תוצאת חיפוש

עדי שחם אבולעפיה¹, אבישי אליס^3,1, יוסף מנור^{2, 3,} מיכאל לישנר^3,1

¹מחלקה פנימית ו²מחלקה המטולוגית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: חום וניטרופניה הנגרמים מכימותרפיה יכולים להיות מטופלים בבטחה באנטיביוטיקה בדרך פומית, אלא שההנחיות לטיפול מבוססות על מחקרים שבהם לקו מרבית החולים בשאתות טמומות (Solid tumors). 

מטרות: להעריך את היעילות והבטיחות של טיפול אנטיביוטי פומי בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך.

שיטות: נסקרו כל הגיליונות של כל חולי הלימפומה שאינה הודג’קין שאושפזו במרכז הרפואי מאיר עקב חום וניטרופניה. כל החולים שאושפזו במחלקה פנימית א’ טופלו פומית ב-Ciprofloxacin וב-Amoxicillin-clavulanic acid. חולים שאושפזו בשאר המחלקות הפנימיות טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד. שתי שיטות המתן הושוו על פי מהלך ההחלמה ממחלת החום.

תוצאות: נסקרו הגיליונות של 48 חולים. במרביתם הלימפומה הייתה מסוג Intermediate grade , בשלב IV-III. שלושים ושלושה חולים עם 44 אירועי חום וניטרופניה טופלו באנטיביוטיקה לתוך הווריד, בעוד ש-15 חולים עם 19 אירועים טופלו באנטיביוטיקה במתן פומי. לשתי צורות המתן הייתה הצלחה זהה (59% במתן לתוך הווריד ו-74% במתן הפומי, P=0.270). לא היו הבדלים בשיעורי התמותה, בסיבוכים המשמעותיים, בזיהומים משניים, בחוסר תגובה ו/או באי סבילות לטיפול האנטיביוטי.

מסקנות: המחקר מאשש, כי Ciprofloxacin ו-Amoxicillin-Clavulanic acid במתן פומי מהווים חלופה טובה למתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד בחולי לימפומה שאינה הודג’קין עם חום וניטרופניה בסיכון נמוך, לאחר כימותרפיה.

אודי נוסינוביץ¹, לאוניד אידלמן² *, יהודה שינפלד^1,3 *

¹המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, מחלקת הרדמה, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, ³מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

*המחברים השתתפו בוועדה מטעם ה-World Medical Association לקביעת עמדה בנושא ולהתאמת הצהרת הלסינקי בנושא משנת 2010.

הטיפול באינבו (פלצבו) במחקרים רפואיים החל בשנות השלושים של המאה הקודמת, והוא מנוצל מאז להערכת היעילות של תרופות וטכנולוגיות רפואיות חדשות. עם זאת, קיימת אי תמימות דעים לגבי ההיבטים האתיים של הטיפול באינבו, בפרט כאשר קיימות חלופות טיפוליות או אבחוניות. מקובל, שרישום באינבו מתבצע כל עוד אינו כרוך באי נוחות או בנזק משמעותיים. עם זאת, ההגדרה של "אי נוחות או נזק משמעותיים" נתונה לפרשנות. בנוסף, קיימות עדויות לגבי היעילות של אינבו במצבים קליניים מסוימים, וכן עדויות לכך שבנסיבות מסוימות עשוי אינבו להיות כרוך בהשפעות לוואי. במסמך זה נסקרים ההיבטים האתיים של טיפול באינבו, יעילותו הקלינית, וההנחיות האתיות העדכניות בעת עריכת מחקרים מבוקרי אינבו.

אהרן לובצקי¹, מרטין אליס²

¹המרכז הארצי להמופיליה והמכון לקרישת הדם, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²המחלקה להמטולוגיה ובנק הדם, בית חולים מאיר, כפר סבא

רקע: בשנים האחרונות עלתה מאוד המודעות למתן טיפול מונע לפקקת ורידים תסחיפית בחולים מאושפזים הנמצאים בסיכון לפתח תסמונת זו. בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים גדולים שנבדקו בהם עשרות אלפי חולים בתסמונת זו, והוכח בהם כי טיפול מונע מפחית בשיעור ניכר את הסיכון לפתח פקקת ורידים תסחיפית באשפוז. במחקר הנוכחי נבדק הסיכון לפקקת, ונבחן מתן טיפול מונע במחלקות לרפואה פנימית ולכירורגיה כללית בבית חולים גדול בישראל.

