תוצאת חיפוש

הקדמה: הריונות תאומים מלווים בשיעורים גבוהים יותר של הפרעות בגדילה. עקומות גדילה ומדדים ביומטריים מדויקים ומותאמים לאוכלוסייה המקומית עשויים לתרום לאבחון מדויק של גדילה חריגה.

מטרה: בניית עקומות גדילה מבוססות אולטרסאונד/סקירת על-שמע בשימוש בנתונים מישראל להערכת משקל עובר באולטרסאונד ומדדים ביומטריים בהריונות תאומים.

שיטות מחקר: בוצע מחקר רטרוספקטיבי רב-מרכזי, ארוך טווח של הערכות משקל ומדדים ביומטריים בעוברים תאומים, שבוצעו בין השנים 2022-2010 ב-11 מרכזים רפואיים בישראל. חישוב הערכות המשקל בשבועות הריון 14–40 בוצע לפי נוסחת הדלוק  שנת 1985. נכללו רק עוברים תאומים חיוניים שנולדו בשבוע 34 או לאחריו. מקרים שעברו הפחתת עוברים מוקדמת או שבהם אובחנו מומים עובריים מולדים משמעותיים או חריגות גנטיות הוצאו מהמחקר. לבניית עקומות הגדילה נעשה שימוש בגישת Quantile Generalized Additive Model (QGAM)  הלא פרמטרית.

תוצאות: סך הכול נכללו בעקומות הגדילה של הערכות המשקל והמדדים הביומטריים נתונים מ-7,060 עוברים ו-18,248 מדידות. מחקר העוקבה (קוהורטה) כלל 3,449 (49%) הריונות תאומים ביכוריונים, שתרמו 7,192 (40%) מהמדידות. יתר המקרים היו תאומים מונוכוריונים (536, 8% מההריונות; 1,866, 10% מהמדידות) או עם כוריוניות לא ידועה (3,066, 43% מההריונות; 9,171, 50% מהמדידות). מין העוברים דווח ב- 10,945 ובמדידתו נמצא פיזור של 49% נקבות ו-51% זכרים. עקומות גדילה דומות נמצאו כאשר המדגם פוצל לפי כוריוניות, כאשר נכללו רק תאומים שנולדו משבוע 36 והלאה ולאחר הוצאת הריונות עם תאומים שמשקלם אינו תואם (Discordant twins) בשיעור העולה על 30%.

מסקנות: המחקר מציג ערכי ייחוס להערכת משקל עובר באולטרסאונד ולמדדים ביומטריים בהריונות תאומים באוכלוסייה הישראלית, לצרכים קליניים ומחקריים. מאחר שערכי הייחוס של הערכת המשקל והביומטריה קובעים את הערכת הגדילה ואת ניהול ההיריון בהמשך, למחקר זה השלכות משמעותיות על מדיניות הבריאות בישראל בנוגע לטיפול בהריונות תאומים.

הקדמה: רעלת היריון מתבטאת בסיבוכים באם, בשליה ובעובר, והיא אחת מהתסמונות המרכזיות ברפואת האם והעובר. בשנים האחרונות גובשה הצעה לסיווג רעלת היריון לשני סוגים עיקריים, בהתבסס על הבדל מהותי במנגנוני המחלה: רעלת היריון סוג 1 מופיעה לרוב טרם שבוע 34 להיריון, ונובעת מהפרעה ראשונית בתפקוד השליה. היא מאופיינת בליקוי בהשתרשות הטרופובלסט, הרחבה לא מספקת של העורקים הספירליים החיונית להיריון תקין, חוסר איזון בין גורמים אנגיוגניים (PlGF) ואנטי-אנגיוגניים (sFlt-1) ותגובה דלקתית בולטת בשליה. רעלת זו קשורה לפגיעה בקצב גדילת העובר (FGR/IUGR) ולמהלך סוער מבחינה קלינית. רעלת היריון סוג 2 מופיעה לרוב לאחר שבוע 34, עם תפקוד שליה קרוב לתקין. הפתופיזיולוגיה המרכזית היא הסתגלות לקויה של מערכת הלב וכלי הדם של האם לדרישות ההיריון. תיתכן עלייה מתונה בסמנים האנגיוגניים, אך פחות בולטת מאשר בסוג 1. ההסתמנות הקלינית לרוב מתונה יותר, בדרך כלל ללא הפרעה בקצב גדילת העובר ועם מהלך מחלה פחות סוער בהשוואה לסוג 1.

