תוצאת חיפוש

אנדה מסלר, גיל זלצמן

חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הפרעת אישיות גבולית והפרעה דו-קוטבית הן שתי אבחנות פסיכיאטריות שכיחות, אשר עקב קווי הדימיון ביניהן ושכיחות התחלואה המשותפת, יש הרואים בהן ספקטרום אחד ולא שתי ישויות אבחוניות נפרדות. בין הנקודות המשותפות לשתי אבחנות אלו ניתן למנות: אימפולסיביות, חוסר יציבות רגשית ורגזנות. על מנת להכריע בוויכוח הנוגע לשתי אבחנות מרכזיות אלו בקרב פסיכיאטרים ורופאים מתחומים שונים, נערכו לאחרונה מספר מחקרים בנושא.

רמת האימפולסיבית והעוינות נמצאה גבוהה יותר בקרב הלוקים בהפרעת אישיות גבולית ללא קשר לציר הראשון. מעבר לכך, בחלוקה עדינה יותר לסוגים שונים של אימפולסיביות, הודגם דפוס אימפולסיביות שונה בשתי ההפרעות, כמו אימפולסיביות בתחום קשב בהפרעה דו-קוטבית. אימפולסיביות ידועה כמנבאת אובדנות בשתי ההפרעות, ולכן קיומה מהווה תמרור חשוב.

לעומת רמת דיכאון דומה בין הקבוצות בבדיקה אובייקטיבית, הלוקים בהפרעת אישיות גבולית תיארו עוצמות גבוהות יותר של תסמינים דיכאוניים סובייקטיביים מבחינה קוגניטיבית וחרדתית – נתון העולה בקנה אחד עם הידוע בנוגע לרגישותם של  הלוקים בהפרעת אישיות גבולית למצבים רגשיים שליליים. בסך הכל, נראה שהתכונות שנבדקו מאפשרות לקבוע שתי אבחנות נפרדות: הפרעת אישיות גבולית והפרעה דו-קוטבית מסוג II. במחקרים אחרים לא נמצא הבדל סטטיסטי בין שתי הקבוצות, למרות שהלוקים בהפרעת אישיות גבולית הציגו ערכים גבוהים יותר בשאלונים מובנים בנושא מצב-רוח מאשר הלוקים בהפרעה חד-קוטבית. מחקרים מבוקרים ורחבי היקף נוספים נדרשים לבירור שאלה אבחונית וקלינית זו.

בית החולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב

במסגרת 'כלל 30 הדקות' נקבע, כי יש לבצע ניתוח לחיתוך הדופן תוך 30 דקות מרגע קבלת ההחלטה ועד לביצועה בפועל, אם הועלה חשד לסבל של העובר. כלל זה אומץ על ידי חברות מקצועיות ברוב מדינות המערב, למרות שאינו מגובה במחקר מוצק.

ל 'כלל 30 הדקות' משמעות משפטית כבדת משקל אם הרופא חרג מן הזמן הנקוב בכלל זה. בסקירה זו נבחנים מקורותיו של 'כלל 30 הדקות' והספרות העדכנית העוסקת בנושא, ומועלות הצעות לשינוי שעיקרן הכרה בצורך ליישם כלל זה בניתוחים בהולים (Emergent), אך לא בניתוחים דחופים ((Urgent.

נעה טריקי^2,1, יוסף פליסקין^3,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מכבי שירותי בריאות, ³המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

השתתפות עצמית המוטלת על מבוטחים בעת קבלת טיפול רפואי, מושתת על ידי מבטחי בריאות כאמצעי לריסון עלויות הטיפול הרפואי, אולם היא עלולה ליצור מצב שבו חולים במצב כרוני נמנעים מרכישת תרופות חיוניות בגין עלותן הגבוהה.

השתתפות עצמית מבוססת ראיות היא מדיניות חדשה שנוסתה לאחרונה בארצות-הברית, ובבסיסה הטיעון שיש לקשור את גובה ההשתתפות העצמית לערך הטיפול הרפואי. בעבודה הנוכחית נסקרים ממצאי המחקרים האחרונים שנבחן בהם יישום המדיניות החדשה בארצות-הברית.
תוצאות מחקרים אלה מוכיחות, כי הגישה החדשה משפרת את ההיענות לטיפול ואת תוצאי הטיפול, ועשויה בטווח הארוך יותר להביא לחיסכון בעלויות למבטח. יחד עם זאת, נדרשים מחקרים נוספים, על מנת לבחון את ישימות המודל ואת השפעותיו ארוכות הטווח, הן על איכות הטיפול והן על עלותו במערכות בריאות אחרות בעולם, ובכלל זה בישראל.

