תוצאת חיפוש

קרעים בשרירי השוק האחוריים הם פציעה שכיחה למדי בקרב ספורטאי פנאי או מקצועיים. המדור האחורי השטחי בשוק כולל את שריר הסובך ושריר הסוליה ופציעה יכולה להתרחש בכל אחד מהם, יחד או לחוד.

פציעות בשרירי השוק האחוריים מתרחשות לרוב בספורטאים גברים בגילאי 40 שנים לערך. הפציעה נפוצה יותר בין סוגי הספורט הכוללים תנועות אקסצנטריות מתפרצות כגון כדורגל, כדורסל, טניס ובקרב אלו אשר אינם מבצעים תרגילי חימום בצורה מספקת.

האבחנה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית. המטופלים מתלוננים בדרך כלל על כאבים, נפיחות, קושי בכפיפה של מפרק הקרסול ועמידה על קצות האצבעות, ומתקשים בנשיאת משקל על הרגל הפגועה. ממצאי הבדיקה הגופנית כוללים נפיחות, דמומת (המטומה) ורגישות ממוקדת באזור השוק האחורי. אין צורך בבדיקת דימות לאבחון פציעה בשריר הסובך, אך סקירת על שמע (אולטרסאונד) מאפשרת למדוד את אחוז השריר שנקרע.

טיפול שמרני כולל מנוחה, תרופות נוגדות דלקת, התאמת אורח החיים, קירור מקומי ופיזיותרפיה. כיום, ניתוח מוצע כטיפול במקרים נדירים שבהם יש קרע מלא של השריר, כאב ממושך או דמומות לתוך השריר, אשר יכולות להאט את תהליך ההחלמה.

סיבוך של קרע זה קרוי תסמונת מדור, ובמטופלים אלה יש הוריה לבצע ניתוח דחוף.

אימוני כוח הם חלק מהמרשם המומלץ לפעילות גופנית, הן למבוגרים והן לילדים ובני נוער. אימונים אלה משפרים את כוח השריר ומגוון של יכולות מוטוריות, ומפחיתים סיכון לפציעות. מבחינה בריאותית הם מפחיתים מספר רב של גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, וקשורים בסיכון מופחת למספר מחלות כרוניות בעתיד. כל עוד הם מבוצעים לפי ההנחיות, אין בהם כל סיכון.

נעמה קונסטנטיני, גדעון מן

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

"רפואת ספורט" היא מינוח מטעה, מאחר שהיא נתפסת פעמים רבות כרפואה לספורטאים. למעשה, במקצוע זה עוסקים הרופאים בפעילות גופנית, תנועה ומאמץ גופני, אשר נוגע בכל האוכלוסייה, הן הבריאה והן החולה, מהאדם ה"יושבני" ועד ספורטאי העל, ובכל גיל, כפי שגם מתבטא במבחר המאמרים בעיתון זה.

באוכלוסייה הלא פעילה נועדה רפואת הספורט לעודד לפעילות גופנית על מנת לשפר את איכות ותוחלת החיים, ולקדם באמצעותה את הבריאות הגופנית והנפשית בקרב החולים, כל זאת תוך שמירה על בטיחות מרבית. בקרב הפעילים, החובבים והמקצועניים, המטרה ברפואת הספורט היא לשמר ולשפר כושר גופני ויכולת ביצוע, תוך הקפדה על "מניעת פציעה, מחלה או מוות", כפי שהיטיבה להגדיר הפדרציה הבינלאומית לרפואת ספורט (FIMS) [1]. רפואת הספורט כוללת מגוון רחב של תחומים רפואיים כגון קרדיולוגיה, ריאות, שיקום, אורתופדיה ועוד, וכוללת את כל טווח הגילאים מילדים ועד גריאטריה. בשנים האחרונות תשומת לב מיוחדת ניתנת גם לנושא הנשים ולאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. ברפואת הספורט נכללים גם מדעי היסוד והתחומים הפארה-רפואיים השונים בהם תחומי הפיזיולוגיה, הביומכניקה, הפסיכולוגיה, הפיזיותרפיה והתזונה.

