תוצאת חיפוש

גל דובנוב-רז¹, אליוט בארי², נעמה קונסטנטיני³

¹מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית חולים לילדים ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה למטבוליזם ותזונת האדם, בית הספר לבריאות הציבור, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³המרכז לרפואת ספורט ב"הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

בישראל, בדומה לכלל מדינות המערב, עולה שכיחותה של השמנת יתר בילדים על סיבוכיה הרבים. מצב זה מחייב פעולה רחבת היקף, הן במסגרת משרדי הממשלה ושירותי הבריאות, והן במישור הפרטני של יחסי רופא-ילד-משפחה. עודף משקל בקרב ילדים אינו בולט לעין כפי שנדמה, ורוב הילדים הללו אינם מאובחנים נכונה על ידי מטפליהם והוריהם. סקירה זו מבוססת על נייר עמדה, אשר הוכן בסיוע 15 ארגוני בריאות בארה"ב, ומפורטות בו דרכי הזיהוי של השמנת ילדים, מניעת השמנה והטיפול בה. ממסמך זה עולה, כי שינוי בהרגלי חיים כך שיכללו הרגלי תזונה בריאים יותר, פעילות גופנית סדירה, וצמצום בשעות הצפייה בטלביזיה והפעלת מחשב, הם המרשם לטיפול בילדים בעלי עודף משקל, אך גם למניעת השמנה. למרות שהמשימה קשה ביותר, קיים צורך בהגברת מודעות הצוות הרפואי וההורים לנושא הרגלי החיים בילדים, תוך מתן כלים טיפוליים מעשיים, על מנת לגדל דור בריא יותר של ילדים בישראל.

אפרת שרייר¹, נדב דוידוביץ'², סלמאן זרקא^3,1

¹ענף בריאות הצבא, מקרפ"ר, צה"ל, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה לרווחה ובריאות, בית הספר לבריאות הציבור

אבן היסוד המרכזית למניעת גורמי סיכון לתחלואה היא קידום הבריאות. קידום בריאות הוא עיסוק רב-תחומי הכולל מקצועות שונים. בתוך מכלול זה ממלא הרופא תפקיד חשוב במניעה ובייעוץ לאורח חיים בריא, במטרה להפחית את שיעורי התחלואה והתמותה. מנגד, קיימים גורמים רבים המונעים מהרופא מלעסוק בייעוץ לאורח חיים בריא. המטרה בסקירה זו היא לבחון את מקומו של הרופא כמקדם בריאות. סקירה זו תתמקד באורח חיים בריא ובעיקר בייעוץ לתזונה נכונה, לגמילה מעישון ולפעילות גופנית. בסקירה יש התייחסות ליכולת הרופא ולמסוגלות העצמית שלו לקדם בריאות, סוג הייעוץ הניתן, הזמן המוקדש, יעילות הייעוץ, הדגם לייעוץ בזמן המפגש הרפואי, וגורמים מעכבים ותומכים לייעוץ על ידי הרופא. הבנת העמדות, עוצמת הראיות לגבי יעילות הייעוץ, הגורמים המעכבים והתומכים במתן ייעוץ על ידי רופאים בתחום הרפואה המונעת – תסייע בהסרת מכשולים קיימים ובפיתוח תוכניות הכשרה, אשר תעודדנה רופאים לעסוק במניעה ראשונית ושניונית גם בזמן המפגש הרפואי.

אליעזר קיטאי^2,1, חני פורן-שיפמן¹, גיטה סמואלס², מיכל שני^3,1, שלמה וינקר^3,1

¹החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המח' לרפואת המשפחה, קופת-חולים לאומית, ³המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז

מלחמות, טרור וסכסוכים פוליטיים נפוצים על-פני הגלובוס, כמו גם אירועים אחרים הגורמים לעקה, כגון שיטפונות קשים ורעידות אדמה חזקות. התחלואה הנפשית הנלווית לעקה עקב גורמים חיצוניים נבדקה רבות, אולם ההשפעה על היקף התחלואה הגופנית שאינה נפשית נבדקה פחות. בשנים שלאחר אוקטובר 2000 ידעו תושבי ישראל חשיפה רבה להתקפות טרור נשנות ביישובים שונים בתוך גבולות 1967, וביהודה שומרון וחבל עזה (יש"ע).