אודי נוסינוביץ¹, לאוניד אידלמן² *, יהודה שינפלד^1,3 *

¹המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, מחלקת הרדמה, מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון, ³מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על שם לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

*המחברים השתתפו בוועדה מטעם ה-World Medical Association לקביעת עמדה בנושא ולהתאמת הצהרת הלסינקי בנושא משנת 2010.

הטיפול באינבו (פלצבו) במחקרים רפואיים החל בשנות השלושים של המאה הקודמת, והוא מנוצל מאז להערכת היעילות של תרופות וטכנולוגיות רפואיות חדשות. עם זאת, קיימת אי תמימות דעים לגבי ההיבטים האתיים של הטיפול באינבו, בפרט כאשר קיימות חלופות טיפוליות או אבחוניות. מקובל, שרישום באינבו מתבצע כל עוד אינו כרוך באי נוחות או בנזק משמעותיים. עם זאת, ההגדרה של "אי נוחות או נזק משמעותיים" נתונה לפרשנות. בנוסף, קיימות עדויות לגבי היעילות של אינבו במצבים קליניים מסוימים, וכן עדויות לכך שבנסיבות מסוימות עשוי אינבו להיות כרוך בהשפעות לוואי. במסמך זה נסקרים ההיבטים האתיים של טיפול באינבו, יעילותו הקלינית, וההנחיות האתיות העדכניות בעת עריכת מחקרים מבוקרי אינבו.

דב ליכטנברג

החוג לפיסיולוגיה ולפרמקולוגיה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המסרים הנלמדים מהמאמר

בשלושים השנים האחרונות כמעט שלא השתנה מספר הבוגרים של הפקולטות לרפואה בישראל, למרות הגידול הניכר באוכלוסיית המדינה. מאידך, מספר מקבלי הרישיונות השנתי לעסוק ברפואה גדל בערך מ-300 ל-900, בעקבות הגידול הניכר במספר הישראלים הלומדים רפואה בחו"ל – בעיקר במדינות מזרח אירופה, ובמספר הרופאים שהגיעו לישראל עם העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים בראשית שנות התשעים. כבר בתחילת העשור הנוכחי ניכר היה שעלול להיווצר חוסר ברופאים, ועל כן מינתה המועצה להשכלה גבוהה ועדה בראשות פרופ' פזי, שהתבקשה לבדוק את צורכי המדינה בהכשרת רופאים. ועדה זו קבעה, כי על מנת לשמור על בריאות הציבור, ראוי לשמור על יחס של שלושה רופאים לכל אלף תושבים, והמליצה על הגדלת מספר הסטודנטים למחזור מ-300 ל-800. המל"ג (וגורמים ממלכתיים נוספים) אימצו את מסקנות ועדת פזי ואישרו הקמת מסגרות לימוד נוספות להכשרת רופאים (תכנית 4 שנתית בתל אביב, תוכנית להכשרת רופאים במסגרת העתודה האקדמית בפקולטה לרפואה בירושלים ופקולטה חדשה לרפואה בצפת, בחסות אוניברסיטת בר-אילן). אולם הם לא העלו לדיון את השאלה הבסיסית: האם ניתן ליישם את דו"ח ועדת פזי, ובמפורש, האם ניתן להכשיר 800 רופאים לשנה במדינת ישראל? ואם ניתן לעשות זאת, מהי העלות?

במאמר זה נדונות השאלות הללו באופן איכותי בלבד. עיקר הדיון מוקדש לגורמים שבהם יש להתחשב בבואנו להשיב על שאלות אלה. תידרש עבודה נוספת כדי להעריך ביתר דיוק את התשובות לשאלת המימון. ניתן להעריך, כי בתנאים הנוכחיים ועל פי הסכמים מחייבים, עלות הכשרתו של כל רופא נוסף היא בשיעור של כ-100,000 ₪ לשנת לימודים קליניים. לכך יש להוסיף מימון תשתיות, בעיקר בבתי חולים שבהם לא מתקיימת הוראה בימים אלה. בתי החולים בפריפריה יזדקקו לתמרוץ נוסף שיאפשר להם להכשיר את הסגל הרפואי להוראה, לקדם את הרופאים למעמד אקדמי ובמידת הצורך – לעודד מעבר רופאים ממרכזי הוראה מנוסים, שיתגברו את כישורי ההוראה של הרופאים בבתי החולים ביישובי הספר.

