תוצאת חיפוש

רקע: קיימות עדויות על ירידה בשיעור הפוריות של כ-10% לאחר לידת חתך, בהשוואה ללידה נרתיקית. אולם קיים קושי לקבוע האם ירידה זו נובעת ישירות מן הלידה או שמא מדובר בהימנעות מבחירה מהיריון נוסף, מסיבות שונות. לצורך בחינת ההשפעה של  לידת חתך על הסביבה התוך רחמית ניתן לבדוק תוצאות טיפולי הפריה חוץ-גופית בנשים עם אי-פוריות שניונית, וזאת משום שבקבוצה זו ניתן להניח כי הן מעוניינות בהיריון נוסף, ועצם הטיפול מאפשר להימנע מהשפעה של גורמים אחרים היכולים להביא לירידה בפוריות.

מטרה: הערכת השפעת סוג הלידה על תוצאות טיפול הפריה חוץ-גופית – שיעור לידת חי ושיעור השרשה מצטבר, בנשים עם אבחנה חדשה של אי-פוריות שניונית.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שבו נכללו נשים עם אבחנה חדשה של אי פוריות שניונית אשר פנו לטיפול הפריה חוץ-גופית לצורך השגת היריון נוסף במרכז הרפואי מאיר בשנים 2021-2011. נאספו נתונים דמוגרפיים, נתונים על הלידה הקודמת ועל מאפייני ותוצאות הטיפול הנוכחי. קבוצת המחקר חולקה לשתי קבוצות בהתאם לסוג הלידה בהיריון הקודם: קבוצת לידה נרתיקית וקבוצת לידת חתך. גודל המדגם הרצוי הינו 358 נשים בכל קבוצה.

תוצאות: קבוצת המחקר כללה 232 נשים, 169 בקבוצת הלידה הנרתיקית ו-63 בקבוצת לידת החתך. בקבוצת לידת החתך היו יותר נשים עם התוויה לטיפול הפריה חוץ-גופית על רקע גורם חצוצרתי (28.6% לעומת 15.4%, p=0.02) ועם עובי רירית רחם דק יותר, אם כי ללא מובהקות סטטיסטית (9.71 ± 2.20 לעומת 10.28 ± 2.26 מ״מ, p=0.08). ביתר המאפיינים הדמוגרפיים, מאפייני אי הפוריות ומאפייני הטיפול לא נצפו הבדלים בין שתי הקבוצות. לא היו הבדלים בין שתי הקבוצות במספר הביציות שנשאבו, אחוז ההפריות, מאפייני הזרמה, איכות העוברים שהוחזרו לרחם, מספר ההחזרות בכל מטופלת או מספר העוברים שהוחזרו בכל החזרה. לא נצפו הבדלים בשיעור לידות החי המצטבר (22.2% לעומת 19.1%, 0.53p=) או בשיעור ההשרשה המצטבר. רגרסיה רבת-משתנים לא מצאה קשר בין לידת חתך ופגיעה בתוצאות הטיפול.

מסקנה: בעבודה הנוכחית לא מצאנו קשר בין לידת חתך ותוצאות טיפול הפריה חוץ-גופית ירודים בקרב נשים עם אי-פוריות שניונית. יחד עם זאת, מאחר שלא הושג גודל המדגם הרצוי ומאחר שהעבודה רטרוספקטיבית, לא ניתן  להקיש ממסקנותיה על כלל האוכלוסייה.

קדחת Q היא מחלה זואונוטית, המתבטאת באופן קליני במחלה חריפה או בזיהום מוקדי מתמשך, והיא אנדמית בישראל. קיימים גורמי סיכון להתפתחות מחלה מוקדית מתמשכת, והם כוללים בין השאר מחלות משמעותיות במסתמי הלב (valvular heart diseases), הרחבת אב העורקים ושתלים בכלי הדם, דיכוי חיסוני וממאירות, היריון, רמת אנטי-קרדיוליפין גבוהה. ההמלצות למעקב בחולים עם גורמי סיכון, לאחר מחלה חריפה, נעות ממעקב בלבד ועד טיפול אנטיביוטי משולב למשך כשנה, לרוב בדוקסיציקלין ובהידרוקסיכלורוקווין. טיפול מונע נמצא יעיל במניעת דלקת פנים הלב בחולים הפרעות משמעותיות במסתמי הלב , במחקרים רטרוספקטיביים שכללו עשרות בודדות של חולים, וכן במניעת סיבוכים מיילדותיים בנשים הרות. לא קיימים מחקרים במטופלים עם משתלים בכלי הדם או מפרצת באב העורקים, או בחולים עם ממאירות ודיכוי חיסוני, ולמרות זאת יש המטפלים באוכלוסיות אלו בטיפול אנטיביוטי מונע ממושך.

