תוצאת חיפוש

התמחות-על ברפואת אף־אוזן־גרון בילדים התפתחה בעשורים האחרונים כתחום עצמאי, מתוך ההבנה כי למחלות של דרכי האוויר, האוזן, האף והגרון בילדות מאפיינים אנטומיים והתפתחותיים ייחודיים. ממרכזים חלוציים בעולם בשנות ה־60  וה־70  ועד לייסוד החברה הישראלית לרפואת אא"ג ילדים, נבנה בארץ תחום עשיר ופעיל המשלב חדשנות קלינית, מחקרית וחינוכית. בגיליון מיוחד זה של כתב העת "הרפואה", מובאת אסופה של מחקרים, סקירות ופרשות חולים ממחלקות אא"ג בישראל, המשקפת את רוח החדשנות והעשייה במרכזים הרפואיים בארץ. המאמרים נעים בין זיהומים נדירים ומורכבים, פתולוגיות מולדות של הצוואר ודרכי האוויר, ניתוחים אנדוסקופיים מתקדמים, שיקום שמיעה יצירתי והמלצות מערכתיות לטיפול רב־תחומי בילדים לאחר פיום קנה.

פיום קנה (tracheostomy) הוא ניתוח להבטחת נתיב אוויר בתינוקות וילדים הסובלים ממחלות קשות בדרכי הנשימה ומאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ ילדים או ילודים. השכיחות של ביצוע הניתוח ביחידות לטיפול נמרץ ילדים נעה בין 5%-0.2% מהמאושפזים, ונושאת סיכון משמעותי לתחלואה ואף לתמותה.

במאמר זה נסקור את הנושאים המרכזיים בפיום קנה בילדים, תוך מתן דגש על היבטים רפואיים וטיפוליים מורכבים במהלך האשפוז וטיפול מותאם אישית. נתייחס בין השאר לבחירת צינורית פיום הקנה (קנולה) המתאימה ביותר עבור כל ילד, תוך התחשבות בגיל, משקל ומאפיינים קליניים ותיאור הטכניקות הניתוחיות השכיחות. הטיפול לאחר הניתוח מבוצע ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, תוך מעקב וניטור צמוד. המאמר מדגיש את חשיבות ההכנה המקיפה לקראת שחרור הילד, הכוללת הדרכה פרטנית של ההורים, תרגול השימוש בציוד הרפואי הנדרש והבטחת התנאים המתאימים לטיפול בבית.

הממד הרגשי והנפשי זוכה אף הוא להתייחסות, תוך הבנה שפיום קנה אינו רק אתגר רפואי, אלא גם חוויה משפחתית מורכבת המשפיעה על התפתחות הילד והדינמיקה המשפחתית. הטיפול המיטבי בתינוקות וילדים אלו מתבסס על צוות רב-תחומי הכולל בין השאר רופאי אף-אוזן-גרון, רופאי ילדים וטיפול נמרץ, צוות סיעודי מיומן, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים ותזונאים. מטרה מרכזית היא מתן טיפול הוליסטי הכולל הן צרכים רפואיים והן תמיכה רחבה אחרת הכוללת היבטים רגשיים, סוציאליים, כלכליים ועוד.

אישה בת 67 שנים התקבלה להרדמה כללית יזומה לצורך החדרת אטב למסתם הדו-צניפי (Mitral clip). כחלק מהליך ההרדמה, האישה עברה צינרור תוך-קני במהלך שגרתי, אך זמן קצר לאחר מכן התדרדרה נשימתית והחלה לפתח נפחת תת עורית צווארית וחזית. עיבוד נוסף בעזרת צילומי בית חזה וברונכוסקופיה, העלה כי החולה סובלת מקרע באורך 6 ס"מ בדופן אחורית של קנה הנשימה. החולה הובהלה לחדר ניתוח לצורך תיקון ראשוני של הקרע בסיוע ממברנת חמצון חוץ גופית (ECMO), עם התייצבות ראשונית במצבה, אך כעבור 11 ימים נפטרה מסיבוכי אלח דם.

פרשת חולה זו מציגה סיבוך נדיר של ניהול נתיב אוויר אשר דורש ערנות גבוהה מצד צוותים רפואיים. במאמר זה נסקור את הנושא ונרחיב כיצד ביכולתנו לזהות מקרים דומים בעתיד, למנוע אותם או לטפל בהם במקרה הצורך.

