תוצאת חיפוש

רקע: המפגש בין המטופל לרופא הוא אירוע עתיר מידע והחלטות, ובו פער בידע ובתחושות בין הרופא והמטופל, המתעצם במצבים רגישים וברפואת נשים בפרט, ומלווה בתחושת אובדן שליטה, פגיעה בפרטיות, מבוכה ואי נוחות. פער רגשי זה התעצם בשנה האחרונה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. ההכשרה הרפואית הנוכחית של סטודנטים לרפואה ומתמחים אינה מרחיבה בנושא.

המטרה: לגבש מודל למידה חווייתי כוללני לטיפול מיודע-טראומה. 

שיטה: ועדת היגוי מיפתה עקרונות לגיבוש ההכשרה ויישומה: ההתמודדות עם מטופלים שחוו טראומה וזיהוי מאפייני התופעה,  סוג והיקף התקשורת והכלים ליישומה ועיבוד תחושת המטפל להקניית ביטחון מקצועי רלבנטי לסיטואציה.

שיטות: נאספו משובי מטופלות כבסיס לסדנאות שכללו הרצאות תיאורטיות, עדויות ממטופלות וסימולציות שחקנים.

תוצאות: הוכשרו 27 מתמחים (במרכז הרפואי שמיר) ו-35 גינקולוגים בכירים מ-15 מוסדות בריאות ברחבי הארץ. ניתוח התובנות שיקף את התועלת הנתפסת למקצוענות, חשיבות רכישת כלים מקצועיים והצורך בתוספת ידע תוך הגברת חוויית הטיפול והשרות. המשתתפים ציינו את העמקת המסוגלות לזיהוי התופעה ולהתמודדות עם מטופלות שחוו טראומה.

מסקנות: חשוב לקדם בדיקה רגישת טראומה בקרב גינקולוגים ברמה ארצית בפרט בתחומי אורו-גינקולוגיה, פוריות, היריון ולידה, ובמקצועות קליניים נוספים (אורולוגיה, כירורגיה ועוד). מומלץ לחשוף סטודנטים לרפואה במחלקות הקליניות ולאפשר התנסות במהלך ההתמחות לכלל הרופאים. הדבר יכול להניב שיפור הקשר המקצועי וחוויית המטופלים ברמה מערכתית, ולהגדיל את האיכות הכוללת של מתן השירות הרפואי בישראל.

הקדמה: תמותת נשים בהיריון במהלך הלידה ובמשכב הלידה היא נושא מרכזי המהווה מדד לאיכות הטיפול במדינה ונדבך מרכזי בקביעת יעדי איכות הרפואה, הן בהיבט מניעתי והן בטיפול במצבי חירום. בשנים האחרונות, מדווח על מגמת הפחתה בהיקף התמותה של אימהות ברחבי העולם.

מטרות: לבדוק את גורמי התמותה הסב לידתיים והלא מיילדותיים בקרב נשים בישראל, זאת בניסיון לאפיין גורמי סיכון לשם מניעה ראשונית או שניונית ככל הניתן.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה תיאורי של מקרי תמותת אימהות  במדינת ישראל משנת 2015 ועד שנת 2022. איסוף נתונים לפי רשומות משרד הבריאות ופרסומי החברה לרפואת אם ועובר. לא עמדו לרשותנו התיקים הרפואיים, אלא מכתבי הסיכום רפואי. בנוסף, השווינו לנתוני תמותת אימהות  במדינות מפותחות, כפי שפורסמו בדוחות השנתיים של ארגון הבריאות העולמי (WHO).

תוצאות: בין השנים 2022-2015 נפטרו בישראל 27 נשים במהלך ההיריון ומשכב הלידה. הממוצע הכללי של תמותת אימהות  במדינה עומד על 2.6 ל-100,000 לידות. מספר זה הוא מהנמוכים בהשוואה לנתונים עולמיים. לפי המידע שנאסף ממכתבי הסיכום של הנפטרות, הגיל הממוצע בעת הפטירה היה 33 שנים, כאשר 14 נשים (51.9%) היו בטווח הגילים 35-26 שנים, ו-10 נשים (37%) מעל גיל 36 שנים. מרבית מקרי התמותה, 24 נשים (88.2%), התרחשו אחרי שבוע 24 להיריון ובמשכב הלידה, מהן 18 נשים (66.7%) נפטרו סביב הלידה ובתקופת משכב הלידה. סך הכול, 25 ממקרי התמותה (92%) אירעו בקרב נשים בריאות וללא מחלות רקע. שמונה-עשרה נשים (66.6%) נפטרו מסיבות מיילדותיות, והיתר מסיבות שאינן מיילדותיות – כדוגמת זיהומים נגיפיים (קורונה) או מחלות רקע כרוניות, כדוגמת כפיון (אפילפסיה).  