במאמרנו זה, אנו סוקרים את המידע הקיים בספרות לגבי רמת הסיכון השונה בין האוכלוסיות השונות שמוגדרות בסיכון גבוה לזיהום מוקדי מתמשך, ואת המידע הקיים בספרות בנוגע ליעילות של טיפול אנטיביוטי מונע באוכלוסיות אלו לאחר קדחת Q חריפה.

לסיכום, במסגרת ההחלטה האם לתת טיפול מונע לאחר קדחת Q בחולים עם גורמי סיכון, יש להביא בחשבון את גורמי הסיכון הספציפיים בחולה, הסיכון לתופעות לוואי והאפשרות למעקב איכותי, וכן לערוך דיון משותף עם המטופל.

הקדמה: לאורך תשעת חודשי ההיריון, אישה עם סוכרת היריון (Gestational Diabetes – GDM) צפויה לחגוג חגים, מצב המקשה על ההתמודדות עם הסוכרת ועלול לשנות את שגרת איזון הגלוקוזה. הנחנו ששינויים אלו בהומאוסטזיס של הגלוקוזה בקרב נשים שיולדות בשבוע הראשון שלאחר חג, עלולים להוביל לשכיחות גבוהה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

מטרות: לבדוק האם לידה בשבוע הראשון שלאחר חג עשויה להיות קשורה להפרעה בהומאוסטזיס הגלוקוזה, ולהוביל לשיעור גבוה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי שנערך במרכז רפואי שלישוני בין השנים 2007–2023. המחקר כלל נשים עם היריון יחיד במועד שאובחנו עם GDM. הנשים סווגו לשתי קבוצות: אלו שילדו בשבוע הראשון שלאחר חג (קבוצה 1) ואלו שילדו בזמנים שאינם קשורים לחגים (קבוצה 2). התוצא העיקרי היה שכיחות היפוגליקמיה בילוד (רמת גלוקוזה פחות מ-40 מ"ג/ד"ל ב-24 השעות הראשונות לחיים).

תוצאות: נותחו 332 מקרי GDM בקבוצת המחקר ו-3,179 מקרי ביקורת. מאפייני הבסיס הדמוגרפיים של האוכלוסייה הנחקרת כללו רוב של סוכרת היריון המאוזנת באמצעות תזונה בלבד (85%), כאשר רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם נשמרו סביב 100 מ״ג/ד״ל לאורך הלידה. משתנים כגון מדד מסת הגוף (BMI), גיל ההיריון בלידה, משקל הלידה, לרבות מקרים של מקרוזומיה, וכן מין הילוד – היו דומים בהשוואה בין הקבוצות. שיעור ההיפוגליקמיה אצל היילוד לא היה שונה בין שתי הקבוצות, והגיע ל-3.3% ‏בקבוצת המחקר ול-4.9% ‏בקבוצת הביקורת (p=0.19). גם רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם היילוד במחלקת הילודים היו דומות בין הקבוצות - ‎63 ± 10.1 לעומת ‎63.2 ± 10.9, בהתאמה (p=0.95). כתוצא משני, נשים עם GDM שילדו בתוך שבוע מחג סבלו משיעור גבוה יותר של קרעים פרינאליים מדרגה שלישית או רביעית בהשוואה לנשים שילדו בתקופות שאינן קשורות לחגים – 1.8% לעומת 0.8%, בהתאמה (p=0.04).

מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שחגים הסמוכים למועד הלידה אינם משפיעים לרעה על תוצאי הילוד בנשים עם GDM.

לסיכום: ניהול GDM בתקופות חגים עשוי להיות מאתגר, אך לידה בסמיכות לחגים אינה מעלה את הסיכון להיפוגליקמיה בילוד.

