תוצאת חיפוש

מיאסטניה גרביס היא מחלה אוטואימונית המתבטאת בכשל של צומת שריר-עצב. קיימים נוגדנים ‏עצמיים כנגד הקולטן לאצטילכולין המונעים קשירה אליו ובכך גורמים לכשל והיחלשות השרירים‎.‎

רעלת היריון היא תסמונת ייחודית להיריון לרוב לאחר השבוע ה-20, ו/או למשכב הלידה, ועלולה לסכן ‏את האם והעובר‎.‎‏ היא מתבטאת בעלייה בלחצי הדם עם או ללא חלבון בשתן, מצב העלול לפגוע באיברים שונים וביניהם גם ‏סיבוכים מוחיים העלולים להתבטא בפרכוסים ‏כלליים, בצקת מוחית, תת-זילוח (היפופרפוזיה), דימומים ואוטמים‎.‎

הטיפול הפרופילקטי למניעת הסיבוכים המוחיים הנקשרים עם רעלת הוא מגנזיום במתן תוך-ורידי. למטופלים עם מיאסטניה גרביס יש התוויית-נגד למתן מגנזיום תוך-ורידי בשל השפעתו על העברת ‏סינגלים בצומת עצב-שריר. מגנזיום מעכב את שחרור האצטילכולין בקצות העצבים, מצב המוביל ‏להחמרה בחולשת השרירים במטופלים עם מיאסטניה גרביס. בנוסף, מגנזיום יכול להעצים את ‏השפעתן של תרופות חוסמות עצב-שריר, מצב שעלול להוביל להחמרה משמעותית בחולשת השרירים ‏ואף לכשל נשימתי.

במאמרנו, אנו מביאים פרשת חולה, מטופלת הרה עם מיאסטניה גרביס וגורמי סיכון נוספים לרעלת היריון (ולדנות, גיל, כפיון, יתר-לחץ-דם כרוני, סוכרת היריון), ואת ההערכות לטיפול בה במצב של רעלת היריון (אקלמפסיה). לנשים עם יתר-לחץ-דם כרוני הסיכון לפתח רעלת היריון עומד על כ-26%‏‎.‎

רקע: תסמונת כאב כרוני היא מחלה שכיחה עם עלויות כלכליות ניכרות. מטרת המחקר היא בדיקת ההשפעה של אשפוז יום שיקומי לטיפול בתסמונת כאב כרוני על צריכה ועלות שירותי רפואה במטופלים הסובלים מהתסמונת. מטרה משנית היא אפיון מטופלים אלו.

שיטות: נסקרו מטופלים מגיל 18 שנים ומעלה הסובלים מתסמונת כאב כרוני ונבדקו על ידי רופא שיקום במרפאת קופת חולים מכבי בשנים 2018-2016. מתוך אלו, קבוצת המחקר כללה מטופלים שנשלחו לשיקום יום כאב בבית חולים וקבוצת הביקורת כללה מטופלים שלא עברו טיפול בשיקום יום.

המטופלים אופיינו דמוגרפית. השווינו את מספר הביקורים והטיפולים במגזרים הקשורים לטיפול בכאב ואת מספר בדיקות הדימות בשנה לפני השיקום בקבוצת המחקר ובשנה שאחריה, או בשנה לפני ואחרי הבדיקה במרפאת השיקום בקבוצת הביקורת. נערכה השוואה של עלות הטיפולים. לאחר מכן נערכה השוואה בין הקבוצות.

