תוצאת חיפוש

השואה מייצגת אירוע מכונן גם בתולדות הרפואה. לראשונה בהיסטוריה, רופאים מילאו תפקיד בולט בפגיעה קטלנית בזכויות רפואיות, בהפרת חובה רפואית למטופלים, פגיעה באוטונומיה של מטופלים, בהליכים פולשניים מיותרים ומזיקים למטרות פוליטיות ובעוולה הנוראית מכל של המתת "חסד" בכפייה. רופאים סיפקו את הלגיטימיות, הידע והתנופה שאפשרו לתהליכים רצחניים אלו להתקיים במערכת יחסים סימביוטית עם הממסד הפוליטי בתקופה הנאצית. חיוני שרופאים כיום ובעתיד יהיו מודעים למה שהתרחש בתקופה זו. לשם כך אנו מתארים תוכנית רב-שנתית המביאה רופאים ישראלים למסע לימודי לאתרים רלוונטיים המייצגים את מעורבות הרופאים ושותפותם בפשעי התקופה הנאצית. מסעות חינוכיים אלו, בחסות ההסתדרות הרפואית, התקיימו במקור בפולין ולאחרונה התקיימו לסירוגין בגרמניה ובפולין. בהקשר של כל אתר במסלול מוצגים הפרקטיקות הרפואיות בתקופת הנאצים, וכן דיונים אתיים בנוגע למעלתם או שפלותם של רופאים שמילאו תפקיד במקומות אלה. בנוסף לביקורים מודרכים באתרים, ניתנים חומרי רקע והרצאות להשגת הבנה מקיפה יותר ומעמיקה יותר של הנושאים. דגש מושם על למידה מדוגמאות הרלוונטיות לרפואה המודרנית, ובכך לספק את העקרונות מהם יוכלו המשתתפים לצמוח כרופאים וגם כאינדיבידואלים בעלי מוסר, עקרונות, ורגישות רבה יותר. הסיור כולל טקסים רשמיים ומרגשים באתרי ההשמדה שבהם היו מעורבים רופאים באופן ישיר, וכן קבוצות מיקוד המאפשרות ביטוי רגשי וקטרזיס ואף מעודדות זאת. תפקידה הקריטי של הצמיחה האישית במהלך הסיור מודגש הן בפגישות לפני הסיור והן בפגישות שלאחר הסיור, המספקות את המעטפת הרגשית בשתי הקצוות. המשתתפים והצוות, וכן משוב מתועד לאורך השנים, מעידים על התועלת והערך העמוק של מסעות לימודים אלו המכוונות למידה וצמיחה.

בשני העשורים האחרונים קיים עניין גובר והולך בהכרה, בהבנה ובלקחי התנהלות הרופאים והרפואה בתקופת השואה. בתקופה בלתי נתפסת זו הגיעו לשיא שלא היה כמותו מעולם (ויש לקוות שגם לא יהיה יותר) הצד האפל והצד המואר של הרפואה: ההתנהגות הנפשעת של רופאים והרפואה הנאצית מחד גיסא, והתנהגות נאצלת ברוח שבועת הרופא של אחרים מאידך גיסא. בימינו, הולכת ומתחדדת ההבנה שהלמידה אודות עובדות אלו היא תשתית ייחודית ובעלת השפעה יוצאת דופן על העיצוב המקצועי של עובדי מקצועות הבריאות בהווה ולעתיד. במאמר שלפניכם נתאר בקצרה את הרקע ההיסטורי, את המקום שתופס התחום בשיח המקצועי – כנס מכונן שהתרחש בישראל בשנת 2017 ובו גם נוסחה ושולחה הצהרת הגליל –ה את הצפוי בשנים הקרובות ומחשבות לעתיד. בישראל, יש מקום מרכזי ליזמתו של פרופ' שאול שאשא בקיום כנס אודות הרפואה בשואה מזה 20 שנה, במרכז הרפואי לגליל בנהריה ומאמר זה מוקדש לו בהוקרה רבה.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, התרחב מאוד המחקר אודות קורות הרפואה היהודית בשואה. נכתבו מחקרים על הפעילות הרפואית באזורי הכיבוש השונים, ובאופן בולט על הגטאות הגדולים והבינוניים בפולין, בליטא, בצ'כיה, ובמדינות נוספות כמו הולנד, הונגריה, גרמניה, ואף על פעילותם של רופאים יהודים במחנות. בתוך כך בולט היעדר המחקר על הרפואה והרופאים בקרב יהודי ברית המועצות באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות שהחלה ב 22 ביוני 1941.