השכיחות של אלרגיה למזון הולכת ועולה בעולם המערבי. בישראל השכיחות המוערכת היא 2%-3% מכלל הילדים הצעירים. שיעור ההחלמה הטבעי משתנה בהתאם למזונות השונים ונע בין 70%-80% במקרים של אלרגיה לחלב וביצה ל-10%-20% במקרים של אלרגיה לאגוזים ובוטנים. בנוסף, לאלרגיה למזון יש השלכות רבות על חיי המטופלים כולל הפרעה בגדילה, ירידה בצפיפות העצם, פגיעה משמעותית באיכות החיים ואף סיכון מוגבר לפתח הפרעות חרדה. הטיפולים באלרגיה למזון יעילים, אך כרוכים בתגובות, ומצריכים אכילה קבועה של המזון האלרגני לאורך שנים על מנת לשמר את היעילות. לנוכח זאת, חלק ניכר מהמחקר מתמקד בשאלה: האם תיתכן מניעה ראשונית של אלרגיה למזון?

עד לתחילת שנות האלפיים, הדעה הרווחת הייתה שמומלץ לדחות חשיפה למזונות אלרגנים כדי להפחית את הסיכון לפתח אלרגיה לאותם מזונות. בשני העשורים האחרונים, בעקבות מחקרים רבים בנושא, שונתה הגישה. כיום ממליצים האיגודים הבין-לאומיים על חשיפה מוקדמת לביצים ובוטנים החל מגיל שישה חודשים בכלל האוכלוסייה וכבר מגיל 6-4 חודשים בילדים בסיכון מוגבר לפתח אלרגיה למזון.

הנושא מורכב יותר בגישה לחלב. בעוד שחשיפה מוקדמת ככל הנראה מפחיתה את הסיכון לאלרגיה לחלב, זו אינה תואמת את המלצות ארגון הבריאות העולמי לגבי הנקה בלעדית עד גיל חצי שנה. מחקרים בשנים האחרונות מצאו שחשיפה זמנית ולא עקבית לתמ"ל חלבי בימים הראשונים לחיים, בתינוק שתזונתו מבוססת בהמשך על הנקה באופן בלעדי, מעלה את הסיכון להתפתחות אלרגיה לחלב. לכן, בשנים האחרונות יצאו איגודים רבים בעולם בהמלצה על הימנעות מחשיפה זמנית לתמ"ל חלבי בימים הראשונים לחיים בתינוק שתזונתו אמורה להתבסס על הנקה בלעדית. בישראל, אומצה לאחרונה המלצה זו על ידי משרד הבריאות, בתמיכת האיגודים המקצועיים הרלוונטיים. בנוסף הומלץ, שאם יש צורך בתיסוף בימים הראשונים לחיים, בתינוק שאמו מתכננת הנקה בלעדית, מומלץ לתת תרומה מחלב אם או תמ"ל מפורק. בתינוק שנחשף לתמ"ל חלבי בימים הראשונים לחיים, האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה ממליץ לקיים שיח עם ההורים לגבי יתרונות ההנקה הבלעדית, לעומת אפשרות להמשך חשיפה עקבית לתמ"ל חלבי במקביל להנקה על מנת להפחית את הסיכון להתפתחות אלרגיה לחלב.

נדרשים מחקרים נוספים בתחום על מנת לבסס המלצות בכל הקשור לתזמון החשיפה למזונות נוספים (שומשום, אגוזים, וכו') והכמות הדרושה כדי למנוע התפתחות אלרגיה למזון.

רפואה משלבת  (integrative medicine) מדגישה את היחסים בין הצוות הרפואי למטופל, מתמקדת באדם באופן כוללני, מבוססת מחקר, משלבת את כל הגישות הטיפוליות ואורחות החיים המתאימים, אנשי צוות רפואי ומטפלים מתחומים שונים להשגת בריאות וריפוי מיטביים. שני המרכיבים המרכזיים בלימודי הרפואה המשלבת הם הבנה ויישום של הגישה הכוללנית והכרות עם מגוון השילובים הנפוצים המוצעים לקהל.

עם שילובה של רפואה סינית וגישות רפואיות משלימות נוספות בעולם המערבי והצטברות מחקרים בתחומים אלו, עלה הצורך בהיכרות איתם.

לפני כ-15 שנים הועלה הצורך להנגיש את נושא הרפואה המשלבת למתמחים ברפואת משפחה. רפואת משפחה היא הרפואה הראשונית העוסקת במניעה, טיפול ותיאום בין הרפואה הראשונית לשניונית, ואך טבעי כי רופאים אלו יהיו הראשונים לאמץ גישה נרחבת זו. מאז 2010 הקורס מהווה חלק מובנה מתוכנית הלימודים של מתמחים ברפואת משפחה באוניברסיטת תל אביב.