שיטות: בשני סקרי חתך שנערכו במחלקות לרפואה פנימית ולכירורגיה נמצא, כי בדומה לנתונים ממרכזים אחרים בעולם, החולים באשפוז מבוגרים יותר, חולים יותר ורתוקים יותר למיטה. הקיום של גורמי סיכון אלה איפשר להגדיר מחצית מהחולים המאושפזים במחלקה פנימית כחולים בסיכון מוגבר לפקקת ורידים. בעקבות זאת הומלץ על טיפול מונע, שניתן רק ל-22% מהחולים. מצב החולים במחלקות לכירורגיה דומה מבחינת גורמי הסיכון בחולים לא מנותחים, ושם ניתן טיפול מונע בשיעור נמוך ביותר. קבוצת המנותחים (כמחצית החולים באשפוז) נמצאת בסיכון גבוה יותר ומקבלת טיפול בשיעור גבוה יותר – אך עדיין לא מיטבי.

למרות שרוב מנהלי המחלקות בסקר עמדות העידו כי מניעת פו"ת היא נושא מהותי מבחינתם, וכי במחלקות האשפוז שלהם קיימים קריטריונים לזיהוי חולים בסיכון ומתן טיפול, הרי שבפועל הטיפול ניתן בשיעורים נמוכים מדי.

מסקנות: חולים המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית ולכירורגיה נמצאים בסיכון לפתח פקקת ורידים, בדומה לקיים במדינות אחרות במערב. שיעור הטיפול המונע נמוך, ויש לאתר דרכים על מנת לשפר מתן טיפול זה.
 

חבצלת ירדן-בילבסקי¹, אפריים בילבסקי², יעקב אמיר², שי אשכנזי¹, גילת לבני¹

מחלקות לרפואת ילדים א'¹ ו-ג'², מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הבירור והטיפול הנדרשים בתינוקות עד גיל חודשיים עם חום אינם מוסכמים ואינם אחידים בבתי החולים בישראל. בחלק מבתי החולים בישראל נלקחת דרגת החום כאחד המדדים המשפיעים על קבלת ההחלטות הטיפוליות. 

מטרה: לבדוק את הקשר בין דרגת החום לבין הסיכון לזיהום חיידקי קשה (זח"ק) באוכלוסיית תינוקות מאושפזים עד גיל חודשיים. 

חולים ושיטות: באוכלוסיית המחקר הוכללו כל התינוקות עד גיל חודשיים שאושפזו בשתי מחלקות ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים עקב חום, בין ספטמבר 2006 לדצמבר 2008. באופן פרוספקטיבי נאספו נתונים אודות חום בהתקבלות ובאשפוז, תוצאות בירור המעבדה והאבחנה שנקבעה בשחרור. זח"ק הוגדר כדלקת חיידקית של עוצבות המוח, אלח דם, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות  או דלקת המעי.

תוצאות: זח"ק נמצא ב-90 (10.8%) מתוך 833 תינוקות שהוכללו במחקר: 68 לקו בזיהום בדרכי השתן, 11 לקו באלח דם, 10 בדלקת ריאות ו-1 בדיזנטריה. ממוצע החום בהתקבלות לבית החולים בקבוצת הילדים שלקו בזח"ק היה 38.4 מ"צ לעומת 38.3 מ"צ בילדים ללא זח"ק (p=NS). ממוצע החום המרבי באשפוז היה 38.6 מ"צ בשתי הקבוצות. גם בהתייחסות לסוג הזיהום הסגולי לא נמצא הבדל בדרגת החום בין הילדים עם זח"ק לבין אלו ללא זח"ק. 

מסקנות: לא נמצא מיתאם בין דרגת החום לבין הסיכון לזח"ק באוכלוסיית תינוקות עד גיל חודשיים עם חום. לכן, דרגת החום אינה מדד המסייע בקבלת החלטה לגבי הבירור הזיהומי ההולם והטיפול הנדרש בתינוקות בגיל זה.