המטרה במאמר הייתה להעריך את היקף התחלואה הגופנית הכרונית בקרב התושבים היהודיים ביהודה שומרון וחבל עזה.

לשם כך, נערך מחקר חתך שהתבסס על התיק הרפואי המחשבי של המטופלים בקופת-חולים לאומית. המחקר נערך על-סמך הנתונים של שנת 2003 כולה. נכללו במחקר 24,551 מבוטחים בני 26 ומעלה, מתוכם 8,304 תושבים מאחד-עשר יישובים ביש"ע שלהם הותאמו 16,247 מבוטחים המתגוררים בתוך גבולות 1967. התוצא העיקרי: השכיחות של מספר מחלות כרוניות בשתי קבוצות האוכלוסייה.

מהתוצאות עלה, כי השכיחות המותאמת לגיל ומין של סוכרת ויתר-לחץ-דם הייתה נמוכה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 0.85 (CI 95% 0.80-0.90) ו-0.87 (CI 95% 0.78-0.97), בהתאמה. השכיחות המותאמת לגיל ומין של מחלות כיב בדרכי עיכול (Peptic ulcer) וכאבי-ראש הייתה גבוהה יותר בקרב תושבי יש"ע: סיכון יחסי 1.64 (CI 95% 1.33-2.00) ו-1.18 (CI 95% 1.05-1.32), בהתאמה.

לסיכום, תלונות על כאבי ראש ומחלות כיב בדרכי-העיכול היו שכיחות יותר בקרב תושבי היישובים שנמצאו תחת איום טרור מתמשך. מימצאים אלה יכולים לרמז על ביטוי גופני כתגובה לעקה ולאלימות.

שאול סוקניק, מחמוד אבו-שקרה, דניאל פלוסר

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לרימטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות  אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

עשרים-וחמישה עד חמישים אחוזים (25%-50%) מהלוקים בפיברומיאלגיה (להלן פ')1 מדווחים על חבלה גופנית שקדמה במספר שבועות עד מספר חודשים להופעת התסמינים. עם זאת, אין עדיין הסכמה בין המומחים, והדעות נותרו חלוקות בסוגייה אם אכן חבלה גופנית יכולה לגרום ל-פ'. חומרת החבלה משתנה, והיא בדרך-כלל קלה יותר מזו הנצפית בחולים הלוקים בתיסמונת בתר-חבלתית. תאונות דרכים, ובעיקר חבלה מסוג של צליפת שוט או נזקים מצטברים עקב עיסוק במקצועות מסוימים, דווחו כגורמים להופעת התיסמונת. שני המחקרים הפרוספקטיביים היחידים שנבדקה בהם שכיחות של פ' בעקבות תאונה מסוג של צליפת שוט בוצעו על-ידי חוקרים ישראליים, אך תוצאותיהם היו מנוגדות. המנגנונים האחראיים להופעת התיסמונת לאחר חבלה טרם הובררו די צורכם. מצבי עקה תורמים אף הם להופעת התיסמונת. קרוב לוודאי שאין הבדל משמעותי במהלך, בחומרת התסמינים ובפרוגנוזה בין פ' אידיופתית לבין פ' לאחר חבלה, אם כי חלק מהחוקרים דיווחו על פרוגנוזה גרועה יותר במקרים של פ' לאחר חבלה. בישראל קיימת עלייה במספר התביעות המוגשות לחברות הביטוח הפרטיות  ולביטוח הלאומי בגין פ' לאחר חבלה. על-פי הדיווחים בסיפרות, קרוב לוודאי שמספר החולים המתחזים או השואפים לרווח משני הוא נמוך. חילוקי הדעות הנמשכים בקרב המומחים הרפואיים באשר לקשר שבין פ' לחבלה גופנית מקשים מאוד על המערכת השלטונית והמשפטית, עקב היעדר הנחיות וכלים אובייקטיבים להתמודד עם נושא כאוב ובעייתי זה.

