבים כרוכים בתמותה. בישראל פורסמו הנחיות רפואית שמודגשת בהן חשיבות הניתוח המוקדם באוכלוסיית חולים זו כגורם מכריע להצלחת הטיפול והשיקום.

המטרות בעבודה הנוכחית היו לבדוק האם ההנחיה לניתוח מוקדם מיושמת בבתי-החולים שבמחקר,  ולזהות גורמים מרכזיים לעיכוב בניתוח קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך.

במחקר חתך רטרוספקטיבי, נבדק יישום ההנחיה לניתוח מוקדם של קשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, וכן גורמים המשפיעים על עיכוב בביצוע של ניתוחים אלו, תוך סקירת גיליונות הטיפול של כלל החולים שהתקבלו לטיפול בבתי-החולים שבמחקר במהלך שנת 2000 .

מאה-תשעים-וחמישה חולים נכללו במחקר – 115 חולים (59%) בבית-חולים א' ו-80 חולים (41%) בבית-חולים ב'. גיל החולים הממוצע היה 78 שנה (זמן חציון = 8.1). לא נמצא הבדל בתמהיל החולים מבחינת מין, גיל ומחלות רקע בין בתי-החולים שבמחקר (P=0.285). נמצא הבדל במדיניות ניהול הטיפול בקשישים הלוקים בשבר בצוואר-הירך, שהתבטאה במשך ההמתנה ליועצים מומחים טרם ניתוח החולים. זמן ההמתנה הממוצע טרם ניתוח, ליועץ פנימאי וקרדיולוג היה גבוה פי 2.5 ויותר בבית-חולים א' בהשוואה לבית-חולים ב'. הבדל זה נבע ברובו ממאמץ להשלים את כלל הייעוצים שלהם זקוק החולה עוד בחדר-המיון בבית-חולים ב', לעומת ביצוע כל הייעוצים בעת אישפוז במחלקה בבית-חולים א'. בבית-חולים א',  בהשוואה לבית-חולים ב', היה משך ההמתנה הממוצע לניתוח 100.1 (זמן חציון = 89) ו-34.9 שעות (זמן חציון = 29.9), בהתאמה. בבית-חולים א' נותחו 31.5% מהחולים תוך 48 שעות ממועד התקבלותם בהשוואה לבית-חולים ב' שבו 81.3% מהחולים נותחו בפרק זמן זה (P=0.000). משך האישפוז הממוצע בבתי-החולים א' ו- ב' היה 13.2 (זמן חציון = 6.8) ו- 7.4 ימים (זמן חציון = 2.7), בהתאמה (P=0.000 ).

לסיכום, מדיניות ניהול המחייבת ייעוץ מומחים מוקדם בחולים קשישים הלוקים בשבר בצוואר הירך היא מדיניות יעילה למילוי ההנחיות הרפואיות לטיפול בחולים אלו.

שמי קרסו (1), טלי שמואלי (1), רונן ארנון (1), יצחק אשכנזי (1,2)

(1) המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל (2) אוניברסיטת בן-גוריון, נגב

רקע: שיעור האישפוז של חולים מחדר מיון, תלוי במשתנים דמוגרפיים, קליניים ואחרים. ממעקב רב-שנים עולה הרושם כי קיימת שונות בין בתי-החולים במאפייני אישפוז חיילים, וייתכן שבחלקם אף קיים אישפוז-יתר.

מטרות: לאפיין את מדיניות האישפוז של חיילים בבתי-החולים השונים, לאתר אם קיים אישפוז-יתר ולהעריך את עלותו הכספית.

שיטות: נסקרו שלושה בתי-חולים בצפון הארץ: מרכזי (א') ושני היקפיים (ב' ו-ג'), בתקופה שבין מאי 2002 ואפריל 2003. נבחרו, באופן אקראי, כ-20% מסיכומי האישפוז ונסקרו, ולכל אישפוז נקבעה הערכת סיכון לפי המימצאים הקליניים של חדר המיון. מימצא חריג הצדיק את האישפוז. נערכה השוואה בין בתי-החולים, על פי מדד הסיכון, של הנתונים כדלקמן: מספר הפונים למיון ולאישפוז, משך זמני האישפוז, האיבחונים, והאמצעים לאיבחון.

