• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        מאי 2022
        בוריס פונצ'יק, טלי סמסון, דוד שחם, תמר פרויד, סוזי מרציאנו, יאן פרס, עמ' 282-287

        הקדמה: קיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא המתאימה לטיפול פליאטיבי בשלב הסופי במסגרת הוספיס.

        מטרות: לבחון את תוצאות הטיפול במסגרת פיילוט של הוספיס בית לאנשים מבוגרים עם קיהיון מתקדם.

        שיטות מחקר: חולים בני 65 ומעלה העונים לקריטריונים של קיהיון מתקדם ומרותקים לבית טופלו במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולי קיהיון של שירותי בריאות כללית בבאר שבע. הטיפול כלל ביקורי בית של צוות רב מקצועי וכוננות 24/7. במהלך הטיפול נעשה שימוש בשאלונים מתוקפים להערכת מצב החולים, עומס על המטפלים ושביעות רצון של המטפלים מהטיפול.

        תוצאות: בתקופה בין אוגוסט 2017 עד יולי 2020 נכללו 44 חולים. הגיל הממוצע היה 86.1±6.2 שנים, 26 (59%) מהם היו נשים ו-38 (86.4%) מהחולים אובחנו כמחלת אלצהיימר. זמן השהייה הממוצע בהוספיס היה 129.4±155.5 יום (חציון 68 יום) ורוב החולים (36) נפטרו בבית. במהלך הטיפול חל שיפור מובהק סטטיסטית בעוצמת הפרעות ההתנהגות הקשורות לקיהיון, בעוצמת הכאבים ובמידת הסבל של החולים. במקביל, חל שיפור מובהק סטטיסטית ברמת המצוקה ובעוצמת הפרעות חרדה ודיכאון של המטפלים העיקריים, ונמצאה רמה גבוהה של שביעות רצון מהטיפול בסוף החיים.

        מסקנות: טיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולים עם קיהיון מתקדם, המבוסס על צוות גריאטרי רב מקצועי ושימוש בכלים ייעודיים להערכת יעילות ההתערבות, מאפשר למנוע סבל של חולים אלו ובני משפחותיהם ולמות במקום המועדף עליהם.

        דיון: הוספיס בית הוא חלופה טיפולית ראויה לחולי קיהיון סופניים, אשר מעוניינים לסיים את חייהם בבית.

        סיכום: הטיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית מביא לתוצאות טובות הן בצורת הקלת הסבל של המטופל הזוכה לסיים את חייו במקום המועדף עליו והן בצורת הקלת מצוקת המטפלים העיקריים, המביעים שביעות רצון רבה מהטיפול.

        רתם תלם, יעל אוריון, רון צ'ליק, אורלי ברק, עמ' 322-326

        הקדמה: טיפול פליאטיבי מוגדר כגישה טיפולית המיועדת לחולים הסובלים ממחלות מסכנות חיים שמטרתה לבצע הערכה קפדנית של סימפטומים וסבל ולבנות תכנית טיפולית, מבוססת מטרות, להתמודדות עם סבלם של חולים בני משפחותיהם ולשפר את איכות חייהם ככל האפשר. טיפול פליאטיבי הוגדר לחולים במחלות פרוגרסיביות מסכנות חיים, הן אונקולוגיות והן לא אונקולוגיות. במחלות לא אונקולוגיות יש חסר בכל הנוגע לזיהוי, ברור העדפות ומתן טיפול פליאטיבי לאורך המחלה ובסוף החיים. בין השאר ישנו חסר במערכות ייעודיות למתן מענה כזה בחולים לא אונקולוגים. רוב הפטירות בישראל מתרחשות בבתי החולים, על כן יש טעם בבניה של המענה הפליאטיבי במוסדות אלו. כמו כן, רוב הפטירות באוכלוסייה זו הן צפויות מראש ומגיעות לאחר תהליך התדרדרות, צעדים פליאטיביים חשובים הם זיהוי חולה בסוף החיים, בירור העדפות טיפול רפואיות ומתן מענה תסמיני ורגשי הולם להם ולבני משפחותיהם. בינואר 2018 הוקמה יחידת אשפוז פליאטיבי במחלקה פנימית גריאטרית במרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב. היחידה מטפלת בחולים אונקולוגים ולא אונקולוגים הזקוקים לטיפול פליאטיבי.

