תוצאת חיפוש

ליאור טולקין, שמעון גליק

מח' פנימית, בית-חולים הדסה הר-הצופים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה

בשנים האחרונות חלה התעוררות בסיפרות בנושאי אתיקה של רופאים וסטודנטים לרפואה. מתוצאות המחקרים עולה, כי העתקה בבחינות על-ידי סטודנטים לרפואה היא תופעה קיימת, וכי קיימת זיקה בין גישה להעתקות לבין התנהגות בפועל, וכן בין העתקה של סטודנטים בבחינות לחוסר אמינות שלהם במחלקות בדברים הנוגעים לטיפול בחולים.

המטרה במחקר היא לבדוק את עמדת הסטודנטים לרפואה להעתקה, את התנהגותם המוצהרת, את המאפיינים התרבותיים המשפיעים על עמדותיהם, לנתח אותם ולהסיק מסקנות מעשיות לגבי חינוך לאתיקה בפקולטה לרפואה.

שיטות איסוף הנתונים נעשה בעזרת שאלונים אנונימיים שחולקו ל- 193 סטודנטים משנים א' ו-ב' בלימודי הרפואה באוניברסיטת בן- גוריון, חלקם בתוכנית הישראלית וחלקם בתוכנית הבינלאומית (בעיקר אמריקאית). בשאלון התבקש הסטודנט להתייחס להתנהגויות שונות הקשורות להעתקה ולהתנהגות עם חולים, ולדרג התנהגויות אלו מבחינה מוסרית בסולם מ- 1-6. בהמשך נתבקש הסטודנט לשער כיצד יתנהג במצבים של דילמות מוסריות. לבסוף נתבקש הסטודנט לענות על שאלות בקשר לפרטים דמוגרפיים. התוצאות עברו ניתוח סטטיסטי. תוצאות שאלונים מלאים הוחזרו על-ידי 141 סטודנטים (73%).

רוב הסטודנטים מתייחסים להעתקה במבחן כהתנהגות פסולה (93%) וכן להעתקה בעבודת גמר (85%). העתקה במבחן נתפסת כחמורה יותר מאשר העתקה בתרגיל בית. רוב הסטודנטים מתייחסים לזיוף נתונים בקשר לחולים כהתנהגות פסולה (98%). נמצאו הבדלים משמעותיים בגישה להעתקות בין סטודנטים ישראלים לבין סטודנטים אמריקנים. סטודנטים אמריקנים מתייחסים להעתקה בתרגיל בית, לשיחזור שאלות מבחינה קודמת ולמתן תשובה לחבר בעת מבחן בצורה חמורה יותר מאשר סטודנטים ישראלים.

העתקה נתפסת כחמורה יותר בקרב סטודנטים נשואים. ככל שהסטודנט דתי יותר,  כך עמדתו כלפי העתקות שלילית יותר. ככל שסטודנט נהג יותר להעתיק בבית-הספר התיכון, כך הוא נוטה לחשוב שהעתקה אינה פסולה מוסרית, שאינה מזיקה לאיש ושימשיך להעתיק בהווה אם יהיה בטוח שלא ייתפס. נמצא קשר שלילי בקרב הסטודנטים הישראלים בין תחושת היחס שאליו הם זוכים מצד הפקולטה לבין העמדה שמוצדק להעתיק. לא נמצא קשר בין מין, גיל, ארץ לידת ההורים, שירות בצבא וסוג בית-הספר התיכון שבו למדו לבין העתקות.

לסיכום, גישתם של סטודנטים להעתקות מושפעת ממאפיינים תרבותיים ותת-תרבותיים שלהם.  דיונים אתיים שיתחשבו במאפיינים אלו בבניית קוד אתי ובניתוח דילמות מוסריות, עשויים לשפר את ההתנהגות האתית של סטודנטים בבחינות. שיפור בהתנהגות האתית בפקולטה לרפואה עשוי להביא לשיפור בהתנהגות האתית בכלל.

שמואל נ' הימן¹, אבינעם רכס², ריפאת ספאדי³, רוברט כהן⁴

¹מח' פנימית, הדסה הר-הצופים, ²המח' לנירולוגיה ³והיח' למחלות כבד, בית-חולים הדסה עין-כרם, ⁴והיח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית

פקולטות רבות לרפואה במדינות המערב אימצו שיטת לימוד מוכוון-בעיות (למ"ב)1 כבסיס לתוכנית ההוראה הכוללת, תוך שילוב (אינטגרציית) פרקים טרום-קליניים וקליניים ובמתכונת הכוונה ללימוד עצמי. לנוכח ההפרדה בין מרכיבים אילו במבנה ההוראה השמרני הנקוט בישראל, מתקשה הסטודנט בצעדיו הראשונים בגיבוש החשיבה קלינית. 