מסקנות: בניתוח דמוגרפי ורפואי של הנתונים מצאנו, כי רוב הנפטרות בישראל היו ללא מחלות רקע. על כן, במרבית המקרים לא ניתן לאתר גורמים המקשרים בין אנמנזה רפואית לניבוי אירוע הפטירה וסיבתו.

דיון: העלאת המודעות בקרב העוסקים במעקב היריון בקהילה ובחדרי לידה, תרגול תרחישי קיצון על ידי צוותי חדר לידה, דיווחים ודיונים במסגרות הארציות השונות, עשויים להביא להפחתה בשיעור התמותה, בייחוד בקרב נשים ללא גורמי סיכון.

סיכום: ההרות שנפטרו היו ללא  מחלות רקע, ורובן נפטרו בין סוף השליש השני ועד לתום תקופת  משכב הלידה. בסקירתנו, לא יכולנו לזהות גורמים מנבאים לסיכון לתמותה של אותן נשים, ומכאן חשיבות העלאת המודעות לנושא ושיפור יכולות הצוותים  המטפלים במטרה להפחית  את שיעור התמותה.

הקדמה:  קרע במפרצת של  עורק הטחול (Splenic Artery Aneurysm – SAA) בהיריון ובמשכב לידה הוא מצב חירום מיילדותי, המסכן את חיי האם והעובר.

מטרות: המטרה העיקרית בעבודתנו היא לאפיין סימנים מקדימים לקרע ולהמליץ על ניהול מיטבי כדי למנוע תמותה של האם והעובר.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה. נאספו נתונים אודות הנשים ההרות והילודים בישראל, בקרב נשים שאובחנו עם מפרצת בעורק הטחול, במהלך ההיריון או בתקופת משכב הלידה .

תוצאות: איתרנו 13 מקרים של מפרצת בעורק הטחול במדינת ישראל שדווחו בין השנים 2023-2010.

ממוצע גיל הנשים היה 30  4± שנים. מועד האבחון נע בין השליש השני לשלישי (לא אובחנו מקרים בשליש ראשון) וכן שני מקרים שאובחנו במשכב הלידה. שלוש נשים (23%) נפטרו, ושלושה עוברים לא שרדו (23%).

מסקנות: קרע במפרצת של עורק הטחול  בהיריון ובמשכב הלידה הוא מצב נדיר, אך כרוך בתמותה משמעותית של האם והעובר. חשוב וחיוני להעלות את המודעות בקרב הצוות הרפואי לגבי אבחנה אפשרית של מפרצת וקרע בעורק הטחול בכל מקרה של אישה הרה עם תסמינים בלתי מוגדרים ואופייניים, לרבות כאבי בטן והדרדרות המודינמית, מאחר שמודעות זו יכולה לתרום להצלת האם והעובר כאחד.

דיון: תסמינים בלתי מוגדרים הכוללים כאבי בטן והדרדרות המודינמית סב לידתית, יכולים להחשיד לקרע של מפרצת בעורק הטחול. היריון או משכב הלידה יכולים להפנות את מלוא תשומת הלב לסיבוך על רקע מיילדותי ובכך להסיט את הבירור הקליני ולעכב את אבחנה.

סיכום: נדרשת העלאת המודעות לאבחנה מבדלת של קרע של מפרצת בעורק הטחול, ולחשיבות של עבודת צוות רב תחומי על מנת לתרום להצלת חיי האם והעובר.

הקדמה: בהיריון תאומים קיימת שכיחות גדולה יחסית של מומים מבניים וגנטיים בעובר. גילוי מוקדם הוא יתרון לניהול הקליני של ההיריון.

מטרות: לבחון את שיעור גילוי המומים המבניים בהיריון תאומים והשוואה בין שלוש בדיקות, אחת בכל שליש בהיריון, למודל הקיים היום.

שיטות מחקר: מחקר תצפית פרוספקטיבי בהיריון תאומים עם סקירות על שמע לאיתור מומים בעובר.