שייקה בנדיקט, אמיר אורון, יפתח בר, גבריאל אגר

המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

אוסטאוכונדריטיס דיסקאנס (אכ"ד)1 של הברך מאובחן בתדירות גדלה והולכת בקרב צעירים ומבוגרים צעירים, העלייה בשכיחות התופעה נגרמת, לפחות בחלקה, על רקע העלייה במספר המשתתפים בפעילויות ספורט באוכלוסיות אלו. למרות ההשערות הרבות, הסיבה לאכ"ד עדיין איננה ידועה. איבחון מוקדם חשוב ביותר. בעוד שאכ"ד של מבוגרים מאופיין בחוסר יציבות של הנגע, הרי שאכ"ד של צעירים מאופיין ביציבות, ולחולים עם משטח מיפרק שאינו פגוע יש סיכוי גדול להחלים לאחר טיפול שמרני, על-ידי הפסקת הפעילות הגופנית המאומצת. ערכו של טיפול משלים, כגון מניעת תנועה, נשיאת משקל מופחתת על הגף הפגוע ומחוכים המסייעים בהסרת משקל מהברך הפגועה, טרם הוכח. בחולים שטרם הגיעו לבשלות גרמית, עם נגע יציב שלא החלים בטיפול שמרני,  מבוצעים קידוחים מקומיים לצורך עידוד ההחלמה, עוד בטרם התקדם הנגע. בשלב מתקדם יותר של המחלה נדרשת התערבות נמרצת (אגרסיבית) עם סיכויי הצלחה פחותים. תהודה מגנטית (MRI) עשויה לנבא מראש את פוטנציאל הריפוי של הנגע. רוב המבוגרים עם אכ"ד ורוב הצעירים עם אכ"ד לא יציבים מטופלים על-ידי קיבוע בניתוח. נגעים לא יציבים רבים מחלימים לאחר ייצובם, אך הפרוגנוזה ארוכת-הטווח אינה ברורה. קשה מאוד לקבע חזרה למקומם גופים חופשיים המרחפים זמן ארוך בחלל הברך, וסיכויי ההחלמה של חולים אלה נמוכים ביותר. תוצאות כריתת נגעים גדולים מאזורי סחוס נושאי משקל אינן טובות, ואמצעי השיקום השונים של פגיעות סחוס ממוקדות לוקים עדיין בחסר.

______________________________

1 אכ"ד – אוסטאוכונדריטיס דיסקאנס

מיקי שיינוביץ^2,1, רחלי דנקנר^5,4, אורי גולדבורט^5,1, רחל מרום-קליבנסקי³

¹המכון לחקר הלב, ²המח' להנדסה ביו-רפואית, אוניברסיטת תל-אביב, ³מרכז רפואי רבין קמפוס גולדה, פתח-תקווה, ⁴מכון גרטנר לחקר שירותי בריאות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁵החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, אוניברסיטת תל-אביב

בשנים האחרונות גוברות העדויות לתרומת הפעילות הגופנית בהפחתת שיעור התמותה מכלל המחלות, דהיינו, בהקטנת התמותה ממחלות לב וכלי-דם, סרטן מעי וסרטן שד, אוסטיאופורוזיס, סוכרת, יתר-לחץ-דם והשמנה. הפעילות הגופנית תורמת גם להפגת מתחים ודיכאון, משפרת את פוריות העבודה ואת התיפקוד המיני, ומאיטה את תהליך ההזדקנות. למרות כל זאת, שיעור העוסקים בפעילות גופנית באוכלוסייה, בישראל ובעולם, עדיין אינו עולה על 30%. 

בישראל, בהתאם לחוק חדרי הכושר, נדרש אישור רפואי טרם תחילת פעילות גופנית לא-תחרותית במיסגרת מכוני כושר. עם זאת, לא קיימות בחוק הנחיות קליניות המבהירות מהן הבדיקות הנדרשות אשר בגינן יינתן האישור לפעילות גופנית בחדר הכושר.