        מטרות: להציג את הניסיון מצטבר שרכשנו בעת טיפול בחולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות במצב סופני שנפטרו במחלקה תחת טיפול פליאטיבי

        שיטות: מחקר רטרוספקטיבי של כל החולים שנפטרו במחלקה פנימית גריאטרית בתאריכים 1.1.2018 עד 31.7.2020

        תוצאות: בתאריכים 1.1.2018-31.7.2020 אושפזו במחלקה פנימית גריאטרית 2,335 חולים. מתוך החולים שאושפזו נפטרו באשפוז 371 חולים (16%). 257 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות אונקולוגיות, 8 חולים נפטרו באופן לא צפוי, ו- 106 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות לא אונקולוגיות. חולים שנפטרו ממחלות לא אונקולוגיות היו מבוגרים יותר, אושפזו לזמן קצר יותר (9.6 ימים לעומת 10.5), סיעודיים יותר. סיבת המוות השכיחה היתה זיהומים (48%), בראשם דלקת ראות. רוב החלטות סוף החיים בוצעו באשפוז באמצעות אדם קרוב.

        סיכום ודיון: חולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות מהווים נתח משמעותי מהחולים הזקוקים לטיפול פליאטיבי. עם זאת, יש בזיהוי הצרכים הפליאטיביים שלהם, קביעת הפרוגנוזה שלהם ולאור זאת מציאת מסגרת טיפול מתאימה. הצגנו דוגמה למסגרת כזו במסגרת מחלקה פנימית גריאטרית מותאמת לטיפול פליאטיבי.

        יולי 2021
        יוסף רון, חדווה לרמן, עינת אבן-ספיר, עמ' 425-428

        קיהיון עם גופיפי לואי (Dementia with Lewy Bodies, DLB) הוא השני בשכיחותו מבין מחלות הקיהיון בקרב חולים מבוגרים. אבחונו המוקדם מהווה אתגר קליני לנוכח החפיפה בתסמינים בין סוגי הקיהיון השונים. אבחון מוקדם של DLB חיוני לניהול מחלה הכולל הימנעות מטיפולים נוירולפטיים העשויים לסכן מטופלים אלו ולדרדר את מצבם.  

        בדיקות דימות תפקודי משמשות כלי מהותי בתהליך ההערכה של חולי קיהיון. הן מקדמות את האבחנה ומחזקות את הביטחון האבחוני. יתרון בדיקות אלו נובע מרגישותן לשינויים ביוכימיים המקדימים שינויים מבניים. מכיוון שכך, הן יכולות לזהות ולספק מידע בשלבים מוקדמים של מהלך המחלה. יתרון נוסף הוא בכך שהן מאפשרות הערכה נוירו-ביולוגית לא פולשנית ומעקב אובייקטיבי.

        אנו מציגים פרשת חולה קיהיון הסובל מירידה קוגניטיבית ומוטורית, אשר בדיקת דימות מוח אנטומית (דימות תהודה מגנטית, MRI) לא העלתה פתולוגיה מורפולוגית ספציפית. נעשה שילוב של שתי סריקות PET-CT מוח באמצעות שני סמני PET שונים – להערכת תבניות הפעילות המטבולית הקליפתית והפעילות הדופמינרגית בגרעיני הבסיס, באמצעות סוכר מסומן (FDG), ובאמצעות קודמן (Precursor) מסומן (F-DOPA) למוליך העצבי דופמין, בהתאמה. ממצאי שתי בדיקות אלו העלו שינויים אופייניים לקיהיון עם גופיפי לואי, ובכך קודם תהליך האבחון של הנבדק. יתכן שבעתיד, עם פיתוחם של סמנים חדשים וייחודיים למנגנונים הפתופיזיולוגיים וכניסתם ליישום קליני, יגבר הביטחון האבחוני אף יותר, ויתאפשרו הן הערכה מולקולארית פתולוגית לא פולשנית, והן הזדמנויות טיפוליות חדשניות על בסיס סמנים אלו