תוצאות: 35 מטופלים נכללו בקבוצת המחקר ו-35 בקבוצת הביקורת. הקבוצות תואמות דמוגרפית. בקבוצת המחקר נמצאה ירידה במספר הביקורים אצל אורתופד ובמוקד חירום/ אשפוז, במספר בדיקות ה-CT ובטיפולי הפיזיותרפיה. לא היה שינוי משמעותי סטטיסטית בעלות הטיפולים הממוצעת. בקבוצת הביקורת נמצאה ירידה משמעותית במספר הביקורים אצל אורתופד בלבד. לא היה שינוי משמעותי סטטיסטית בעלות הטיפולים הממוצעת לאחר הביקור אצל רופא שיקום. בהשוואה בין הקבוצות בשנה שלפני השיקום/ רופא שיקום, נמצאו הבדלים משמעותיים במס' הביקורים אצל פסיכיאטר ובמספר טיפולי הפיזיותרפיה, אך לא בשאר הקטגוריות או בעלות.  בהשוואה בשנה שאחרי השחרור משיקום/ בדיקת רופא לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות במספר הביקורים או בעלות הטיפולים.

מסקנות: שיקום יום למטופלי תסמונת כאב כרוני לא הפחית את צריכת או עלות השירותים הרפואיים בצורה משמעותית, ובפרמטרים אלו לא הועיל יותר מאשר בדיקת רופא שיקום. יש לערוך מחקרים נוספים על מנת לבדוק אם יש ערך אחר לטיפול השיקומי שאינו כלכלי.

גבר בן 75 שנים הגיע לחדר מיון עם כאבי בטן תחתונה, עצירות לצד יציאה דמית כהה. בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) חשפה עיבוי דופן החלחולת (רקטום) עם התנקבות (פרפורציה) אחורית והצטברות צואה באזור הפרה־סקראלי, מצב שהוביל לאבחנה של דלקת כרכשת (קוליטיס) סטרקורלית עם התנקבות החלחולת, שטופלה בניתוח וביצירת קולוסטומיה זמנית.

למרות כל הידע שכבר נצטבר ונבדק לגבי רעלת היריון, לרבות אסטרטגיות מניעה, אלגוריתמים לניבוי, אבחון וטיפול, אנחנו עדיין נפגשים במקרי קצה אשר עשויים להתדרדר בקצב מהיר תוך סיכון לחיי היולדת ולעובר אשר בבטנה. ידוע כי יתר לחץ דם מרכיב חלק נתח ניכר מסיבוכי ההיריון וקשור לתחלואה ותמותה אימהית ופרינטלית משמעותיות. ניתן לראות מגמת עלייה מתמדת בעולם בכלל ובמדינות מערביות בפרט לנוכח שינויים בסגנון החיים, נטייה להשמנת יתר ודחיית הילודה לגילאים מאוחרים יותר.

פרשת חולה: נציג כאן פרשת חולה, התדרדרות מהירה של מטופלת בת 35 שנים, אשר ילדה בניתוח קיסרי (חיתוך דופן) בהול בהיותה בשבוע 33 להריונה, בשל רעלת היריון בעלת מאפיינים חמורים שסיבכה יתר לחץ דם כרוני. המטופלת הציגה פגיעה באברי מטרה לרבות קרדיומיופתיה ורטינופתיה היפרטנסיבית וכן פיתחה סיבוכים חדים (אקוטיים), לרבות הגעה ללחצי דם בלתי נשלטים, בצקת ריאות, אוטם שריר הלב סוג 2  ואי ספיקת כליות.  היולדת אושפזה לאחר הניתוח במחלקת טיפול נמרץ, ובהמשך עם שיפור במצבה, הועברה למחלקת יולדות להמשך אשפוז. היא טופלה על ידי צוות רב-דיסציפלינרי מבית החולים לרבות מערך המיילדות, המחלקה לטיפול נמרץ, המערך הקרדיולוגי והמכון הנפרולוגי ולבסוף שוחררה להמשך מעקב אמבולטורי. במעקב הנפרולוגי הועלתה אבחנה מבדלת לנוכח סיפור הרקע האישי והמשפחתי של היולדת, ובשיתוף עם יחידת הגנטיקה עלתה הסברה לגבי האפשרות של מחלת לחץ דם מונוגנית והוחל בירור.