מטרה: לתאר את תרומתו של ריצוף רנ"א ברמת התא הבודד והגרעין הבודד להבנת המנגנונים המולקולריים המבדילים בין סוגי רעלת היריון, ולבחון את תקפות מודל הסיווג לשני סוגים ביולוגיים שונים של המחלה.

שיטות: בוצע ריצוף רנ"א ברמת התא הבודד והגרעין הבודד בכ-90,000 תאי שליה, מ-46 אוכלוסיות תא שונות, כולל טרופובלסטים, תאי מערכת החיסון, תאי סטרומה ותאי אנדותל. תוצאות: ברעלת היריון מסוג 1 הודגמה פגיעה קשה בביטוי הגנים בכלל שורות התאים של השליה, עדות להפרעה מערכתית בשליה, פגיעה באנגיוגנזה, תגובה דלקתית ואפופטוזיס. לעומת זאת, ברעלת מסוג 2 הפגיעה בביטוי הגנים מתונה יותר, ומשקפת פתופיזיולוגיה שונה הנשענת בעיקר על הסתגלות לקויה של המערכת הקרדיווסקולרית של האם, 'הזדקנות שליה', 'הזדקנות התא' ועקה חמצונית. אנו מאפשרים גישה לנתוני הריצוף שלנו לצוותי מחקר שיחפצו בכך [1].

מסקנות: אטלס ביטוי הגנים ברמת התא הבודד מקדם את הבנת המנגנונים המולקולריים השונים ברעלת היריון ותומך בסיווג המחלה לשני סוגים ביולוגיים עיקריים: רעלת מסוג 1 (מוקדמת) ורעלת מסוג 2 (מאוחרת). ממצאים אלו פותחים פתח לפיתוח בדיקות סקר ייעודיות לנשים הרות, לזיהוי מוקדם של נשים בסיכון לרעלת היריון מותאמת-מנגנון, ולהתאמת טיפול ממוקד. ברעלת מסוג 1 טיפולים מכווני שליה ומאזני אנגיוגנזה, וברעלת מסוג 2 התמקדות בשיפור התפקוד הקרדיווסקולרי של האם.

מטרה: סרטן צוואר הרחם הוא הרביעי בשכיחותו בקרב נשים ברחבי העולם, כאשר הגורם העיקרי להתפתחותו הוא נגיף הפפילומה האנושי (HPV). נגיף זה גורם לנגעים טרום סרטניים בצוואר הרחם שעם הזמן יכולים להתפתח לנגע ממאיר ולכן ההמלצה על מעקב תקופתי. בדיקות הסקר התקופתיות נועדו לזיהוי מוקדם של נגעים אלו, וכאשר מזוהים נגעים חשודים לממאירות, לעיתים יש צורך בביצוע הליך כריתה של הנגע (קוניזציה צווארית). בקרב נשים בגיל הפוריות, ההשפעה של קוניזציה צווארית על תוצאות ההיריון נותרה נושא שנוי במחלוקת. במחקר זה, השווינו את תוצאות ההיריון בקרב נשים שעברו קוניזציה צווארית ובחנו האם ההליך מעלה את הסיכון לתוצאות לידה שליליות, תוך התמקדות מיוחדת בסיכון ללידה מוקדמת ולניתוח לחיתוך הדופן (קיסרי).