דלף קנה-ושט (tracheoesophageal fistula – TEF) הוא סיבוך נדיר אך מסכן חיים הנגרם משימוש ארוך טווח בקנולה עם בלונית מנופחת במטופל המונשם דרך פיום קנה.

מדווח במאמרנו על מטופלת עם פיום קנה אשר פיתחה דלף קנה-ושט. פיום קנה בוצע לאחר כישלון בגמילה מהנשמה בעקבות דימום מוחי ונזקקה לניקוז והחדרת דלף (shunt) חדרי-צפקי (ventriculo-peritoneal – VP), 18 חודשים קודם לכן.

אנו מציגים לראשונה בספרות הרפואית כלי לאבחון דלף קנה-ושט על יד מיטת המטופל.

הקדמה: צנרור הקנה (אינטובציה) הוא פעולה שימושית כחלק מהנשמת חולה בחדרי ניתוח וביחידות טיפול נמרץ. את צינור ההנשמה ניתן להחדיר לקנה דרך הפה או דרך האף. צנרור קנה אף מאפשר לבצע ניתוחים בחלל הפה ביתר קלות מאשר צנרור קנה פומי, ולכן הוא  שימושי בניתוחים לטיפול בדום נשימה חסימתי. מטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי מועדים ביתר לתמט דרכי נשימה עליונות במהלך הניתוח ובשעות הראשונות שלאחריו. לכן, יש לדאוג ביתר שאת לדרכי אוויר פתוחות במטופלים הללו כולל חללי האף. על פי סקירת הספרות, לא נבדקה עד כה מידת החסימה באף הנוצרת כתוצאה מצנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

מטרות: בדיקת השינוי בתנגודת האפית בטווח הקצר לאחר צנרור קנה אף בהשוואה לצנרור קנה פומי .

שיטות מחקר: 44 נבדקים המועמדים לניתוח אלקטיבי שאינו בראש או בצוואר. הנבדקים סווגו אקראית לשתי קבוצות. בראשונה בוצע צנרור קנה פומי ובשנייה בוצע צנרור קנה אף. ערכי תנגודת האף בכל נבדק, נבדקו באמצעות רינומנומטריה קדמית לפני הניתוח וזמן קצר לאחריו. הבדיקה בוצעה על פי המלצות הוועדה האמריקאית לסטנדרטיזציה של רינומנומטריה.

תוצאות: לא נמצא הבדל בערכי תנגודת האף לפני ואחרי צנרור קנה בשתי הקבוצות. צנרור קנה אף נמצא כמבטל את מנגנון המחזוריות הטבעית של השינוי במידת החסימה האפית.

מסקנות: הן צנרור קנה פומי והן צנרור קנה לזמן קצר הן פעולות בטוחות אשר אינן משפיעות באופן משמעותי על תנגודת האף בטווח הקצר שלאחר ניתוח. נמצא גם, כי צנרור קנה מבטל את השינוי הטבעי בתנגודת האף החד צדית בטווח הקצר.

דיון וסיכום: בעבודתנו, לא נמצא שצנרור קנה אף גורם לחסימה מוגברת באף בהשוואה לצנרור קנה פומי. לכן, ניתן להשתמש בצנרור קנה אף בבטחה גם במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בשינה. יש מקום למחקר נוסף להערכת השפעת הרדמה כללית וצנרור קנה אף במטופלים הלוקים בדום נשימה חסימתי בפרט ועל תנגודת האף לטווח הארוך בכלל.

שיאוף של שיני חלב בילדים הוא מצב נדיר: 0.5% מכלל הגופים הנשאבים לריאות בתקופת הילדות. פיום הקנה (טרכאוסטומיה) אמור להגן מפני שיאוף, ובספרות הרפואית מצאנו רק פרשת חולה אחד שבה ילד המונשם בפיום הקנה שאף שן לסימפון

אנו מדווחים במאמר זה על שני אירועי שיאוף של מספר שיני חלב בילדים המונשמים בפיום הקנה. הילדים מאושפזים ביחידה המיועדת להנשמה כרונית של ילדים עם פגיעה במוח.

בשני הילדים הודגמו תסמיני תמט בריאה הימנים ובאחד מהמטופלים הודגמו ממצאים כרוניים בריאה השמאלית, שלוו בירידה בריווי, בחום ובליקוציטוזה.

בברונכוסקופיה הוצאו ארבע מתוך חמש השיניים שנשאבו לריאות. המצב הקליני השתפר לאחר ההתערבות, והילדים חזרו למצבם הבסיסי.