גל דובנוב-רז^1,2, יעל משיח-ארזי³, רקפת אריאלי⁴, רענן רז⁵, נעמה קונסטנטיני⁴

¹מירפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה על שם רוברט ה. סמית, האוניברסיטה העברית בירושלים, רחובות, ⁴המרכז לרפואת ספורט, המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ⁵בית הספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית על שם בראון, האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

הקדמה: טאקוונדו הוא אומנות לחימה וספורט אולימפי קרבי. בדומה לאומנויות לחימה אחרות, קרבות טאקוונדו תחרותיים מתקיימים בין שני יריבים אשר מותאמים על פי מין וקבוצות גיל ומשקל. באומנויות לחימה רבות נצפית שכיחות גבוהה של הפרעות אכילה, עקב הצורך בשמירה על משקל גוף מוגדר, על מנת להיכלל בקטגוריית המשקל המיועדת לכל ספורטאי. ספורטאים רבים יורדים במשקל במכוון לפני תחרויות, בכדי להתאים לקטגוריה הנמוכה ביותר האפשרית. לתופעה זו ייתכנו השלכות בריאותיות שליליות, ויש להכיר את מאפייניה.

מטרה: לתאר את הגישות לאכילה והתנהגויות בקרת משקל בקרב ספורטאי טאקוונדו תחרותיים צעירים בישראל.

שיטות מחקר: 112 ספורטאי טאקוונדו בגילאי 21.5-12 שנים, אשר התחרו באליפויות ישראל ובתחרויות אזוריות, מילאו שאלוני גישות אכילה (EAT-26) והרגלי בקרת משקל לקראת תחרויות.

תוצאות: 38% מהמשיבים דיווחו כי הם יורדים במכוון במשקל לפני תחרויות, ללא הבדל משמעותי בשכיחות בין המינים. השיטות הנפוצות היו הגברת אימונים וצמצום מזון, וחלק מהשיטות היו בעלות סיכון בריאותי. 70% מהיורדים במשקל עשו זאת ללא עזרה או הדרכה כלשהי, ומידת הירידה הגיעה עד ל-5.5 ק"ג. בעקבות הירידה במשקל, דיווחו 40%-23% מהמשיבים על שיפור בתפקוד גופני-ספורטיבי כלשהו, ו-16% דיווחו על ירידה בתפקוד הספורטיבי. ל-2.7% מהמשיבים היו ציונים בלתי תקינים בשאלון EAT-26.

מסקנות: קיים שיעור גבוה של ירידה במשקל לפני תחרויות בקרב לוחמי טאקוונדו צעירים, גם ברמות תחרות נמוכות יחסית. רוב העושים זאת לא נעזרו באדם נוסף בעת ירידה במשקל, וחלק נקטו בשיטות בעלות סיכון בריאותי. רוב היורדים במשקל לא חשו שיפור בתפקוד הספורטיבי וחלק חשו ירידה בתפקוד.

דיון וסיכום: על ספורטאים בענפים בעלי בקרת משקל להיוועץ באופן שוטף באנשי מקצוע מתחום תזונת הספורט לגבי הרגלי אכילה ובקרת משקל, בעונה ובתחרויות.

עמית קרן, ירון ברקוביץ, מיכאל סודרי 

מחלקה לאורתופדיה א', רמב"ם- הקריה הרפואית לבריאות האדם

ניתוחים להחלפת מיפרקי ירך וברך הם מהשכיחים בכירורגיה האורתופדית. במהלך השנים האחרונות צוברים ניתוחים אלו תאוצה, ושיעור ההצלחות ושביעות רצון המטופלים גבוה. מניתוח שבתחילתו יועד לחולים מבוגרים שהסתפקו בביצוע פעילויות מינימאליות לאחר הניתוח, כיום גיל החולים יורד והדרישות לאחר הניתוח עולות, ואלה כוללות אף פעילות ספורטיבית ברמות שונות.

חשיבות הפעילות הגופנית לבריאות הגופנית והנפשית ברורה. בניגוד לדעה שהייתה מקובלת בעבר, כיום ידוע שתוצאות החלפת מיפרקים טובות יותר והישרדות המשתלים ארוכה יותר כאשר מבצעים פעילות גופנית מתאימה לאחר ניתוח החלפת מיפרק.

מספר רב של גורמים משפיעים על אורך חיי המשתל מלבד הפעילות הגופנית. גורמים אלו תלויים במנותח, בטכניקת הניתוח ולפעמים גם בסוג המשתל.

לנוכח עלייה בשכיחותם של ניתוחים אלו, גם רופאים שאינם אורתופדים נפגשים תכופות עם מטופלים לאחר ניתוח. לכן עליהם להכיר את ההנחיות המקובלות לגבי הפעילויות הגופניות המומלצות לאחר החלפות מיפרקים ולעודד זאת.