תוצאות: גויסו 120 נשים (240 עוברים) עם היריון תאומים מונו ודי-כוריאלים. העוברים נסקרו בשליש הראשון (שבועות 11⁺⁰-13⁺⁶ ), סקירה מוקדמת (שבועות 14⁺⁰-17⁺⁶(, סקירה בשליש השני (שבועות 19⁺⁰- 25⁺⁶ ) וסקירה בשליש השלישי (שבועות 28⁺⁰-32⁺⁶). במהלך ההריונות זוהו 15 מומים מבניים משמעותיים. בסקר שליש ראשון התגלו חמישה מומים (33%) וארבעה מקרים של שקיפות עורפית מעובה (מעל 3 מ"מ) כממצא מבודד. בסקירה המוקדמת התגלו חמישה מומים קשים נוספים (33%), בסקר שליש שני התגלו שלושה מומים (20%) שלא התגלו קודם לכן, ואילו בסקר שליש שלישי התגלו שני מומים נוספים (13.3%). שישה עוברים מתו ברחם. ארבעה עברו הפחתה, ושתי נשים (4 עוברים) עזבו את המחקר. סה"כ נולדו 216 עוברים. לאחר הלידה לא זוהה אף מום שלא אותר במהלך ההיריון.

מסקנות: בהריונות תאומים, איחוד בדיקת השקיפות העורפית עם סקירת מערכות בשבועות 12⁺³-13⁺⁶ וביצוע שתי סקירות נוספות בשלישים השני והשלישי, מעניקים כיסוי לזיהוי מרבית המומים ללא תוספת עלות ביחס לקיים.

דיון: מעל 86% מהמומים המשמעותיים התגלו עד המחצית הראשונה להיריון. מניסיוננו בהריונות תאומים, שילוב בדיקת השקיפות העורפית עם סקירת מערכות בשליש הראשון, סקירת מערכות בשליש השני, כנהוג, והרחבת הערכת משקל לסקירה בשליש השלישי, מאפשרים את גילוי רוב המומים, ללא שינוי בעלויות.

סיכום: מניסיוננו, מומלץ לבצע סקירת מערכות אחת בכל שליש במהלך היריון תאומים. יש לאשש את המחקר במדגם גדול יותר.

בעשורים האחרונים חלה התקדמות ניכרת באבחון הטרום לידתי. הכנסתם של מכשירי על-שמע בעלי תדירות גבוהה וכושר הפרדה גבוהה  אפשרו לקבוצות חוקרים בעולם לציין נוכחות ממצא על-שמע של כעין "קרום" בעורף העובר. קרום זה הוגדר בעל-שמע כ"שקיפות עורפית" (Nuchal translucency), והוא נועד להבהיר שאין זה תהליך  פתולוגי, אלא ממצא פיזיולוגי לשבועות 14-11 להיריון.

כיום ידוע ומקובל, ששקיפות עורפית מעובה  היא סמן רגיש וראשוני לאיתור תסמונת דאון וליקויים כרומוזומליים אחרים, מומי לב, ליקויים אנטומיים ואף תסמונות גנטיות שונות.

תצפיות נוספות העלו שורה של סמנים נוספים בעל-שמע ובהם היעדר עצם האף, תנגודת גבוהה לזרימת דם בצינור הוורידי (דוקטוס וונוזוס) ודלף על פני המסתם התלת צניפי (הטריקוספידלי) העשויים להעלות את הרגישות לאיתור תסמונת דאון. התקדמות הטכנולוגית, בליווי לשיפור המיומנות מאפשרת גם (במקביל לבדיקת השקיפות העורפית) לבצע סקירה אנטומית של אברי  העובר ולאתר מומים מבניים בשבועות אלו. במקביל התפתחו בדיקות סקר לאיתור סיבוכי היריון, ביניהם רעלת היריון וסקר שליה נעוצה.

ארגונים מקצועיים וחברות מדעיות בעולם מציעים כעת לשלב את מכלול הבדיקות שתוארו לעיל עם סקירת מערכות בחלון הזמן של שבועות 14-12 להיריון.

פרוטוקולים אלו שונים מהותית מהמקובל בישראל. בישראל עדיין לא הוטמעו חלק מבדיקות הסקר (רעלת היריון) ומבוצעות שתי בדיקות אנטומיות של העובר בלוח זמנים צפוף: שקיפות עורפית וכשבועיים-שלושה אחר כך סקירת מערכות מוקדמת.

חשוב שכל העוסקים בדימות על-שמע (אולטרסאונד) במיילדות יהיו ערים להתפתחויות וירכשו את המיומנות הנדרשת לבדיקות אלו. הטמעת הדגם של מרפאה רב תחומית הכוללת דימות ואיתור מוקדם של סיבוכי היריון תקדם את הרפואה המיילדותית בישראל.