מסמך זה נכתב בעקבות פנייה של המועצה הלאומית למניעה וטיפול במחלות לב וכלי-דם, להקים ועדת מומחים אשר תבחן את סוגיית הבדיקות הרפואיות הנדרשות למתן אישור רפואי למתאמן בחדר כושר.

השתתפו בוועדה נציגים מהמועצה לקרדיולוגיה ומהאיגוד לקרדיולוגיה. המלצות הוועדה נדונו במליאת המועצה לקרדיולוגיה ובוועדה מיוחדת שהוקמה על-ידי האיגוד לקרדיולוגיה, שהמליצו יחדיו על פירסום קווים מנחים קליניים.

מסמך זה מיועד לרופאים, על-מנת לסייע בשיקולים הנדרשים, בטרם יינתן אישור רפואי לפעילות גופנית לא-תחרותית בחדר כושר לכלל האוכלוסייה (לא כולל חולי לב). ההמלצות במסמך כוללות שלושה מרכיבים: 1)  שאלון הערכה לפני התחלת פעילות גופנית, למילוי על-ידי המתאמן; 2) ייעוץ רפואי הכולל אנאמנזה רפואית, בדיקה גופנית ותרשים אלקטרוקרדיוגרפיה במנוחה; 3) בדיקת לב במאמץ. מאחר שפעילות גופנית סדירה ומבוקרת, המבוצעת בעצימות נמוכה-בינונית, אינה כרוכה בדרך-כלל בסיכון רפואי מסכן-חיים, נראה כי רוב האוכלוסייה תסתפק במילוי שאלון הערכה ולא תזדקק לייעוץ רפואי טרם התחלת הפעילות הגופנית. עמדת המחברים במאמר סקירה זה מבוססת על מסמך ההנחיות המשותף למועצה ולאיגוד לקרדיולוגיה, כפי שפורסם על-ידי ההסתדרות הרפואית בישראל.

ליאור זלר¹, שאול סוקניק¹,²

¹המח' לרפואה פנימית ד', ²היח' לרימטולוגיה - מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

אוסטיאוארתריטיס (להלן א') היא מחלת המיפרקים הלא-דלקתית הנפוצה ביותר באוכלוסייה המבוגרת. מיפרקי הברכיים והירכיים, שהם מיפרקים נושאי משקל, נפגעים בשכיחות גבוהה במיוחד. מחלות שונות, נרכשות או תורשתיות, יכולות לגרום להופעת א' או להחיש אותה. אחד מן הגורמים הנרכשים הידועים והחשובים ביותר היכול להחיש את הופעת המחלה הוא טראומה קודמת למיפרק. בשנים האחרונות, לנוכח המודעות לחשיבות בפעילות גופנית לצורך מניעה ראשונית או שניונית של מחלות שונות, חלה עלייה ניכרת במספר העוסקים בסוגי ספורט שונים, ובעיקר הליכה, ריצה למרחקים ארוכים, רכיבה על אופניים ופעילויות אינטנסיביות שונות בחדרי כושר, כולל הרמת משקולות. סוגי ספורט אלו מחייבים הפעלה מאומצת וממושכת של המיפרקים נושאי המשקל, ויכולים לכן תיאורטית לגרום לשחיקה מוגברת של הסחוס ולהחיש את הופעת ה-א' בברכיים. הרוב המכריע של החוקרים שבדקו את הקשר האפשרי שבין עיסוק בספורט (כולל סוגי ספורט תחרותי כגון רצי עלית למרחקים ארוכים) סבורים, כי הפעילות הגופנית המאומצת לא הוכחה כגורמת לשכיחות-יתר של א' של הברכיים. העיסוק בספורט עלול להחיש את הופעת הא' רק בקרב אלו שלקו בעבר בטראומה של המיפרק או שעברו ניתוחים שונים, כגון ניתוח מניסקוס שפגם בשלמות המיפרק וביציבותו, או עם ליקוי מלידה או נרכש של המיפרק. גם לאחר שנעשתה האבחנה של א', מומלץ להמשיך בפעילות גופנית מתונה ומודרכת, בתרגילים לחיזוק השרירים שהוכחו כיעילים בהפחתת הכאב, ובשמירה על טווח התנועה של מיפרקי הברכיים ובשמירה עליו. לפני מתן אישור לעיסוק בספורט יש לוודא היעדר גורמי-סיכון מלידה או נרכשים להתפתחות א', ובעיקר לשלול קיום טראומה קודמת או מחלה קיימת של מיפרקי הברכיים, גם כאשר הפונים לאישור הרופא אינם לוקים בכל תסמין.