היכרות עם רפואה משלבת ויישומיה צריכים להיות חלק מההשכלה של מתמחים ברפואת משפחה בכל תוכניות ההתמחות בלימודי ההמשך הניתנים בפקולטות לרפואה באופן מעמיק ובכל תוכניות ההתמחות, כל אחת ביישום הרלוונטי לה.   

בטיחות המטופל וניהול סיכונים ברפואה הם תחומים קריטיים שהוכרו בעולם כמרכיבים חיוניים בהכשרת רופאים. בשנת 2009 המליץ ארגון הבריאות העולמי לכלל הפקולטות לרפואה בעולם לשלב בלימודי הרפואה קורס מיוחד לנושאים אלה, והוציא הנחיות לגבי הדגשים שיש ללמד. מאמר זה סוקר את שילובם של קורסים בבטיחות הטיפול וניהול סיכונים בפקולטות לרפואה בארצות הברית, ומשווה את המצב למציאות בישראל.

סקירת הספרות הרפואית והחינוכית העלתה, כי בשנים האחרונות חל בארה״ב שיפור משמעותי בהטמעת תכני בטיחות הטיפול בפקולטות לרפואה: תכניות רבות משלבות הוראה מובנית של בטיחות הטיפול בכל שנות הלימוד, תוך שימוש בסדנאות, סימולציות ופרויקטים לשיפור.

לעומת זאת, בישראל זיהינו שונות רבה בהשוואה בין שש הפקולטות לרפואה: חלק שילבו קורסי חובה ייעודיים, קצרים וחלקיים (האוניברסיטאות העברית ובן-גוריון), בעוד שאחרות מסתפקות בהדרכות משולבות במסגרת לימודים קליניים ולא בקורסים ייעודיים המופיעים בתכנית הלימודים. קיימים גם הבדלים בעומק ההטמעה, במיקום התכנים בתוכנית הלימודים ובשילובם עם ההכשרה הקלינית.

יש להסדיר את לימוד בטיחות הטיפול וניהול סיכונים ברפואה בהכשרת הרופאים בישראל, בדומה למודלים המתקדמים בארה״ב.

הזדקנות היא תהליך ביולוגי המתרחש בכל יצור חי ומשפיע על כלל מערכות הגוף. מחלות כרוניות רבות, דוגמת מחלות לב וכלי דם, סוכרת ומחלות ניווניות של מערכת העצבים המרכזית, נתפסות כחלק בלתי נפרד מתהליך ההזדקנות ואף מכונות 'מחלות הקשורות בהזדקנות'. מחלות אלה מתפתחות לאורך שנים רבות ומטופלות לרוב לאחר שכבר התפרצו או אובחנו, בעיקר באמצעות תרופות, והן אינן ניתנות לריפוי מוחלט. במהלך העשורים האחרונים הולכת ומתבססת תפיסה הרואה במנגנוני ההזדקנות עצמם תהליך פתולוגי המאפשר התפתחות מחלות, ומכאן שהתערבות במנגנונים אלה עשויה, אם לא למנוע, אז לכל הפחות לעכב משמעותית את התפתחותן. לנוכח זאת עולה השאלה – האם על הרפואה להתייחס לתהליך ההזדקנות עצמו כאל מחלה ואף להגדיר את ההזדקנות כמחלה? התשובה לשאלה זו מורכבת, בעיקר לנוכח החובה לקבוע הוריה (התוויה) רפואית מוגדרת ומוסכמת עבור כל טיפול רפואי, לרבות תרופות.

במאמר זה, אנו דנים בסוגיה זו, סוקרים מנגנונים ביולוגיים ידועים של הזדקנות, בוחנים הקשר של ההזדקנות למחלות כרוניות ואת היכולת כיום לטפל בה באופן ישיר, ובוחנים את האתגרים בהתייחסות להזדקנות כאל מחלה.

הקדמה: תמותת נשים בהיריון במהלך הלידה ובמשכב הלידה היא נושא מרכזי המהווה מדד לאיכות הטיפול במדינה ונדבך מרכזי בקביעת יעדי איכות הרפואה, הן בהיבט מניעתי והן בטיפול במצבי חירום. בשנים האחרונות, מדווח על מגמת הפחתה בהיקף התמותה של אימהות ברחבי העולם.

