עפר קרן (1), אבי עורי (2)

(1) מרכז שיקום לוינשטיין, רעננה (2) מרכז רפואי רעות, תל-אביב, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במונח רסטורגנזה נכללות מספר סוגיות יסוד. כגון מהו הפוטנציאל לשיקום. אילו גורמים מאפשרים ריפוי או החלמה, מהן אבני הדרך באבולוציה של תהליך השיקום, אילו גורמים מעודדים את התהליך, ואילו גורמים עלולים לדכא או לעכב את תהליך השיקום.

למעשה, מונח זה הוא הכלאה של המושגים פתוגנזה ו-סלוטוגנזה, קרי מדוע אדם חלה במחלה מסוימת, מהן הסיבות להתהוותה, כיצד נשמרת הבריאות, ואילו גורמים מעודדים בריאות או משמרים אותה. המושג כולל את התהליכים המתרחשים במהלך ההחלמה, הגורמים מאפשרים את העיצוב והאיזון של האורגניזם לאחר ההחלמה, תהליך בניית הבריאות והמשך קיומו של האדם המשתקם.

בשנים האחרונות תואר המושג של אלוסטזיס, קרי התהליכים המתרחשים במערכות פיזיולוגיות-פסיכולוגיות, והמאפשרים את תיפקודן המיטבי והרציף. בסקירה זו נבחנים העקרונות שעליהם מתבסס האלוסטזיס לגבי אדם או איבר משתקם.

ש' גרינברג, נ' אלמרו, ג' קרן, ד' שפס 

היח' למניעת מחלות-לב, המח' הקרדיולוגית מרכז רפואי תל-אביב

רקע: תוכניות לשיקום ולמניעת מחלות-לב נועדו לצמצם את התחלואה ואת התמותה לאחר אירוע לב, או לאחר מחלה כלילית. למרות זאת, שיעור ההשתתפות של חולים בתוכניות שיקום נמוך, והנשירה במהלכן רבה. מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את השפעת הצטרפותו של בן-הזוג של המטופל לתוכניות השיקום והמניעה, על פרק הזמן שהמטופלים נטלו בהן חלק, ועל השיפור בכושרם הגופני.

שיטה: במהלך השנים 1998 2001 נטלו חלק 24 זוגות בפעילות היחידה למניעת מחלות-לב שבמרכז הרפואי בת"א. הזוגות סווגו ל-2 קבוצות על פי מצבם הרפואי: 1) קבוצת השיקום (14 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר אוטם בשריר הלב או ניתוח מעקפים כלילי, 2) קבוצת המניעה השניונית (10 חולים) שבה אחד מבני הזוג עבר השתלת תומך סלילי בעורק כלילי, או שהוא נושא עדות למחלת-לב כלילית. קבוצה נוספת: קבוצת בני הזוג (21 בני-זוג). לכל קבוצה נבחרה, לשם

השוואה, קבוצת בקרה שכללה מטופלים ללא בני-זוג מקרב היחידה למניעת מחלות-לב, בהתאם למצבם הרפואי.

המשתנים שנבדקו: מיספר המיפגשים שהמטופלים נטלו בהם חלק, רמת הכושר הגופני שלהם בתחילת התוכנית ובסיומה.

תוצאות: מטופלים שהתאמנו עם בני-זוגם השתתפו במיספר גדול יותר של מיפגשים (p<0.05; 87+17) בקבוצת השיקום, בהשוואה לקבוצת הבקרה (47+6). לא היה הבדל ברמת הכושר הגופני בתחילת התוכנית בין שתי קבוצות המטופלים : עם בני-זוג (3.5+0.2 METS) בהשוואה למטופלים ללא בני-זוג (3.4+0.2 METS) (p=0.5). בשתי הקבוצות נצפתה עלייה דומה ברמת הכושר הגופני: קבוצת בני הזוג השתפרה ב- METS  0.79+0.1 בהשוואה ל- METS 0.6+0.1 בקבוצת הבקרה (p=0.6). לעומת זאת, בקבוצת הבקרה של קבוצת המניעה השניונית המטופלים נטלו חלק במיספר גדול יותר של מיפגשים (51+13 לעומת 31+6; p>0.02) רמת הכושר ההתחלתית של שתי הקבוצות הייתה דומה (METS 3.7+0.3 לעומת METS 4.2+0.2; p=0.2) בהשוואה לקבוצת הבקרה. בסיום הפעילות חל שיפור גדול יותר בכושר הגופני בקבוצת הבקרה. ב METS 0.7+0.2 לעומת METS 0.3+0.1 (p<0.05).