יעקב דרורי¹, יריב גרבר², בשם קבוצת המחקר על אוטם ראשון בשריר הלב

¹החוג לשיקום, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

במאמר הנוכחי מוצגים ממצאים ראשוניים של המחקר, שדווח במאמר הקודם, לגבי המצב הרפואי, ההיענות ואיכות החיים. בתקופת המעקב נפטרו 28% מהמשתחררים ו-83% לקו באירוע לב אחד לפחות. ניתוח מעקפים בוצע ב-35% מכלל הנחקרים ואנגיופלסטיה כלילית ב-38%. בקרב 55% מהמטופלים בניתוח מעקפים ו-75% מהמטופלים באנגיופלסטיה כלילית נצפתה הישנות תעוקה או אוטם. אחד מכל שבעה נחקרים לקה באירוע מוח. בעת הראיון החמישי, לקו שליש מהשורדים בתעוקת בית החזה, וקרוב למחצית פיתחו תפקוד לקוי של חדר שמאל. רוב הנחקרים לא הקפידו על ברות (דיאטה) (64%) ועל פעילות גופנית סדירה (56%), יתר כולסטרול בדם היה מאוזן בקרב 25%-20%, סוכרת בקרב 51% ויתר-לחץ-דם בקרב 57%. ארבעים-ושניים אחוזים (42%) מבין המעשנים עד לאוטם עישנו בעת הראיון. פחות מ-20% השתתפו בתוכנית שיקום לב במועד כלשהו מאז האוטם. לאחר האוטם, שיעורי החזרה לעבודה ולפעילות מינית בקרב הפעילים לפני האוטם היו 83% ו-88%, בהתאמה. בעת הראיון החמישי, היה שיעור המועסקים 44% ושיעור הפעילים מבחינה מינית – 65%. איכות החיים הקשורה בבריאות הייתה גרועה יותר בקרב הנחקרות לעומת הנחקרים ולעומת מדגם נורמטיבי של נשים. משתנים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-סוציאליים ניבאו את משתני התוצאה מכל הקטגוריות.

מסקנות: במעקב ארוך טווח, לקו רוב הנחקרים באירועי לב, גורמי הסיכון לא היו מאוזנים כנדרש, וההשתתפות בשיקום הייתה דלה. גורמים נפשיים-חברתיים השפיעו על כל משתני התוצאה. למעמד חברתי-כלכלי נמוך הייתה השפעה שלילית מובהקת. השלכות לקובעי המדיניות: 1) קיים צורך במאמץ מערכתי לשיפור שירותי המניעה המשנית ושיקום הלב בישראל, 2) יש להעריך את מצבם הנפשי-חברתי של חולי הלב ולהתייחס לממצאים בעת יישום הטיפול המונע והשיקומי, דבר שאינו מתבצע כיום, 3) מן הראוי שיישומם של שירותי הבריאות המונעים יתמקד באנשים משכבות חברתיות-כלכליות חלשות.

אורלי דגני, חנה תמרי

המעבדה להמטולוגיה פדיאטרית, מרכז פלזנשטיין למחקר רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, המערך להמטולוגיה אונקולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה

מחקר רפואי מהווה נדבך חשוב בקידומה של הרפואה. הרופא החוקר, בנוסף לטיפול בחולה, נדרש להקדיש זמן לקידום מחקרו. המקביל, על מנת לקבל מימון למחקריו, עליו לדאוג לגיוס משאבים על ידי כתיבת הצעות מחקר והפנייתן לקרנות מחקר מדעיות.

איתן ישראלי

המרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

תוך עיון בחוברות כתב העת IMAJ מן השנתיים האחרונות, ניתן לקבל תמונה מייצגת של דמות המחקר הרפואי בישראל. דמות זו משתקפת בתחומים רפואיים-מחקריים רבים, ןמאמר זה עוסק בעיקר בנושאים שבדרך כלל אינם במרכז ההתעניינות.

יעקב דרורי¹, יריב גרבר², בשם קבוצת המחקר על אוטם ראשון בשריר הלב

¹החוג לשיקום, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: גורמים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-חברתיים משפיעים על התהוות מחלת הלב הכלילית, על מהלכה ועל ההסתגלות הנפשית-חברתית למחלה. אולם קיימים מחקרי אורך מעטים בלבד לגבי תרומתם הייחודית של גורמים אלה. במאמר הנוכחי מדווח על מחקר אורך שנערך החל משנת 1992 בקרב חולים שלקו באוטם ראשון בשריר הלב.