לנוכח העלייה המתמדת בשכיחות הנשמה כרונית בילדים, יש להביא בחשבון אפשרות לשיאוף שיני חלב גם בנוכחות פיום הקנה.

הוראה למתמחים ברפואת ילדים וניאונטולוגיה של פעולות החייאה בילוד מסוג צנרור הקנה הפכה להיות מוגבלת בשנים האחרונות, בשל ירידה משמעותית במספר המטופלים עם הוריה קלינית לביצוע של צנרור הקנה. החלופות להוראה כגון אימון בבובות ובדגם (מודל) חיה אינן משיגות את המטרה. במאמר זה נטען שהשימוש בגופה של תינוק שזה עתה נפטר הוא ראוי ומוסרי. הדרישה לקבלת הסכמה מהורי התינוק שנפטר עלולה להוביל לירידה בכישורי ההחייאה של הרופאים ולחסום אפשרות לטיפול מציל חיים בילודים. בסקירה זו אנו מסבירים את ברירת המחדל של משרד הבריאות, שהיא דרישה להסכמה מדעת לפעולה זו, וכן עמדה רפואית מקצועית שברירת המחדל שלה היא שימוש במת לשם הצלת חיים. אנו מציעים דרך פעולה מבוססת ראיות כבסיס להסדרת הנושא.

יאיר בנימין, עמית פרנקל, לאוניד ברסקי, ויקטור נובק, יניב אלמוג

החטיבה לרפואה פנימית, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

פיום הקנה (טרכיאוסטומיה) הוא ניתוח המבוצע בעיקר בחולים הזקוקים להנשמה ממושכת. הנשמה לאחר פיום קנה לעומת הנשמה באמצעות צנרור הקנה (טובוס), כרוכה בפחות סיבוכים, בשיפור מדדי ההנשמה ובגמילה מהירה יותר מהנשמה. מזה כעשור מקובלת הגישה המלעורית בסמוך למיטת החולה כשיטה העיקרית לביצוע פיום קנה בחולים ביחידות לטיפול נמרץ. עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת באשר לשיטה ולעיתוי המועדפים לביצוע הפיום.

המטרות במחקר: אפיון אוכלוסיית החולים שעברה פיום קנה בגישה מלעורית (PDT = Percutaneous Dilatational Tracheostomy) ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, ובדיקת שיעור הסיבוכים ושיעורי הישרדות קצרי וארוכי-טווח.

שיטות המחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי מסוג Cohort study. קבוצת המחקר כללה חולים בני 18 שנים ומעלה שאושפזו בשנים 2007-2003 ביחידה לטיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה ועברו במהלך אשפוזם פיום קנה בגישה מלעורית בסמוך למיטתם. באמצעות CRF מחשבי נבנה בסיס נתונים שכלל נתונים דמוגרפיים, אבחנות שנקבעו בעבר, סיבת האשפוז ביחידה ומגוון נתונים קליניים על ביצוע פיום הקנה, סיבוכים בעקבות ההליך ומהלך האשפוז. הנתונים הוכנסו למאגר מידע מחשבי, ולאחר מכן עובדו ונותחו.

תוצאות: נאספו נתונים על 126 חולים שעברו פיום קנה בגישה מלעורית ביחידה לטיפול נמרץ פנימי: 63.5% מהם היו גברים והגיל הממוצע עמד על 59.8 שנים. החולים ששרדו 30 יום לאחר ההליך היו עם תחלואת רקע נמוכה יותר כפי שבא לידי ביטוי במדד Charlson. שיעור התמותה כעבור שנה עמד על 56.6%, מתוכם 70% נפטרו בחודש הראשון לאחר ביצוע פיום הקנה. נצפו 11 סיבוכים ב-9 חולים (7.1% מהחולים) ללא שיעורי תמותה. המזהמים השכיחים בכיח החולים היו החיידק Acinetobacter spp  והחיידק Pseudomonas Aeruginosa. בקבוצת החולים שבהם בוצע פיום קנה בעשרת הימים הראשונים מתחילת ההנשמה נצפה שיעור ההישרדות הגבוה ביותר.

מסקנות: פיום קנה מלעורי (PDT) הוא הליך זמין ובטוח הכרוך בשיעור סיבוכים נמוך. ככל שההליך מבוצע בשלב מאוחר יותר, כך שיעורי ההישרדות נמוכים יותר. בדגימות כיח מהחולים שנלקחו מהחולים נצפתה שכיחות גבוהה של התיישבות (קולוניזציה) החיידקAcinetobacter spp .
 