סיכום ומסקנות: פרשת החולה במאמרנו מחדדת את חשיבות האבחון המוקדם של מקרים בסיכון בכלל ויתר לחץ דם כרוני בפרט, בירור ומתן המלצות לרפואה מניעתית מטיבה, התאמת הטיפול המתאים והשמת דגש על היענות לו ואיזון, כמו גם הגעה לאבחון סיבוכים חדים וכרוניים של מחלת הבסיס בהקדם האפשרי וטיפול בהם. אם אכן מתברר כי מדובר במחלה גנטית, ניתן לאתר ולייעץ לפרטים אחרים מאותה משפחה ולעודד מעקב וטיפול בשלב מוקדם, טרם פגיעה באיברי מטרה. מתן המענה המניעתי והחד (אקוטי) מתאפשר על ידי עבודה משותפת, הנעזרת ברופאים ממגוון תחומים ולמידה והתפתחות מתמדת.

פוליפוזיס אפי (פוליפים באף) הוא מחלה דלקתית כרונית של רירית האף וגתות הפנים (סינוסים). המחלה מתבטאת בשגשוג פוליפים הגורמים לחסימה באף, לירידה בחוש הריח ולפגיעה ניכרת באיכות החיים.

קביעת האבחנה מתבססת על אנמנזה, בדיקה קלינית ובדיקת דימות. הטיפול נע בין מתן סטרואידים מקומיים ומערכתיים, ניתוח אנדוסקופי, או טיפולים ביולוגיים בחולים עמידים לטיפול.

שגשוג מונוציטים מתרחש במצבים תגובתיים, אך גם במחלות ממאירות המטולוגיות עם חד שבטיות בשורת המונוציטים כמו ליקמיה מיאלומונוציטית כרונית CMML. המחלה היא שבטית (קלונלית) המטופויאטית, המתאפיינת בעלייה ממושכת במספר המונוציטים בדם ההיקפי (מספר מונוציטים >1.0 X 10⁹ לליטר ועד >0.5 X   10⁹ לליטר, כאשר שיעור המונוציטים בדם היקפי הוא מעל 10% מכלל התאים הלבנים), מלווה בשינויים חופפים בלשד העצם שיכולים להיות דיספלסטיים או מילופרוליפרטיביים, ופחות מ-20% בלסטים בלשד העצם בנוכחות חד שבטיות. ב-CMML יש סיכון מוגבר במעבר לליקמיה חדה (אקוטית) (15% במשך 5-3 שנים).

ה-French-American-British (FAB) – קבוצה שיתופית שיוסדה בשנת 1976 – הציעה מערכת אחידה לסיווג ומינוח של סוגי ליקמיה ומחלות ממאירות המטולוגיות. הסיווג של מחלות ממאירות המטולוגיות נועדה להקל על בחירת טיפול מתאים מבוסס ראיות והערכה מדויקת של פרוגנוזה.

בשנת 1982 נקבעה האבחנה של CMML לראשונה כתת קבוצה של תסמונת מיאלודיספלסטית (MDS), לפי הצעת קבוצת ה-FAB, אך המיקום שלה בסיווג ומיון להבחנה מבדלת בין אנמיה עמידה (רפרקטורית) +/- סידרובלסטים טבעתיים (RA+/-RS) לבין אנמיה עמידה +/- ריבוי בלסטים במעבר לליקמיה (RAEB/RAEB-T) נראה לא טבעי.

דמומת תת-קשיתית כרונית היא אחת המחלות הנפוצות המצריכות התערבות נוירוכירורגית. עם הזדקנות האוכלוסייה, וריבוי הטיפול בתרופות נוגדות צימות טסיות או קרישת דם, שכיחותה של מחלה זו צפויה לעלות אף יותר. במשך זמן רב היה מקובל להניח שמקור הדמם הוא בוורידים המגשרים שמנקזים את המוח אל הסינוסים הקשיתיים. אולם מחקרים עדכנים הראו שקיים מנגנון נוסף העומד בבסיס המחלה – תהליך דלקתי ויצירת כלי דם לא תקינים אשר מתחיל בהיפרדות תאי הגבול בקרום הקשיתית עקב החבלה. כלי דם חדשים אלו נוטים לדלוף כך שמוצרי דם מצטברים לכדי הדמומת הכרונית. שנים ארוכות הטיפול במחלה סווג לשמרני – במצבים של ביטוי קליני קל ומאפייני דימות מסוימים, ולניתוח הדמומת במקרים קשים יותר. שיעורי הישנות הדמם עשויים להיות גבוהים – כ-30%. ההבנה החדשה לגבי המנגנון הגורם למחלה הובילה לפיתוחו של טיפול חדש: תסחוף העורק התיכון של קרומי המוח.