        מאי 2021
        אפרים יאול, עמ' 323-327

        תוחלת החיים המתארכת חושפת את האדם קשישים הסובלים מקיהיון המגיעים לשלב המתקדם עולה בכל מסגרות האשפוז הקיימות. מצב זה של חיים באיכות חיים ירודה לאורך חודשים ושנים, כשזמן הפטירה אינו ניתן לניבוי, מעלה דילמות בהחלטות רפואיות ואתיות. הקיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא שהגישה הטיפולית בה בשלב האחרון של סוף החיים היא מתן טיפול תומך (פליאטיבי), כשהשיקול המוביל הוא שליטה בסימנים המטרידים ומתן איכות חיים. אך בעוד שבגיל המבוגר כל מחלה כרונית מתקדם היא חשוכות מרפא והגישה אליה בסוף החיים היא טיפול תומך (פליאטיבי) הכולל גם טיפולים מאריכי חיים, הרי שבקיהיון מתקדם הגישה מחמירה וההמלצה היא להימנע מטיפולים מאריכי חיים. מטרת הסקירה לזהות מדדים רפואיים קליניים מבוססי ראיות בספרות המנבאים תמותה תוך שישה חודשים ולמקד על פצעי לחץ, על מנת לאפשר לצוות המטפל קבלת החלטות רפואיות מבוססי ראיות ולא תחושות ולחצים, וגם המשפחות ישקלו ויקבלו החלטות הן לפי הראיות הרפואיות והן לפי הערכים וההעדפות של יקיריהם. בסקירה שיטתית של הספרות הרפואית למציאת מדדים אמינים המנבאים תמותה תוך שישה חודשים במטופלים הסובלים מקיהיון מתקדם נמצאו שבעה מאמרים שעמדו בקריטריונים (5 בארה"ב ושניים מישראל). הובאו המדדים והכלים שנמצאו אמינים בספרות הרפואית. הושם דגש על משתנים הקשורים למצבים (תסמינים) גריאטריים (פצעי לחץ דרגה III IV, מצבים רפואיים לא יציבים ובעיות האכלה ובליעה המצריכות הזנה עם צנרת), ולתת להם משקל בניבוי האופק ההישרדותי תוך שישה חודשים. המאמר מבהיר שבמטופל עם הקיהיון המתקדם, יש צורך בטיפול תומך מאריך חיים ובשילוב טיפולים למתן איכות חיים. אם קיימים מדדים מנבאים משמעותיים לתמותה קרובה תוך שישה חודשים, יש לנקוט בטיפול תומך של מתן איכות חיים בלבד.

        יוני 2019
        דוד טנה, עמ' 340-342

        איברים רבים להם בגוף שבריאותם חיונית לתפקוד ולהישרדות, אולם כאשר אנחנו עוסקים ברפואת האדם, מקבלת בריאות המוח משנה חשיבות. בניגוד לתחילת ימי הרפואה המודרנית, שבהם המוח נחשב "קופסא שחורה", ורפואת המוח ומערכת העצבים ההיקפית הייתה תחום מצומצם ובעיקרו אבחוני, הרי שאנחנו כעת במהלכה של מהפיכה רבתי בתחום. לסטודנט או סטודנטית לרפואה, אשר צריכים לבחור תחום לקריירה בת ארבעה עשורים, יהיו בתחום זה שותפים למסע מרתק, דינאמי, עתיר טכנולוגיות חדשות ופריצות דרך, וכמובן אפשרויות להשפיע מהותית על הבריאות באיבר המשמעותי ביותר לבריאות האדם ולרווחתו.

        טלי פישר, רחל בן חיון, נוגה אדלר-יעקב, יונית תבור, יהודית אהרון פרץ, עמ' 347-351

        תלונות סובייקטיביות על ירידה קוגניטיבית הן שכיחות בגילאים המבוגרים. האבחנות המתייחסות למצבים אלו הן ירידה קוגניטיבית התלויה בגיל, הפרעה קוגניטיבית קלה וקיהיון (dementia). ידוע שמצבים רפואיים שונים הם גורמי סיכון לירידה קוגניטיבית. בין גורמים אלו, התרומה של הפרעת קשב לא מאובחנת אינה מובאת בחשבון.

        המטרה במחקר הנוכחי היא לבחון האם הפרעת קשב רלוונטית לאבחנה מבדלת בתלונות על ירידה קוגניטיבית בגיל המבוגר.

        כלים ושיטות: במחקר נכללו 36 נבדקים, בין הגילים 70-50 שנים, שאובחנו כלוקים בהפרעת קשב, ו-29 נבדקי קבוצת בקרה נכללו במחקר זה. קבוצת הנבדקים בעלי הפרעת קשב סווגה לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה היו 12 נבדקים שפנו למרפאה בתלונות על ירידה קוגניטיבית או קשיי זיכרון. נבדקים אלו לא אובחנו בעבר כסובלים מהפרעת קשב, אולם הראו תסמינים של קשיי קשב במהלך חייהם וענו על הקריטריון להפרעת קשב לפי ה-DSM-5. תת הקבוצה השנייה ((ADHD-B כללה 24 נבדקים שילדיהם אובחנו כבעלי הפרעת קשב, אשר עונים בעצמם על הקריטריון להפרעת קשב, אולם אינם מתלוננים על ירידה קוגניטיבית.

        ההערכה הנוירופסיכולוגית כללה שאלוני קונרס לאבחון הפרעת קשב במבוגרים, שאלון לדיכאון, ומבחנים קוגניטיביים הכוללים מטלות זיכרון סיפורי ((LM- WMS ורשימת מילים (California Verbal Learning Test short form), מטלות הבודקות גמישות מחשבתית וזיכרון עבודה (CANTAB PAL, IED) ומטלת קשב מתמשך (TOVA). המחקר נערך במכון הקוגניטיבי במרכז הרפואי רמב"ם ועבר אישור של ועדת האתיקה.