ענת אחירון, אלון קלרון

המרכז לטרשת נפוצה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מערכת העצבים המרכזית מאופיינת בתכונה של פלסטיות עצבית (Neuronal plasticity), המתבטאת ביכולת של נירון בודד או קבוצת נירונים לעבור שינויים תיפקודיים ומבניים החשובים לתהליכי למידה ולתהליכי שיקום לאחר נזק במוח. בסקירה הנוכחית אנו מתמקדים ביכולת של פעילות גופנית להשפיע ברמה המולקולתית על תהליכי פלסטיות עצבית, כגון עלייה בביטוי חלבונים הקשורים לגדילה עצבית או שינויים במבנים נירוניים במיתאם לשיפור תיפקודי מכוון מטרה. נמצא, כי רמת הגורם הנירוטרופי BDFN) Brain Derived Neurotrophic Factor) היא קריטית לאירגון מחדש של הקשרים העצביים ונמצאת בקשר ישיר למידת הפעילות הגופנית המתבצעת. על-סמך מחקרים בעשור האחרון, שבהם נבדקו השפעות פעילות גופנית על שיקום מערכת העצבים המרכזית, אין ספק כי פעילות גופנית היא כלי שיקומי חשוב ויעיל, הן במצב הבריא והן כחלק בלתי נפרד מתהליך השיקום בעקבות נזק עצבי מרכזי. הוכח, כי פעילות גופנית משפיעה על פלסטיות נירונית ועל היערכות עצבית מחודשת, המותאמת לשינויים סביבתיים שנגרמו עקב פגיעה במוח או כחלק מתהליכי הזדקנות.

שירלי בוקאי-פינצ'וק¹, יצהל ברנר², מיכאל שגיב³, אלי כרמלי⁴

¹מכון יאיר לשיקום, יפו, ²המח' לגריאטריה, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, ³מכללת לחינוך גופני וספורט על-שם זינמן, וינגייט, ⁴החוג לפיזיותרפיה, בית-הספר למקצועות הבריאות על-שם סטנלי שטייר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב

בשנים האחרונות מתווספות הוכחות לכך, שאימון אירובי משפר את הכושר הגופני בקרב חולים לאחר אירוע מוח. ביסוס פרופיל פיזיולוגי לקביעת התקן ליכולותיהם הפיזיולוגיות יהווה בסיס נתונים ומקור להשוואה בעבודה הקלינית. המטרה המרכזית למחקר זה הייתה לבדוק, לאפיין ולהבין את התגובות הפיזיולוגיות השונות במאמץ אירובי.

שלושה-עשר גברים שעברו אירוע מוח קל עד בינוני, בטווח שבין 3-8 חודשים מאז אירוע המוח, עברו תבחין מאמץ לב-ריאות. בבדיקה נמצא הבדל משמעותי (P<0.05) הן בצריכת החמצן המרבית לק"ג גוף והן בצריכת החמצן המרבית המוחלטת, בין קבוצת החולים לבין קבוצת הבריאים (5.05±19.03 מ"ל/ק"ג/דקה ו- ±7.0626.32 מ"ל/ק"ג/דקה,±0.4  1.58 ליטר/דקה ו- ±0.452.01 ליטר/דקה, בהתאמה). הדופק המרבי של קבוצת החולים נמצא נמוך באופן משמעותי מהדופק המרבי של קבוצת הבריאים (±15139 ו- 12±158 פעימות בדקה בהתאמה). עומס העבודה המרבי היה אף הוא נמוך משמעותית בקבוצת החולים לעומת קבוצת הבריאים (±3199.62 וואט ו- ±23.15146.11 וואט, בהתאמה). רמות חומצת החלב בדם בסוף המאמץ היו נמוכות באופן משמעותי (P<0.001) בקרב החולים לעומת הבריאים (±1.765.83 מילימול/ ליטר דם ו- 0.92±8 מילימול/ליטר דם, בהתאמה). הדופק המרבי הנמוך שאליו הגיע קבוצת המחקר מעיד ככל הנראה על ליקוי של המערכת האוטונומית, שאינו מאפשר ללב להאיץ בהתאם לעצימות המאמץ. תופעה זו נקראת Chronotropic incopetence. 