בספרות מצטברות ראיות אשר מציגות יתרון משמעותי מבחינת יעילות ובטיחות הן כטיפול משולב עם פינוי לניתוח והן כטיפול יחיד. סקירה זו מציגה את המחלה מבחינת היבטים אפידמיולוגיים ומנגנוניים, ואת אפשרויות הטיפול הקיימות בה, ולבסוף מסבירה על אפשרות טיפולית חדשה זאת על מנת להעלות את מודעות הקהילה הרפואית בישראל לגביה.

לאלימות ולהתעללות כלפי ילדים יש השפעה ארוכת טווח על בריאות הגוף והנפש. בעוד שהקשר לבריאות הנפש אינטואיטיבי למדי, בשנים האחרונות מתחוור הקשר שבין פגיעה בגיל ילדות לבין עלייה בתחלואה גופנית כרונית בבגרות. בסקירה זו ביקשנו להביט על קשר זה דרך עדשה מגדרית.

הבדל מגדרי עיקרי הוא אופי החשיפה לאלימות, כאשר פגיעה מינית ופגיעה מתמשכת שכיחות יותר בקרב בנות. הבדלים אלו מתבטאים קלינית בהמשך החיים, ומספקים הסבר נוסף להבדלים באפידמיולוגיה, בפתופיזיולוגיה ובהסתמנות הקלינית של מחלות בקרב נשים וגברים. בסקירתנו נדגים את הקשר שבין חשיפה לאלימות בגיל צעיר לבין התפתחות מחלות של מערכת החיסון, לב וכלי דם, נשימה, עיכול, עור ונוירולוגיה.

את הזווית המגדרית ניתן למצוא לא רק בתחומים הקליניים והאפידמיולוגיים, אלא אף במרחב של מדעי הבסיס. בעשור האחרון, איפשרו פיתוחים טכנולוגיים חדשים לזהות מנגנונים המסבירים את הקשר הקליני שבין חשיפה מוקדמת לאלימות ובין תחלואה כרונית. מאפיינים תלויי מין נמצאו עבור רבים מהמנגנונים, ובהם שינויים אפיגנטיים, שינויים מבניים ותפקודיים במערכת העצבים המרכזית, הפרעות בוויסות אוטונומי והשפעות אנדוקריניות. אנו מקוות שסקירה זו תתרום להבנה רב-ממדית של גורמי סיכון נסתרים למחלות כרוניות שכיחות, ותפתח מרחב חדש לרפואה מונעת ולהתערבות מוקדמת.

פיברומיאלגיה היא תסמונת כאב כרונית השכיחה יותר בקרב נשים. בין תסמיניה העיקריים נמנים כאבי שרירים מפושטים, עייפות וחולשה כרוניות. המנגנון הפתופיזיולוגי של המחלה אינו ברור דיו, וקיימות תיאוריות שונות להסברתו. במאמר סקירה זה, בחנו מחקרים מדעיים מהשנים האחרונות המתמקדים בבעיות בשריר השלד ומוצעים כהסבר למנגנון הפתופיזיולוגי של תסמונת פיברומיאלגיה. נסקור גישות שונות המתמקדות הן במערכת שרירי השלד והן בליקויים במערכת העצבים המרכזית. יחד עם זאת, התמונה הכוללת רחבה יותר ומשלבת את שתי הגישות הללו יחד עם תהליכים פתופיזיולוגיים אחרים.  