בני הזוג (קבוצה 3) נטו להשתתף במיספר גדול יותר של מיפגשים (p=0.2; 45+10) בהשוואה לקבוצת הבקרה. לא היה הבדל ברמת הכושר בתחילת הפעילות בתוכנית לעומת זו שבסיומה, בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

מסקנות: תמיכה ושיתוף של בן-הזוג בצורה פעילה בתוכנית השיקום עשויה לשפר את שיעור ההשתתפות בתוכנית השיקום, לעומת זאת, בתוכנית המניעה השניונית שיתוף בן-הזוג עלולה לגרום לנשירה מוקדמת. לא נמצא הבדל בשיעור ההשתתפות ובמדדי הכושר הגופני בין קבוצת בני הזוג לבין קבוצת הבקרה.

ארנון אדלר, יעקב ג'ורג', גד קרן

המח' לקרדיולוגיה, המרכז הרפואי סוראסקי ת"א

ממידע שהצטבר בשנים האחרונות עולה, כי תגובה דלקתית ממלאת תפקיד חשוב בהתהוות טרשת-העורקים. תגובה דלקתית כרונית בדפנות כלי-הדם גורמת להיווצרות נגע טרשתי המיצר את חלל העורק ויכול לגרום, בין השאר, למצבים כגון תיסמונת תעוקתית יציבה (תת"י). על תהליך כרוני זה עלול להתווסף תהליך חד, שבמהלכו נפגעת יציבות הנגע הטרשתי, נוצר קריש דם וחלל העורק מוצר באופן מהיר. שלב חד זה עשוי לעמוד בבסיס התהוותם של מצבים חדים, כגון תיסמונת תעוקתית בלתי יציבה (תתב"י) או אוטם שריר-הלב.

במחקרים עדכניים מנסים החוקרים לשפוך אור על התהליך הגורם לפגיעה ביציבות הנגע הטרשתי. על-פי מחקרים אלו, לימפוציטים מסוג T, ובייחוד תאי T helper (Th1) – תת-אוכלוסייה של תאי T- עשויים למלא תפקיד חשוב בהתהוותו של תהליך זה. אינטרפרון-גאמא, אחד הציטוקינים המרכזיים המופרשים מתאי Th1, מקטין ייצור קולגן על-ידי תאי שריר חלק וגורם לשיפעול מאקרופאגים, ואלה מפרקים קולגן ואלסטין בנגעים הטרשתיים. בנוסף לכך, מעודד אינטרפרון-גאמא קרישיות-יתר ומפריע לאנדותל ליצור תחמוצת ניטרית. תכונות אלה מחזקות את ההשערה, כי תאי Th1 ממלאים תפקיד חשוב במנגנון ההתהוות של תתב"י.

בניגוד לתאי Th1, הרי שתאי Th2 – תת-אוכלוסייה נוספת של תאי T – עשויים להגן על יציבות נגעים טרשתיים ולהקטין את הסיכון להתהוות תתב"י. תכונותיו של אינטרליקין 10, אחד הציטוקינים המרכזיים המופרשים על-ידי תאים אלו, מחזקות השערה זו. אינטרליקין 10 מפחית הפרשת אינטרפרון-גאמא, מעכב הפרשת אנזימים הפוגעים בריקמת החיבור בנגע הטרשתי ומקטין את הסיכון להיווצרות קריש על-פני נגע לא יציב.