לפי סקירת הספרות העדכנית וההנחיות המקובלות בעולם, הפעילויות הגופניות המקובלת לאחר החלפות מיפרקים ואשר נמצאו כמעניקות יתרון ישיר להצלחת הניתוח הן: הליכה, שחייה ורכיבה על אופניים. פעילויות גופניות כגון כדורסל, כדורגל וריצה על משטחים קשיחים מעלות את הסיכון לקיצור הישרדות המשתל. פעילויות המומלצות למנותחים עם ניסיון קודם הן: טניס, סקי ורכיבה על סוסים. כמובן שקיימות עוד פעילויות גופניות ופעילויות פחות שכיחות כאומניות לחימה, החלקה על קרח וכדומה, ולכן מומלץ למנותח להתייעץ עם המנתח טרם הניתוח לתיאום ציפיות וגם לאחריו.

יורם אפשטיין

מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רפואת ספורט היא תחום שהתפתח בשנים האחרונות. רפואת ספורט, שבעבר התמקדה בספורטאי צמרת, הפכה לנחלתם של כל העוסקים בפעילות גופנית ועוסקת גם באורח חיים בריא – בהשפעות החיוביות של הפעילות הגופנית על מצבי מחלה מרובים ומניעתם. רפואת ספורט מערבת תחומים רבים מן הרפואה המודרנית ומקשרת אותם אל הפעילות הגופנית: רפואת משפחה, אורתופדיה בתחום הספורט, רפואת ילדים, רפואת נשים, פיזיותרפיה, פיזיולוגיה של המאמץ, תורת האימון, תזונה, פסיכולוגיה, ביומכניקה (תורת התנועה). בנוסף, היא כוללת טיפולים ממוקדים בפגיעות שמקורם פעילות גופנית כגון: עיסוי, כירופרקטיקה, אוסטיאופתיה וטיפולי רפואה משלימה.

יורם אפשטיין^2,1, יובל חלד^3,1, יוני ירום^5,4

¹מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³צה"ל, חיל הרפואה, היחידה לפיזיולוגיה צבאית, ⁴מדיקס, המרכז לרפואת ספורט, ⁵משרד הבריאות, הוועדה המייעצת לחוק הספורט

נושא הכשירות הבריאותית לעסוק בספורט מוסדר במדינות שונות בעולם, בין אם כחוק מדינה ובין אם כהוראת ארגוני הרפואה והספורט הלאומיים, הוועד האולימפי המקומי או החברה המדעית הנוגעת לרפואת ספורט. בהוראות אלה, קיימת שונות רבה בין המדינות באשר לאוכלוסיה הנדרשת לעבור בדיקות רפואיות מקדימות לעיסוק בספורט תחרותי, להיקף הבדיקות הרפואיות הנדרשות ולתדירות ביצוע הבדיקות.

מעצם העובדה שאין אחידות דעים באשר להיקף הבדיקות ותדירות ביצוע הבדיקות, ברור שקיימים חילוקי דעות מקצועיים בנושא. גם במדינות שבהן לא מוסדר הנושא בחוק, כגון ארה"ב, נהוג לבדוק את הספורטאי התחרותי לפני תחילת העונה. למפגש זה שתי מטרות: האחת, מניעת השתתפות של ספורטאים בלתי כשירים בהיבט הרפואי ופגישה עם סמכות רפואית הקשורה לעולם הספורט, השנייה, דרישה של חברות הביטוח. במדינות המחמירות (כגון: איטליה, פינלנד, מדינות הגוש המזרחי לשעבר), לא יוכל אדם להשתתף באירוע ספורט מאורגן ללא חתימה אישית של רופא מוסמך בתחום, ולעיתים נדרשות בדיקות ייחודיות הקשורות לענף הספורט בו הוא מתחרה.

בישראל, נושא הכשירות הרפואית של ספורטאים מוגדר ב"חוק הספורט" ובתקנות הנלוות אליו [3-1]. המאמר הנוכחי אינו פולמוסי על עצם הצורך בבדיקות כשירות רפואית לספורטאים, אלא נועד לתאר את המצב החוקתי בישראל, המחייב את העוסקים בספורט ואת הקהילה הרפואית התומכת בספורטאים. 

ירון ברקוביץ, גבי נירנברג, מאזן פלאח, מיכאל סודרי

מחלקה אורתופדית א', רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, הפקולטה לרפואה רפפורט של הטכניון, חיפה

רכיבת אופניים היא תחביב ששכיחותו נמצאת במגמת עלייה, ובעקבות זאת עולה שכיחות הפציעות הנלוות.