באשר לאפשרות הכשרה של 800 תלמידים לשנה, הגורם המגביל הוא היחס בין מספר המחלקות המלמדות רפואה בתחומים עתירי הוראה לבין מספר שבועות הקלקשיפ שמחייבת תוכנית הלימודים. כדי ליישם את מסקנות ועדת פזי, הכרחי להגדיל ככל שניתן את מספר המחלקות המלמדות ואת מספר השבועות השנתי שכל מחלקה מלמדת. אך גם בכך לא די. יהיה הכרחי גם להוריד באופן מתון את המספר הכללי של שבועות ההוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שהמספר לא ירד מתחת ל-70 שבועות (כמקובל בצפון אמריקה), להאריך את יום הלימודים הקליני ליותר מ-8 שעות, להגדיל את מספר שבועות ההוראה בקהילה, ואם גם בכך לא די – לשקול העברת חלק מהוראה הקלינית להרצאות, לסדנאות, להדמיות ו/או סמינריונים, בקבוצות גדולות יותר מאשר בהוראה ליד מיטת החולה, תוך הקפדה שבכל קבוצה יהיו לא יותר מ-30 תלמידים. רק במהלך משולב ניתן יהיה ליישם את המלצות ועדת פזי, להכשיר מספיק רופאים בפקולטות בישראל ובכך להקטין באופן ניכר את תלותנו בהכשרת רופאים ישראלים בחו"ל.

אייל לוטן¹, עודד קמחי², מיכאל לישנר³, נטע נוצר⁴

¹הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב, ²המחלקה לרפואה פנימית א', בית חולים מאיר, כפר סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית א', בית חולים מאיר, כפר סבא, ⁴היחידה לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רקע: עם המעבר בישראל למסגרת הקלינית בבית-החולים, נפגש הסטודנט לרפואה עם המציאות המקצועית ונכנס לשלב סוציאליזציה משמעותי להמשך החלטותיו המקצועיות.

מטרות: בדיקה כיצד משפיע המפגש עם המציאות הרפואית על עמדות הסטודנטים באשר לבחירתם ברפואה, תפיסתם את דמות הרופא ויחסם ללימודים הקדם-קליניים?

שיטות: הועבר שאלון לסטודנטים שנה ד' לרפואה באוניברסיטת תל אביב בשני מועדים: לקראת ההתנסות (קלרקשיפ) הראשונה ברפואה פנימית, ובתום ההתנסות לאחר 14 שבועות. השאלון מולא בהתנדבות והכיל 30 היגדים שדורגו בסולם ליקרט (Likert scale) ו-3 שאלות רבות ברירה, מלוות בהערות פתוחות.

תוצאות: שיעור המשיבים האקראי היה 90% (81/90) במועד הראשון ו-82% (90/110) במועד השני. מתוצאות המחקר עולה, כי הסטודנטים מרוצים מבחירתם ברפואה בשני המועדים. עם זאת, לאחר ההתנסות הראשונה, שקלו 23% מהסטודנטים חלופות נוספות לרפואה קלינית לעומת 6% בלבד לפני ההתנסות, ואילו 16% מהם היו מתלבטים בשנית האם ללמוד רפואה. הרופאים הוערכו כמקצועיים, מגלים חמלה למטופליהם, מתייחסים בכבוד לעמיתים ומשקיעים בהוראה. עומס העבודה המוטל על הרופאים הוערך כגבוה, ומידת מרירותם הוערכה כבינונית. בנוסף, רמת התגמול ושביעות-רצונם הוערכו כנמוכה ובינונית, בהתאמה. תרומת הלימודים הקדם קליניים כהכנה לעשייה הקלינית לא השתנתה לאחר ההתנסות והוערכה כבינונית, ובתוכנית הלימודים הועדפו היחשפות מוקדמת יותר לחולים ורלוונטיות של התכנים.