שיטות: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה כלל נשים שעברו קוניזציה צווארית וילדו לפחות פעם אחת לאחר ההליך במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה (SUMC). בשלב הראשון, קבוצת המחקר הושוותה לקבוצת בקרה (Control group) מותאמת (ביחס של 4:1 על בסיס מאפיינים דמוגרפיים כגון גיל, מספר לידות ואתניות) של נשים ללא אנמנזה של קוניזציה, לצורך השוואת סיבוכי היריון ותוצאי לידה. בהמשך, הושוו מאפיינים שונים של הליך הקוניזציה (כגון תוצאות בדיקות PAP לפני הקוניזציה, תוצאות הביופסיה לאחר קולפוסקופיה, גודל הקונוס לאחר ההליך (הקוטר הגדול ביותר), תוצאות היסטולוגיות של צוואר הרחם ומעורבות של בלוטות אנדוצרוויקליות) בנשים בקבוצת המחקר בלבד ונבחן הקשר לתוצאות ההיריון.

תוצאות: בסך הכול, נכללו בקבוצת המחקר 78 נשים שעברו קוניזציה צווארית וילדו לפחות פעם אחת לאחר ההליך. קבוצת המחקר הושוותה לקבוצת בקרה מותאמת של 312 נשים ללא אנמנזה של קוניזציה. בהשוואה לנשים ללא קוניזציה, נמצא כי נשים שעברו את ההליך היו בסיכון מוגבר לירידת מים מוקדמת טרם המועד (p<0.001) וללידה מוקדמת (p=0.02). השיעור של ניתוח לחיתוך הדופן היה גבוה יותר בקבוצת הנשים שעברו קוניזציה, אך לא היה הבדל בסיכון ללידה בניתוח לחיתוך הדופן בשל ההליך עצמו. בנוגע למאפייני הקוניזציה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשכיחות סיבוכי ההיריון או בתוצאות הילודים בין נשים שעברו קוניזציה כתלות במאפייני ההליך.

מסקנות: בהשוואה לנשים ללא אנמנזה של קוניזציה, נמצא כי הליך זה הוא גורם סיכון לירידת מים מוקדמת טרם המועד וללידה מוקדמת. עם זאת, תוצאות ההיריון בקרב נשים שעברו קוניזציה צווארית היו דומות זו לזו, ללא תלות במאפייני ההליך השונים שנבדקו.

מיקרואנגיופתיה תרומבוטית ריאתית ממקור שאתי (PTTM)  היא תופעה נדירה ומסכנת חיים שבה תאי שאת גורמים לחסימת מיקרווסקולרית ריאתית וליתר לחץ דם ריאתי. אבחנה קלינית מוקדמת לפני המוות היא נדירה ביותר. אנו פרשת חולה, אישה בת 51 שנים, עם אנמנזה של אדנוקרצינומה של הקיבה אשר פיתחה תסמינים נשימתיים חדים על רקע גרורות. שילוב ממצאי הדימות, בדיקות מעבדה ואקוקרדיוגרפיה העלו חשד קליני ל־ PTTMוהובילו לטיפול ייחודי טרם האבחנה הפתולוגית. נדון במשמעות הקלינית ובאפשרויות האבחון והטיפול במצב נדיר זה.

בעשור האחרון הוקמו בישראל מערכי רפואה משלימה המשולבים במחלקות מיילדותיות במתווה של רפואה משלבת (Integrative obstetrics). פרשת חולה זו מיועדת להעמיק את ההיכרות עם מתאר טיפולי המשותף לצוות מיילדותי ורפואה משלבת, ובו מדווח על יולדת המופנית על ידי האחות במחלקת יולדות לטיפול ברפואה משלבת בעקבות כאב ראש לאחר אלחוש על-קשיתי (אפידורלי).

החולה אושפזה באגף המיילדות והופנתה על ידי האחות האחראית במחלקת יולדות לטיפול ברפואה משלבת יומיים לאחר לידה, בשל כאבי ראש לאחר ניקור הדורה שיוחסו לפעולה זו.