הקדמה:  עמידות לאנטיביוטיקה נובעת מגורמים שונים. למיטב ידיעתנו, לא קיים מידע בספרות אודות ההלימה בין עמידות לאנטיביוטיקה לבין המוצא האתני של המטופלים.

מטרת העבודה: בחרנו מודל של הרות מאושפזות באבחנה של פיאלונפיריטיס, ובחנו את הקשר בין מוצאן האתני לבין התגובה לטיפול האנטיביוטי.

שיטות מחקר: במחקר עוקבה זה 105 מטופלות המאושפזות באבחנה של פיאלונפריטיס בהיריון.

 המטופלות סווגו לפי מוצאן האתני: ערבי (40%), צפון אפריקה (13%), אשכנז (10%), אתיופיה (3%), איראן, קווקאז, עיראק (3%), טורקיה (2%), אוזבקיסטן (3%) ותימן (2%). הוחרגו מוצאים אתניים "מעורבים". נבדקה רגישות לאנטיביוטיקה כתלות במוצא וכן תוצאים מיילדותיים, לכל מטופלת נבדק החיידק המחולל ועימו רגישותו ועמידותו לאנטיביוטיקה.

תוצאות: הקבוצות האתניות כללו ערביות (40% מכלל המטופלות) ונשים שאינן ערביות. בקרב נשים הרות ערביות מצאנו עמידות לציפרופלוקצצין בהשוואה לשאר הנבדקות (33% לעומת 7%, 0.026=P) ופחות רגישות לאימיפנם (60% לעומת 90%, 0.03=P).

מסקנות: מצאנו קשר בין מוצא ההרה לבין רגישות לאנטיביוטיקה בקרב הנשים המאושפזות באבחנה של פיאלונפריטיס בהיריון.

דיון: המוצא האתני של המטופלת בשילוב עם נתונים פרמקוגנטיים עשוי להוביל לטיפול ממוקד יותר, להפחתת זנים עמידים, לקיצור הטיפול ולהפחתת השפעות הלוואי – כמצופה מרפואה מותאמת אישית.

רקע: התקדמות הטכנולוגיה ופיתוח בדיקות הסקר המתאימות מאפשרים כיום גילוי מוקדם יותר של מומים בעובר או מחלות במהלך ההיריון. הפסקת היריון מלווה בהתלבטות מוסרית קשה המעוררת דיון טעון בציבור, זאת מבחינה אתית, מוסרית ודתית. תהליך זה הוא מורכב, בייחוד כאשר העובר בגיל החיות (הפסקת היריון מאוחרת, לאחר שבוע 24), אשר מחייבת אישור ועדת על אזורית.

מטרות: לסקור את ההבדלים בסיבות להפסקת היריון לפני גבול החיות (עד שבוע 24) ולאחר גבול החיות (שבוע 24 ומעלה), וכן לבחון את השתלשלות האירועים שהובילו להפסקת היריון מאוחרת.

שיטות מחקר: במחקר עוקבה זה נכללו 4,057 מטופלות שעברו הפסקת היריון יחיד במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בין השנים 2021-1998 מסיבה שמקורה בעובר, אשר סווגו לפי ההוריות אשר בגינן עברו הפסקת היריון. סך הכול  3,539 (91.28%) מטופלות עברו הפסקות היריון לפני גבול החיות (שבוע 24 ומטה) ו-338 (8.72%) מטופלות עברו הפסקות היריון לאחר גבול החיות (שבוע 24 ואילך).

תוצאות: הסיבות המובילות להפסקת היריון באופן כללי הן כרומוזומליות וגנטיות [1,862 (46%)] וכן סיבות אנטומיות [1868 (46%)]. בהשוואה בין הפסקות ההיריון המוקדמות והמאוחרות, ניתן לראות כי יש שכיחות גבוהה יותר של ליקויים כרומוזומליים או גנטיים בהפסקות ההיריון המוקדמות [1702 (48.1%)], ואילו בהפסקות ההיריון המאוחרות שכיחות גבוהה יותר של מומים אנטומיים [204 (60.4%)] (p=0.000). בהפסקות היריון מאוחרות, הסיבה האנטומית המובילה היא מומי לב [62 (30.54%)] וכן מומי מערכת העצבים המרכזית [56 (26.6%)], והסיבה הכרומוזומלית המובילה היא טריזומיה 21 (תסמונת דאון) [23 (22.33%)]. בסיווג הסיבות להפסקת היריון לאחר שלב החיות מבחינת השתלשלות האירועים, הסיבה המובילה היא ממצאים מחשידים שחייבו המשך בירור [125 (37%)].