סיכום ודיון: שביעות רצונם של הסטודנטים בכניסתם לעולם הרפואי גבוהה, ומן הראוי לשמרה עד שלב העצמאות כרופא ובחירת ההתמחות. מאכזבת התמונה המצטיירת שלפיה שיעור גבוה של סטודנטים שוקל קריירה חלופית לרפואה קלינית, ולכן חשוב שהמחנכים יהיו מודעים להיותם דמויות חיקוי הן בידע ובמיומנויות שהם מפגינים, והן בדרך התנהגותם והתקשורת עם החולים. הסטודנטים הצביעו על צורך בשינוי תוכנית הלימודים להקדמת החשיפה לחולים והפיכת מדעי-היסוד לרלוונטיים יותר להבנת העשייה הקלינית. מתבקש מחקר המשך על עמדות הסטודנטים במהלך הכשרתם והרחבת מחקר זה לשאר הפקולטות לרפואה בישראל.
 

אפריים בילבסקי¹, דנה זינגר-הראל¹, חבצלת ירדן-בילבסקי², יחזקאל ויסמן³, יעקב אמיר¹

¹מחלקות ילדים ג' ו-² א', ³והיחידה לרפואה דחופה, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב      

מדווח במאמר זה על ילוד בן 5 שבועות לאחר אשפוז ממושך בפגיה, עם חום וזיהום בדרכי השתן שנגרם על ידי החיידק אשריכיה קולי, העמיד לגנטהמיצין ומסוגל לייצר Extended Spectrum Beta Lactamase (ESBL). פרשת חולה זה מדגישה את החשיבות שבהעלאת אפשרות של גורמי סיכון לזיהום בחיידק עמיד. לכן מומלץ להרחיב את הטווח האנטיביוטי בחלק מהחולים בקבוצת גיל זו, מעבר לטיפול האמפירי המקובל. 

לימור אהרנסון-דניאל¹, מיכל חמו-לוטם^2,3, לירי אנדי פינדלינג², רותי מייק-דורון², יחזקאל ויסמן^5,4

¹אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, פתח תקווה, ³אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, ⁴מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁵אוניברסיטת תל אביב

רקע: מידע אודות דפוסי ומאפייני היפגעות עשוי לכוון פעילות לצמצום ולמניעת היפגעות בילדים.

מטרות: לבחון את פוטנציאל הניצול של נתוני מלר"ד כמקור מידע לגבי היפגעות ילדים בישראל, לבחון האם נדרשת מערכת ייעודית למעקב אחר היפגעות ילדים בישראל.

שיטות: נגזרו קבצים לא מזוהים של נתונים מנהליים (אדמיניסטרטיביים) אודות ילדים (17-0) שביקרו במלר"ד בית החולים שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2007-2005, ושסיבת התקבלותם ("הקבלה") אינה מחלה או ביקור-חוזר. הקבצים נקלטו ועובדו סטטיסטית באמצעות התוכנה SPSS/PC. 

תוצאות: נכללו במחקר 36,603 ילדים בגילאי 17-0 שנים. מהם כ-62% היו בנים. הגיל הממוצע היה 7 שנים (ס"ת 5 שנים). אושפזו 2,333 (6.5%) מהפונים. עבור כמחציתם נרשם בסיבת התקבלותם "תאונה אחרת", ל-15,652 ילדים, דהיינו 43%, נרשמה הסיבה כ"נפילה", ול-2,111 (6%) נרשמה הסיבה כ"תאונת דרכים". ב"תלונת הפונה" נמצא, כי 636 ילדים (כ-2%) הגיעו עקב בליעת גוף זר, מתוכם 113 (18%) אושפזו עקב בעיה זו. מחצית מן הילדים התלוננו על חבלות, 10,277 ילדים נחבלו כתוצאה מנפילה, בעוד ש-1,473 ילדים (7.5% מהנחבלים) נחבלו בתאונת דרכים. חתך היה האבחנה השנייה בשכיחותה (8,773 ילדים, 24%), מחציתם בגיל 4-0. רק 2% מהילדים עם חתך התאשפזו. הרעלות היוו שיעור קטן (231 ילדים), מתוכם, 193 מהילדים (84% מהפונים) היו מתחת לגיל 4 שנים. שיעור האשפוזים בקבוצה זו היה 16%.