מטרות: 1) לקבל תמונת מצב מקיפה לגבי מכלול האפיונים הסוציו-דמוגרפיים, הרפואיים והפסיכו-חברתיים במעקב ארוך טווח אחר הלוקים באוטם שריר הלב בישראל, 2) להעריך את תרומתם של משתנים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-חברתיים בסמוך לשחרור מבית החולים למהלך הרפואי, להיענות ולאיזון גורמי הסיכון, ולהסתגלות הנפשית-חברתית ואיכות החיים.

שיטות: מחקר עוקבה הכולל 1,626 נחקרים המהווים את כלל החולים עד גיל 65 שנה, שאושפזו בשמונה מרכזים רפואיים במרכז הארץ, ביחידה לטיפול נמרץ או במחלקה פנימית, במשך שנה (15 בפברואר 1992 עד 15 בפברואר 1993). שיעור הנחקרים שנכללו במעקב לטווח ארוך (13-10 שנים) היה 98%. הנחקרים רואיינו חמש פעמים: סמוך למועד השחרור מבית החולים, כשבוע לאחר האוטם, 6-3 חודשים לאחר האוטם, 2-1 שנים לאחר האוטם, כ-5 שנים לאחר האוטם, ו-13-10 שנים לאחר האוטם. איסוף הנתונים התבצע באמצעות שאלון מובנה, שאלונים פסיכו-סוציאליים סטנדרטיים ועיון בתיעוד הרפואי.

הלה בן פזי¹, אלכסנדר לוסוס², אסתר עדי-יפה³

¹היחידה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ²המחלקה לנירולוגיה, הדסה עין כרם, ירושלים, ³ובית הספר לחינוך ומרכז גונדה לחקר המוח, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

כתיבה היא אחת המיומנויות המוטוריות המורכבות ביותר וממטלות הלימוד המרכזיות בילדות. לצורך כתיבה נדרשים יכולות בסיסיות של מיומנות מוטורית, תפקודים ויזו-מרחביים ויכולות קוגניטיביות גבוהות, כגון תכנון, ארגון ובקרת הטקסט הכתוב. כתב יד לא קריא ושינויים בזמן ובמרחב הם חלק מהמאפיינים שנמצאו קשורים לקשיים בכתיבה. בילדים עם קשיים בכתיבה קצב הכתיבה איטי, ומלווה בדרך כלל בלחץ מוגבר על כלי הכתיבה ועל משטח העבודה, דבר הגורם להתעייפות מהירה של הכותב.

ניתן לסווג הפרעות בכתיבה להפרעות ראשוניות, הנובעות מקשיים התפתחותיים, ולהפרעות כתיבה משניות, הנגרמות ממחלה נירולוגית נרכשת. נפוצה בילדים הפרעת כתיבה ראשונית. ילדים עם ליקוי בשפה, קשיים במוטוריקה עדינה, ליקויי למידה, והפרעות קשב וריכוז, מצויים בסיכון להפרעת כתיבה ראשונית. לעומת זאת, התדרדרות במיומנות הכתיבה יכולה להיות ההסתמנות הראשונה של פגיעה נירולוגית נרכשת. הפרעה משנית בכתיבה מחייבת לקיחת אנמנזה מפורטת, ועריכת בדיקה גופנית ונירולוגית מדוקדקת. בדיקות אלו חיוניות לאיתור סימנים מוטוריים ולא מוטוריים של המחלה הנרכשת. הפרעת תנועה משנית מצריכה בדרך כלל בדיקות מעבדה והדמיה לבירור הפרעות תנועה, מחלות אימונולוגיות, נגעים וסקולריים ומחלות נירודגנרטיביות, בהתאם להסתמנות הקלינית.

בסקירה זו מדווח על אירועי הפרעות נרכשות בכתיבה, לצד דיון בנושא. בנוסף, נסקרת הספרות הרפואית העוסקת בהפרעות הכתיבה ההתפתחותיות הנרכשות בגיל הילדות.