לסיכום, בבני-אדם שעברו אירוע מוח קל עד בינוני מודגמת ירידה משמעותית בתגובותיהם הפיזיולוגיות למאמץ, כנראה על רקע ליקוי ברפלקסים במערכת האוטונומית הקשורים ללב.

פעילות גופנית יכולה לתרום למצב הגופני של כל אדם, והיא חשובה אף יותר במטופלים פסיכיאטריים המנהלים אורח-חיים לא בריא ונוטלים תרופות המגבירות את הסיכון להופעת תיסמונת חילוף-החומרים. במאמר זה מובאות תוצאות המחקר בנושא היעילות של פעילות גופנית בהפרעות פסיכיאטריות שונות, גם מהיבט פיזיולוגי רפואי וגם מהיבטים פסיכולוגיים. מוצע להגביר המעורבות של רופאים ואנשי בריאות הנפש בתיחקור ובעידוד מטופלים לפעילות גופנית סדירה.

דן נמט, מיכל פנטנוביץ, אלון אליקים

מרכז ספורט ובריאות לילדים ונוער, המחלקה לרפואת ילדים, המרכז הרפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אורח-חיים בלתי פעיל הוא גורם עיקרי לעלייה בשכיחות ההשמנה בילדים ולסיבוכים הנלווים לה. מאחר שילדים כיום מבצעים פחות פעילות גופנית בשעות אחר הצהרים, גוברת חשיבותה של הפעילות הגופנית בבית-הספר, בזכות יכולתה להעלות את רמת הפעילות של הילדים למשך הפעילות היומית המומלצת הדרושה לשמירה על בריאותם.

המטרות במאמר הנוכחי היו הערכה על-פי תצפיות של רמת הפעילות הגופנית במהלך שיעור חינוך גופני בילדים בגילאי חטיבת הביניים בישראל.

רמת הפעילות במהלך שיעור חינוך גופני הוערכה בעשרים ילדים בעלי משקל גוף תקין (10 בנים / 10 בנות) בשיטת SOFIT לצפייה ישירה. כל ילד הוערך פעמיים בהפרש של שבוע לפחות. ההערכה בוצעה ללא ידיעת הילד המוערך או המורה.

נמצא, כי במהלך שיעור חינוך גופני הנמשך 45 דקות, 5.3±0.94 דקות לא כללו כל פעילות גופנית. כלל התלמידים ביצעו פעילות גופנית מתונה עד עצימה משך 18.4±1.2 דקות (MVPA= הליכה וריצה המהווים 39%). בהתייחס לפעילות מתונה עד עצימה, תלמידים היו פעילים באופן משמעותי יותר מתלמידות (22.03±1.64 דקות לעומת 14.76±1.04 דקות, בהתאמה, P<0.002). משך הפעילות העצימה בכל התלמידים (ריצה קלה ומעלה) היה בממוצע 6.2±0.8 דקות. בתלמידות היה זמן הפעילות העצימה נמוך בהשוואה לתלמידים (4.54±0.51 דקות לעומת 7.89±1.34 דקות, בהתאמה, P<0.03). שישה תלמידים (המהווים 60% מהתלמידים) ואף לא תלמידה אחת (0%) היו ברמת פעילות מתונה עד עצימה במשך מחצית או יותר מזמן השיעור.

לסיכום, תלמידי חטיבת הביניים אשר נבדקו לא השיגו את רמת הפעילות הגופנית המומלצת בשיעור חינוך גופני. הגדלת זמן הפעילות בשיעורי חינוך גופני עשויה לקדם את ניסיונות המניעה והטיפול בהשמנת-יתר בילדים ולסייע בקידום בריאותם.