(1) קרן גבע, (1) גיל זלצמן, (2) אלן אפטר

(1) המח' לנוער, המרכז לבריאות הנפש 'גהה', הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) מרכז פיינברג למחקר הילד, בית-חולים שניידר, פתח-תקווה, ישראל

התאבדות היא הגורם השני בשכיחותו לתמותה בקרב צעירים ומהווה בעיה קשה לבריאות הציבור. קיימים הבדלים אפידמיולוגיים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות, ואלה כונו 'הפרדוקס המיגדרי'. מחד-גיסא, מחשבות אובדניות וניסיונות אובדנות אופייניים יותר לבנות; מאידך-גיסא, שיעור הבנים הנפטרים מהתאבדות עולה על זה של הבנות. בעוד שבנושא זיהוי גורמי-סיכון להתנהגות אובדנית הוקדשו עבודות רבות, הרי שבסוגיית ההבדלים בהקשר זה בין המיגדרים לא בוצעו מחקרים רבים. בסקירה זו יובאו ההבדלים בהתנהגות אובדנית בין בנים לבנות בגיל הילדות וההתבגרות, תוך התייחסות להבדלים בכלל בין המיגדרים. ייסקרו ההבדלים בין המיגדרים מבחינת גורמי-הסיכון, ותהיה התייחסות לגישה החברתית, תלויית-המיגדר, כלפי התנהגות אובדנית יסייע להבין מדוע שיעור ניסיונות האובדנות גבוה יותר בקרב בנות ושיעור התמותה נמוך יותר בהשוואה לבנים. דיון זה חיוני לתיכנון תוכניות למניעת אובדנות.

כרמית צור, קרני גינזבורג, ירון יגיל, יואב צ'פמן, מרגלית דרורי ועמוס קורצ'ין

שיטות טיפול שלא זכו להוכחת יעילותן במבחן מדעי, נפוצות בחברה המערבית לצידן של שיטות המבוססות על תוצאות מחקר רפואי מודרני. במאמר הנוכחי מוצגים מימצאיו של מחקר שנבחנו בו דפוסי הפנייה של 37 חולי טרשת נפוצה לרפואה החלופית (alternative healer). מבין 37 נחקרים, 17 פנו לרפואה חלופית. בהשוואה לחולים שלא פנו לרפואה חלופית, מתאפיינים הפונים לרפואה חלופית בתמיכה משפחתית נרחבת יותר בשעת מחלתם, בשביעות-רצון פחותה מן הקשר שלהם עם הרופא המסורתי ובצורך להיות פעילים בהתמודדות עם מחלתם. בדיון במאמר זה נבחנת הפנייה לרפואה החלופית כביטוי להתמודדות עם מחלה מתקדמת חשוכת-מרפא וכשלב להשלמה עם קיומה.

אהרון סולקס

בסקירה זו מסוכם חצי יובל של עבודה קלינית מאומצת בתחום הכימותרפיה מונעת לחולות הלוקות בסרטן השד בשלב II.

הטיפול במישלב CMF בשנות ה-70 מסמן את תחילתו של העידן המודרני בתחום זה. הניסיון העשיר שהצטבר בהמשך מלמש שהטיפול המונע חייב להינתן בסמוך לכריתת השאת הראשונית, במינונים ובלוח זמנים מיטביים, לפרקי זמן קצרים יחסית של כחצי שנה.

הטיפול בהמשך במישלבים המבוססים על אנטרהציקלינים, כגון אדריאמיצין ואפירוביצין, מהווה ציון דרך משמעות בקרב החולות עם קישיות-לימפה נגועות בבית-השחי, מתן רצוף (sequential) של אדריאמיצין ולאחריו CMF בחולות שאובחנו בהן עד 4 קישריות-לימפה נגועות או יותר בבית-השחי, ראוי לציון.