מטרות: לבדוק את גורמי התמותה הסב לידתיים והלא מיילדותיים בקרב נשים בישראל, זאת בניסיון לאפיין גורמי סיכון לשם מניעה ראשונית או שניונית ככל הניתן.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה תיאורי של מקרי תמותת אימהות  במדינת ישראל משנת 2015 ועד שנת 2022. איסוף נתונים לפי רשומות משרד הבריאות ופרסומי החברה לרפואת אם ועובר. לא עמדו לרשותנו התיקים הרפואיים, אלא מכתבי הסיכום רפואי. בנוסף, השווינו לנתוני תמותת אימהות  במדינות מפותחות, כפי שפורסמו בדוחות השנתיים של ארגון הבריאות העולמי (WHO).

תוצאות: בין השנים 2022-2015 נפטרו בישראל 27 נשים במהלך ההיריון ומשכב הלידה. הממוצע הכללי של תמותת אימהות  במדינה עומד על 2.6 ל-100,000 לידות. מספר זה הוא מהנמוכים בהשוואה לנתונים עולמיים. לפי המידע שנאסף ממכתבי הסיכום של הנפטרות, הגיל הממוצע בעת הפטירה היה 33 שנים, כאשר 14 נשים (51.9%) היו בטווח הגילים 35-26 שנים, ו-10 נשים (37%) מעל גיל 36 שנים. מרבית מקרי התמותה, 24 נשים (88.2%), התרחשו אחרי שבוע 24 להיריון ובמשכב הלידה, מהן 18 נשים (66.7%) נפטרו סביב הלידה ובתקופת משכב הלידה. סך הכול, 25 ממקרי התמותה (92%) אירעו בקרב נשים בריאות וללא מחלות רקע. שמונה-עשרה נשים (66.6%) נפטרו מסיבות מיילדותיות, והיתר מסיבות שאינן מיילדותיות – כדוגמת זיהומים נגיפיים (קורונה) או מחלות רקע כרוניות, כדוגמת כפיון (אפילפסיה).  

מסקנות: בניתוח דמוגרפי ורפואי של הנתונים מצאנו, כי רוב הנפטרות בישראל היו ללא מחלות רקע. על כן, במרבית המקרים לא ניתן לאתר גורמים המקשרים בין אנמנזה רפואית לניבוי אירוע הפטירה וסיבתו.

דיון: העלאת המודעות בקרב העוסקים במעקב היריון בקהילה ובחדרי לידה, תרגול תרחישי קיצון על ידי צוותי חדר לידה, דיווחים ודיונים במסגרות הארציות השונות, עשויים להביא להפחתה בשיעור התמותה, בייחוד בקרב נשים ללא גורמי סיכון.

סיכום: ההרות שנפטרו היו ללא  מחלות רקע, ורובן נפטרו בין סוף השליש השני ועד לתום תקופת  משכב הלידה. בסקירתנו, לא יכולנו לזהות גורמים מנבאים לסיכון לתמותה של אותן נשים, ומכאן חשיבות העלאת המודעות לנושא ושיפור יכולות הצוותים  המטפלים במטרה להפחית  את שיעור התמותה.

תמותת אימהות היא מצב קטסטרופלי וטרגי, הנחשב לאירוע החמור ביותר במיילדות. בעידן המודרני, המטרה המרכזית היא למנוע את התרחשותו. תמותת אימהות משקפת את גבולות היכולת הרפואית ואתגרי המערכת, גם במדינות עם שירותי בריאות מתקדמים. בישראל, השיעור של תמותת אימהות נמוך יחסית בהשוואה לעולם, אך עדיין יש מקרים שבהם התערבות רפואית הייתה עשויה למנוע מוות, ואחרים שבהם גם טיפול מיטבי לא הספיק. בעוד שבמדינות מסוימות גורמי התמותה העיקריים כוללים אלימות, התאבדות וחשיפה לחומרים מסוכנים, בישראל מרבית מקרי התמותה נובעים מסיבוכים מיילדותיים ישירים. השאלה המרכזית היא מה ניתן לעשות כדי למנוע מקרים אלו. לצד הישגים משמעותיים, האתגר נותר במניעת סיבוכים בלתי צפויים ושיפור התגובה למצבי החירום המיילדותיים, על ידי למידה מתמשכת, קידום המחקר ויישום אסטרטגיות חדשות לשיפור הטיפול בנשים הרות ויולדות.