        תוצאות: הנבדקים עם הפרעת הקשב שהתלוננו על ירידה קוגניטיבית הראו ליקוי בתפקודי קשב, בעוד שתפקודם במטלות זיכרון ותפקודים ניהוליים היה תקין. הנבדקים עם הפרעת הקשב ללא תלונות קוגניטיביות, לא הדגימו ליקויים נוירופסיכולוגים כלשהם בתחום הקשב או קשיים נוירופסיכולוגיים אחרים. נבדקים מכל הקבוצות לא מילאו קריטריון להפרעה קוגניטיבית קלה או קיהיון.

        מסקנות: יש להביא בחשבון הפרעת קשב כמצב נוסף או חדש באבחנה מבדלת לתלונות סובייקיטיביות על ירידה קוגניטיבית בגיל המבוגר. ההכרה בפרופיל קוגניטיבי והתנהגותי של הפרעת קשב יכול לתרום לאבחנה בין מצב זה למצב של טרום-קיהיון ולעזור בהורייה לטיפול תרופתי תואם. יש צורך במחקר המשך לצורך הבנת הפתופיזיולוגיה והבנת ההשלכות של הפרעת הקשב בגילאים מבוגרים. בבדיקה של האוכלוסיה המבוגרת יש להכליל באבחנה המבדלת אפשרות של הפרעת קשב.

        יוני 2018
        דניאל שטרן, אוהד חילי, עמ' 374-377

        שיעור הקשישים באוכלוסיית מדינת ישראל נמצא במגמת עלייה, וכך גם שכיחות התחלואה האופיינית בקשישים. ירידה בשמיעה נפוצה ומשפיעה על למעלה משליש מבני 65 שנים ומעלה. קיהיון (דמנציה) אף הוא מהבעיות הנפוצות בקשישים, ושכיחותו מוכפלת כל חמש שנים לאחר גיל 65 שנים.

        לירידה בשמיעה יש השלכות שליליות רבות, ביניהן פגיעה באיכות החיים ובשביעות הרצון, בידוד חברתי ודיכאון. בשני העשורים האחרונים הודגם במחקרים רבים קשר ישיר בין ירידה בשמיעה לבין ירידה קוגניטיבית. שיקום שמיעה מוצלח מועיל לבלימת השלכות אלו, ולאחרונה הודגם במחקרים קליניים כי שיקום שמיעה באמצעות שתל שבלול הביא לבלימת הירידה הקוגניטיבית. במרבית המטופלים נעשה שיקום השמיעה באמצעות מכשירי שמיעה, אולם מבוגרים רבים אינם מסתדרים עם המכשירים. אומנם שיקום שמיעה עם שתלי שבלול עשוי לסייע במידה רבה כשירידת השמיעה היא חמורה, אך עם זאת רבים אינם עוברים הערכה בשל גילם, למרות עדויות לבטיחות ההליך ותוצאותיו החיוביות.

        לסיכום, בסקירה זו אנו מציגים את ההשפעה השלילית שיש לירידה בשמיעה על מבוגרים רבים, את העדויות ממחקרים הקושרות בין ירידה בשמיעה ובין ירידה קוגניטיבית, ואת ההשפעה של שיקום שמיעה מוצלח על איכות חייהם של הקשישים ועל הסיכון ללקות בקיהיון.

        אפריל 2018
        אפרים אייזן, אננה לובובסקי, סאלח סובח, רשא אבראהים, דינה פרסבורגר, רוני אוליבן, עמ' 214-218

        הקדמה: יעילותה של הפעלה שיקומית הוכחה בחולים עם הפרעות בתפקוד ואף בחולים עם תחלואה קשה, אך לא ברור האם חולים הלוקים בקיהיון ומתגוררים במוסדות לתשושי נפש יכולים אף הם להפיק תועלת מתכניות שיקום.

        מטרות: לבדוק האם תכנית הפעלה שיקומית לשיפור תפקוד וניידות בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש שחלה ירידה בתפקודם יכולה לשפר את תפקודם של הדיירים.

        שיטות: תכנית ההתערבות בוצעה בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש בשלושה מוסדות גריאטריים, וחולים שאושפזו בבית החולים השיקומי פלימן והתאימו להגדרה התפקודית של תשושי נפש, נבחרו כקבוצת בקרה. ההתערבות כללה תכנית שיקום מלאה תוך שימוש בתכנית ייחודית לקידום הניידות בקרב חולי קיהיון הכוללת שיטות תקשורת מתאימות לחולי קיהיון עם התאמה אישית.