רוב הפציעות הלא טראומטיות נגרמות  בגף תחתון. מרבית הפציעות הלא טראומטיות סביב הברך נגרמות עקב פעילות יתר, טכניקת אימון לקויה, ציוד לא מתאים או שילוב בין הגורמים. עיקר הטיפול שמרני וכולל מנוחה, רטיות קרות ותרופות נוגדות דלקת.

שינוי טכניקת האימון והתאמת הציוד מהווים רכיבים מונעים חשובים. היעדר טיפול מתאים או עיכוב עלולים לגרום לפגיעות כרוניות המציבות אתגר טיפולי.
 

תכשירים ארגוגניים (מהמילה היווניתrgon   שמשמעותה עבודה) ניטלים כדי לשפר את יכולת ניצול האנרגיה של הספורטאי. בשנים האחרונות חלה עלייה בהשתתפות ילדים ובני-נוער בספורט תחרותי ועמה עלייה בנטילת תכשירים האמורים לשפר את יכולת הספורטאי. נטילת תכשירים אלו על-ידי ילדים ומתבגרים מתרחשת בתקופה שבה חלים שינויים הורמוניים רבים והתפתחות מינית עצמונית. התפתחות זו יכולה, מחד-גיסא, להיות מושפעת מעצם נטילת התכשירים, ומאידך-גיסא הרמה הגבוהה של ההורמונים האנאבוליים בגיל ההתבגרות יכולה להשפיע על יעילות מתן חיצוני של חומרים אלה. בין הסמים האסורים נכללים חומרים ממריצים, משככי כאבים, משַתנים, סטרואידים אנאבוליים והורמונים חלבוניים. מסקירת הסיפרות עולה, כי מחד-גיסא לא נמצאה עדות לכך שמתן חומרים ממריצים, סטרואידים אנאבוליים או הורמון גדילה אכן תורמים לשיפור היכולת הספורטיבית באוכלוסיית הילדים והמתבגרים, ומאידך-גיסא, שמתן חומרים אלה במינונים על-פיזיולוגיים בניסיון לשפר את היכולת, מגביר את הסיכון לפתח השפעות-לוואי.

בשנים האחרונות חל שינוי בדפוס הפעילות הגופנית בילדים. מחד-גיסא, רוב הילדים עוסקים כיום פחות בפעילות גופנית, עובדה המובילה לעלייה ניכרת בשכיחות ההשמנה וסיבוכיה, ומאידך-גיסא חלה עלייה בהשתתפות ילדים ובני-נוער בספורט תחרותי מאורגן. במקביל חלה עלייה ניכרת במספר הילדים הפונים להערכה וטיפול דחופים עקב תחלואה הקשורה לספורט. פגיעות הקשורות לספורט מהוות כשליש מכלל הפגיעות בילדים. בין הפגיעות השכיחות נמנות חבלות ראש, עמוד-שידרה של הצוואר וחבלות בבית-החזה. בנוסף, העיסוק בפעילות גופנית עלול להביא לידי ביטוי תחלואת לב שבמקרים נדירים עלולה לגרום למוות או לנכות. מצבים אחרים העלולים לסכן ילדים העוסקים בפעילות גופנית קשורים להתפתחות נזקי חום או תופעות אלרגיות קשות. בסקירה זו נדונים דרכי האיבחון, הטיפול, ודרכי מניעה אפשריות של מצבים דחופים אלה.

קובי שדה^1,2, אורי ויזל², שמואל קיויתי¹, יורם לבוא²

המרכז לגנחת (אסתמה) ולאלרגיה¹ ומחלקה פנימית ט'², מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הצלילה המודרנית הפכה לתחביב שנהנים ממנו מיליוני בני-אדם ברחבי העולם. במהלך הצלילה נחשפים הצוללים לשינויים גופניים ופיזיולוגיים, בעיקר בכל הקשור לנשימה. שינויים אלו מהווים מקור לדאגה לגבי חולי גנחת המבקשים לצלול.  מראשיתה של הצלילה הספורטיבית התגבשה הדעה שיש לאסור על חולי הגנחת מלצלול, אך האיסור למעשה נעקף על-ידי חולי גנחת רבים ברחבי העולם, ושיעור חולי הגנחת העוסקים בצלילה דומה לשיעורם בכלל האוכלוסייה.

המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מתוך הסיפרות את המידע הקיים היום שבעזרתו ניתן להגיע להחלטות מודעות יותר לגבי הסיכון שבצלילה עבור חולי גנחת.