הקדמה:  קרע במפרצת של  עורק הטחול (Splenic Artery Aneurysm – SAA) בהיריון ובמשכב לידה הוא מצב חירום מיילדותי, המסכן את חיי האם והעובר.

מטרות: המטרה העיקרית בעבודתנו היא לאפיין סימנים מקדימים לקרע ולהמליץ על ניהול מיטבי כדי למנוע תמותה של האם והעובר.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה. נאספו נתונים אודות הנשים ההרות והילודים בישראל, בקרב נשים שאובחנו עם מפרצת בעורק הטחול, במהלך ההיריון או בתקופת משכב הלידה .

תוצאות: איתרנו 13 מקרים של מפרצת בעורק הטחול במדינת ישראל שדווחו בין השנים 2023-2010.

ממוצע גיל הנשים היה 30  4± שנים. מועד האבחון נע בין השליש השני לשלישי (לא אובחנו מקרים בשליש ראשון) וכן שני מקרים שאובחנו במשכב הלידה. שלוש נשים (23%) נפטרו, ושלושה עוברים לא שרדו (23%).

מסקנות: קרע במפרצת של עורק הטחול  בהיריון ובמשכב הלידה הוא מצב נדיר, אך כרוך בתמותה משמעותית של האם והעובר. חשוב וחיוני להעלות את המודעות בקרב הצוות הרפואי לגבי אבחנה אפשרית של מפרצת וקרע בעורק הטחול בכל מקרה של אישה הרה עם תסמינים בלתי מוגדרים ואופייניים, לרבות כאבי בטן והדרדרות המודינמית, מאחר שמודעות זו יכולה לתרום להצלת האם והעובר כאחד.

דיון: תסמינים בלתי מוגדרים הכוללים כאבי בטן והדרדרות המודינמית סב לידתית, יכולים להחשיד לקרע של מפרצת בעורק הטחול. היריון או משכב הלידה יכולים להפנות את מלוא תשומת הלב לסיבוך על רקע מיילדותי ובכך להסיט את הבירור הקליני ולעכב את אבחנה.

סיכום: נדרשת העלאת המודעות לאבחנה מבדלת של קרע של מפרצת בעורק הטחול, ולחשיבות של עבודת צוות רב תחומי על מנת לתרום להצלת חיי האם והעובר.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

הקדמה: צילומי רנטגן בעמידה באורך מלא מספקים הערכה של ציר הגף התחתון, וביצועם  נפוץ בעיקר לצורך תכנון ניתוחי החלפת ברך. צילומים אלה אינם זמינים ברוב מכוני הרנטגן, ולרוב מבוצעים צילומי ברך בעמידה בלבד.

מטרות: מטרתנו בעבודה זו הייתה להעריך את הפער שבין מדידה שנעשית על צילומים קצרים וזמינים לבין צילומי ציר מלאים בעמידה. הבדיקה בוצעה במדידת הדיוק של זווית aLDFA (anatomic lateral Distal femoral angle) על צילומי רנטגן AP קצרים סטנדרטיים בהשוואה לצילומי ציר באורך גף מלא.

שיטות: נערך מחקר רטרוספקטיבי, שכלל 200 סטים של צילומי רנטגן. כל סט כלל צילום ציר באורך מלא וצילום ברך AP קצר בכל צד. כל צילום נבדק על ידי שני מודדים. הזווית הנמדדת היא aLDFA.

תוצאות: גיל ממוצע של הנכללים במחקר היה 71.17 שנים (6.37SD) BMI 32.98 (6.53SD). שיעור הנשים מכלל המטופלים היה 74.5%. לא נמצא הבדל משמעותי בין צילומי רנטגן קצרים וארוכים עבור aLDFA (p=0.69), ולא נצפתה שונות עם מובהקות סטטיסטית בין רגל שמאל לרגל ימין (0.592p=). הסכמה בין המודדים הייתה גבוהה. הודגם גודל אפקט קטן של 0.04.

דיון: תוצאות מחקרנו הנוכחי תומכות בהסתמכות על צילומי רנטגן קצרים בעמידה, ומדגימות כי לא קיים הבדל בין צילום ברך קצר לצילום באורך מלא במדידות aLDFA.