מטה-אנליזה של ניסויים קליניים מרובים שנכללו בהם עשרות-אלפי חולות עם סרטן השד בשלב II, מלמדת על ירידה בסיכון היחסי והמוחלט להישנות מחלה זו או לתמותה ממנה כאשר נוספה לטיפול המקומי כימותרפיה מונעת. יתרון זה נשמר גם לאחר מעקב של 20 שנה ויותר. לדוגמה, טיפול ב-CMF מפחית בכ-35% את הסיכון היחסי להישנות המחלה בהשוואה לטיפול מקומי בלבד.

המחקרים הקליניים המתבצעים בשנים האחרונות מכוונים להוכיח את תפקידן של התרופות הרעלניות החדישות שנוספו למערך הטיפול נוגד-הסרטן, כגון הטקסנים (texanes). לאחרונה החל להצטבר מידע על הטיפול בנוגדן החד-שיבטי הרצפטין כחלק מהטיפול המונע בחולות הלוקות בשאת עם ביטוי גבוה של האונקוגן Her2Neu.

לכימותרפיה מונעת השלכות אפשריות ארוכות-טווח. לדוגמה, אל-וסת עם סיכון בהמשך ללקות באוסטאופורוזיס או במחלת לב איסכמית. רעלנות של הלב לאחר מתן אנטרה-ציקלינים: לא הוכחה עד כה ברוב המכריע של הדיווחים שכיחות-יתר של שאתות נוספות בקרב נשים שעברו כימותרפיה מונעת.

בתוך תקופה של כרבע מאה התבססה הכימותרפיה המונעת כחלק בלתי-נפרד מהטיפול הכוללני בחולות בסרטן השד בשלב II.

מרינה מוטין, עפר קרן, חיים רינג

בית-חולים לוינשטיין, מרכז שיקום, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ייעוד הטיפול שיקומי הוא לשפר את איכות חייו של אדם שנפגע, על-מנת שיוכל לחזור לקהילה ולתפקד בה באופן עצמאי במידה המרבית האפשרית. לשם השגת מטרה זו, משלבת הרפואה השיקומית טיפול כוללני של צוות רב-תחומי. עבודות ספורות הוקדשו לבחינה של מידת התועלת של המערך הטיפולי במטופלים בכלל ובנפגעי אירוע מוחי בפרט.

בעבודה הנוכחית נמדדה מידת השיפור שחל בתיפקוד של חולים במהלך אישפוז שיקומי. היכולת לתפקד נמדדה באמצעות מבחן FIM. בנוסף, נמדד מהי כמות הטיפול שניתנה לכל מטופל. כמות טיפול או מנת טיפול הוגדרה כ- 15 דקות של מגע ישיר בין המטפל למטופל. הבחינה של מנת הטיפול שניתנה נבדקה באופן סמוי הן מהמטפל והן מהמטופל. הטיפולים שלגביהם בוצעה המדידה היו בתחומים הבאים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תיקשורת, תירגול פעילות יומיומית. כל הטיפולים ניתנו על-ידי צוות סיעודי. נמדדה רמת התיפקוד בסמוך להתקבלות לאישפוז השיקומי ולפני השיחרור. נבדקו בנפרד הפעילות המוטורית ופעילות התיפקודים הקוגניטיביים. כמו-כן, נבחן באופן סטטיסטי אם היה קשר בין מנת הטיפול (בכל תחום בנפרד) לבין השיפור שחל בתיפקוד.

באוכלוסיית הנבדקים נכללו 30 חולים שאושפזו לשיקום לאחר אירוע מוחי ראשון. הגיל הממוצע היה 64 שנים ו- 60% מהנבדקים היו גברים. מהלך האישפוז הממוצע היה 74 יום. נבדקה רמת התיפקוד עם ההתקבלות לאישפוז השיקומי ובסמוך לשיחרור, כאשר נבדקו בנפרד היכולת המוטורית והתיפקודים הקוגניטיביים.