מסקנות: הממצאים מעידים על כך, שניתן לנצל נתונים הקיימים במערכות המידע המנהליות של בית החולים כמקור למידע אודות היפגעות ילדים. הנתונים לגבי מאפייני הפגיעה טעונים שיפור, אך ניתן לשדרגם בתוך המערכות הקיימות במלר"ד, מבלי לבנות מערכת מידע נוספת למעקב אחר היפגעויות. יש לבחון הטמעת מספר שדות חדשים אודות נסיבות הפגיעה והגורם החיצוני לה, לצורך טיוב הבנת תרחישי היפגעות ותוצאם. הנגשת הנתונים לעוסקים בקידום בטיחות חשובה למיקוד פעילויות, ויש לקדמה בישראל.

רחל צנגן, חיים יפה

מחלקת נשים ויולדות, בית החולים ביקור חולים, ירושלים

רקע: שיפור בטכנולוגיית העל שמע הוביל לשיפור באבחון טרום לידה של מומים וחריגויות (Anomalies) בחבל הטבור והשלייה. ממצא של כיסה בחבל הטבור בשליש הראשון להריון נצפה ב-0.4%-3.4% מהעוברים, בעוד שממצא בשליש השני והשלישי להריון הוא נדיר, ושכיחותו אינה ידועה. מעבודות שונות עולה, כי ממצאים אלו נמצאים במתאם עם חריגויות כרומוזומיות ומבניות.

המטרה בעבודה הנוכחית: להבין את משמעות הממצא והשלכותיו על תוצאות הריון, ומתוך כך להגיע להמלצות על המעקב הנדרש בהריון.

מפרשת חולה: מובאת במאמר זה פרשת חולה עם ממצא של כיסה בשבוע 29 להריון. לא היו ממצאים פתולוגיים בבדיקות הסקר או בסקירה האנטומית. בדיקת קריוטיפ שבוצעה בשבוע 32 פורשה כתקינה, בדומה לתוצאות הריון והמעקב ההתפתחותי במהלך שלוש שנים לאחר הלידה.

דיון ומסקנות: מסקירת הספרות הרפואית משנות השמונים ועד היום עולה, כי ממצא כיסה יחיד הנעלם עד תחילת  השליש השני להריון לא נמצא קשור לאנאופלואידיה. עם זאת, ממצא כזה נמצא קשור למומים מבניים, בעיקר של דופן הבטן ומערכת השתן, ועל כן מחייב סקירת מערכות  מדוקדקת. עם זאת, ממצא כזה אינו מחייב ביצוע קריוטיפ. כיסה בחבל הטבור בשליש שני-שלישי המלווה במומים נוספים, נמצאת במתאם גבוה ביותר עם הפרעות כרומוזומיות – בעיקר טריזומיה 18. על פי המדווח במספר עבודות, קיים סיכון מוגבר להפרעה כרומוזומית גם כשכיסה בטבור היא הממצא היחיד. לפיכך, כיסה בטבור בשליש השני-שלישי להריון מהווה הוריה לבדיקת קריוטיפ בעובר. אם הממצא יחיד, עם קריוטיפ תקין, נדרשים סקירה מדוקדקת ומעקב על שמע לאורך זמן. אם אלו נמצאו תקינים, קרוב לוודאי שהממצא קשור לחבל הטבור בלבד ולא ישפיע לרעה על הפרוגנוזה של העובר.
 

עו"ד מלכה בורו

המחלקה המשפטית, ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת גן

חוק זכויות יוצרים הוא חוק המגן על זכויות הקניין הרוחני ומעגן אותן. על פי החוק, נאסרת העתקה יצירה, דהיינו יצירות מוסיקליות, תמונות, סרטים, ספרים, מאמרים, כתבות וכיו"ב, ללא אישורו של היוצר. הפרת החוק היא עוולה אזרחית בבחינת הונאה, גניבה, והתכחשות למקור היצירה ויוצרה. כל ביטוי של רעיון נחשב לקניין רוחני של בעליו ומקנה לו זכויות יוצרים. החוק חל אוטומטית גם על יצירות שאינן מסומנות בסימן המסחרי.