מאמר זה מרחיב את היריעה ושופך אור על גורלם של 36 רופאים ומדענים יהודים חברי סגל המכון הרפואי בעיר סטוורופול שבצפון הקווקז בתקופת השואה. ביניהם פרופסורים בעלי שם, ומרצים בכל תחומי הרפואה ובתוכם כשליש נשים בעלות הישגים אקדמיים מצטיינים .

תיאור הדברים נשען על עבודות שנכתבו על ידי חוקרים מרוסיה וחלקם בני העיר סטוורופול , עדויות שנגבו מעדי ראייה על ידי הוועדה הממלכתית הסובייטית לחקירת פשעי הנאצים בשנים 1943-1945, זיכרונותיה של לודמילה שוורצמן, כלתו של פרופ' יעקב שוורצמן, שנימנה עם בכירי קבוצת הרופאים במכון הרפואי שנרצחו.

המאמר מתייחס לקורות יהודי הקווקז ואלפי הפליטים היהודים שחיפשו מקלט באזור, ומתמקד בתיאור השמדתם של יהודי העיר סטוורופול וגורלם האכזרי של עשרות חברי הסגל היהודי ובני משפחותיהם, שהיו לב ליבו של צוות המורים והחוקרים במכון לרפואה. הם נרצחו בירי ביערות שמחוץ לעיר ובמשאיות גז.

חקר קורות הסגל היהודי במכון הרפואי בסטרוופול מהווה לא רק הנצחה לרופאים ולמדענים היהודים, אלא גם פותח צוהר לפועלם של הרופאים היהודים בשטחי הכיבוש בברית המועצות– תחום מחקר חדש המצריך הרחבה והעמקה.

מלחמות גורמות במקרים רבים לתוצאות איומות נוספות, כמו רעב, הרס כלכלי וחברתי, מגפות קטלניות ועוד. הרעב שרר במקומות רבים תחת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, וכלל אוכלוסיות רבות. הרעב שימש אחד מכלי הרצח בידי הצוררים הנאצים ותומכיהם. במספר גטאות ומחנות הצליחו רופאים יהודים לבצע מחקרים, חלקם בידיעת הנאצים, אך רובם בוצעו חרף איסור גורף. מחקר הרעב בגטו ורשה מהווה מקור גאווה אדיר כסמל להתנגדות אינטלקטואלית של ההולכים למות.

הקדמה ומטרת המחקר: משפט אייכמן היווה נקודת מפנה בתודעת החברה הישראלית, וביחסה לשואה ולניצולי השואה. מנושא שהיה על סדר היום הציבורי, אנונימי, בלתי נתפס ובלתי מובן ברמה האישית, הוא הופרט לעדויות ולסיפורים אישיים של ניצולים שרק עתה הובנו וחדרו לתודעה. יש הטוענים שעד למשפט אייכמן ניצולי השואה שתקו או הושתקו, יש הדוחים טענה זאת.

בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה, כחלק מעיצוב זיכרון השואה בכלל, יש היבטים אתיים, רפואיים וחברתיים ייחודיים. מטרתו של מחקר זה לבדוק מה היה חלקם של הרופאים הניצולים בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה.

ממצאים ודיון: רופאים ניצולי שואה העלו את זיכרונותיהם בכתב ובעל פה, תחילה בביטאונים רפואיים ובפני קהל רופאים, שכן השיח עם עמיתים למקצוע היה זמין ונוח יותר. אט אט התרחב מעגל ערוצי התקשורת שלהם, ובמיוחד לאחר משפט אייכמן. זיכרון הרפואה בשואה היה תמיד על סדר היום הציבורי של ההסתדדרות הרפואית, גם אם לא תמיד הגיע לכלל מעשה. באוקטובר 1955 הוקמה אגודת הרופאים שרידי השואה, גטאות, מחנות ויערות שנועדה לעסוק בחקר ההיבטים הביולוגיים-פתולוגיים ובחקר ההיבטים ההיסטוריים של הרפואה בשואה, אך מספר חבריה היה מצומצם והיא פעלה כשבע שנים בלבד. משנות ה-90 ואילך אנו עדים לעלייה בפעילות מאורגנת לעיצוב זיכרון השואה.