הקשר בין כמות הטיפול בפיזיותרפיה לשיפור המוטורי לא היה בעל משמעות סטטיסטית; אפשר להסביר זאת בעובדה שנכללו בעיבוד גם חולים במצב קשה, שטופלו במשך תקופה ארוכה ללא שיפור משמעותי. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתיפקוד.

אחת המסקנות מנתוני העבודה היא, שאם קיים עניין לחזק את הקשר בין כמות הטיפול לבין שיפור בתיפקוד, יש לאפשר למטפלים להתאים את כמות הטיפול בהתאם לצורכי המטופלים. במתן השירות הנוכחי מוגבלת היכולת לווסת את כמות הטיפול בידי צוות השיקום. מאידך, לקביעה מהם הצרכים הטיפוליים השלכות אתיות, מוסריות וכלכליות רבות משמעות. מומלץ שהחלטות כבדות שמקל אלו לא יוטלו על המטפל, אל ייקבעו על-ידי מעצבי מדיניות הבריאות.

מירי קרן, איריס מנור, שמואל טיאנו

היח' לגיל הינקות ומירפאת קשב וריכוז, המרכז לבריאות הנפש, "גהה", הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

התסמינים האופייניים להפרעת קשב וריכוז בקרב ילדים בגיל בית הספר, כגון חוסר תשומת לב, אימפולסיביות ופעילות-יתר, מופיעים גם בילדים מתחת לגיל שלוש שנים ומצריכים התייחסות טיפולית – לפחות מצד הורי הילד. עם זאת, קביעת האבחנה כרוכה בקשיים משמעותיים של מהימנות, הנסקרים במאמר זה, כפי שנראה, נקודת החיתוך בין פעילות-יתר ומיעוט קשב כשלב התפתחותי חולף, לבין ביטוי מוקדם להפרעת קשב, אינה ברורה דיה. בנוסף, מצבו של הילד הצעיר מאוד משקף במידה רבה את איכות הקשר בינו לבין הוריו, עם השפעות הדדיות דינאמיות ולעיתים מורכבות, עקב מטענים פסיכולוגים וביולוגיים בכל אחד מהם. מובאת במאמר זה הגדרת מדדים לאיבחון של הפרעת קשב בגיל הרך, וכן האבחנה המבדלת לגילי 2-5 שנים. פרשת חולה של ילד שהופנה אלינו בגיל שנה וחצי עקב תלונת ההורים על אי שקט, בעיית שינה, פעילות-יתר וקושי במשחק מרוכז, מדגימה את מהלכם של תסמינים אלה מגיל ינקות עד גיל גן חובה ואת ההשפעה החלקית – אם כי משמעותית – של ליווי טיפולי ממושך. בלט הקושי בהפרדה בין קשיי ההורים לקשייו של הילד, כמו גם הקושי להערכיך את מקום ההפרעה האורגנית מול תפקיד הסביבה בהתהוות ההסתמנות הקלינית. הילד והוריו טופלו תחילה טיפול דינאמי והתנהגותי משולב, תוך הטבה ניכרת במצבו של הילד, עם זאת, הפרעת הקשב המשיכה לגרום לבעיות משפחתיות, עם קשר גומלין בין המצב המשפחתי למצבו של הילד. ההסתמנות הקלינית היא דינאמית: היא מושפעת מתהליכים התפתחותיים ועשויה להשתנות בכל שנה.

גיא בן-סימון, אירינה ברקת

מכון העיניים מוריס וגבריאלה גולדשלגר, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

זיהום ראשוני בשלבקת פשוטה (ש"פ) (HSV–herpes simplex) הוא זיהום שכיח במדינות המערב, וניתן למצוא נוגדנים לנגיף ב-90% מהאוכלוסייה בקירוב. שיאי הזיהום הראשוני מתרחשים בגיל הילדות והבגרות המוקדמות, אם כי לעתים מאובחנים מקרים אקראיים בתקופת הינקות ובגיל המבוגר. ברוב החולים הזיהום הראשוני הוא אי-תסמיני וחולף עצמונית (אם כי במקרים נדירים התוצאות הרסניות). לאחר הזיהום הראשוני נותר הנגיף לצמיתות בגוף בצורה כמוסה (latent), ושיפעול (reactivation) המחלה מתרחש בעתות מועקה גופנית או נפשית.