המטרה במאמר הנוכחי הייתה בניית תבנית הוראה מושתתת על עקרונות הלמ"ב, המגשרת בין הידע הנרכש בפרקי הלימוד הטרום-קליניים להתנסות הקלינית לצורך הקניית יסודות בחשיבה הקלינית.

השיטה הייתה קורס למ"ב המושתת על ניתוח פרשות חולים בעבודה אישית וקבוצתית במיפגשים חד-יומיים, אשר שולב בתוכנית ההוראה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. בכל מיפגש למ"ב מוצג אירוע אחד מתוך מאגר שהוכן לקבוצה של 7-8 סטודנטים. פרשת חולה מובנת ומפורטת נפרסה במהלך 3-5 שלבים מוגדרים. בין שלב לשלב מתנסים הסטודנטים בהגדרת בעיות החולה ובלימוד נושאי המחקר הנדרשים. הסטודנטים עובדים בצורה עצמאית ובפיצול לקבוצות חקר, תוך הסתייעות בסיפרות ובמאגרי מידע נגישים. תוצר עבודתם – ניתוח הבעיה וקביעת הנדרש להמשך בירור ולטיפול – מוביל לפרק הבא, שבו נמסרים הנתונים שנתבקשו ופרטים נוספים. פרשות החולים מורכבות דיין בכדי להציג מיגוון בעיות רפואיות ופארה-רפואיות, על-מנת למצות לקח בירור אבחנות מבדלות נרמזות וכדי לאפשר השתתפות פעילה של כל הסטודנטים, הנדרשים להתמודד באופן עצמאי עם נושאי חקר שהוגדרו.

קורס הלמ"ב מתקיים משנת 2001 בשלהי פרקי המבוא לרפואה קלינית והאבחנה הגופנית, וטרם הכניסה למחלקה. השתלמות הלמ"ב מוערכת על-ידי הסטודנטים כהתנסות הלימוד הטובה והמרתקת ביותר במערך ההוראה הטרום-קליני, ומשוב המורים מצביע על תרומתה לגיבוש החשיבה הקלינית.

לסיכום, תוכנית זו ישימה ועונה על מספר נקודות תורפה במבנה ההוראה השמרני הנקוט בישראל. מומלץ לבחון את הרחבתה ויישומה בשלבים מוקדמים יותר בתוכנית הלימוד.

___________________________________

1 למ"ב – לימוד מוכוון-בעיות.

נורית ניראל¹, שלמה בירקנפלד², אבי ישראלי³

¹מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, ²ההסתדרות הרפואית בישראל, ³משרד הבריאות

אף על פי שהעשייה הרפואית עברה ברובה לקהילה, ההתמחות במקצועות הקליניים השונים בעולם המערבי ובישראל נותרה בעיקר בבתי-החולים. לרופא המתמחה אין הזדמנות להכיר חולים המטופלים מחוץ לבתי-החולים, ולבצע התערבויות איבחוניות וטיפוליות בקהילה. מכאן המאמץ לכלול את העבודה בקהילה בהתמחות במקצועות הרפואיים ולהתאימה לרפואה בעתיד.

בעבודה זו נערכה סקירת סיפרות וסוכם הניסיון שהצטבר במדינות אחרות בהעברת החינוך הרפואי למיסגרות אמבולטוריות. סקירת הסיפרות נוגעת בהיבטים הארגוניים הקשורים להכרה למתן התמחות, להתמודדות עם קשיי תקציב, ולסוגיות של בניית תשתית מתאימה וגיוס מורים. בסקירה נבחן גם הניסיון המצטבר בנוגע לתוכן ההתמחות, להקניית המיומנות והידע הרפואי ולשמירה על רמת ההוראה הקלינית – כל זאת במטרה ללמוד מניסיון זה ולהעלות לדיון הציבורי סוגיות הקשורות בביצוע תהליך כזה בישראל.

טומי ש' שטייר^2,1, שלמה וינקר¹

¹החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, ²מכבי שירותי בריאות

יש מטפלים שאינם מבדילים בין מקצוענות לבין רצינות, ועל כן מדחיקים הומור או אינם מבטאים אותו בעבודה הרפואית היומיומית. המטרה בסקירה הנוכחית היא להדגים שילוב של הומור בעבודתו היומיומית של רופא המשפחה ותיאור ההשפעות החיוביות של ההומור.