סיכום: ההליך האיטי של התגבשות המידע על אודות הרפואה בשואה לכלל תודעה ומכאן לכדי מעשה יכול להיות אחד ההסברים לפעילות מאוחרת זו ולכך שהצהרת הלסינקי אומצה בישראל רק בשנת 1967.

הרופאים הניצולים לא שתקו. הם עסקו באופן נרחב בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה, ויש להם תפקיד מכריע בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה בחברה הישראלית.

מתחילת המאה הנוכחית, מתקיימים בכל שנה במרכז הרפואי לגליל (לשעבר בית החולים נהרייה) "כנסי נהרייה על הרפואה והשואה". מפעל ייחודי ומתמשך זה נועד לספר את סיפורה המופלא של הרפואה בשואה מחד גיסא, ואת השלכות הימים הנוראים ההם על בריאות הניצולים וצאצאיהם מאידך גיסא. הדיונים תרמו לא מעט למחקרים ופרסומים בנושאים אלה, וכן להכרת הרשויות בתחלואה המאוחרת של שרידי השואה ובפגיעה בצאצאים.

רופאים יהודים רבים בשואה – בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה וביערות – גילו אומץ לב, תעוזה והקרבה, כשהם ניצבים בחזית ההתנגדות לנאצים ועוזריהם. מעשי ההתנגדות היו בדרכים שונות ומגוונות: פעולות יזומות ישירות נגד הנאצים, במסגרת מחתרות ותנועות מרד, או בשורות הפרטיזנים ביערות; הסתרה והצלת יהודים; הברחת תרופות; ביצוע ניתוחים ופעולות רפואיות שונות בהסתר; ניהול גיליונות רפואיים כפולים ורישומים כוזבים להטעיית רופאי האס-אס; סירוב לדרישת הנאצים להגשת רשימות של חולים ועובדים, שמשמעותן קביעת גזר דינם למוות; הישארות לצד החולים והנזקקים בגטאות, גם כשהייתה להם אפשרות לברוח, ועוד. כל זאת עשו הרופאים היהודים בשואה מתוך נאמנות לצו מצפונם, לעיתים אף מעבר למחויבותם לשבועת הרופא, כשהם עצמם מצויים במצב של חוסר ודאות, מצוקה, רעב, דיכוי והשפלה, תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחתם. תופעה זו הייתה רחבת היקף בין הרופאים ולא מעשיהם של בודדים. נשגב הדבר, כיצד מתוך אותה מצוקה גופנית ונפשית איומה, הצליחו לצמוח גילויי האומץ, התעוזה, הנחישות וההקרבה, שנדרשו לביצוע פעולות ההתנגדות וההצלה. במאמר נביא בקצרה מספר דוגמאות להתנגדות על צורותיה וביטוייה השונים, של רופאים יחידים ובקבוצות.