הטיפול מוצג מנקודת מבטן של האחות המפנה, המטופלת, המטפלת במיילדות משלבת והרופאה. פרשת החולה נדונה בהקשר הרחב של תפעול מערכי מיילדות אינטגרטיבית בישראל, ומצביעה על חשיבות התקשורת בין אנשי הצוות המיילדותי. תקשורת זו היא גורם מפתח בהפניה מושכלת לטיפול משלב על בסיס הוריה קלינית ממוקדת, כדוגמת כאב, ולתפיסת טיפול אחודה המתועדת ברשומה הרפואית.  

פריקה אחורית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי היא פציעה נדירה, המתרחשת לרוב כתוצאה מחבלה ישירה לקדמת בית החזה. המפרק הסטרנו-קלוויקולרי הוא בלתי יציב מבחינה אינהרנטית בשל מבנהו הגרמי, ומירב היציבות בו מושגת על ידי הרקמה הרכה העוטפת אותו. בקרב ילדים ובני נוער חשוב להבדיל בין פריקה של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי לבין שבר דרך לוחית הצמיחה של עצם הבריח בקצה המדיאלי של עצם הבריח. קיימת סמיכות אנטומית גבוהה בין המפרק הסטרנו-קלוויקולרי לבין מבנים רטרוסטרנליים מדיאסטינליים, כגון כלי הדם הגדולים בבית החזה, ופריקה טראומטית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי יכולה לפגוע במבנים אלו במהלך החבלה או הטיפול בפריקה, וליצור תסמינים משמעותיים ולעיתים אף מסכני-חיים.  אבחון פריקה אחורית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי הוא מאתגר, מאחר שהוא מחייב בדיקה גופנית ממוקדת ובדיקות דימות הכוללות צילומים וטומוגרפיה מחשבית (CT). הטיפול בפריקה אחורית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי הוא שחזור של הפריקה בהקדם האפשרי, על פי רוב בגישה פתוחה, וייצוב המפרק על ידי קיבוע פנימי. שחזור פתוח וייצוב המפרק הוא טיפול יעיל ובטוח, עם שיעור סיבוכים נמוך, המאפשר חזרה מהירה ומלאה לתפקוד מלא של הגף ומניעת תסמינים וסיבוכים ארוכי טווח.

*מחקר זה נערך במסגרת הדרישות לקבלת תואר דוקטור לרפואה (M.D.) מהפקולטה לרפואה ע"ש גולדמן בפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

**פרופ' בנימין בר-עוז הוא גמלאי חוקר במרכזים הרפואיים של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים.

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, בן 74 שנים, שבמהלך בירור של המטוריה גסה אובחן עם סעיף ענק בשלפוחית השתן ומסה הטרוגנית מתאדרת בתוך הסעיף – כפי שהודגם בבדיקות CTU ו-US ולבסוף אובחן כלוקה בקרצינומה אורותליאלית בציסטוסקופיה, המערבת חלק ניכר מדופן הסעיף.

מחקר זה מציג טכניקת תצפית קבוצתית לצורך דיוק תהליך האבחון של הפרעת הקשת האוטיסטית (ASD) בקרב ילדים ומתבגרים. ההליך, שמבוצע על ידי נוירולוג התפתחותי/פסיכיאטר ילדים/פסיכולוג מומחה, כולל שש פגישות רצופות של 50 דקות המתפרשות על פני שישה שבועות, ומיועד לגילי 6–18 שנים במסגרת קבוצת שווים. שלוש פרשות חולים מדגימות את הטכניקה. על ידי בחינת הקשר החברתי והאינטראקציות בין בני אותו גיל לאורך זמן, הטכניקה מסייעת להמשיג מורכבויות קליניות בתהליך האבחון של ASD, ומציעה הסברים חלופיים להתנהגויות שנצפו במפגשים פרטניים בין המטופל לפסיכולוג ולנוירולוג/פסיכיאטר. תיאורים מפורטים של המקרים מדגימים את ערכה של גישה זו. התצפית הקבוצתית מספקת תובנות ייחודיות בנוגע לתקשורת חברתית ולהתנהגויות מצומצמות, ומעניקה תוספת חשובה לפרקטיקות האבחון הקיימות של ASD.