מסקנות ודיון: יש חשיבות רבה בניסיון לצמצם את הפסקות ההיריון המאוחרות על ידי הבנת השתלשלות האירועים והסיבות שהובילו לכך. שינוי התהליכים צריך להתבצע בשילוב מספר דרכים: שיפור האמצעים הטכנולוגיים, מכשור מתקדם ושימוש בגנטיקה מולקולרית. כל זאת לצד הגברת המודעות של הנשים ההרות לפנייה לבדיקות הסקר, עידוד לביצוע הבדיקות והעלאת מיומנות המבצעים. סגירת כלל המעגלים הללו יכולה להביא לאבחון מוקדם יותר ולהוביל לירידה של הפסקות ההיריון המאוחרות המצערות מבחינת אופיין, הן מבחינת האישה והן מבחינת הצוות הרפואי, בשל הקושי בביצוע הפסקות היריון מאוחרות.

רעלת  היריון היא מהגורמים העיקריים לתחלואה ולתמותה של האם ועוברה. מחקרים מדגימים כי הפקטורים האנגיוגניים   PlGFו- 1-sFlt  הם מדדים מבטיחים לאיתור הסיכון לרעלת היריון סב-לידתית.  

מטרות: לבחון את תרומת הפקטורים האנגיוגניים  PlGF, 1-sFlt  לניהול קליני וחישוב עלות-תועלת  בנשים הרות המתקבלות במחצית השנייה להריונן למיון יולדות בחשד לרעלת היריון.

שיטות המחקר: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי לקביעת רמת הפקטורים האנגיוגניים בנשים שאושפזו במחלקת הריונות בסיכון בחשד לרעלת היריון ונוהלו בהתאם לפרוטוקול המקובל. תוצאים קליניים ומיילדותיים נאספו מהתיק הממוחשב. סיכון לרעלת היריון נקבע לפי ערכי PlGF נמוך מ-150 פג/מ"ל ו/או יחס PlGF/1sFlt- גבוה מ-38.

תוצאות: נבדקו 105 נשים, מהן 28 בקבוצת הבקרה שאושפזו עם סיבוכים אחרים, ואף אישה לא  פיתחה רעלת היריון. בקרב החשודות לרעלת היריון היו 66 נשים, מהן 27 (41%) פיתחו רעלת היריון, ובעזרת המדדים האנגיוגניים ערך הניבוי החיובי (PPV ) לרעלת היריון היה 90% (PlGF נמוך מ-150) וכ-88.9% מהמקרים (יחס PlGF/1sFlt- גבוה מ-38), (0.001 > p). קבוצת החשודות לIUGR כללה 11 נשים, מהן 6 אומתו (54.5%), וערך הניבוי השלילי (NPV) בקרב החיוביות לתסמונת היה 90.5% ל-PlGF נמוך ו-89.5% ליחס PlGF/1-sFlt גבוה.

דיון: הפקטורים האנגיוגניים היוו מדד אמין לניבוי רעלת היריון. לפי 8,355 לידות לשנה, 584 מקרי חשד לרעלת היריון, ועלות בדיקה במעבדת בית החולים הייתה 114 ₪ (66,576 ₪ לשנה), נערך מודל כלכלי אשר לפיו עלות ימי אשפוז שניתן לחסוך בבדיקות פקטורים אנגיוגנים היא 2.64 מיליון ₪ -- חיסכון של פי 40 ביחס לעלות הבדיקה.

מסקנות: מדידת הפקטורים האנגיוגניים בנשים המגיעות לחדר מיון בחשד לרעלת היריון יעיל וחוסך בהוצאות הבריאות.

סיכום: התוצאות הראשוניות ממרכזנו מצביעות על יעילות וחיסכון כלכלי בהכנסת בדיקת הפקטורים האנגיוגניים כקו ראשון במיון נשים הרות עם חשד לרעלת היריון. נדרש לאשש את ממצאי המחקר במדגם גדול יותר

לידה מוקדמת מערבת כ-7.4% מלידות החי בישראל ומהווה מעל 85% מהגורמים לתחלואה והתמותה בילודים. ללידה מוקדמת גורמי סיכון רבים, ביניהם לידה מוקדמת בעבר, התקצרות של צוואר הרחם במהלך ההיריון, טיפולים בצוואר הרחם, מומי רחם, ריבוי מי שפיר, הפרעה בגדילה התוך רחמית, רעלת היריון, היריון מרובה עוברים ועוד.