בתקופת השלטון הנאצי, מערכת הבריאות בגרמניה התגייסה באופן חריג לסייע למפלגה הנאצית לממש את יעדיה הזדוניים. רופאים רבים שירתו ללא סייג את המשטר והשתתפו באופן פעיל במפעל השמדה של אוכלוסיות לא רצויות בחברה הגרמנית, תוך הפרה קשה של סטנדרטים מקובלים של אתיקה רפואית. Carl Clauberg ו-Walter Stoeckel היו רופאים מתחום המיילדות והגינקולוגיה, ששמם ופועלם נקשר עם שלטון הרייך השלישי. הם נחשבו בין המובילים בתחומם בעולם, שיתפו פעולה, כל אחד בדרכו, עם הנאצים, ועל כן עברם הוכתם לצמיתות. כאות הערכה לעבודות השונות שהשניים פרסמו, כל אחד בתחומו, הם זכו לכך שבדיקות וניתוחים שונים בתחום המיילדות והגינקולוגיה, אשר הם תרמו לפיתוחם, ייקראו על שמם. בשל מעורבותם בפשעי השלטון הנאצי, החלו בשנים האחרונות לעלות קולות הקוראים לשינוי השמות הללו ומחיקתם מדפי ההיסטוריה של הרפואה. אנו מאמינים כי דווקא שימור השמות יסייע לנו לחנך דורות עתידיים של רופאים ולשרת תפקיד חינוכי כפול. מחד גיסא להבליט הישגים מקצועיים ומדעיים מרשימים, ומאידך גיסא, לשמש כאות קין ותמרור אזהרה שהישגים אלו אינם ערובה בפני התדרדרות מוסרית מזעזעת. שימור השם ימשיך ויזכיר לנו את האחריות המוסרית הכבדה המוטלת דווקא על האישים המובילים במקצועם, אשר במקרה זה ניצלו את כוחם והצלחתם לרעה, על מנת שמאורעות אלה לא יחזרו לעולם.

נכון ליום 1.1.2013, מתוך 24,811 חסידי אומות העולם שהוכרו על ידי "יד ושם", 245 הם רופאים ו-31 הם סטודנטים לרפואה – 1% מכלל הרשימה. הרופאים יכלו לעזור, תוך סיכון עצמי עצום, באופנים שונים ומגוונים: ניתוחים לשינוי סימני הזהות היהודית, ניפוק אישורים ומסמכים כוזבים, אשפוזים, הברחת חומרי רפואה לגטאות, הסתרה בבתי חולים או בביתם הפרטי, סיוע במילוט, פעילות במחתרת ועוד. בין הרופאים היהודים בגטאות ובמחנות היו כאלה אשר מעבר לתפקודם היום-יומי, במציאות של רעב, מצוקה, השפלה, מחסור בתרופות וסכנת חיים מתמדת להם ולבני משפחותיהם, עשו פעולות אמיצות להצלת חיי אחרים, תוך סיכון עצמי. רופאים יהודים אחרים עמדו בחזית ההתנגדות לנאצים, כבודדים או כחלק מארגונים. נביא להלן מספר דוגמאות לגבורתם של אותם רופאים.

רחל הרצוג¹

בית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים, בית הספר בן גוריון בנגב,

¹מאמר זה הוא תמצית פרק ממחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבל דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסנאט אוניברסיטת בן גוריון, ושבוצע בהנחייתה של פרופ' חנה יבלינקה.

הקדמה והמטרה במחקר: המפגש בין רופאים ניצולי שואה שעלו ארצה מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנת 1952 ובין החברה הישראלית, היה חלק ממפגש כלל ניצולי השואה עם החברה הישראלית. במחקר זה ביקשתי לבחון את קליטתם של הרופאים הניצולים במערכת הבריאות בתקופה האמורה, שבה עלו לישראל כ-1,350 רופאים, רובם המוחלט ניצולי שואה.

ממצאים ודיון: יש קווי דמיון בין קליטתם לבין קליטת כלל ניצולי השואה בישראל בכל הקשור למניעי העלייה ולמסגרות הקליטה. מניעי העלייה היו תחושות של ציונות, ללא הנמקה אידיאולוגית. מסגרות הקליטה הראשוניות הנחילו אכזבה וכאב שלא נשכחו, אך הן היו קצרותמועד. הרופאים מיהרו לצאת ממסגרות הקליטה האלה. הסתגלותם הייתה מהירה משום שהשינוי שנדרש מהם לא היה גדול. הם המשיכו לעסוק במקצועם והשתלבו במהירות במערכת הבריאות.

ההתחלה הייתה קשה. הם נקלטו בכל חזיתות הבריאות, אך בעיקר במערך המירפאות בריכוזי העולים באזורים הנטושים ובאזורי ההתיישבות החדשים בספר ובכפר, במוסדות האשפוז לחולי ריאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים.

רובם החלו בשלבים הנמוכים של הסולם המקצועי, אך כבר משנת 1952 אפשר היה למצוא רופאים ניצולים בדרגות ניהול, ועובדה זו מעידה שקידומם המקצועי היה ככל קידום מקצועי ברפואה: פרי כישורים, ניסיון והצלחה בעבודה. בה במידה מעיד הדבר גם על נכונות הממסד הרפואי לקלטם ולקדמם.

