תוצאת חיפוש

אנו מדווחים במאמר זה על פרשת חולה הלוקה בתסמונת סטיבנס ג'ונסון (Stevens-Johnson syndrome – SJS) שהתקדמה בסופו של דבר עד לנמק רעלני בעור (Toxic epidermal necrolysis - TEN) ללא גורם ברור. בטומוגרפיה מחשבית (CT) הודגם גוש תוך בטני, ואילו בבדיקה פתולוגית הודגמה לימפומה שאינה מסוג הודג'קין. האבחנה של נמק רעלני בעור נקבעה לאחר שנשללו גורמים אחרים כגון הסתמנות פארא-ניאופלסטית של לימפומה מסוג B.

עדי שחם אבולעפיה¹, אבישי אליס^3,1, יוסף מנור^{2, 3,} מיכאל לישנר^3,1

¹מחלקה פנימית ו²מחלקה המטולוגית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: חום וניטרופניה הנגרמים מכימותרפיה יכולים להיות מטופלים בבטחה באנטיביוטיקה בדרך פומית, אלא שההנחיות לטיפול מבוססות על מחקרים שבהם לקו מרבית החולים בשאתות טמומות (Solid tumors). 

מטרות: להעריך את היעילות והבטיחות של טיפול אנטיביוטי פומי בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך.

שיטות: נסקרו כל הגיליונות של כל חולי הלימפומה שאינה הודג’קין שאושפזו במרכז הרפואי מאיר עקב חום וניטרופניה. כל החולים שאושפזו במחלקה פנימית א’ טופלו פומית ב-Ciprofloxacin וב-Amoxicillin-clavulanic acid. חולים שאושפזו בשאר המחלקות הפנימיות טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד. שתי שיטות המתן הושוו על פי מהלך ההחלמה ממחלת החום.

תוצאות: נסקרו הגיליונות של 48 חולים. במרביתם הלימפומה הייתה מסוג Intermediate grade , בשלב IV-III. שלושים ושלושה חולים עם 44 אירועי חום וניטרופניה טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד, בעוד ש-15 חולים עם 19 אירועים טופלו באנטיביוטיקה במתן פומי. לשתי צורות המתן הייתה הצלחה זהה (59% במתן לתוך הווריד ו-74% במתן הפומי, P=0.270). לא היו הבדלים בשיעורי התמותה, בסיבוכים המשמעותיים, בזיהומים משניים, בחוסר תגובה ו/או באי סבילות לטיפול האנטיביוטי.

מסקנות: המחקר מאשש, כי Ciprofloxacin ו-Amoxicillin-Clavulanic acid במתן פומי מהווים חלופה טובה למתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך, לאחר כימותרפיה.

דינה מיטס¹, יצחק בן בסט²

¹המח’ למחקר ואקדמיה, "מכבי שירותי בריאות", הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי שיבא תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

בעשור האחרון חלו התפתחויות בעלות משמעות רבה בנושא השתלות של לשד עצם ובעקבותיהן הסתמנה מגמת עלייה ניכרת ביישום טכנולוגיה זו. מדובר בשיפור רמת הבטיחות של ההשתלה, ובהרחבת מאגר התורמים הפוטנציאלים: בנוסף לבני מישפחה תואמים ניתן לבצע השתלת לשד עצם גם של תורמים שאינם בני מישפחה, או של בני מישפחה שהתאמתם חלקית בלבד, וכן מדם טבורי אשר נשמר בבנקי דם ייעודיים.

במקביל התפתחה ההבנה שבמחלות ממאירות תפקידה העיקרי של השתלה מתורם, טמון בתקיפה חיסונית של תאי הסרטן על-ידי תאי המערכת החיסונית של התורם הכלולים בשתל. השגת מטרה זאת אינה מחייבת את השמדתם המלאה של תאי לשד העצם העצמיים של המושתל. לכן, ניתן להכין את החולה לקראת ההשתלה בעזרת תרופות במינון מופחת, ועל-ידי כך להגדיל את בטיחות ההשתלה.

פיתוח זה הביא להרחבה ניכרת של אוכלוסיית החולים אשר מוצע להם הטיפול בהשתלה, ובכללם:

א. בני גיל גבוה יותר: חולים שבעבר לא נמנו בין המועמדים להשתלה מתורם בשל שיעור תמותה גבוה מאוד, הקשור בגילם, כתגובה להריסתו המלאה של לשד העצם;

ב. חולים שלא היה במישפחתם תורם מתאים.

במאמר נסקרות התפתחויות אלה. כמו כן נידונות ההוריות להשתלה כטיפול במחלות הממאירות השכיחות, לאור ערכה הקליני במצבים הללו בכלל, ולאור אמצעי טיפול אחרים בפרט.

בסקירה מפורטים הסיכונים האפשריים הכרוכים ביישום טכנולוגיה זו, בהוריות שאינן מוכחות עדיין. הזכרתן חשובה במיוחד לאור העובדה ששיעור ההשתלות בישראל, הן העצמיות ועוד יותר השתלות מתורם, גבוה באורח ניכר בהשוואה לשיעורן במדינות מערביות.

רינת ירושלמי, אריקה רקובסקי ואהרון סולקס

אישה בת 64, אובחנה כלוקה בסרטן החלה בשנת 1984, טופלה והגיעה למצב של הפוגה מלאה. המחלה נישנתה כעבור שנתיים וחצי. החולה קיבלה טיפול כימי ושוב הושגה נסיגה מלאה של המחלה. כעבור כ-9 שנים ניצפתה עלייה בסמן CA-125, ובאופן טבעי עלה החשד להישנות סרטן השחלה. אולם בבירור שנערך עלה כי האישה לקתה בלימפומה שאיננה הודג'קין (לא"ה) ( NHL– Non Hodgkin's Lymphoma).

בדיווח על פרשת חולה זו ובדיון שלאחריו נתייחס למשמעות העלייה בסמן CA-125 ב-לא"ה. פרשת חולה זו מדגימה כיצד התבססות על סמני מחלת הסרטן עשויה דווקא להטעות את הרופא.

The Chemotherapeutic Treatment of Advanced Hodgkin's Disease

R. Epelbaum¹, N. Haim¹, M. Ben-Shahar¹, I. Valtuch¹, D. Faraggi³, A. Sharabi-Nov³, Y. Ben-Arie², Y. Cohen⁴

Departments of Oncology¹ and ²Pathology, Rambam Medical Center, and Faculty of Medicine, Technion-Israel Institute of Technology; ³Department of Statistics, Haifa University, Haifa; and ⁴Department of Oncology, Soroka University Medical Center, Beer Sheba

Between 1972 and 1994, 121 adult patients with advanced Hodgkin's disease received MOPP (M) combination chemotherapy, MOPP alternating with ABVD (M-A) or MOPP and ABV hybrid (M/A). Radiation therapy was given to 1/3 of them. The median age was 35 years, 58% had stage III and 42% had stage IV disease. Failure-free survival at 10 years was 43.9%. It was 66.7%, 48.4% and 29.9% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Overall survival at 10 years was 40.8%, and 78.2%, 48% and 27.7% for patients treated by M/A, M-A and M, respectively. Multivariate analysis found age (above or below 65 years) and combination chemotherapy (with or without adriamycin) to be significant prognostic factors. M/A combination was more myelotoxic, while M combination caused more second primaries. Today, 80% of patients with advanced Hodgkin's disease may be cured, with low rate of long-term toxicity.