צבי שטרן, אלי מרזל, נחום גדליה

מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

"כִּי מֶה הוֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ, שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ב', כב)

רקע: בסעיף 25 בחוק זכויות החולה הוטל על כל מנהלי המוסדות הרפואיים למנות עובד שיהיה אחראי לזכויות המטופלים, ושעליו מוטל יהיה לבדוק את התלונות ולטפל בהן. החוק בא לחזק את מעמדו של המטופל אל מול ספקי השירותים. אשר על כן, רצוי שבעל התפקיד, המטפל בין היתר בתלונות מטופלים על ספקי השירותים, יפעל בעצמאות מרבית, ללא מורא וללא משוא פנים.

מטרות: עם חלוף למעלה מעשור מאז חוקק החוק ביקשו מחברי מאמר זה לבדוק: האם מונו אחראים לזכויות המטופלים כנדרש? מיהם הנושאים בתפקיד? באילו נושאים הם עוסקים? מהו המשקל היחסי של שלושת מרכיבי התפקיד כפי שהוגדרו בחוק, מסך פעולותיהם? האם הם נהנים מקיומם של מנגנונים המבטיחים את עצמאותם ואת אי תלותם במערכת הנילונה? כיצד הם תופסים את תפקידם – על רצף שבין היותם נציגי המטופלים לפי רוח החוק, או כנציגי ההנהלה?

שיטות: נערכו ראיונות אישיים באמצעות שאלון אחיד, לכל 26 מנהלי בתי-חולים כלליים במדינת ישראל ולכל האחראים לזכויות המטופלים במוסדותיהם.

תוצאות: בכל בתי החולים הכלליים מונו אחראים לזכויות המטופלים. אולם לרוב הם ממלאים תפקיד זה בנוסף לתפקידי ניהול או מטה באִרגונם. כנובע מכך, תלותם בהנהלות בתי החולים כמעט מוחלטת. בנוסף, לרשות רובם לא הועמדו אמצעים הנדרשים למילוי כל תפקידיהם לפי חוק. תפיסת התפקיד של רוב האחראים לזכויות המטופלים אינה עולה בקנה אחד עם רוח חוק זכויות החולה, שנועד לחזק את המטופל מול ספקי השירותים הרפואיים. נמצא מִתאם בין תפיסות כאלה לבין היות האחראים לזכויות המטופלים בו זמנית בעלי תפקידי ניהול נוספים ואף בכירים בהיררכיה האִרגונית, וכן לוותק שלהם במוסד ובתפקיד, אשר העצימו את הזדהותם עם האִרגון.

מסקנות: ההגנות הניתנות בחוק לנושאי תפקיד האחראים לזכויות המטופל אינן מאפשרות להם עצמאות מספקת אל מול הנהלות מוסדות הבריאות. מוצע להביא לחיזוק מעמדם העצמאי בחקיקה או בתקנות, ולהעמיד לרשותם אמצעים הנדרשים למילוי תפקידיהם על פי חוק, ובכלל זה לנושא ההדרכה וההנחיה של חברי הסגל הרפואי בנוגע לשמירה על זכויות המטופלים. יש לשאוף לכך שלא יוטלו עליהם תפקידי ניהול בנוסף לתפקידיהם כאחראים על זכויות המטופלים, וכן להגביל את משך כהונתם בתפקיד.

ירון דגן¹, מרינה דושנט², ברברה סילברמן²

¹המכונים לרפואת שינה, אסותא מרכזים רפואיים, ²מכבי שירותי בריאות

רקע: נדודי שינה (אינסומניה) הם תופעה ששכיחותה באוכלוסייה גבוהה. עשרה עד שלושים אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב סובלים מנדודי שינה הנמשכים מעל חודש רצוף ומוגדרים כנדודי שינה כרוניים. בישראל נאמדת שכיחותם ב-29.8%. נדודי השינה גורמים לפגיעה באיכות החיים, מפחיתים את רמת פריון העבודה, קשורים עם צריכה מוגברת של שירותי רפואה אחרים ומעלים את שיעור המעורבות בתאונות. טבליות שינה הן אחד הטיפולים הידועים לטיפול בנדודי שינה. הן נחשבות כטיפול לגיטימי בנדודי שינה זמניים וחולפים, אך קיימת אמונה מושרשת עמוק בקרב רופאים, כי הנוטלים המזדמנים יהפכו מהר מאוד לנוטלים כרוניים, יפתחו סיבולת לתרופות אלה ויתמכרו אליהן. רופאים רבים מפעילים לחץ גדול על מטופליהם שלא ליטול תרופות אלה. אולם למרות דעה מושרשת זו, לא נערכו מחקרים שהוכח בהם פוטנציאל ההתמכרות של התרופות הללו. בארה"ב, רק 3% מהלוקים בנדודי שינה כרוניים צורכים תרופות שינה. לא נערך מחקר סדיר על שיעור הנטילה של תרופות שינה באוכלוסייה בישראל.