        תוצאות: 74 חולים הוכללו במחקר (24 בקבוצת ההתערבות ו-50 בקבוצת הבקרה). נצפה שינוי ניכר בכל מדדי התפקוד בקבוצת ההתערבות ובקבוצת הבקרה. מידת השיפור בקבוצת ההתערבות הייתה גבוהה יותר משמעותית בהשוואה לקבוצת הבקרה. מידת השיפור שנצפתה ב-FIM היא+119.2 ± 30.8%  בקבוצת ההתערבות ו- +83.3 ± 41.9%בקבוצת הבקרה (p<0.001). מידת השיפור שנצפתה ב-ADL היא +143.5 ± 102.6% בקבוצת ההתערבות ו-+59.0 ± 90.2% בקבוצת הבקרה (p<0.001) .

        מסקנות: נמצא, כי תכנית ההפעלה השיקומית לשיפור תפקוד וניידות בקרב דיירי מחלקות לתשושי נפש שחלה ירידה בדרגת תפקודם היא ישימה ויעילה. קיים צורך בהערכות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר עם הקצאה אקראית של התערבויות מסוג זה.

        מאי 2015
        אפרים אייזן. עמ' 323-326

        אפרים אייזן 

        המרכז הגריאטרי שיקומי על שם פלימן, חיפה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

        המסרים הנלמדים מהמאמר


        • שכיחות הנפילות בקרב חולים הלוקים בשיטיון (Dementia) כפולה ויותר לעומת קשישים שמצבם הקוגניטיבי תקין. חולים אלה לוקים בשכיחות גבוהה בפציעות ושברים לעומת חולים אחרים לאחר נפילה.

        • גורמי הסיכון העיקריים לנפילות בקרב חולים אלה הם: שיטיון עם גופיפי לואי Dementia with Lewy bodies)), שיטיון הקשור למחלת פרקינסון ותסמונות דיכאוניות, ריבוי תרופות בעיקר תרופות נוגדות דיכאון, נוגדות חרדה ונוגדות פסיכוזה, הפרעות תפקוד וניידות, ותסמינים פסיכולוגיים-התנהגותיים.

        • מעט מאוד כלי אבחון וסריקה נבדקו בספרות, אך המבטיח יותר הוא תבחין  הערכת המצב הפיזיולוגי ( PPA-Physiological Profile Assessment ). מבין התוכניות למניעת נפילות שהוצגו, אלה הקשורות להפעלה גופנית נמצאו כבעלות יכולת מניעה טובה יותר.



        חולים הלוקים בשיטיון (Dementia) נמצאים בסיכון גבוה לנפילות. שכיחות הנפילות בחולים אלה כפולה לעומת קשישים שמצבם הקוגניטיבי תקין, והם סובלים בשכיחות גבוהה מפציעות לעומת חולים אחרים לאחר נפילה. התוצאות של נפילות בקרב חולים אלה עלולות להיות קשות ביותר. נפילות באוכלוסיה זו גורמות לתחלואה רבה ולשכיחות גבוהה יותר של תמותה והשמה במוסדות. היקף המחקר בספרות המקצועית על גורמי סיכון ייחודיים לנפילות בקרב החולים הלוקים בשיטיון, אינו רב, אך דווח על מספר גורמים אופייניים לחולים אלו: שיטיון עם גופיפי לואי, שיטיון הקשור למחלת פרקינסון ותסמונות דיכאוניות, ריבוי תרופות בעיקר תרופות נוגדות דיכאון, נוגדות חרדה ותרופות נוגדות פסיכוזה, הפרעות תפקוד וניידות ותסמינים פסיכולוגיים-התנהגותיים  (BPSD).  מומלץ כי תוכניות למניעת נפילות יכוונו לטיפול ומניעה של גורמי סיכון אלה. מעט מאוד כלי אבחון וסריקה נבדקו בספרות, אך התבחין המבטיח יותר הוא תבחין הערכת המצב הפיזיולוגי ( PPA-Physiological Profile Assessment ). קיימות עדויות לכך, שתוכניות למניעת נפילות אכן מפחיתות את שיעור הנפילות בקרב חולים הלוקים בשיטיון וחיים בקהילה. עדויות אלה פחות ברורות בקרב מאושפזים בבתי חולים ובקרב דיירי מוסדות. מבין התוכניות שהוצגו אלה הקשורות להפעלה גופנית נמצאו כבעלות יכולת לשפר גורמי סיכון מסוימים. נדרשים מחקרים נוספים אשר יספקו עדויות ברורות יותר בכל הקשור למניעת נפילות בחולים אלה.