אמנון להד¹, הילה שריג-בהט²

¹החוג לרפואת משפחה, האוניברסיטה העברית בירושלים, קרית הדסה, עין-כרם, ירושלים, ²החוג לפיזיותרפיה, אוניברסיטת חיפה, הר הכרמל, חיפה

מדינות שונות פירסמו קווים מנחים לטיפול בכאב גב תחתון (להלן, כג"ת)1, אך רק ארה"ב פירסמה עד כה קווים מנחים למניעה. בהיעדר הסכמה בינלאומית לגבי יעילותן של שיטות שונות במניעת כג"ת. מובאים כאן לראשונה הקווים המנחים הישראלים למניעת כג"ת המבוססים על החלטות הוועדה האירופאית ((European Commission, COST Action B13. המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש קווים מנחים למניעת כאבי גב תחתון בישראל. בספטמבר 2004 נפגשה קבוצת עבודה של קלינאים מתחומים שונים, בחסות הר"י, כדי להגיע להסכמה לגבי ההמלצות המדוברות. כמקור עיקרי הסתייענו בהמלצות קבוצת ה- COST B13. קבוצה זו ביססה את המלצותיה תוך הסתייעות בסקירות שיטתיות (Systematic reviews) אשר התפרסמו במאגרי המידע הבאים:Cochrane , Medline, Embase ובמספר נושאים Databases אלקטרוניים נוספים בתחום המוגדר. החיפוש כיסה את התקופה משנת 1966 עד דצמבר 2003. חיפוש אחר מחקרים קליניים בוצע גם באינטרנט. כמו כן זוהו מחקרים קליניים בעקבות קשר אישי עם מומחים בשטח. בנוסף נערכה סקירת סיפרות באותם מאגרי מידע בחיפוש אחר מאמרים מקוריים אשר התפרסמו לאחר הסקירה השיטתית האחרונה באותו תחום. ההמלצות הסופיות הועברו לביקורת של מספר מומחים עולמיים.  ההמלצות לאוכלוסייה הכללית הן כדלקמן: 1) פעילות גופנית מומלצת למניעת היעדרויות מהעבודה, מניעת הישנות הכאב וקיצור ההתקפים כשהם נשנים. אין עדות בעד או נגד סוג כלשהו של פעילות גופנית; 2) מידע וחינוך לגבי בעיות גב יכול להינתן, בתנאי שהמידע בנוי על דגם ביו-פסיכו-חברתי. מידע הבנוי על דגם ביו-רפואי או ביו-מכני איננו מומלץ; 3) בית-ספר גב בגישה הביו-מכנית עם דגש על "הרמה נכונה" אינו מומלץ. תוכניות מרוכזות הבנויות על הדגם הביו-פסיכו-חברתי יכולות להיות מומלצות; 4) חגורות גב אינן מומלצות; 5) אין מספיק מידע כדי להמליץ בעד או נגד שימוש בכיסאות או במזרנים מיוחדים; 6) אין מספיק מידע כדי להמליץ בעד או נגד טיפולים ידניים (כולל כירופרקטיקה) למניעת כג"ת; 7) נמצא, כי מדרסים לנעליים אינם יעילים במניעת כג"ת; 8) התערבויות חינוכיות במגמה למנוע כג"ת בגיל בית-הספר נראות מבטיחות, אך בשלב זה אין מחקר שהוא מבוסס ואיכותי דיו לצורך מתן המלצות.

 _____________________

1 כג"ת – כאב גב תחתון.
 

תמר מייס¹, רותי סייג², פאני שלמה³, מאיה זנגפור⁴, ציונה שלוש⁵

¹המח' לכירורגיה, ²היחידות לטיפול נמרץ כללי-נשימתי, ילדים ופגים, ³המח' לאא"ג, ⁴המח' לשיקום, ⁵המח' לרפואה פנימית ג', בית-חולים לגליל המערבי, נהרייה

סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בישראל ובמדינות המערב בכלל, ומהווה 30% מכלל התחלואה בסרטן בקרב נשים. ההיחשפות לחוויה של אובדן, ניתוח וטיפולים מתמשכים תובעים מהחולה מאמצי התמודדות גופנית ונפשית קשים.