רופאים יכולים לשנות את הגישה, ולהביא צחוק ושימחה למקום עבודתם. ללמוד לצחוק ולסגל גישה חיובית לחיים הם חלק מתפקידיו החינוכיים של רופא המשפחה.

הטיפול בחולים הוא חשוב, רציני ומכובד, על כך אין חולקים. אך יש מטפלים שאינם מבדילים בין מקצועיות לבין רצינות, ועל כן מדחיקים הומור בעבודה היומיומית או אינם מבטאים זאת. מטפלים אלה תופסים את "רצינות-היתר" כגישה מקצועית יותר, ובכך מאבדים את היתרונות הרבים של ההסתייעות בהומור לתקשורת בין-אישית. המטרה בסקירה הנוכחית היא להדגים שילוב של הומור בעבודתו של רופא המשפחה ותיאור ההשפעות החיוביות של ההסתייעות בהומור.

דן נמט, מיכל פנטנוביץ, אלון אליקים

מרכז ספורט ובריאות לילדים ונוער, המחלקה לרפואת ילדים, המרכז הרפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אורח-חיים בלתי פעיל הוא גורם עיקרי לעלייה בשכיחות ההשמנה בילדים ולסיבוכים הנלווים לה. מאחר שילדים כיום מבצעים פחות פעילות גופנית בשעות אחר הצהרים, גוברת חשיבותה של הפעילות הגופנית בבית-הספר, בזכות יכולתה להעלות את רמת הפעילות של הילדים למשך הפעילות היומית המומלצת הדרושה לשמירה על בריאותם.

המטרות במאמר הנוכחי היו הערכה על-פי תצפיות של רמת הפעילות הגופנית במהלך שיעור חינוך גופני בילדים בגילאי חטיבת הביניים בישראל.

רמת הפעילות במהלך שיעור חינוך גופני הוערכה בעשרים ילדים בעלי משקל גוף תקין (10 בנים / 10 בנות) בשיטת SOFIT לצפייה ישירה. כל ילד הוערך פעמיים בהפרש של שבוע לפחות. ההערכה בוצעה ללא ידיעת הילד המוערך או המורה.

נמצא, כי במהלך שיעור חינוך גופני הנמשך 45 דקות, 5.3±0.94 דקות לא כללו כל פעילות גופנית. כלל התלמידים ביצעו פעילות גופנית מתונה עד עצימה משך 18.4±1.2 דקות (MVPA= הליכה וריצה המהווים 39%). בהתייחס לפעילות מתונה עד עצימה, תלמידים היו פעילים באופן משמעותי יותר מתלמידות (22.03±1.64 דקות לעומת 14.76±1.04 דקות, בהתאמה, P<0.002). משך הפעילות העצימה בכל התלמידים (ריצה קלה ומעלה) היה בממוצע 6.2±0.8 דקות. בתלמידות היה זמן הפעילות העצימה נמוך בהשוואה לתלמידים (4.54±0.51 דקות לעומת 7.89±1.34 דקות, בהתאמה, P<0.03). שישה תלמידים (המהווים 60% מהתלמידים) ואף לא תלמידה אחת (0%) היו ברמת פעילות מתונה עד עצימה במשך מחצית או יותר מזמן השיעור.

לסיכום, תלמידי חטיבת הביניים אשר נבדקו לא השיגו את רמת הפעילות הגופנית המומלצת בשיעור חינוך גופני. הגדלת זמן הפעילות בשיעורי חינוך גופני עשויה לקדם את ניסיונות המניעה והטיפול בהשמנת-יתר בילדים ולסייע בקידום בריאותם.

שבתאי ורסנו

היח' לחינוך וטיפול בגנחת, מח' ריאות, מרכז רפואי ספיר, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אף-על-פי שמזה לפחות חמש-עשרה שנה קיימות הנחיות קליניות לטיפול בגנחת שיעילותן המדעית מוכחת, ולמרות שקיימים גם טיפולים מונעים בתרופות שהוכחו כיעילים מאוד, הרי שעדיין קיימים פערים עצומים בין המצוי לבין הרצוי בטיפול היומיומי, וכתוצאה מכך נגרמת תחלואה גבוהה מאוד שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לצמצמה באופן ניכר. מאחר שגנחת היא מחלה כרונית העלולה ללוות את החולה משחר ילדותו ועד אחרית ימיו, הטיפול בחולה מערים קשיים רבים הנובעים בין היתר מיכולת ההתמודדות של החולה עם מחלתו, מגורמים התלויים ברופא הקהילה ובמימסד הרפואי, וכנראה גם בשל חוסר תמימות-דעה בין הרפואה לבין החולים באשר למהות הגדרתה של גנחת מאוזנת. המטרה בסקירה זו היא לעמוד על הסיבות הידועות והאפשריות שעדיין מנציחות את הפערים הללו כפי שהתגלו במחקרים כלל-עולמיים אחרונים, להציגן בפני רופא הקהילה ולנסות ולגשר על אותם פערים, על-מנת להביא לשיפור איכות-החיים הקשורה בגנחת מחד-גיסא ולשמר את תיפקוד הריאות לאורך שנים במקביל להקטנת התחלואה מאידך-גיסא.