מסקנה: אין יתרון לצילומי רנטגן באורך מלא לתכנון טרום ניתוחי עבור ניתוחים להחלפת ברך בגישה קינמטית מבחינת aLDFA.

אספירין מקורו מקליפת עץ הערבה ומוכר כתרופה לשיכוך כאב כ-3,500 שנה, עוד מימי יוון העתיקה. במשך עשרות שנים טיפול באספירין נחשב כטיפול בחירה במניעה שניונית של מחלת לב (לאחר אוטם שריר הלב) ובמניעה ראשונית (לפני אוטם ראשון של שריר הלב). מחקרים פרוספקטיביים חדשים מראים שאין הדבר נכון לגבי מניעה ראשונית. יתר על כן, במחקרים כפולי סמויות מהעשור האחרון, החוקרים מצביעים על האפשרות שטיפול מונע באספירין עלול לגרום לתמותה מוגברת בשל דימום במוח.

ההחלטה לטפל באספירין במינון נמוך כטיפול מונע מומלצת לבני 59-40 שנים המצויים בסיכון של 10% ויותר לפתח מחלת לב וכלי דם תוך עשור, וגם החלטה זו חייבת להיות מבוססת על נתונים אישיים, תוך התאמת מערך טיפול אישי המבוסס על נתונים קליניים אישיים. יש המלצה כללית לא לתת אספירין כטיפול מונע למניעה ראשונית במבוגרים מעל גיל 60 שנים ויותר.  

תסמונת האלל הדו-ראשי (Lacertus syndrome) היא מצב נדיר יחסית הנגרם כתוצאה מדחיסת עצב המדיאני במרפק. למרות שכיחותה הנמוכה, חשוב שאנשי מקצוע בתחום הרפואה יהיו מודעים למצב זה ולתסמיניו הפוטנציאליים כדי להבטיח אבחון וטיפול מדויקים. מאמר זה מציג סקירה מקיפה של תסמונת האלל הדו-ראשי, כולל האנטומיה והפיזיולוגיה שלה, התסמינים ואתגרי האבחון. כמו כן, נדונות אפשרויות הטיפול השונות, כולל אמצעים שמרניים כמו מנוחה, שינוי פעילות ופיזיותרפיה, וכן אפשרויות ניתוחיות לחולים עמידים לטיפול. המאמר מסיים בהמלצות למחקר ופרקטיקה בעתיד, תוך הדגשת הצורך בהשכלה ובמודעות מתמשכת בקרב אנשי מקצוע בתחום הרפואה.

הקדמה: פציעות במפרקים בין הגלילים הקריבניים לאמצעיים עלולות לגרום לחוסר יישור של ציר התנועה של המפרק. ניתוח אפשרי לשברים אלו הוא קיבוע חיצוני מסוג "סוזוקי"  אשר במהלכו המנתחים נעזרים בצילומי רנטגן כדי לשמר את ציר התנועה האנטומי של הגלילים.

מטרות: במחקר נבחן המתאם בין הציר של קפל העור הכפי לבין ציר התנועה של המפרק.

שיטות מחקר: נערך מחקר פרוספקטיבי שכלל 144 אצבעות של 18 מטופלים. במחקר נעשה שימוש בחוט מתכת קשיח מסוג קירשנר  שהונח על קפל העור של המפרק בין הגליל הקריבני לאמצעי  ובוצעו צילומי רנטגן, על צילומים אלו בוצעו מדידות לבחינת המתאם בין קפל העור לציר המפרק.

תוצאות: המחקר הצביע על מתאם חיובי בין זווית קוב (cobb angle) של אצבע 2 ואצבע  5  (r = .468, p < .05) כמו כן מתאם חיובי נמצא בין אצבעות 3 ו 4 (r = .474, p < .05). לא  נמצא מובהק בין קבוצות הגיל ובין יד ימין לשמאל. זווית קוב של אצבע 2 נמצא גבוה באופן מובהק בנשים לעומת גברים (F = 2.27, M = 1.49, p = .048).

מסקנה: תוצאות המחקר תומכות בהשערה שקיים מתאם בין קפל העור הכפי במפרק בין הגליל הקריבני לאמצעי  לציר התנועה של המפרק. הממצאים זהים בכל הגילאים ובין יד ימין לשמאל.