אולגה-רחל ברוק, לודמילה גורלניק

המח' לדימות רפואי, הקריה הרפואית רמב"ם, חיפה

רככת הקנה (Tracheomalacia) היא מחלה נפוצה באוכלוסייה מבוגרת. היא מתאפיינת בקריסה נרחבת של דרכי-האוויר בעת הנשיפה, ויכולה להתבטא בתסמינים הדומים לאלה של תסחיף בריאות (Pulmonary emboli). רככת הקנה מאובחנת באמצעות ברונכוסקופיה או טומוגרפיה מחשבית (CT) המבוצעת בשאיפה ונשיפה. מובאות במאמר זה שתי פרשות חולים עם רככת הקנה, שאובחנו באקראי בטומוגרפיה מחשבית שנועדה במקור לשלילת תסחיף בריאות, תוך הסתייעות בשחזורים סגיטליים של בדיקת הטומוגרפיה המחשבית. 

עמית להבי, אברהם וייסמן, ישעיהו כץ

מח' הרדמה, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, הפקולטה לרפואה, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

אבטחת נשימה עצמונית או מכאנית מחייבת נתיב אוויר פעור. קיימות שיטות רבות לשמירה על נתיב אוויר פעור, והנפוצה ביותר היא צינרור קנה. קושי בצינרור הקנה עלול לשאת בחובו תוצאות מסכנות חיים ומחייב נקיטת אמצעים מיידיים, לרבות, בחלק מהחולים, פתיחה בניתוח של נתיב האוויר. בסקירה הנוכחית מדווח על שיטה נוספת לצינרור קנה באירוע של נתיב אוויר קשה. צינרור קנה לאחור (Retrograde tracheal intubation) מבוצע על ידי החדרה מילעורית של מחט חלולה לקנה הנשימה דרך הקרום הקריקואיד-בלוטת התריס או בין סחוס הקריקואיד לסחוס הקנה הראשון, העברת תיל מוביל דרך המחט לכיוון ראש החולה עד ליציאתו מהפה או האף, והשחלת צינור לתוך הקנה על גביו אל נהור הקנה. פעולה זו יעילה ובטוחה באופן יחסי, וצריכה להישקל בניהול נתיב אוויר קשה.

יצחק ברוורמן, שלטון מלצקי גלית אביאור

יח' אף-אוזן-גרון וכירורגיה של ראש צוואר, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה, מסונפת לפקולטה לרפואה של הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית יכולה להיות חלק מדלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)1, העשויה להתבטא בתסמינים בגרון, בדומה למחלות מערכתיות אחרות. שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול יכול להתפתח עם התקדמות דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית ועלול לסכן בחנק את החולה הלוקה בקוצר-נשימה. קיבוע וחוסר תנועה של האריתנואידים, משנית לתהליך הדלקתי הכרוני במיפרק הקריקואריתנואידי, יוצר בשלב הכרוני שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול עם הופעת תסמינים כמו שירנוק (Stridor), צרידות, קוצר-נשימה וגם כאבים, קושי בבליעה ובדיבור בשלב החד. הטיפול בדלקת מיפרקים קריקואריתנואידית עם שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול כולל מספר ניתוחים לשיפור הנשימה והקול. פיום קנה מאפשר פיתרון מיידי למצב רפואי דחוף של קוצר-נשימה הנובע מעמדה מקורבת של המיתרים עקב חוסר תנועה. קיימים ניתוחים נוספים שמטרתם ליצור הרחקה בין המיתרים לצורך הגדלת המירווח הגלוטי לשיפור מצב הנשימה. פגיעה וקיבוע של מיתרי הקול בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים מתקדמת, צריכה להילקח בחשבון על-ידי הרופא המטפל. חולים הלוקים בדמ"ש זקוקים למעקב אף-אוזן-גרון לצורך הערכה נשנית של חלל הגרון, על-מנת למנוע איחור בקביעת האבחנה והגעה לשיתוק דו-צדדי מתקדם של מיתרי הקול עם סיכון נתיב האוויר בחולים אלו. מומלץ להיבדק על-ידי רופא אף-אוזן-גרון לצורך הערכת מיתרי הקול ותנועתם גם כחלק מהערכה טרום-ניתוחית והרדמתית, כמו בהערכת חולים המועמדים לניתוח בלוטת-התריס ועוברים בדיקת אא"ג מקדימה.