אנו מצטרפים לקריאתם של קוק וחב' במאמרם משנת 2024, העוסק במורכבות אבחון בנות עם אוטיזם. המאמר מדגיש את הצורך בשיפור פרוצדורות האבחון בקרב בנות עם קשיים תקשורתיים, וקורא להימנע מהסתמכות בלעדית על אלגוריתמים אבחוניים כמותיים. במקום זאת, המחברים מציעים לשלב מידע איכותני שנאסף על ידי הקלינאי עם נתונים נוספים שנאספים לאורך תהליך האבחון, ולהצליבם עם הקריטריונים האבחנתיים לאוטיזם. אנו מבקשים להרחיב קריאה זו גם לאבחון אוטיזם בקרב ילדים מעל גיל שש שנים – בנים ובנות כאחד.  

הקדמה: בשנים האחרונות נמצא, כי אנלוג ארוך טווח של אוקסיטוצין, קרבטוצין, מציע יתרון קליני על פני האוקסיטוצין הנפוץ בשימוש.

מטרות: להעריך את היתרונות הקליניים והכלכליים של קרבטוצין בהשוואה לאוקסיטוצין במניעת דימום לאחר לידה (Postpartum Hemorrhage – PPH) במהלך ניתוח חיתוך הדופן (קיסרי).

שיטות מחקר: ניתחנו תוצאות סב לידתיות (פרינטליות) תוך השוואה בין שתי תקופות, לפני (קבוצה 1, עידן האוקסיטוצין) ואחרי (קבוצה 2, עידן הקרבטוצין) יישום הקרבטוצין כמניעה ל-PPH  במהלך ניתוח חיתוך הדופן.

תוצאות: שיעורי ה-PPH היו נמוכים משמעותית בקבוצה 2 בהשוואה לקבוצה 1, כפי שניכר בדרישות נמוכות יותר לעירויי דם (1% vs. 4.1%, p=0.003), עם ירידה בהמוגלובין לאחר הניתוח של ≥ 3 ג'/ד"ל

(5.2% vs. 10.3%, p=0.008). מספר מנות הדם שניתנו (4 vs. 27, p=0.002), הפרש ברמת ההמוגלובין בשחרור (1.3 +/- 0.9 vs. 1.6 +/- 1.2, p=0.002), משך האשפוז ושיעור האשפוזים החוזרים היו כולם ביתרון בקבוצת הקרבטוצין. היתרון הכלכלי אף הוא היה גבוה משמעותית בטיפול בקרבטוצין (112,237 ₪ לעומת 125,106.5 ₪, הפרש עלות של 12,869.5 ₪).

מסקנות: הוכח, כי הטיפול בקרבטוצין מפחית שיעורי PPH ומספק יתרון עלות-תועלת בהשוואה לאוקסיטוצין, התרופה הנפוצה בשימוש.

דיון: הדגמנו מספר יתרונות הקשורים למתן קרבטוצין בהשוואה לתרופה הנפוצה ביותר, אוקסיטוצין, למניעת דימום לאחר ניתוח חיתוך הדופן.

סיכום: ראיות המחקר תומכות קלינית וכלכלית ביישום שגרתי של מתן קרבטוצין למניעת PPH במהלך ניתוח חיתוך הדופן.