המטרה במחקר: להעריך את שכיחות הטיפול בתרופות שינה ומאפייניה בישראל.

אוכלוסיית המחקר: המחקר נערך על בסיס מידע גדול של כל מטופלי מכבי הבוגרים (1.1 מיליון בני-אדם) לגבי צריכת תרופות שינה. 

ממצאים: 2.8% ממטופלי מכבי צורכים תרופות שינה, רק 4.5% מהנוטלים כדורי שינה הם צרכנים כרוניים וכל השאר מזדמנים. רוב הנוטלים הכרוניים החלו בצריכת תרופות שינה מעל גיל 65 שנה, והם לוקים בשיעור גבוה יותר מהצרכנים המזדמנים במחלות לב, יתר-לחץ-דם, סוכרת, ונוטלים בשיעור גבוה יותר תרופות נוגדות-דיכאון וחרדה. שיעור הנזקקים לתמיכה כלכלית והעולים החדשים בקרב נוטלים כרוניים אלה גבוה.

סיכום ומסקנות: מחקר זה הוא היחיד בישראל הנותן תמונה על מאפייני הצריכה של תרופות שינה בקבוצה גדולה יחסית. נתונים אלה ובהיעדר נתונים אחרים, צריכים לעורר מחשבה מחודשת בקרב הרופאים המתנגדים לרשום למטופליהם תרופות שינה, גם כאשר הן מסייעות לחולים שלהם להתגבר על נדודי השינה.

אורן וכט¹, יורם שניר², נדב דוידוביץ¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב באר שבע, ²המחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

מחבר מכותב:

נדב דוידוביץ

בשנים האחרונות עלה לדיון בעולם נושא נוכחות בני משפחה בזמן החייאה ובזמן ביצוע פעולות חודרניות. באופן מסורתי, בני משפחה לא הורשו להיות נוכחים בזמן החייאה. ההיגיון שעמד במשך השנים מאחורי הפרדת בני משפחה מקרוביהם בזמן החייאה היה, כי צפייה בבן משפחה בזמן החייאה – תהליך הכרוך בביצוע פעולות חודרניות – היא חוויה קשה ומיותרת עבור בני המשפחה, וכי בני משפחה הצופים בהחייאה יעברו חוויה טראומתית ויפריעו לצוות המטפל. אולם בשנים האחרונות חל שינוי במגמה, וקיימת פתיחות לאפשרות של הכנסת בני משפחה בעת החייאה. שינוי מגמה זה חל לנוכח שינוי גישה רחב יותר כלפי החולה ובני משפחתו, בעקבות ראייה של המשפחה כחלק חשוב מרשת התמיכה בחולה מחד-גיסא, ובעקבות התפתחות הצרכנות הרפואית מאידך-גיסא. בעקבות זאת אף נערכו מספר מחקרים בנושא ונכתבו הנחיות לשיתוף בני משפחה במהלך החייאה.

משרד הבריאות הישראלי לא פִּרסם עד היום הנחיות בנושא נוכחות משפחה בזמן החייאה, ולפיכך נותרת נוכחות המשפחה בזמן החייאה לשיקולה של הנהלת המוסד הרפואי או של הצוות הרפואי המטפל.

נוכחות בני משפחה בזמן החייאה עולה בשנים האחרונות כנושא חשוב לדיון וכחלק מתפיסת טיפול מבוסס חולה. יש לדעת מחברי מאמר זה לקדם דיון ומחקר בנושא זה גם במערכת הבריאות בישראל, לבדוק מדוע נוכחות בני משפחה בזמן החייאה אינה אפשרות קיימת בישראל, ואם קיימים מאפיינים ייחודיים במערכת הבריאות בישראל המונעים שינוי זה. כמו כן קיים הצורך לבחון עמדות של הצוות הרפואי, חולים ובני משפחותיהם, ומהן המשמעויות החברתיות, הלוגיסטיות, האתיות והמשפטיות של שיתוף בני משפחה בעת החייאה.
 