שלבקת ראשונית של העיניים (primary ocular herpes) מתהווה בד"כ כדלקת לחמית זקיקית (follicular) עם נפיחות קשריות-לימפה אזוריות ודלקת שלפוחיתי של העפעפיים. בחלק מהחולים מתהווה צורה של דלקת קרנית אפיתלית, הנמשכת זמן רב יותר מזיהום בלחמית. לעתים נדירות מעורבת גם המשתית (stroma) בקרנית.

קרן אלישקביץ, יצחק שפירא, שלמה ברלינר

המח' לרפואה פנימית ד' והיחידה לטיפול בנוגדי קרישה, מרכז רפואי תל אביב סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקשר בין היפרליפידמיה ומחלות לב וכלי דם מוכח וידוע. פחות מוכרת העובדה, שהיפרליפידמיה קשורה בשינויים המוריאולוגיים שעשויים לגרום להאטת זרימת הדם בנימיות. הטיפול בהיפרליפידמיה עשוי לשפר את ההיבטים ההמוריאולוגיים הנ"ל ובכך לתרום להאצת הזילוח הריקמתי. לאור החשיבות הרבה שמייחסים לטיפול תזונתי ותרופתי בהיפרליפידמיה, ולאור התוצאות המיטיבות של טיפול זה, ברצוננו לסכם את ההיבטים ההמוריאולוגיים הקשורים בו. יש בכך כדי להדגיש היבט נוסף המקשר בין היפרליפידמיה ומחלות איסכמיות שונות.

בסקירה זו, נתרכז בהיבטים השונים הקשורים בכדוריות הדם האדומות.

Prematurity: Interplay between Psychological and Biological Risk Factors Leading to Infant Psychopathology

Miri Keren, Galia Tyano, Leah Sirota

Community-based Infant Mental Health Unit, Geha Hospital; Sackler School of Medicine, Tel Aviv University; Kibbutz Seminar, Ramat Aviv; Neonatal Intensive Care Nursery, Schneider Children's Hospital, Petah Tikva; and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Concepts such as risk factor, vulnerability, protective factor and resiliency have become central in the field of developmental psychopathology. The birth of a very-low-birth weight premature baby can be used as a paradigm of the interplay between these factors. Indeed, prematurity implies for both infant and parents, biological as well as psychological risk factors. They may interact in such a way that the child's emotional, cognitive and social development will deviate from normal. Understanding the psychological impact of premature birth includes reference to both the normal psychological processes that characterize pregnancy that are jeopardized by a premature, often traumatic delivery, and to the special significance of being a parent in the Special Care Nursery.

The contrast between the expected appearance of the baby and that of the sick-looking, tiny premature, together with uncertainty about its medical status, often affect the parents' bonding process. In addition, must learn quickly to cope with issues such as total dependence on a verybusy team, loss of control of the care of their baby, and their unclear roles as parents. Added to these risk factors are the specific neurobehavioral characteristics of premature babies, which often make it hard for parents to read their cues and respond to them properly.

A clinical vignette illustrates the chain of psychological and biological events that lead to severe disturbance of the early parent-child relationship. It also brings up the question of psychosocial intervention in the Special Care Nursery, both in terms of early detection of families at risk and the types of intervention.

Corneal Infection in Wearers of Contact Lenses

Y. Domniz, R. Avisar, H. Savir

Assaf Harofeh Medical Center, Zerifin; and Hasharon Hospital, Petah Tikva

This is a 5-year retrospective survey of corneal infection in wearers of optical contact lenses (OCL). 23 of the 61 patients (38%; Hasharon Hospital) with positive cultures wore OCL. Visual acuity improved in 15 (65%), no change was noted in 4 (17.5%) and there was deterioration in 4 (17.5%), as compare with status on admission.