סיכום: הכניסה המהירה לעבודה במערכת הבריאות העניקה למערכת הבריאות כוח אדם מקצועי שתרם את חלקו בתקופה הקשה בתולדותיה, ואילו הרופאים עצמם זכו בכך שניתנה להם אפשרות מהירה להשתקמות אישית ומקצועית, ובכך שבדרך זו הם נכנסו לחברה הישראלית ועד מהרה היו לחלק בלתי נפרד ממנה. תרומתם המקצועית-האישית של כל אחד מהם מצטרפת לתרומה קולקטיבית ניכרת. במכלול ציבור ניצולי השואה בישראל שמור מקום כבוד לסיפורם של הרופאים ניצולי השואה.

אילנה יוגב

מושב כפר אחים

אמי היקרה, מלכה גנץ, מרגיט (מאצה) לבית וייס – כשם נעוריה, הייתה בת 17 שנים כששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן בתאריך 15 באפריל 1945, לאחר שנשבתה בו מספר חודשים. היא הגיעה בקושי לרגע השחרור כשהיא שוקלת 28 קילוגרם, צועדת על שתי רגליה שבקושי נשאו אותה ולא מאמינה שאכן התגשמו חלומותיה לשרוד. על טווח רחוק יותר לא יכלה אפילו לחלום.

ורדה וייסקופף

רחובות

בשישה באפריל 1945, תשעה ימים לפני שיחרור מחנה הריכוז ברגן בלזן, נצטוו כ-2,500 אסירים יהודים להתכונן לעזיבת המחנה ביום המחרת. בשבעה באפריל יצאו האסירים דרך שערי המחנה והחלו לצעוד כ-10 ק"מ לתחנת הרכבת הסמוכה בעיר צלה (Celle), שם נצטוו לעלות על רכבת שתיקח אותם למחנה הריכוז טריזינשטאט. לאחר שישה ימי נסיעה עצרה הרכבת ליד הכפר פרסלבן ((Farsleben שבגרמניה, וב-13 באפריל 1945 שוחררה על ידי גדוד הטנקים  743, השייך לדיוויזיית חיל הרגלים ה-30 של הארמיה התשיעית בצבא ארה"ב. גדוד הרפואה ה-105 של דיוויזיה זו דאג לטיפול רפואי ראשוני עבור הניצולים, ולאחר מכן הועברו הניצולים בסיוע כלי רכב זמינים שאורגנו על ידי קצין הקישור של הדיוויזיה, לוטננט פרנק טאוורס 1^st Lt. Frank W. Towers)), לעיירה הילרסלבן (Hillersleben), ששימשה בסיס של חיל האוויר הגרמני. פעל שם בית חולים קטן שלא הייתה באפשרותו לתת טיפול רפואי לכל הניצולים.

בעשרים-ואחד באפריל 1945, ניתנה פקודה לפלוגה C מגדוד הרפואה ה-95 להגיע להילרסלבן ולבצע שם את מה שתואר על ידי מפקד הגדוד, הקולונל ד"ר וויליאם הורטה (Col. Dr. William Hurteau), כמשימה הגדולה ביותר שניתנה לגדוד במהלך מלחמת העולם השנייה – הקמת בית חולים נוסף בעיירה הילרסלבן ותוספת מיטות אשפוז בבית החולים הקיים. מבנה ששימש לפנימיה הפך לבית חולים, והציוד שהובא אליו היה ציוד גרמני שהוחרם על ידי הצבא האמריקאי. כמו כן, דאגה הפלוגה למזון שהובא ממחסנים גרמניים, ונתפסו רפתות מהן הובא בשר וגם חלב. חייהם של אסירי רכבת זו ניצלו תודות לגבורתם ועבודתם המסורה של חיילים אמיצים אלו מדיוויזיית חיל הרגלים ה-30 ומגדוד הרפואה ה-95. 