הפקולטות לרפואה בוחנות את המאפיינים האקדמיים והאישיים (לא אקדמיים) של המועמדים ללמוד רפואה. הראשון מבוסס על ראיות לכך שתלמידים עם הישגים אקדמיים גבוהים בעבר טובים יותר מתלמידים אחרים במהלך הסבבים הקליניים. איתור מועמדים עם מאפיינים לא אקדמיים רצויים עונה לציפייה שאלו שנבחרו יהיו רופאים טובים יותר מאלה שנבחרו לפי סטנדרטים אקדמיים בלבד. עם זאת, גם אם תכונות לא אקדמיות תורמות לזיהוי מועמדים עם ביצועים משופרים בעתיד, אני מאמין שיש לבחון מחדש את השימוש בהם משתי סיבות. ראשית, מועמדים שנדחו בגלל הישגים אקדמיים גרועים יבינו מדוע לא התקבלו. לא כך אלה ש"נכשלים" במבחנים לא אקדמיים: דחייתם עלולה להשפיע על הערכתם העצמית. אני מוטרד מכך שהמקצוע שלי, המונחה על ידי העיקרון "אל תזיק", אינו מתחשב בנזק של תהליכי קבלה שמתיימרים לבחור מועמדים בעלי סגולה. שנית, החברה זקוקה לא רק לקלינאים, אלא גם לרופאים בעלי תת התמחויות אחרות הדורשות תכונות שונות: חמלה חשובה להתמחויות מוכוונות אנשים, אך פחות להתמחויות מוכוונות טכנולוגיה. לכן, אני מאמין שהבחירה של סטודנטים לרפואה שמתבססת אך ורק על ביצועיהם האקדמיים בעבר תהיה לא רק זולה יותר, אלא גם עונה יותר לצרכים החברתיים ותואמת יותר את הדרישה האתית לא להזיק.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

תסמונת הסינוס השקט היא מצב נדיר המתגלה לרוב באקראי בבדיקות דימות, ללא תסמינים סגוליים. מטופלים מסתמנים לרוב עם שינוי במראה הפנים לרבות שקיעת גלגל העין. הטיפול כולל ניתוח אנדוסקופי לפתיחת הסינוס המקסילרי וחידוש אוורורו, למניעת המשך הצטברות הלחץ השלילי. במאמר זה מובאת פרשת חולה המדגימה את הביטוי הקליני וההתערבות הטיפולית בתסמונת זו.

מטופלת בת 74 שנים עם רקע של תסמונת קוגן, הגיעה למחלקתנו עם עכירות דו-צדדית בקרנית שהחמירה במשך שנים רבות עד לירידה ניכרת בחדות הראייה בעינה הימנית, בנוסף לתסמינים חוץ-עיניים כמו פגיעה קשה בשמיעה. לאחרונה, המטופלת נותחה על ידינו בניתוח משולב של השתלת קרנית מלאה וירוד (קטרקט), שהוביל לשיפור משמעותי בראייה בעין ימין. 

תסמונת קוגן היא מחלה מערכתית פרוגרסיבית עם פוטנציאל לפגיעה חמורה בראייה. אבחנה נכונה של מחלה נדירה זו היא מאתגרת ונעשית על דרך השלילה. ניתוח השתלת קרנית בשלבים מתקדמים של המחלה יכול לשפר משמעותית את ראייתם של הלוקים במחלה זו.

תסמונת וקסאס (VEXAS- V וקואלות, E אנזים 1E, X תאחיזה לכרומוזום X, A אוטואינפלמטורי, S סומטי) היא מחלה המטו-דלקתית המופיעה בגיל המבוגר, נגרמת ממוטציה סומטית ביחידה 1E של האנזים  Ubiquitin המקודד על ידי הגן 1UBA ופוגעת בעיקר בגברים. התסמונת מלווה בדרך כלל בהפרעות המטולוגיות, בעיקר תסמונת מיאלודיספלסטית, ובנוסף כוללת ביטויים מערכתיים כגון דלקת בנאדיות הריאה (Alveolitis), תפליטים בריאות, חום מערכתי, דלקות בסחוסי האף והאוזן ותפרחות בעור.

במאמר זה מובאת פרשת חולה של מטופל שאובחן עם תסמונת וקסאס בעקבות הסתמנות בעין. כמו כן מובאת סקירת ספרות של ביטויים בעין.