Pseudomonas aeruginosa was the most common cause of infections among OCL wearers. The improvement in visual acuity expected due to wearing OCL was affected by infections. After Staphylococcus albus infections had the highest rate (100%) of improvement in visual acuity and after Ps. aeruginosa the lowest rate (57.2%) of improvement, as well as the highest rate of deterioration (42.8%) found following recovery.

OCL wearers are at higher risk for damage to visual acuity following corneal infection, and highly virulent infections in OCL wearers are responsible for a high risk of damage to visual acuity.

Breast Cancer after Mantle Field Irradiation for Hodgkin's Disease 

A. Katz, B. Brenner, A. Sulkes, H. Luria, G. Marshak, E. Fenig

Oncology Institute, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Effective use of modern therapeutic modalities results in the cure of 75%-80% of Hodgkin's disease patients, regardless of stage. The major threat to continued survival is, therefore, not recurrent disease but development of second malignancies. Recent reports have firmly established the increased risk of breast cancer developing in women treated with mantle field irradiation.

We describe 3 women who developed breast carcinoma following mantle field irradiation for Hodgkin's disease. Their clinical course was consistent with that reported in larger series. They were relatively young when irradiated and there was a long interval between radiation therapy and the diagnosis of breast cancer.

Review of the literature shows that there may be a role for prophylactic mastectomy after irradiation for Hodkgin's disease.

Acipimox as a Secondary Hypolipidemia in Combined Hypertriglyceridemia and Hyperlipidemia

D. Yeshurun, H. Hamood, N. Morad, J. Naschitz

Hyperlipidemia Clinic, Dept. of Medicine A, Bnai-Zion Medical Center, and Rappaport Faculty of Medicine, Technion, Haifa

32 patients with hypertriglyceridemia, excessive hypertri- glyceridemia, and combined hyperlipidemia, were treated with the nicotinic acid derivative acipimox (Olbetam). First line treatment with bezafibrate, or statins in some with combined hyperlipidemia, had failed. In 10 acipimox was discontinued due to side effects or absence of clinical response. The other 22 completed 6 months of treatment with no side effects.

Acipimox caused a significant 54% decrease in triglyceride levels, a 23% decrease in total cholesterol, and a 12% increase in HDL-cholesterol. LDL-cholesterol was difficult to calculate because of the high triglyceride levels, so no results are presented.

Although acipimox was much better tolerated than nicotinic acid, it also had side effects, but fewer. Acipimox can therefor be used as a second-line drug, mainly in those with combined hyperlipidemia and hypertriglyceridemia.

Botulin Toxin for Spasticity in Spinal Cord Damage

Ofer Keren, Flabia Shinberg, Amiram Catz, Neer Giladi

Loewenstein Rehabilitation Hospital, Ra'anana; Movement Disorder Unit, Tel Aviv Medical Center; and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Therapeutic injection of botulin toxin is well-recognized for reducing tonus in local dystonia. However, its efficacy in reducing spasticity in spinal cord injuries is still unproven. 4 men and 1 woman (mean age 39 years, range 20-56) with spinal cord injury and debilitating spasticity, and no response to standard treatment for spasticity received injections of botulin, 200-300 U, into 4-8 points in their legs to block muscle-nerve synapses.

In all 5 tonus was reduced in the area of the block, while in some it was also reduced in more distal muscles. In 1 there was reduced tonus in both the injected and contralateral leg. The therapeutic effect on tonus persisted for 3 months. In spite of objective improvement in tonus in all 5, only 3 felt subjective improvement, but in none was there improvement on standard functional scaling.

We found injection of botulin toxin effective in reducing tonus in the spinal cord-injured, and to some extent in improving subjective feeling of well-being in some of them. Obective measurement might show functional improvement after larger doses of toxin injected into more muscles. This might be necessary because the muscle mass of the legs is large and the intensity of involuntary contraction is especially high in these patients.