מסקירת הסיפרות נראה, כי למרות עדויות שלפיהן עלולה הגנחת להוות סיכון מוגבר לבארוטראומה בצלילה, הרי שהסיכון נמוך ונדרשים מחקרים נוספים על-מנת לבססו. לפיכך, בנסיבות המתאימות, חולי גנחת יכולים לעסוק בצלילה ספורטיבית ללא סיכון משמעותי לתאונות צלילה.

לסיכום, ההחלטה אם הצלילה מסוכנת או אסורה צריכה להיעשות על בסיס פרטני, ולהתבסס על הסכמה מודעת ומשותפת בין המטופל לרופאו.

עצמון צור

מחלקת השיקום, בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

מעטים מאוד הם בני-האדם בגיל המבוגר אשר עוסקים בפעילות ספורטיבית נמרצת (אינטנסיבית) ועוד במיסגרת תחרותית. מעטים עוד פחות הם בני-האדם אשר עושים זאת לאחר שנותחו לצורך החלפה מלאה של מיפרק הירך או הברך ולעיתים אף מתקשים להתהלך ללא תמיכת כלי-עזר.

פעילות מיפרקי הירכיים ברכיבה על אופניים היא מצומצמת מאוד. הירך הוא למעשה מיתלה המורכב מסרן בעל דופן אחורי קשיח וזאת, לנוכח העובדה שחגורת האגן איננה מפיקה תועלת בעקרון מכל תנועתיות שהיא. לחיצת דוושת האופניים אשר מחייבת את המאמץ היותר גדול, מתבצעת אומנם גם בסיוע השרירים פושטי הירך, אך בעיקר על-ידי פושטי הברך וכופפי כף-הרגל. העומס הנמוך המופעל על מיפרקי הירכיים, גם בעליות, הוא זה שמאפשר לרכב על אופניים גם לאחר ניתוחים מורכבים באותו אזור, מבלי לחשוש מהתרופפות התותב. מיפרקי הברכיים פעילים אומנם הרבה יותר במהלך הרכיבה על האופניים, אולם העומס המופעל עליהם נמוך באורח משמעותי מזה הקיים בענפי ספורט שבהם נשיאת המשקל על שתי הרגליים היא מלאה, דוגמת ריצה ואפילו הליכה.

אמיר חיים, תמיר פריטש, ליאור יוספוב, רון ארבל

המח' לאורתופדיה ב', מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב

פציעה ברצועה המוצלבת הקדמית של הברך (Anterior cruciate ligament) (להלן רמ"ק)¹ היא חבלה שכיחה, בעיקר בקרב צעירים העוסקים בענפי ספורט המחייבים סיבוב על ציר, שינוי מהיר של כיוון התנועה או קפיצה. מרבית הפגיעות ברמ"ק של הברך (כ-70%) אינן קשורות לחבלה הכרוכה במגע ישיר.

זיהוי גורמי-סיכון חשוב למניעת פציעה זאת. גורמי-סיכון לפגיעה ברמ"ק כוללים גורמים סביבתיים (לדוגמה, מקדם חיכוך גבוה בין הנעל למישטח המגרש) וגורמים אנטומיים (לדוגמה, יחס נמוך בין רוחב השקערורית של עצם-הירך לבין רוחב עצם-הירך וריפיון של המיפרקים). הסיכון לפציעה ברמ"ק גבוה פי 2-8 בנשים בהשוואה לגברים (זאת, למרות שמספר הפציעות הכללי בגברים גבוה יותר מאשר בנשים).

האבחנה מתבססת בעיקר על האנאמנזה של הפציעה והבדיקה הגופנית. נודעת חשיבות גוברת לבדיקת התהודה המגנטית (MRI). לבדיקה זאת רגישות וסגוליות גבוהות, והיא מאפשרת לזהות גם חבלות נילוות, כגון קרעים של הסהרונים (Menisci). לרמ"ק תפקיד חשוב ביציבות הברך. קרע ברמ"ק עלול לגרום לחוסר יציבות של הברך, המוביל לאוסטאוארתריטיס, לקרעים של הסהרונים ולפגיעה קשה בתיפקוד.