        נובמבר 2013
        חנה רוזנמן1, זאב מינר2

        1המעבדה לנירוגנטיקה, המרכז על שם אגנס גינגס, מחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים, 2המירפאה לנירוגריאטריה וזיכרון, מחלקת שיקום, הדסה הר הצופים,  ירושלים


        שיטיון פרונטו-טמפורלי (Frontotemporal dementia) הוא הגורם השני בשכיחותו לשיטיון בחולים מתחת לגיל 65 שנים, ושכיחותו בגיל זה מתקרבת לזו של מחלת אלצהיימר. שיטיון פרונטו-טמפורלי מתאפיין במכלול הפרעות התנהגות קשות והפרעות קוגניטיביות ייחודיות המבדילות בינו לבין מחלת אלצהיימר. הסתמנות של המוח מתאפיינת בניוון תאי העצב באונות הפרונטאלית והטמפורלית, עם משקעים של חלבון ה- Tau, חלבון ה- Ubiquitin או חלבונים נוספים כמו TDP-43 ו-FUS. בקרב 50%-30% הלוקים בשיטיון פרונטו-טמפורלי יש אנמנזה משפחתית של חולה נוסף במחלה, כך ששיעור החולים עם תאחיזה גנטית ודרך הורשה אוטוזומית-שולטנית (דומיננטית) הוא גבוה למדי. גם בכך קיים הבדל ניכר ממחלת אלצהיימר, שבה רק 10%-5% מהחולים לוקים בצורה גנטית של המחלה. בתקופה האחרונה חלה התקדמות ניכרת בהבנת המחלה ועד היום זוהו שבעה מיקומים כרומוזומאליים עיקריים הקשורים עם שיטיון פרונטו-טמפורלי משפחתי, כשהעיקריים הם Tau ופרוגרנולין, וגנים נוספים במספר מועט של משפחות. גילוי המוטציות בחלבון ה- Tau בחולי שיטיון פרונטו-טמפורלי תרמו רבות להבנת הפתוגנזה של המחלה, הן בניסויים In-vitro, אשר הודגם בהם כי מוטציות ב- Tau פוגעות ביכולת החלבון לגרום להתארגנות המיקרוטובולי ומעלה את נטייתו ליצור מבנים סיביים, והן ביצירת מודלים של חיות טרנסגניות למחלות מקבוצת הטאופתיות. כמו כן, התברר שקיימים מספר סוגים פתולוגיים של שיטיון פרונטו-טמפורלי הנקראים FTLD, אשר נבדלים בסוג החלבון השוקע ובמיקום במוח. התברר שקיימת התאמה בין הצורות הקליניות השונות לבין הפתולוגיה האופיינית של המוח, ועובדה זו יכולה לסייע בבחירת טיפול מתאים. עם זאת, עדיין לא קיים טיפול המרפא את מחלת השיטיון הפרונטו-טמפורלי ובניגוד למחלת אלצהיימר, גם לא קיימות תרופות תסמיניות שתקלנה על החולים. אולם עם ההתקדמות שחלה בהבנת הפתוגנזה של המחלה, אנו מקווים שתימצא גם פריצת דרך בפיתוח טיפול הולם לחולים אלה.

        אוקטובר 2013
        דודו לברטובסקי
        דודו לברטובסקי
        מתוך דיוני הוועדה למונחי לשון ברפואה
        בעקבות התרעומת שהובעה על ידי גורמים בציבור כנגד המונח שיטיון, נפתח הנושא מחדש לדיון בסבב האחרון לפני קרוב לחצי שנה גם להצעות מן הציבור הרחב.

        ספטמבר 2012
        גרי סינוף


        גרי סינוף 

        מירפאה קוגניטיבית ומחלקה גריאטרית, מרכז רפואי כרמל, חיפה


        במקביל לעלייה המשמעותית בתוחלת החיים של האוכלוסייה בעולם, חלה עלייה חדה במספר המטופלים הקשישים הלוקים בשיטיון. יש צורך להבין את הגורמים המנבאים ירידה בתפקוד בקשישים, במיוחד במטופלים עם שיטיון. לשם כך, חיוני לבדוק במחקרים אפידמיולוגיים וקליניים את תופעת השינוי במבנה האוכלוסייה ואת העלייה בשיעור הקשישים הלוקים בשיטיון. 