שמואל רייס
 

היחידה לפיתוח סגל, הפקולטה לרפואה בגליל, אוניברסיטת בר אילן, צפת

לימוד תולדות הרפואה בשואה הוא בעל משמעות לזהות המקצועית של אנשי מקצועות הבריאות. במאמר זה מובא סיפור מחנה ברגן-בלזן, האירועים בשבועות שקדמו לשחרור והחודשיים שאחריו על היבטיו השונים, בעיקר בהיבט הרפואי והאישי.

בספר בשם "After Daybreak" של Shephard, מתוארים אירועי שחרור מחנה ברגן-בלזן ב-15.4.1945, מוקדש מקום מרכזי לסיוע הרפואי שנדרש. הבריטים, משחררי המחנה, עמדו בפני זוועה של אלפי גוויות וגוססים, מצב תברואתי (סניטרי) בלתי נסבל ומגפות משתוללות. הם התגייסו למתן מענה רפואי ל"אסון ההומניטארי" באמצעות שלב של תכנון וצבירת יכולות, ולאחר מכן הפעלת תוכנית נרחבת ונמרצת של מיון וטיפול. אף על פי כן, התגייסותם לא תמיד הסתיימה בהצלחה: רבים מהניצולים נספו לאחר השחרור. אולם הצוותים פעלו תמיד במסירות ובנחישות. בין השאר מובאים במאמרי סיפוריהם של בריגדיר גלין היו – רופא הגייס שניהל את המבצע, ושל 96 סטודנטים לרפואה מתנדבים שהוטסו מאנגליה לסייע בטיפול.

את סיפורי המחנה באותם ימים שמעתי גם מאבי ז"ל, אשר היה שם ושוחרר על ידי אותם חיילים בריטיים עצמם, ומאמי תבל"א – ששהתה באותו מחנה ועזבה אותו חודשיים לפני שחרורו.

בסוף מאי 1945 עזבו החיילים הבריטים, המחנה הפך למחנה פליטים, מחנה מעבר לעלייה או הגירה, אז עברו בו בשנים 1948-1947 שתי אחיותיה הצעירות של אמי בדרך לארץ ישראל, במסגרת קבוצת נוער שעלתה לקיבוץ רמת יוחנן.

כך מצאתי עצמי בכפילות, שבה אני רואה בעיני רוחי מחד גיסא את התמונה שמשקף הספר – המבט של משחררי המחנה וההיבט הרפואי המתואר, ומאידך גיסא את עצמי בנעליהם של בני משפחתי – מנסה לדמיין את הימים שעברו.

במאמר זה מפורטים שני ההיבטים: המקצועי – זה של מגישי הסיוע הרפואי, והאישי – זה של בני משפחתי שהיו שם אף הם. מתוארים בו הצד האפל והצד המואר של הרפואה, כפי שהתבטאו במחנה ברגן-בלזן בחודשים שלפני שחרורו, בעת  השחרור ולאחריו.

שאול מ' שאשא¹, אנטול  ליבשיץ², אבי עורי²

¹בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, ²בית חולים רעות, תל אביב

מצב בריאותם של ניצולי השואה העסיק חוקרים רבים במהלך השנים, בעיקר בהיבטיו הנפשיים והחברתיים. מעט עבודות יחסית פורסמו באשר לבריאותם הגופנית. הועלתה הנחה, אשר התבססה על מִמצאים בקרב נכים או אנשים שעברו טראומות אחרות, שלפיה תימצא בקרב ניצולי השואה שכיחות מוגברת של תחלואה גופנית ושיעור תמותה גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית או בקבוצות בקרה מותאמות גיל, מין ומוצא. אולם תוצאות מרבית המחקרים אינן מאששות הנחה זו, פרט לגבי מחלות ממאירות ומחלות בשלד כמו אוסטיאופורוזיס, ששכיחותן בקרב הניצולים רבה יותר משמעותית מאשר בכלל האוכלוסייה. באשר לשאר המִמצאים הרפואיים-גופניים, קשה לקבוע בוודאות מדעית. הניצולים מתארים תחושת בריאות ירודה, תִפקוד לקוי ונטיות אובדניות. יהיה מקורן של בעיות רפואיות אלה אשר יהיה, ניצולי השואה ראויים לכל סיוע רפואי ונפשי, ולכל סעד אפשרי.