ניתוח מאפשר חזרה לתיפקוד מלא תוך זמן קצר. עם זאת, לא ניתן למנוע את הנזק ארוך-הטווח הנגרם בעקבות ניתוח. לכן ההחלטה על סוג הטיפול צריכה להיקבע בהתאם לצרכיו של הנפגע. ניתוח הוא טיפול הבחירה בחולים צעירים העוסקים בפעילות הכרוכה בסיכון גבוה לפגיעה ברמ"ק. הניתוח המקובל הוא שיחזור של הרצועה, שיכול להתבצע בשיטות שונות. אין אחידות-דעה לגבי שיטת הניתוח המועדפת, אך השיטה המקובלת היא ארתרוסקופית עם שתי שיטות שחזור עיקריות: עצם-גיד פיקה-עצם או גידי-מיתר. מומלץ לבצע את הניתוח כעבור לא פחות מארבע שבועות מזמן הפציעה, וזאת כדי למנוע נזק נוסף בעקבות הניתוח.

שון פורטל¹, מולי אפשטיין¹,  גל דובנוב²

¹המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה, ²המח' למטבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

חסר ברזל הוא אחד החסרים הנפוצים בעולם המערבי. קיימים מספר גורמים לחסר זה, ההופך לתסמיני עם ההתהוות של אנמיה מחוסר ברזל. ספורטאים לוקים באנמיה וחסר ברזל מסיבות נוספות על אלה הנפוצות בכלל האוכלוסייה. לדוגמה, מיהול נפח הדם, הזעה מוגברת, הרס כדוריות דם בזמן ריצה ולעתים תת-תזונה. ספורטאיות נמצאות בסיכון גבוה יותר ללקות באנמיה, עקב אובדן דם במחזור החודשי. עם זאת, הסיבה הנפוצה לריכוז המוגלובין נמוך בספורטאי סיבולת היא 'אנמיה מדומה', הנגרמת עקב אגירת נוזלים. ספורטאים רגישים יותר מכלל האוכלוסייה להשפעת האנמיה וחסר הברזל, כיוון שתיפקוד גופני טוב מחייב יכולת מרבית של נשיאת החמצן בדם לשריר הפעיל וניצולו לשם ייצור אנרגיה.

בעוד שאנמיה קלה אינה מורגשת במנוחה, היא עלולה לפגוע מאוד בביצועים ספורטיביים מאומצים. חסר ברזל ללא אנמיה פוגע ככל הנראה בביצועי הספורטאים. האבחון נעשה על פי נוסחת תאי-דם, מדדי כדוריות הדם האדומות ורמות פריטין, המייצגות את רמות מאגרי הברזל בגוף. הטיפול ממושך ומחייב מתן תוסף ברזל, שכן המשימה להשלים את החסך בתזונה בלבד היא בגדר בלתי אפשרית.

רחלי דנקנר וויטה בראל ז"ל

בנוסף להשפעתה החיובית הרבה של פעילות גופנית על הבריאות, היא עלולה לגרום לפציעות ולנזק. בישראל הפכה עם השנים הפעילות הגופנית לחלק מפעילות שעות הפנאי, ועימה עולה הסיכון להיפגעות. קיימים משתנים ייחודיים בספורט המשפיעים על הסיכון להיפגע. מרבית פגיעות הספורט הן קלות ואינן מצריכות טיפול בבית-חולים. אולם לעתים עלולה פגיעת ספורט להיות קשה, עד כדי אישפוז בבית-חולים, נכות ללצמיתות ואף מוות. בישראל אין עדיין מערכת מידע כוללנית לגבי פגיעות ספורט, אך ניתן ללמוד על שיעור הפגיעות באוכלוסיות מוגדרות עליהן מבוצעים סקרים נקודתיים. מהנתונים של המערכת לרישום טראומה לאומית של משרד הבריאות ניתן ללמוד, כי בשנים 1995-1996 אושפזו בישראל בחמישה בתי-חולים (שלושה מרכזי-על ושני בתי-חולים בפריפריה) 4,023 ילדים בגילי 5-17 שנה עקב פגיעות טראומטיות. מתוכם, שלוש מאות חמישים ושישה (356) (8.8%) אושפזו עקב פגיעות שאירעו קרוב לוודאי בזמן פעילות ספורט ופעילות פנאי.

נודעת חשיבות רבה לפיתוח וטיפוח גישות מנע, הן על-ידי העמקת הידע לגבי אופי הפגיעות והן על-ידי התחקות אחר מנגנוני התרחשותן. מן הצורך להקים מערכת לאומית לרישום פציעות ספורט, על-מנת שתספק מידע על האוכלוסייה שבסיכון ועל ממדי ההיפגעות. נתונים אלה יאפשרו נקיטת פעולות מנע יעילות.