השתלות ריאה הן פתרון טיפולי מקובל לחולים עם מחלת ריאות סופנית. מאז ביצוע ההשתלה הראשונה בשנת 1963, חלה התקדמות רבה בטכניקה הניתוחית, בטיפול מדכא החיסון ובאיזון המטופל לאחר השתלה שהובילו לשיפור בהישרדות לטווח הקרוב והרחוק לאחר ההשתלה. יחד עם זאת, הישרדות לטווח הרחוק עודנה מוגבלת בהשוואה לאיברים טמומים (סולידיים) אחרים, בעיקר על רקע דחייה כרונית של השתל. המגבלה העיקרית לביצוע השתלת ריאות בישראל, כמו גם בעולם, היא זמינות האיברים. בעוד שמספר הממתינים על הרשימה עולה, מספר התרומות אינו משתנה. בשנה האחרונה מספר התורמים אף ירד, ככל הנראה על רקע התפרצות מגפת הקורונה. עלייה במודעות לתרומת איברים בקרב האוכלוסייה הכללית ובקרב צוותים רפואיים, יכולה לסייע לאיתור תרומות ולהגדלת ההיצע להשתלה. תרומות מתורמים ללא לב פועם לאחר דום לב (Donation after Cardiac Death – DCD), והשתלת ריאה מן החי, הן אפשריות נוספות שניתן לבחון ולפתח להרחבת מאגר התרומות הפוטנציאליות ומספר המטופלים שיכולים להפיק תועלת ממשאב זה.

הקדמה: ליקמיה לימפוציטית כרונית (CLL) היא הליקמיה השכיחה ביותר בעולם המערבי. הפרעה באנזימי כבד מתוארת בכ-5% מחולי ליקמיה לימפוציטית כרונית. למרות שהיא מתוארת בספרות, נוכחות של הפרעה באנזימי הכבד השונים באבחון של ליקמיה לימפוציטית כרונית והקשר שלה לנתונים פרוגנוסטיים הוערכו לעיתים רחוקות. מטרות עבודה זו הן להעריך את השכיחות של הפרעה באנזימי כבד שונים באבחון ליקמיה לימפוציטית כרונית ואת הקשר שלה עם הפרוגנוזה של המחלה.

שיטות מחקר: נערך מחקר תצפית רטרוספקטיבי תיאורי. נתונים אבחוניים ופרוגנוסטיים של מטופלים עם ליקמיה לימפוציטית כרונית במרכז הרפואי בני ציון נאספו מתיקים רפואיים מהאחד בינואר 2000 עד השישה באוקטובר 2020. בוצעו מבחן t  למשתנים רציפים, מבחני Chi-2 או Fisher-exact למשתנים תלויים בדידים, וכן מבחן Log-Rank לניתוח הישרדות, כדי להעריך קשר בין נתונים פרוגנוסטיים לבין הפרעה באנזימי כבד, לעומת מטופלים עם תפקוד כבדי תקין. רמת המובהקות של התוצאות הוגדרה כ-p value < 0.05.

תוצאות: נכללו 153 מטופלים עם אבחנה של ליקמיה לימפוציטית כרונית בין השנים 2020-2000  עם גיל חציוני של 66 שנים (טווח 89-42), ומהם 62 היו נשים (40.5%). לפני התחלת טיפול ליקמיה בלימפוציטית כרונית, אנזימים כולסטטיים מוגברים נמצאו בקרב 12% מהחולים, ואילו הפרעה הפטוצלולרית נמצאה רק ב-2% מהם. כאשר מטופלים עם המוליזה הוצאו מהמחקר, היפרבילירובינמיה הודגמה ב-5% מהמטופלים. נמצא קשר בין  הפרעה כולסטטית לבין מדדי פרוגנוזה גרועה ובכלל בין פוספטאזה בסיסית מוגברת באבחנה לבין קיצור שיעור ההישרדות הכללית (p=0.002).

מסקנות: הפרעה באנזימי כבד כולסטטיים והיפרבילירובינמיה הן שכיחות יחסית לפני התחלת טיפול בליקמיה לימפוציטית כרונית. למרות שההפרעה מתונה, נראה כי היא קשורה לפרוגנוזה פחות טובה.