ארנה טל

הכנס השנתי השני של איספור התקיים בירושלים בספטמבר 2008, ונטלו בו חלק כ-140 משתתפים מקופות החולים, בתי החולים, משרד הבריאות, חברות תרופות, חברות ייעוץ כלכלי והאקדמיה. בשנה זו הושם דגש על הדילמות בבחירת טיפולים במחלות אונקולוגיות ובמימונם.

אליעזר שלו

מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק עפולה, והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

מקצוע הגינקולוגיה מאופיין בין השאר ברוחב היריעה של העוסקים בו ובאין ספור שאלות בלתי פתורות ודילמות שהוא מציב. חוברת הרפואה הנוכחית מוקדשת כל כולה לנושא הגינקולוגיה, ומהווה ביטוי של רוחב היריעה והבעיות הרפואיות במקצוע מאתר זה. בגיליון מיוחד זה ניתן למצוא עבודות מחקר מקוריות, תיאורי מקרים וסקירות ספרות.
 

יעקב בורנשטיין, דורון צרפתי, סינדי כהן, רנה טנדלר, אלה אופיר

האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל המערבי – נהרייה, והפקולטה לרפואה רפפורט-הטכניון, חיפה.

הגורם ל-וסטיבוליטיס, או בשמה העדכני, וסטיבולודיניה, נותר חידה עד היום. בין החוקרים שתרמו באופן משמעותי לניסיון לפצח חידה זו שותפים גם מספר רופאים מישראל. המטרה בסקירה הנוכחית היא להציג את ההתפתחויות העדכניות שחלו במינוח, בהבנת האטיולוגיה, הטיפול וכיווני המחקר, תוך הצגת תרומת החוקרים מישראל.

נמצאו 40 מאמרים של חוקרים מישראל שנדונו בהם ההיבטים השונים של וסטיבולודיניה. למחקרים שפורסמו על ידי ישראלים מקום מכובד בפריצות הדרך בהבנת המחלה. לדוגמה, הממצא כי במחלה זו קיים ריבוי תאי פיטום ודה-גרנולציה שלהם, רמה גבוהה של הפרנאזה, וכתוצאה מכך, התפתחות סיבי עצב וחדירתם לתוך האפיתל – מקורה בישראל. גם השם החדש של המחלה, וסטיבולודיניה, הוצע על ידי חוקר ישראלי. מספר חוקרים ישראלים בדקו את יעילות הניתוח כטיפול בווסטיבולודיניה. סיכום כל המחקרים העלה, כי שיעור ההצלחה של ניתוח לעיצוב חיץ הנקבים (Perineoplasty) גבוה יותר מאשר כל טיפול אחר. אלא שהניתוח לא מצליח לרפא את כל הלוקות בווסטיבולודיניה: הוא מביא לשיעור הצלחה מלאה של 57% בלבד, ובסך הכל לשיעור הצלחה חלקי או מלא של 89%. בשטח זה של הניתוח כטיפול בווסטיבולודיניה, הרופאים בישראל הם בין המובילים בעולים. בישראל אומצה הגישה הניתוחית בשנות השמונים של המאה העשרים, מיד לאחר שהוחל בביצועו בארה"ב.
 

גיורא פילר

מעבדת השינה, בית חולים מאייר (הקריה הרפואית לבריאות האדם רמב"ם), והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

המסתוריות שנושאת בחובה השינה העסיקה מדענים, הוגי דעות, אנשי דת ורוח מאז ומעולם. עם זאת, למרות עלייה אקספוננציאלית במחקר השינה, המדענים עדיין לא פיצחו את השאלה מהם בדיוק תפקידי השינה ושלבי השינה השונים, ומהו בדיוק גורם המוות מחסך שינה. עם זאת, ברור לכל, כי אף יצור חי אינו יכול להתקיים ללא שינה. עם העלייה הכלל-עולמית בניסיונות לחקור ולהבין את השינה, זוכה נושא זה להתעניינות רבה גם בישראל. מחקר השינה בישראל הוא מהמובילים בעולם, והחוקרים בתחום זה מתמקדים הן במחקר בסיסי והן במחקר קליני. הבנת החיוניות של השינה לתפקוד היומיומי והתחלואה-תמותה הקשורות בהפרעות שינה – כל אלה הובילו את מרבית בתי החולים בישראל לפתוח מרפאות להפרעות שינה. במרפאות אלו מציעים בתי החולים שירותי אבחון וטיפול בהפרעות השינה השונות, שכבר ידוע היטב כי הן גורמות לעלייה בצריכת שירותי בריאות ומהוות מעמסה על מערכת הבריאות הנאבקת גם כך.