        אחד התנאים ההכרחיים והמקדימים לכל מחקר הוא אישור מוועדת הלסינקי של המוסד שבו נערך המחקר. ועדות אלה אחראיות לשמור על הסטנדרטים האתיים המקובלים ברמה הלאומית והבינלאומית, ומגדירות את הבסיס לגיוס נבדק פוטנציאלי למחקר בחתימה על טופס הסכמה מדעת. המטופל נדרש להבין את נושא המחקר, להפנים את משמעותו, להפעיל שיקול דעת לגבי הכללתו במחקר, ולבסוף להציג את בחירתו. חשיבות השמירה הקפדנית על הנורמות לעיל ברורה, אך נשאלת השאלה: האם היא מותאמת לחולים שכושר השיפוט שלהם לקוי?

        לפני חתימתו של הנכלל הפוטנציאלי במחקר על טופס ההסכמה, יש להעריך את כושר שיפוטו. בחלק מהמדינות בעולם, בכללן ישראל, אם הנבדק אינו כשיר לחתום, יש למנות אפוטרופוס מטעם בית המשפט – תהליך ממושך ומסורבל, הגורם לחלק מהמשפחות להימנע ממנו. כך נוצר מצב שבו מחד גיסא המטופל אינו כשיר לחתום, ומאידך גיסא אין אפוטרופוס חוקי לחלק גדול מהנבדקים הפוטנציאליים. מצב זה מקשה מאוד על הכללת נבדק פוטנציאלי במחקר ולעיתים אינו מאפשר זאת כלל. כתוצאה מכך, מחקרים אינם יוצאים אל הפועל או אינם כוללים את האוכלוסייה המתאימה למטרות המחקר.

        פתרון לבעיה זו קיים ומיושם בחלק ממדינות העולם, שבהן מספיקה חתימת מיופה כוח או קרוב משפחה על טופס ההסכמה מדעת, על מנת שניתן יהיה לאפשר לנבדק להיכלל במחקר. פתרון הביניים הוא שזהות האדם החותם על הטופס תשתנה בהתאם לסף ההתערבות הפולשנית של המחקר. אולם קיימת בעייתיות בחתימת בני משפחה כמיופי כוח על טופס הסכמה, ונושא זה מעסיק את החוקרים בישראל ובעולם.

        במאמר זה נסקרות ההיסטוריה והתפתחות האתיקה במחקר, ומוצעת מדיניות רשמית מוסכמת שתאפשר למשפחות של הלוקים בשיטיון לחתום על טופס הסכמה מדעת בשם המטופל, על מנת שיתאפשר להם להיכלל במחקרים בתחום זה.

        שרה אילן, שמעון גליק ואלן גוטקוביץ

        שרה אילן, שמעון גליק, אלן גוטקוביץ


         

        הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

         

        אמירת האבחנה לחולי אלצהיימר ושיטיון (דמנציה) מערבת רגשות ומעוררת דילמות אתיות. נימוקים נגד אמירת האמת לחולה כוללים: אי ודאות באבחנה, קשיים של החולה בהבנת האבחנה, אי רצון של החולה לדעת, השלכות חברתיות שליליות, תגובות נפשיות שליליות ואובדן תקווה. נימוקים בעד אמירת האמת כוללים: אוטונומיית החולה, יחסי אמון עם הרופא, הסתגלות נפשית, תכנון העתיד, ותמיכה לחולה ובני משפחתו. מחקרים מלמדים, כי מרבית החולים רוצים לדעת את האבחנה ללא תלות בגילם. לעומתם, בני משפחה ורופאים רבים אינם חושבים שנכון למסור את המידע לחולה. רופאים חווים קושי למסור את האבחנה לחולה ופחות ממחציתם מוסרים את האבחנה לחולה, הפרוגנוזה נמסרת לחולה לעיתים נדירות, בעוד שהמידע נמסר על פי רוב לבני המשפחה. תגובת החולה למסירת האבחנה מושפעת מהרגישות במסירת המידע, הפגיעות הנפשית של החולה, סגנון ההתמודדות של המשפחה והתנסויות קודמות עם שיטיון. התגובות נעות מהכחשה, כעס, פחד, צער, דיכאון ועד התמודדות חיובית. מהמחקרים עולה, כי השאלה הנכונה היא איך לומר ולא האם לומר. גם הגישה ביהדות מתייחסת כיום לאמירת האמת לחולה כאפשרות כשאין בה פגיעה בחולה. גילוי האבחנה הוא תהליך מורכב שיש להתחילו כאשר קיים חשד להפרעה קוגניטיבית. גילוי האבחנה של אלצהיימר ושיטיון צריך להיעשות בהתאם לרצון החולה, תוך רגישות למצבו הייחודי. זהו תהליך דינמי המחייב מהרופא רגישות, גמישות ודיסקרטיות. יידוע החולה בזמן יאפשר לו להיות משתתף פעיל בהחלטות ביחס לטיפול בו  ולתכנן את עתידו.