פרוגסטרון הוא הורמון חיוני בתהליך ההפריה ומעורב בהסדרה של המחזור החודשי, בהשרשה ובשימור ההיריון, ומיוחסים לו תפקידים רבים נוספים, ביניהם שימור ''הרוגע של הרחם'' ((quiescence ודיכוי תגובה דלקתית.

במסגרת תפקידיו השונים, נחקר הפרוגסטרון רבות כטיפול למניעת לידה מוקדמת עוד מהמחצית השנייה של המאה הקודמת ונבדק בצורות נטילה שונות, בעיקרן זריקה לתוך השריר ונטילה תוך לדנית (נרתיקית).

בעבר, הומלץ לנשים עם אנמנזה של לידה מוקדמת על נטילת פרוגסטרון לתוך השריר אחת לשבוע משבוע 16 ועד לשבוע 36 או עד הלידה לו תתרחש לפני כן. בשנים האחרונות, בנשים שלהן נמדד בעל שמע אורך צוואר הרחם מתחת ל-25 מ"מ בין השבועות 24-18, הומלץ על טיפול בפרוגסטרון לדני.

מחקרים הראו, כי הטיפול בזריקה לתוך השריר או בתכשיר הלדני מפחית היארעות לידה מוקדמת כאשר ניתן בהוריה ראויה. התכשיר לתוך השריר, שניתן אחת לשבוע, היווה חלופה נוחה בנשים שהעדיפו טיפול זה על פני שימוש יומיומי בתכשיר לדני.

מובאת סקירת ספרות עדכנית הבוחנת את הטיפול בפרוגסטרון למניעת לידה מוקדמת, יתרונות וחסרונות התכשירים השונים ואתגרי העתיד.

הקדמה: מגפת הקורונה הציבה אתגרים ייחודיים בפני צוותים רפואיים בכלל ובתחום המיילדות בפרט, תחום שבו לא ניתן היה לדחות את הטיפול. טיפול מיטבי בתקופת הקורונה חייב עמידה בדרישות משתנות והקפדה על בטיחות הצוות והמטופלות לצד שמירה על קשר קרוב וישיר עם המטופלות.

מטרות: ללמוד מנקודת מבטם של רופאים ורופאות במיילדות על האתגרים, הצרכים וההתמודדות בתקופת הגל הראשון של הקורונה.

שיטות מחקר: מומחים ומתמחים (7 נשים, 6 גברים) מארבעה בתי חולים, שעבדו בתחום המיילדות בתקופת הגל הראשון של הקורונה, רואינו בראיונות עומק חצי מובנים שנותחו בשיטת ההיטמעות/התגבשות שפותחה ברפואה.

תוצאות: הממצאים מגלים כי לצד ההתגייסות המרשימה של הצוותים לליווי הנשים בתקופה זו, רופאים ורופאות נתקלו באתגרים שונים, ביניהם הצפה של מידע והנחיות; תחושת חוסר שקיפות של המערכת עם הנחיות סותרות ומשתנות; תחושה של אי שמירה מלאה עליהם ועל צורכיהם הבסיסיים; קושי בקיום מסגרות רגילות של תקשורת בתוך הצוות; התמודדות עם חרדה של מטופלות ובני משפחתן; צורך לנסות לשמר אוירה חיובית של לידה יחד עם צורך להציב גבולות, לשמור מרחק ולהתמגן. הצוותים חשו צורך בהכשרה בהתמודדות עם החרדות של הצוות והמטופלות כמו גם מציאת דרכים לשמור על קשר מקצועי-חברי ביניהם.

מסקנות: תקופת הקורונה אילצה את צוותי המיילדות לשנות נהלים ולהתנהל אחרת. הם הדגימו מחויבות גדולה לאפשר ליולדות חוויה חיובית, גם במגבלות הקורונה, יחד עם קושי גדול בחוויה שלהם הנמצאים בעצמם תחת התמודדות עם החששות מהנגיף, התרחקות של אחרים מהם ומתן מענה לצרכים חדשים שעולים.

דיון: דיווחים מהעולם וממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על חשיבות הדאגה למנגנונים שיאפשרו שמירה על האמון של אנשי צוות ומטופלות במערכת, באופן שיקדם מתן טיפול בטוח ואיכותי.

לסיכום: זיהוי האתגרים והכוחות הקיימים בצוותים הרפואיים מאפשר להבין את צרכיהם בעת התמודדות עם מגפה, ביניהם דאגה לצורכיהם כאנשים, כבני משפחה, החשופים לסכנה וצריכים לעבוד בה כמו גם הדאגה להכשרה במיומנויות שיסייעו להם להתנהל במצבים אלו.