אסף טוקר¹, עדיה מאירוביץ², ניר קידר³

¹ההסתדרות המדיצינית הדסה, הנהלה מרכזית, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, ³משרד הבריאות, האגף לכלכלה ולביטוח בריאות

מדי שנה, מגיעים לכנס ים המלח של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות כ-100 מבכירי מערכת הבריאות בישראל. הם דנים בנושאים המעסיקים את קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטןת בכל הנוגע לשירותי הרפואה ובריאות הציבוא בישראל.

אסף אקר¹, צבי פרי^3,2, חיים ראובני^4,5, אסף טוקר^4,5

¹המחלקה לאורתופדיה, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ²המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ³המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁴חטיבת הילדים, בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁵המחלקה לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון

רקע: שביעות הרצון בקרב רופאים בעולם נמצאת במגמת ירידה בעשורים האחרונים. ירידה זו בשביעות הרצון היא תולדה של ירידה ברמות השכר, פגיעה מתמשכת במעמד המקצועי והחברתי, חוסר תחושת הגשמה עצמית, לחץ זמן בעבודה, ופגיעה באיכות החיים ובתרבות הפנאי. הפגיעה בשביעות הרצון של הרופא מובילה לשחיקה, לעזיבת רופאים את מקצוע הרפואה ולפגיעה באיכות הטיפול בחולים.

מטרות: המטרות במחקר היו לבדוק את מאפייני שביעות הרצון בעבודה, איכות החיים ותרבות הפנאי של רופאים מתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע.

שיטות: שאלון של 5 חלקים נִבנה לצורך המחקר ועבר בדיקות מהימנות על מחקר חלוץ. לאחר מכן הועבר השאלון ל- 252 מתמחים בבית החולים במהלך המחצית השנייה של שנת 2004. המידע הוקלד למחשב ונותח תוך הסתייעות בתוכנת SPSS (לחלונות, גרסה 12). תחילה נבדקה סטטיסטיקה תיאורית, ועל-פיה נבדקו השאלות המחקריות במבחנים פרמטריים מסוג  Students' t test ומבחנים אי-פרמטריים, דוגמת   Mann Whitneyו- χ2. נקבע כי הבדל מובהק יהיה כאשר P<0.05.

תוצאות: על השאלון ענו 137 מתמחים המהווים 54.36% מכלל המתמחים בסורוקה. שביעות הרצון של המתמחים מהטיפול בחולה, רמת ההגשמה העצמית שלהם ויחסי העבודה הפנימיים הייתה גבוהה, אך שביעות רצונם מעומס העבודה, רמת ההכנסה, איכות החיים ותרבות הפנאי שלהם – הייתה נמוכה. כתוצאה מכך, כאשר יצרנו מדד (אינדקס) שביעות הרצון, המסכם את סך הנושאים, נמצא הלה נמוך יחסית.

לא נמצאו הבדלים בשביעות הרצון בין גברים לנשים בכל התחומים שנבדקו. מתמחים לפני שלב א' היו מרוצים יותר ממתמחים אחרי שלב א' בהתמחותם מרמת ההכנסה (P=0.005), במיוחד מגובה שכרם בהשוואה לשוק ומהסדרי הפרישה העתידיים (P<0.05). ההבדל היחיד שנמצא בין מתמחים ממקצועות כירורגיים למתמחים ממקצועות לא-כירורגיים היה ביחסי העבודה: מתמחים ממקצועות כירורגיים נמצאו פחות מרוצים מיחסי העבודה שלהם (P=0.003) ובמיוחד מיחסיהם עם הממונים עליהם (P=0.015).

לסיכום, ככלל, המתמחים במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע אינם שבעי רצון מאיכות חייהם ומתרבות הפנאי שלהם, אך הם שבעי רצון מסביבת עבודתם. שביעות רצון נמוכה מהווה גורם לשחיקה בעבודה ולכן לפגיעה באיכות הטיפול בחולים. לכן, חשוב לטעמנו לברר כיצד לשפר את איכות החיים ותרבות הפנאי של המתמחים.