יעל לנדאו¹, שלמה וינקר^1,2, מיכל שני^1,2, ששון נקר^1,2,

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז מרכז, שירותי בריאות כללית, ראשון לציון, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

משך הביקור אצל רופא המשפחה הוא משאב יקר ערך, וחשוב לבחון האם מיפגש רפואי ארוך יותר מביא בהכרח לתוצאות טובות יותר בהיבטים של תחלואה ותמותה, ושל שביעות רצון המטופל והרופא.

בבעיות רפואיות דומות נע משך המיפגש הרפואי בין  2-3 דקות עד 30 דקות. המטלות החדשות על רופא המשפחה בתחומים כמו רפואה מונעת, טיפול בחולה המורכב ותחום בריאות הנפש, גורמות לרופאים רבים לחוש כי משך הביקור אינו מספיק.

בסקירת הסיפרות נמצאו מחקרי תצפית שנמדד בהם משך הביקור, מתוך ניסיון לחפש קשר בין משך הביקור למדדי איכות רפואיים. כן נמצאו מחקרי התערבות שנקבע בהם מראש משך המיפגש ונבדקו תוצאות המיפגש.

בסקירה הנוכחית נתמקד בהשפעת משך הביקור על מדדי האיכות שנבדקו: שביעות-רצון המטופלים והרופאים, לחץ הרופא בזמן הביקור, שיעור הביקורים הנשנים, איתור בעיות נפשיות על-ידי רופא המשפחה, ביצוע פעולות רפואה מונעת והמלצות על אורח-חיים בריא בזמן הביקור, איבחון וטיפול בבעיות חדות ובמחלות כרוניות, וכן צריכת משאבים כגון תרופות, בדיקות עזר והפניות לייעוצים.

אמנון להד¹, טליה קינר¹, ברנדון סטיוארט-פרידמן^1,2

¹החוג לרפואת המשפחה, האוניברסיטה העברית והמחלקה לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית מחוז ירושלים, ¹טר"ם, מרכזים לרפואה דחופה, ירושלים

בשנים האחרונות חלו שינויים שהגדילו את הפנייה לשירותי בריאות בכלל ולשירותי בריאות בקהילה בפרט. במקביל, לפי דיווחי מספר ועדות, נראה שישראל עומדת בפני מחסור ברופאים בתוך כעשור. סימני מחסור ראשוניים נראים כבר כיום, במחסור במתמחים חדשים ברפואת המשפחה ובהתמחויות נוספות. האפשרות של מתן סמכויות טיפוליות מוגבלות לאחיות ורוקחים עשויה להקל מצוקה זו ולשפר את איכות הטיפול, זמינותו ושביעות-הרצון של האוכלוסייה.

במספר רב של מאמרים נבדקה ההשפעה של מתן סמכויות טיפוליות לאחיות. בנושא פורסמו גם מספר סקירות גדולות. ברוב המחקרים נמצא, כי מתן סמכויות טיפוליות לאחיות העלו את שביעות-הרצון של המטופלים. בחלק מהמאמרים נמצא אף יתרון בהגעה ליעדי טיפול במחלות כרוניות, דוגמת יתר-לחץ-דם והיפרליפידמיה. לא נמצאו מחקרים שעלה בהם סיכון מוגבר למטופלים על-ידי אחיות. אין בסיפרות הסכמה לגבי החיסכון הכלכלי הגלום בטיפול על-ידי אחיות. לגבי רוקחים, נמצא כי מטופלים במחלות כרוניות היו מאוזנים יותר כשטופלו על-ידי רוקח. כמו-כן, ברוב המחקרים חלה ירידה בפנייה לשירותי בריאות אחרים בעקבות הטיפול על-ידי רוקחים.

לסיכום, השינוי המוצע מכיל תקווה הן למקצוע הסיעוד והן לרופאים – בעיקר לרופאי הקהילה. שינוי זה מחייב היערכות ניכרת, הכוללת הכשרת אחיות, שינוי חוקתי, הסדרת דרכי עבודה ותיאום בצוות המטפל. בשינוי זה גלומות גם סכנות מסוימות בעיקר בתחום יחסי רופא-חולה ובסמכות הרופא. על כל שינוי להיות מדורג ומלווה במחקר רחב-היקף.