כרמל קלה

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

שילובם של כלים חדשים במערכות ותיקות מצריך תמיד תקופה של לימוד והסתגלות. תקופת זמן ארוכה עשויה לחלוף עד להגעה ליישום יעיל בכלי. חשוב, אם כן, לעצור מידי פעם, להביט אל המציאות נכוחה ולהעריך מחדש את מיגבלותיו ויתרונותיו של הכלי שבידינו.

הווארד טנדטר¹, מרטין גרנק קטריבס², יונה יפה², טד מילר³, מרדכי אלפרין⁴

¹המח’ לרפואת המישפחה ומרכז סיאל למחקר ברפואת מישפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²החוג לרפואת המישפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח’ לרפואת המישפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המח’ לרפואת המישפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, טכניון, חיפה

מחלקות אוניברסיטאיות במדינות רבות בעולם, מגייסות את חבריהן למטלות אקדמיות מבלי שיוכשרו קודם לכן במסגרות פורמליות בנושא. גישה זו הייתה מקובלת גם בישראל. אולם, יש ארצות שפיתחו תוכניות להוראה אקדמית אשר מסייעות לחברי סגל חדשים לבצע את המשימות המוטלות עליהם. במאמר זה מתואר תהליך גיבושה של תוכנית ארצית, ראשונה מסוגה בישראל, לפיתוח סגל הוראה אקדמי לרופאי מישפחה. המטרות העיקריות של התוכנית הן: שיפור החיוניות בחינוך, קידום המצוינות האקדמית, ופיתוח מנהיגות מקצועית וארגונית.

בשנת 1998 החליט איגוד המורים ברפואת מישפחה בישראל לגבש תוכנית ארצית לטיפול בדרישות הבסיסיות להכשרת סגל הוראה אקדמי. רופאי מישפחה ואנשי חינוך תכננו את הקורס והעבירוהו בצוותא. התוכנית הושקה בשנת 2001 וכיום אנו עוסקים בהערכת השנה הראשונה, ובהכנת הקורס השני. בקורס השתתפו עשרים ושלושה רופאי מישפחה, כמחציתם נולדו ולמדו רפואה בישראל. בתום השנה הראשונה התקבל משוב חיובי הן מהמשתתפים והן מהמדריכים בקורס, ואף נתבקשנו לפתוח קורס נוסף.

יורם קלוגר, עמי מאיו 

החטיבה לכירורגיה ב', מערך הטראומה רבין, מרכז רפואי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

חינוך מתמחים בכירורגיה נידון בספרות הרפואית בהרחבה לנוכח שינוי מדיניות שעות העבודה. נסיונות לעצב תוכניות התמחות חדשות נעשים בארה"ב במטרה לחשוף את המתמחים למיגוון הפתולוגיות ותחומי הכירורגיה השונים, למרות הגבלת שעות העבודה. תחום הטראומה וחינוך המתמחה בתחום זה נפגעים קשות מכמה טעמים: המקצוע הופך בהדרגה ללא ניתוחי, ולכן עניין המתמחים בו פוחת, רב-גוניות (הטרוגניות) ניכרת בקרב מטפלים מביאה למיהול ידע ולכן לפגיעה בהפצתו, ולמרות היותו תחום מוכר בעולם במיסגרת ענף הכירורגיה הכללית, בישראל לא זכה תחום זה לעדנה כפי שקרה במדינות בעולם, ואך מעטים מבוגרי ההתמחות בכירורגיה כללית יבחרו בתחום הטראומה כמקצוע. מוצע לכן שינוי מובנה באופן הוראת הטראומה בישראל ושינוי אירגוני בכירורגיה, במטרה לחזק את מערכי הטראומה  ולמנוע בריחת מתמחים מתחום זה כעיסוק עתידי.