מטרות: המטרה במאמר הייתה לבדוק את התפלגות סוגי מומי הלב בעובר, שבוע אבחונם, שבוע הפסקת היריון ובחינת השתלשלות האירועים שהביאו להפסקת היריון. תוצאות העבודה עשויות לתרום להעלאת מודעות ההרות לבצע בדיקות סקר מוקדמות בניסיון להגביר את שיעור המומים המתגלים בשלבים מוקדמים יותר של ההיריון.

שיטות מחקר: נערך סקר עוקבה הכולל את קבוצת הנשים שעברה הפסקת היריון יחיד במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בשל מום לב בעובר כממצא יחיד, בין השנים 2000-2017. את הקבוצה סיווגנו להפסקת היריון מאוחרת (מעל 24 שבועות היריון) לעומת מוקדמת (מתחת ל-24 שבועות היריון).

תוצאות: בתקופת המחקר בוצעו במרכזנו 3469 הפסקות היריון, מהן 228 (6.5%) הפסקות היריון בשל מום לבבי כממצא יחיד. 191 (83.7%) ו-37 (16.3%) הפסקות היריון בוצעו לפני ואחרי שבוע 24, בהתאמה.

טווח השבועות לאבחון מום בלב העובר באוכלוסיית המחקר שלנו היה 15-38. שבוע הממוצע בו אובחן מום בלב העובר היה 4.1 ± 18.7 והשבוע הממוצע לביצוע הפסקת ההיריון היה 20.6±3.7.

המומים הבודדים הנפוצים היו מומים שמקורם במוצא כלי הדם הגדולים מחדרי הלב (ventricular outflow tracts) שנמצא ב-102 עוברים (44.7%) ולאחר מכן functionally univentricular heart שנמצא ב-79 מהעוברים (34.6%). מומי לב המורכבים ממספר רב של פתולוגיות נמצא ב-5 עוברים (2.2%) וברובם התגלו לאחר שבוע 24 להיריון.

מתוך 226 עוברים עם מידע לגבי מעקב ההיריון, 165 (72.8%) עברו מעקב מלא, כאשר 38 (16.8%) לא עברו סקירת מערכות מוקדמת (המתבצעת בשבועות 16-14 להיריון). מתוך הקבוצה אשר ביצעה הפסקת היריון מאוחרת, 24 עוברים (66.7%) לא עברו את בדיקות העל שמע (אולטרסאונד) המומלצות על ידי משרד הבריאות ו-8 (22.2%) לא אובחנו בבדיקות העל שמע המומלצות על ידי משרד הבריאות, אף על פי שבוצעו.

מסקנות: בעבודה מרביתם של העוברים שאובחנו עם מום בלב, זוהה המום במסגרת סקירת מערכות מוקדמת.

לסיכום: המידע בעבודתנו עשוי לתרום לעידוד ההרות לבצע בדיקות סקר מוקדמות ובדיקות על קול במועדים הנקובים, וזאת כדי להעלות את שיעור המומים המתגלים בשלבים המוקדמים של היריון.

הקדמה: לידה מוקדמת מוגדרת כלידה לפני שבוע 37, ושיעור לידות תאומים מקרב הלידות המוקדמות הוא כ-17%. התקן מסוג פסרי נמצא יעיל במניעת לידה מוקדמת בהריונות יחיד , אך המחקרים סותרים בהקשר לניהול הריונות תאומים.

מטרות: להשוות את יעילות הטיפול בהתקן צווארי תוך לדני על שם ארבין משולב עם פרוגסטרון לעומת טיפול בפרוגסטרון בלבד בהיריון תאומים עם תעלת צוואר קצרה מ-25 מ"מ בשליש השני להיריון.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי, רב מרכזי, בין השנים 2016-2012. המחקר כולל נתונים דמוגרפיים מארבעה מרכזים רפואיים: המרכז הרפואי לגליל, וולפסון שערי צדק ושמיר.

תוצאות: קבוצת מחקר כללה 68 נשים בקבוצת המחקר ו-78 נשים בקבוצת הבקרה. בקבוצת המחקר אורך תעלת צוואר הרחם היה קצר יותר בקבלתן בהשוואה לקבוצת הבקרה (13.6+ 59 vs 16.5+5.7 ס"מ בהתאמה, p=.002). למרות אורך תעלת צוואר קצר יותר בקבוצת המחקר (13.6 vs 16.5 ס"מ) לעומת קבוצת הבקרה, לא היה הבדל משמעותי בלידה מוקדמת לפני שבוע 34 בין הקבוצות (36.8 vs 37.2).