לסיכום, מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בדמ"ש, פיתחה דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית יחד עם שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול שהתבטא בשירנוק וקוצר-נשימה, ונזקקה לפיום קנה דחוף. מובאים גם סקירת סיפרות, דיון בנושא דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית עם שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול, ודיווח על אפשרויות הטיפול בחולים אלה.

טיבריו עזרי, שמואל עברון, הנרי חדד, יהודה רוט

מח' הרדמה, מרכז רפואי אדית וולפסון, חולון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מח' הרדמה, בית-החולים האנגלי, נצרת, מחלקת אף-אוזן-גרון - ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי אדית וולפסון, חולון והפקולטה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

התיאורים הראשונים לפיום הקנה (Tracheostomy) מופיעים בכתבים הינדים משנת 2000 לפנה"ס ובכתבים מצריים משנת 1500 לפנה"ס.

מאז ועד המאה ה-19 הופיעו תיאורים שונים לביסוס השיטה כמצילת חיים בבעלי-חיים ובבני-אדם.

צינרור הקנה תואר לראשונה על-ידי וזליוס בשנת 1543. בשנת 1833 דיווח טרוסו על הצלת חייהם של 200 חולי קרמת (Diphtheria) על-ידי פיום הקנה. בשנת 1871 הצליח טרנדלנבורג מגרמניה לבצע הרדמה תוך-קנית באדם על-ידי פיום הקנה והחדרת חומרי הרדמה דרך הצינורית. הטיפול הברירני (Elective) הראשון בצינרור הקנה לצורך הרדמה דווח על-ידי מקיואוון בשנת 1878, והוא גם היה הראשון שחסם את פתח הגרון לאחר הצינרור באמצעות תחבושת למנוע חדירת דם והפרשות לריאות.

ציון דרך נוסף היה עם מתן קוקאין על-ידי רוזנברג ו-קון (1895) כחומר מאלחש לגרון למניעת רפלקס שיעול בעת הצינרור. טיפול נרחב בצינרור ופיום הקנה נעשה בימי מלחמת העולם הראשונה.

מגיל (1888-1986) הבין את יתרון ההרדמה עם צינרור הקנה. בזכותו הפכה ההרדמה לתחום התמחות נפרד ומבוסס. בשנת 1913 פותח הלרינגוסקופ ההרדמתי הראשון על-ידי ג'קסון ושוכלל על-ידי מגיל, מילר ו-מקינטוש. בשנת 1942 הוכנס לראשונה הטיפול בקוררה לצורך הרפיית שרירים בעת ניתוחי בטן, וכך הפך צינרור הקנה הפך לטיפול שבשיגרה.

כן מצוין בסקירה זו מקצת התרומה של הרפואה בישראל לפיתוח פיום הקנה.

דורון זמיר(1), לינה לינובה(2)

(1)המחלקה לרפואה פנימית ד', (2)המחלקה לדימות, מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

אישה, בת שבעים שנה, הובאה נטולת הכרה על ידי ניידת טיפול נמרץ לחדר המיון בבית החולים. כשהניידת לטיפול נמרץ הגיעה לביתה, היתה שרויה החולה בתירדמת עמוקה ונשימתה היתה בלתי סדירה, ולכן הונשמה על ידי הפרמדיק.

החולה טופלה בקביעות בדיאליזה בשל אי ספיקת כליות כרונית במצב סופני עקב כליות רב כיסתיות. בבדיקה נירולוגית בחדר המיון עם התקבלותה של החולה נקבע כי היא שרויה בתירדמת עמוקה, עם אישונים מורחבים, רפלקסים מוגברים ורפלקס חולני על שם בבינסקי בשתי הרגליים.

Treatment of Sputum Retention by Minitracheostomy 

A. Ben-Nun, E. Altman, L.A. Best

General Thoracic Surgery Dept., Rambam Medical Center, Haifa

Maintenance of bronchopulmonary hygiene is mandatory for preventing complications of respiratory therapy in the hospitalized patient. Removal of secretions from the tracheobronchial tree is crucial. Conventional therapy, designed to assist in dislodging airway secretions, includes chest physical therapy, incentive spirometry, transnasal endotracheal suctioning and bronchoscopy.

Minitracheostomy was first described by Matthews and Hopkinson for recurrent endotracheal suctioning in 1984. Since then there have been few papers about it, but they report good results with low morbidity. Despite this, its use is not popular in routine clinical work.

We report our experience with minitracheostomy in the prevention of sputum retention. We conclude that its use is easy, safe and very effective in preventing postoperative and post-traumatic respiratory complications.