תוצאות: בתקופת הסקירה ביקרו בחדר המיון בבית-החולים המרכזי: 65+-1105, ב-ב': 39+-536, וב-ג': 54+-485 חיילים לחודש. מתוכם אושפזו 1.0%+-6.5%, 1.4%+-12.6. ו-2.7%+-11.8%, בהתאמה. לגבי כ-25% מהחיילים שאושפזו בבית-החולים המרכזי, לא אובחן בחדר המיון סיכון, לעומת לגבי כ-50%, בהיקפיים. אישפוז לא מוצדק היה קצר ביממה בית-החולים המרכזי, לעומת מישכו בשני האחרים. לא היה הבדל במשך תקופות האישפוז שהוגדר כמוצדק. עלות אישפוז ללא סיכון בכל אחד מבתי-החולים ההיקפיים היתה כפולה מעלותו במרכזי, והגיעה ל-5 מיליון ₪ לשנה, בשלושת בתי-החולים.

מסקנות: שיעור האישפוז מחדר המיון בבית-החולים המרכזי, קטן במחצית משיעורו בהיקפיים. שיעור האישפוז של חיילים ללא סיכון, בבית-החולים המרכזי (על פי המדד שתואר לעיל) נמוך ב-27% מאשר שיעורו בהיקפיים. הנטייה בבתי-החולים ההיקפיים לאישפוז-יתר, מוכפלת על ידי נטייתם להאריך את משך האישפוז. הסיבות לשיעור הגבוה יותר של אישפוז בבתי-החולים ההיקפיים, אינן ברורות. כנראה שהן קשורות בניסיון ובידע קליניים, ברצון להתחשב במרחק ממגורי הפונים, במדיניות אישפוז כלכלית וכיוצ"ב.

Smoking by an Israeli Hospital Staff, its Attitude to Smoking in Hospitals and to “Smoke-Free” Hospitals

Shabtai Varsano, Giora Hevion, Mila Garenkin

Depts. of Pulmonary Medicine, Asthma Care-Education Unit, Hospital Management Office, and Epidemiology and Medical Data Unit; Meir General Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Smoking within hospitals is common in general hospitals in Israel. It has a strong negative educational impact, has a negative image and curing its ill effects help keep our hospitals busy. An anonymous questionnaire was answered by 128 members of our hospital staff (28%). Their distribution, according to occupation and sex was representative of the rest of our hospital staff.

19% of our workers are smokers, a much lower proportion than in our general adult population. The proportion was highest among maintenance (40%) and sanitary-help staff (36%). 23% of nurses and 15% of physicians were smokers. This situation is better than that among Italian or Japanese medical staff, but much worse than among North American medical staff.

75% of our workers who smoke declared that they smoke outside the room in which they work. 66% and 72% of the staff believe that hospital workers and visitors, respectively, should smoke outside hospital buildings. Only 19% of all workers do not believe that a "smoke-free hospital" is attainable. 34% believe that a "smoke-free hospital" is achievable, and 47% said that it is perhaps achievable. 86% of all the workers, and 41% of the smokers, expect the hospital director to implement an effective policy of enforcing the law limiting smoking within hospitals (and other public buildings) in Israel. 60% are willing to contribute actively to this effort.

We believe these results strongly suggest that the time is ripe for implementation of the "smoke-free hospital" in Israel. This requires a strong and effective central policy, like that in the USA. We suggest measures that the Israel Ministry of Health take measures to successfully implement this policy.

Fear of Personal Death among Hospital Physicians

Y. Hamama-Raz, Z. Solomon, A. Ohry

School of Social Work and Dept. of Neuro-Rehabilitation, Chaim Sheba Medical Center, Tel Hashomer (Both affiliated with Tel Aviv University)

Many studies have tried to explain why professionals experience difficulty when dealing with, and in treating efficiently situations connected with death. We studied levels of personal fear among physicians in general hospitals and addressed 2 questions: Does exposure to death on professional and personal levels, affect the level of the fear of personal death which physicians experience? Is there a relationship between personality variables, represented by the repression-sensitization dimension, and level of fear of personal death? A sample of 233 physicians from 22 general hospitals who specialized in oncology, internal medicine, surgery, psychiatry or pediatrics was studied. Each answered 4 questionnaires with regard to demographic information, fear of personal death, level of repression-sensitization and exposure to the death of relatives and significant others. There were no differences in level of fear of personal death of physicians according to specialization, but those who had been exposed to death on the personal level, feared less their own death. With respect to the personality variable, tendency to sensitization, it was found that those who were sensitized exhibited a higher level of the fear of their own death compared to those who were repressive. Of the various demographic variables examined (sex, level of religiouobservance, age, number of children, health, professional experience) it was found that those: with many years of professional experience, who were relatively older, who were nonobservant religiously and who were in good health, had lower levels of personal fear of death; gender was not a factor.