מסקנות: למרות שבקבוצת המחקר אורך תעלת הצוואר היה קצר יותר ביחס לקבוצת הבקרה, לא היה הבדל משמעותי בלידה מוקדמת לפני שבוע 34 בין הקבוצות.

דיון וסיכום: לנוכח הנתונים, נראה כי הפעולה המכאנית של הפסרי החובק את צוואר הרחם, משמר את הריר הצווארי ומשנה את כיפופו כך שווקטור הלחץ מופנה כלפי הקיר הקדמי בשילוב עם תוסף הפרוגסטרון הפועל על ידי העלאת יחס פרוגסטרון/אסטרוגן במדור האם ("האמהי"), מפחית את תגובת שריר הרחם ומשמר את מבנה רקמת החיבור של הצוואר – שילוב טיפולים אלה יוצר סינרגיה.

לסיכום: נראה כי שילוב התקן מסוג פסרי עם תוספת פרוגנסטרון פועל בצורה סינרגיסטית להפחתת הסיכון בלידה מוקדמת בהריונות תאומים. כמו כן, שילוב של פסרי ופרוגסטרון אינו גורם לנזק או ללידות מוקדמות בהשוואה לפרוגסטרון בלבד בתאומים.

הקדמה: רעלת היריון היא סיבוך רפואי המופיע ב-3%-5% מכלל ההריונות, המתאפיינת בעליית לחץ דם ובהופעת חלבון בשתן לאחר שבוע 20 להיריון. בהיעדר זיהוי וטיפול מוקדמים, עלולה רעלת היריון להחמיר עד להופעת פרכוסים ומוות. במחקרים אחרונים הודגם, כי רמה נמוכה של פקטור גידול השליה (Placental Growth Factor-PLGF) בנסיוב האם מאפשרת זיהוי מוקדם של הריונות בסיכון לרעלת היריון.

מטרות: מחקר ראשוני לבדיקת התאמת בדיקת רמת PLGF מעל 150 פ"ג/מ"ל בנסיוב האם ככלי לשלילת התפתחות של רעלת היריון לפני לידה.

שיטות מחקר: נערך מחקר תצפית פרוספקטיבי, שכלל נשים הרות שאושפזו במחלקת היריון בסיכון במרכז הרפואי "שמיר" בחשד לרעלת היריון בין שבועות 24⁺⁰ ו-36⁺⁶. לאחר חתימתן על הסכמה מדעת, נלקחה דגימת דם לקביעת רמות PlGF. הנשים נוהלו לפי פרוטוקול מחלקה לבירור רעלת היריון שכלל מדידות לחץ דם, חלבון בשתן, בדיקות דם רלוונטיות (ספירת דם, תפקודי כליה, כבד וסימני המוליזה). תוצאות בדיקת ה-PlGF נותרו חסויות.

בדקנו התפתחות רעלת היריון תוך 14 ימים ותוצאים קליניים ומיילדותיים נוספים, שנאספו מהתיק הרפואי הממוחשב, סיכום רופא מטפל ותשאול טלפוני של כל אישה.

תוצאות: מתוך 29 הרות שגויסו למחקר, רמות PlGF של 10 היו מעל 150 פ"ג/מ"ל [ממוצע 528.7 פ"ג/מ"ל (טווח 1300-168)], ול-19 היה PlGF מתחת ל-150 פ"ג/מ"ל [ממוצע 44.7 פ"ג/מ"ל (6.5-95.3), p<0.001), שמתוכן 14 פיתחו רעלת היריון, ו-5 לא פיתחו רעלת היריון (ערך מנבא חיובי - 73.7%). מהנשים עם PlGF גבוה, אחת פיתחה רעלת היריון (ערך מנבא שלילי - 90%), ספציפיות הגילוי – 93.3% וסגוליות – 64.3%.

מסקנות: לראשונה בישראל הראינו, כי על ידי שילוב בדיקת PlGF בבירור חשד לרעלת היריון נמצאו רגישות וערך מנבא שלילי גבוהים, כמדווח בספרות.

דיון: במודל המתבסס על 184,500 לידות חי בישראל (2018) ובאומדן של 7% אשפוזים בחשד לרעלת היריון, נמצא יחס 1/8.28 בין עלות מבחן PlGF (2.52 מיליון ₪) לעומת ההוצאה המיותרת לימי אשפוז (21.37 מיליון ₪).

לסיכום: נדרש מחקר גדול יותר כדי לאשש את תוצאות מחקרנו.