        מאי 2012
        זאב מינר וחנה רוזנמן


        זאב מינר1, חנה רוזנמן2

         

        1מרפאה נירוגריאטרית וזיכרון, מחלקת שיקום, הדסה הר הצופים, ירושלים, 2מעבדה נירוגנטית, המרכז על שם אגנס גינגס, מחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים

         

        מחלת אלצהיימר היא הגורם העיקרי לירידה קוגניטיבית ושיטיון בגיל מתקדם. בשנים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בהבנת הפתוגנזה של המחלה. בנוסף, הוחל במחקר למציאת תרופות המונעות את התקדמות המחלה. תגליות אלו הביאו לשינוי בקריטריונים של המחלה ולהכנסת סמנים (מרקרים) ביולוגיים כאמצעי עזר לאבחון הקליני של מחלת אלצהיימר. סמנים אלו כוללים הדגמת דלדול המוח באזורים ספציפיים במוח באמצעות תהודה מגנטית (MRI), הדגמת ירידה בניצול הגלוקוזה במוח באמצעות PET, דימות של חלבון הביתא עמילואיד במוח על ידי מיפוי רדיואקטיבי באמצעות PET, וכן מציאת החלבונים ביתא עמילואיד ו-Tau בנוזל השידרה. סמנים ביולוגיים אלו הם בעלי פוטנציאל לנבא מי יחלה במחלת אלצהיימר, עוד טרם הופעת הסימנים הקליניים של המחלה, ובנוסף יוכלו לשמש בעתיד כאמצעי מעקב אחרי תוצאות הטיפולים השונים.

        נטע בנטור, שלי שטרנברג, טל ספלטר ויהונתן למברגר




        נטע בנטור1, שלי שטרנברג2, טל ספלטר1, יהונתן למברגר2

         

        1מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2מכבי שירותי בריאות

         

        מבוא ורקע למחקר: הערכה גריאטרית כוללנית רב מקצועית, נחשבת כגישה המתאימה לאבחון קשישים תשושים, לדחיית מוגבלות ולהתוויית טיפול הולם עבורם. מאחר שזהו שירות יקר יותר ממרפאת ייעוץ רגילה, חשוב לעשות בו שימוש מושכל ויעיל.

        מטרת המחקר: לבחון האם המופנים להערכה גריאטרית כוללנית רב מקצועית אכן זקוקים לה, ולזהות שינויים בתוך חצי שנה בקרב מי שעברו הערכה כזו לעומת מי שלא עברו אותה.

        מערך המחקר: נערכו שני סקרים, האחד רטרוספקטיבי שהוכללו בו 580 הקשישים שעברו הערכה גריאטרית כוללנית במכבי שירותי בריאות בשנת 2007, והשני פרוספקטיבי דמוי-ניסויי, שכלל מדגם מייצג של 221 קשישים שעברו הערכה גריאטרית כוללנית בשנת 2008 ומדגם מזווג של 166 קשישים שלא עברו הערכה כזו. בסקר הראשון נשלפו נתונים מהרשומות הממוחשבות בקופה, ובסקר השני רואיינו הקשישים משתי הקבוצות פעמיים, בהפרש של חצי שנה.

        תוצאות: 59% מהמופנים להערכה גריאטרית כוללנית הן נשים, שגילן הממוצע 79 שנים. בבחינת סימנים גריאטריים, 42% היו מוגבלים בטיפול אישי  ו-63% מוגבלים בתפקוד מחוץ לבית (כגון קניות), 52% לקו בהפרעה קוגניטיבית ברמות שונות, 33% היו עם חשד לדיכאון, 41% סבלו מנפילות נשנות, ו-35% פיתחו אי נקיטת שתן (Urinary incontinence). מבחינת תחלואה, 55% לקו במחלות לב, 28% בסוכרת ו-18% במחלות ממאירות, ונטלו 7.8 תרופות בממוצע. בקרב מי שעברו הערכה גריאטרית כוללנית, חל שיפור באיכות החיים הקשורה לבריאות ולעלייה בפנייה לשירותים מסייעים לעומת מי שלא עברו הערכה כזו, מבלי שיחול שינוי בסימנים הגריאטריים בשתי הקבוצות.

        השלכות למדיניות: אל המירפאות להערכה גריאטרית כוללנית מופנים קשישים הלוקים בסימנים גריאטריים רבים. חשוב להרחיב את הפעלתן ובמקביל לנסח סטנדרטים ברורים את מי להפנות אליהן, את הסטנדרטים יש להפיץ  לרופאי משפחה, כדי להגביר את שיעור ההפניה של קשישים מועדים שעשויים להפיק מכך תועלת.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303