בעבודה זו נבחן הקשר בין מידת התמיכה שמקבלות חולות יהודיות, ערביות ועולות ממדינות חבר העמים מסביבתן הקרובה (במיוחד מבעליהן, בני-משפחתן, חברים ומהצוות המקצועי המטפל בהן) לבין יכולתן להתמודד עם המחלה (התמודדות גופנית ונפשית).

נכללו במחקר נשים שאושפזו בבית-חולים לגליל המערבי נהרייה בחודשים ינואר-מרץ 2005. המחקר, שהוא כמותי מיתאמי-פרוספקטיבי, נערך באמצעות שאלון לדיווח עצמי ואנונימי שבו חמישים שאלות, אשר דורגו בסולם ליקרט מ-1 (לא מתאים כלל) עד 5 (מתאים מאוד). השאלונים מולאו על-ידי המטופלות במחלקה לכירורגיה, במירפאת השד ובמחלקה לאישפוז יום-אונקולוגי. המחקר הוא מקדמי ובעתיד יוגדל המידגם לביסוס המימצאים.

נמצא במחקר קשר חיובי חלש ומובהק בין התמיכה שקיבלה האישה ממקורות התמיכה השונים לבין יכולת התמודדותה הנפשית עם המחלה. ממוצע משתנה התמיכה מכלל מקורות התמיכה הוא 0.94 ±2.36. כמו-כן, נמצא כי לנשים יהודיות יותר תמיכה ממקורות תמיכה שונים בהשוואה לנשים ערביות (יהודיות M=3.87, SD=0.74, ערביות  M=3.32, SD=0.38). מטופלות שעלו לישראל ממדינות חבר העמים קיבלו תמיכה רבה יותר מבני-זוגן לעומת נשים ילידות ישראל (יהודיות וערביות). המימצאים מלמדים שבני-הזוג מהווים את מקור התמיכה העיקרי להתמודדות עם המחלה, בעוד שהצוות הטיפולי מהווה מקור תמיכה משמעותי יותר מאשר חברים.

מחקר זה עשוי לתרום לגיבוש אסטרטגיה טיפולית חדשה בחולות סרטן השד. נערך מחקר השוואתי מועט בלבד בנושא התמודדות נשים מתרבויות ומלאומים שונים במחלת הסרטן בישראל ובעולם. מחקרים מסוג זה עשויים לסייע למערכת הבריאות בישראל.

רוני וייצן¹, טומס טישלר², בלה קאופמן¹, רפי קטן¹, יעל שפאץ¹

¹המערך לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²המכון לאונקולוגיה על-שם דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה

רבות נכתב על הקשר בין תזונה, פעילות גופנית ותחלואה בסרטן. אולם רק לאחרונה נבדק הקשר בין משקל הגוף, תזונה ופעילות גופנית לבין הישנות סרטן השד לאחר טיפול מרפא. האם משקל גוף, גורמי תזונה או עיסוק בפעילות גופנית יכולים להשפיע על הסיכון להישנות המחלה, על סיכויי ההישרדות או על איכות-החיים לאחר החלמה מהשאת הראשונית?

לאחר איבחון סרטן השד, קיימת התייחסות לשלושה נושאים "תזונתיים": משקל גוף (עודף משקל והשמנה), התזונה עצמה ופעילות גופנית. נמצא כי קיים קשר הדוק בין שלושה גורמים אלו לסיכויי ההחלמה. עודף משקל, פעילות גופנית מועטת ותזונה לקויה מעלים את הסיכון להישנות המחלה.

ניתן כיום לכוון ולהמליץ לנשים שלקו בסרטן השד לשמור על משקל גוף תקין, על תזונה דלת שומן, עשירה בירקות ופירות, במידת הצורך לשנות הרגלי אכילה ובנוסף לעסוק בפעילות גופנית. נשים שחלו בסרטן השד רוצות ומצליחות לשנות אורח-חיים בכל שלושת התחומים הללו, ובכך להקטין את הסיכון להישנות המחלה, ולשפר את איכות-חייהן וסיכויי החלמתן.